עונג יום טוב/פט
|
< הקודם · הבא > |
שאלה מי שאוסר הנאת נכסיו עליו אם מותר לתת מהן צדקה לעני או לא:
תשובה המהרש"ל ביש"ש (פ"ט דב"ק) כתב על מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (דף פ"ה) שהאוסר נכסיו עליו יכולים אחרים ליטלם בע"כ ואינו יכול לעכב עליהם וחלק עליו היש"ש וכתב שאינם יכולים ליטול בע"כ דאעפ"י שנאסרו נכסיו עליו מ"מ אינם הפקר ויכול ליתנם לצדקה דאין שום טוה"נ ומה שנהנה מן המצות הא קיי"ל מללה"נ דלא גרע איסור קונם מאיסורי הנאה דקיי"ל דמותר לכסות בעפר איה"נ ומותר לתקוע בשופר שהודר הנאה ממנו הלכך ה"נ יכול לאמר אקיים בו מצות צדקה או לצורך בהכנ"ס או לת"ת עכ"ל. וכן ראיתי בספר מחנ"א שכתב בפשיטות שהאוסר עליו נכסיו יכול ליתן מהם צדקה משום דמללה"נ:
ובדברי המהרש"ל ז"ל שכ' דכיון שיכול ליתנו לעני צדקה לא נעשו הפקר הי' אפשר ליישב מה שקשה לי דהנה בפ"ק דמנחות (דף ו') דפריך גבי מן הבקר להוציא את הטריפה והא מהכא נפקא מהתם נפקא ממשקה ישראל ומשני אי מהתם ה"א ה"מ היכא דלא היתה לו שעת הכושר כמו ערלה וכ"כ עיי"ש והשא"ר ז"ל הקשה על הר"מ שכתב (בה' א"מ) משום מהב"ע ל"ל טעמא דמהב"ע הא בש"ס נפקא לי' מקרא דממשקה ישראל ולכאורה קשה ל"ל טעמא דממשקה ישראל או מהב"ב תיפוק לי' כיון דערלה וכ"כ אסור בהנאה וכל מידי דאסור בהנאה אינו יכול להקדישו כדאיתא (ב"ק מ"ה) וגבי קרבן בעינן שיקדישו בעליו כדאמר בב"ק (דף ס"ו) אקרא דקרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש ואיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא והאי לאו דידי' הוא אלמא פשיטא לי' להש"ס דכיון דאינו יכול להקדישו הקרבן פסול א"כ פשיטא דמו"נ מערלה וכ"כ פסול אבל לדברי המהרש"ל ניחא דאי לאו קרא דממשקה ישראל ה"א דכשר לקרבן וממילא הוי שלו כיון דיכול להביא לקרבן אין אחר יכול לזכות בו וממילא מיקרי בעליו ויכול להקדישו להכי הוצרך לפוסלו מטעם שאינו ממשקה ישראל:
מיהו זה לא קשה בלא"ה דהא משכחת לה אם הקדישן קודם שנעשו ערלה וכן בכה"כ קודם שנאסרו דה"א דשרי למנחות ונסכים וקמ"ל קרא דממשקה ישראל דפסולין ומ"מ יש להביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ג) דפריך לר"א דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל לא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והרי חדש דרחמנא אמר בהנאה דאי הוי אסור בהנאה איך אפשר להקריבו הא אי אפשר להקריבו אלא אם כן חל עליו הקדש מעיקרא וכיון שאסור בהנאה אין רשות הציבור עליו להקדישו ובשלמא כיון דלא חל קדושה מעיקרא ודאי דפסול וה"נ אם חדש אסור בהנאה אין להציבור דין בעלים להקדישו כלל ול"ל קרא למישרי בהנאה:
אבל לפי מה שכתב המהרש"ל א"ש דכיון דכשר להקרבה מיקרי ממונא דציבור שיכולין להקריבו ודידהו הוי ואין כל אדם יכול לזכות בתבואה זו [אפילו כותי שאינו מצווה על חדש ולהכי מהני הקדש דידהו על חדש אף אם נימא דחדש אסור בהנאה]:
אולם בעיקר דברי המהרש"ל שכ' במצות צדקה אמרינן מללה"נ יש לעיין דלכאורה היה אפשר לומר דלא אמרינן מללה"נ אלא במצוה שהטילה עליו תורה לעשות פעם אחת וכיון שעשה שוב ליכא שום מצוה אם חוזר ועושה בו פעם שני כמו בשופר בר"ה וכיסוי הדם ולולב וחליצה דאמרינן בכולהו בש"ס מללה"נ וכלשון רש"י ז"ל (בסוכה ל"א) מללה"נ כלומר אין קיום המצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו עכ"ל והיינו במצוה שהטילה עליו תורה לעשות פ"א וכשעשה נפטר ואין מצוה בעשייתו פעם שני אבל מצוה שאין לה שיעור כמו מצות צדקה דאפילו אם כבר נתן כשיעור שקבעו חכמים לצדקה מ"מ כל שעושה אותה הוא מקבל שכר אפי' כמה פעמים לא דאמרינן בי' מללה"נ ומעין סברא זו כתב הבעה"מ ז"ל בר"ה שם דדוקא במצוה דאורייתא אמרינן מללה"נ אבל במצוה דרבנן אמרינן מצות ליהנות ניתנו עי"ש אלמא דהיכא דלא רמי אכתפי' חיובא כולי האי והוא עושה אותה מיקרי הנאה אע"ג דגם במצוה דרבנן איכא לא תסור אפ"ה כיון דאין גזירת התורה עליו לעשותה לא מיקרי עול ואדרבא מיקרי הנאה:
א"כ כ"ש במצוה שאינה חיובית לעשותה פ"א רק שכ"ז שעושה אותה מקבל שכר דאמרינן בה ליהנות ניתנו:
וכה"ג כתב המהרש"א ז"ל בהא דאמרינן בברכות (דף כ"ח) ר' זירא כי הוה חליש מגירסי' הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי ר"נ בר טובי' אמר כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו כי היכי דאקבל אגרא והקשו הא תנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס והיכי אמר כי היכי דאקבל אגרא ותירץ המהרש"א דדוקא במצוה שהאדם חייב לעשות וא"א לו להפטר ממנו אסור ע"מ לקבל פרס והכא הוא הלך לישב שם כדי לקיים מצות קימה מפני ת"ח רשאי לעשות כדי לקבל אגרא ובזה מיושב קושית התוס' בפסחים אהא דאמרינן סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור שהקשו היכי הוי צדיק גמור הא תנן אל תהיו כעבדים המשמשים ע"מ לקבל פרס ולפמ"ש א"ש דהכא מיירי שאין עני עומד לפניו שמצוה להחיותו רק שמפריש סלע לצדקה כשיזדמן לו איזה עני או שכבר נתן שיעור שקבעו חכמים לצדקה ומפריש סלע לצדקה בשביל שיחי' בנו ולהכי ה"ז צדיק גמור כיון שאינו מחויב לעשות מצוה זו ומכניס עצמו בחיוב שרי ע"מ לקבל פרס אף אנו נאמר דמצוה שאין לה שיעור ולא רמי עליו לעשותה ומכניס עצמו בחיובה לא אמרינן בזה מללה"נ כיון דשרי לעשותה על מנת לקבל פרס מיקרי הנאה אם עושה אותה ולפ"ז הי' אפשר לומר בענין מצות צדקה במי שאסר נכסיו על עצמו דלא אמרינן בזה מללה"נ דהא אינו מחויב ליתן דהוא עצמו עני שהרי אסר נכסיו עליו כדאמרינן (ברכות מ"ז ובכ"ד) מיגו דאיבעי מפקיר נכסיו והוה עני וחזי' לי' רק שמכניס עצמו לעשות מצוה ליתן לעני ואמרינן בזה ליהנות ניתנו בקיום מצוה ואפילו בעני הסמוך עליו שמחויב לפרנסו מ"מ כיון שהוא אסר נכסיו עליו אינו מצווה לפרנסו וכשנותן לו עביד מצוה ומיקרי הנאה:
מיהו מצינו דגם במצוה שאין לה שיעור נמי אמרינן מללה"נ שהרי שנינו בנדרים (דף ל"ה) במודר הנאה מחבירו דמלמדו מדרש הלכות ואגדות ופי' הר"ן ז"ל משום דמללה"נ. והא לימוד התורה כצדקה דמי דאין שיעור והפסק לקיומה וכל המרבה משובח ואפ"ה אמרינן בי' מללה"נ ואף דאין ראי' ממודר הנאה לשארי איסורי הנאה של תורה כמ"ש במק"א דבמודר הנאה אמרינן מללה"נ אף למ"ד באיסורי הנאה ליהנות ניתנו דאי לא תימא הכי תקשה למאי דבעי רבא למימר בר"ה (דף כ"ט) דמצות ליהנות ניתנו תקשה לי' ממתניתין דמלמדו מדרש הלכות ואגדות אלמא דמללה"נ אע"כ מדלא מקשי הש"ס לרבא הוא משום דבמודר הנאה מודה רבא דמותר בהנאת מצוה משום דאין דעתו על הנאת מצוה ובדידי' תליא מילתא ורק באיסורי הנאה שאסרה תורה סובר רבא דליהנות ניתנו שאזהרת התורה הי' גם על הנאת מצוה וא"כ איכא למימר דאף דמוכח ממשנה דמלמדו הלכות דאמרינן לאו ליהנות ניתנו גם במצוה שאין לה שיעור מ"מ זהו דווקא גבי מודר הנאה דאמרינן שאין דעתו על שום הנאת מצוה אף על מצוה שאין לה שיעור. אבל באיסור תורה במצוה שאין לה שיעור והוא חפץ בה שפיר מיקרי הנאה מ"מ בענין שאלתינו במודר הנאה מנכסיו בעינן למימר ודאי דאמרינן מללה"נ גם במצוה שאין לה שיעור ורשאי לתת מהן צדקה כמו דאמרינן מללה"נ גבי מלמדו מקרא:
מיהו קשה לי בעיקר דבריו דנראה דבנתינת צדקה לעני לא שייך כלל מללה"נ דכמו דאמרינן (ר"ה ד' כ"ח) במודר הנאה ממעין דמותר לטבול בו טבילה של מצוה בימות הגשמים ולא בימות החמה משום דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה ואסור משום הנאת הגוף ה"נ בנתינה לעני כיון דקיי"ל דנתינה לחבירו מיקרי הנאה כדאיתא בפסחים (ד' כ"ב) בסוגיא דרבי אבהו א"כ הרי איכא הנאת הגוף לבד קיום המצוה דהיינו מה שנותן לחבירו וא"כ כיון דאיכא הנאת נתינה בנתינה לעני ודאי דאסור במודר הנאה כמו דאסור לטבול במעין בימות החמה משום דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה וה"נ איכא הנאת נתינת ממון לבד המצוה ואסור. וראיתי להגאון בעל חמד"ש ז"ל שהקשה ג"כ על דברי מהרש"ל דלפי דבריו אמאי אמרינן חמץ אינו ברשותו של אדם הא מיחשב ברשותו שיכול ליתן לגר תושב שרשאי לאכול חמץ ומצווין להחיותו ומיקרי שלו כיון שיכול לקיים מצוה בזה ואמאי קרי לי' אינה ברשותו לדברי מהרש"ל:
לכן נראה לי דוודאי לתת לעני יחיד ודאי דאסור אם הדיר הנאה מנכסיו וכמו שבארנו דנתינה לחבירו מיקרי הנאה ולא מהני הא דאמרינן מללה"נ כיון דאיכא הנאה אחרת בהדי הנאת קיום המצוה ומהרש"ל לא התיר אלא לתת לקופה של צדקה דכיון דהוא אינו נותן לאדם מיוחד ליכא הנאת נתינה רק הנאת מצוה ואמרינן מללה"נ ודוק בלשונו של מהרש"ל ז"ל שכ' שיכול לאמר אקיים מצות צדקה או לת"ת או לבה"כ דהיינו נתינה לקופה של צדקה אבל לאדם מיוחד אסור ומיושב גם קושית החמד"ש ז"ל דשפיר מיקרי חמץ אינו ברשותו דלאדם פרטי כמו גר תושב אסור ליתן דהוי הנאת נתינה ולא שרי אלא היכי דליכא הנאת נתינה כגון שנותנו לקופה של צדקה דליכא אלא קיום המצוה וכיון דיכול לקיים בו מצוה דעת המהרש"ל דאחר אינו יכול לזכות בו:
מיהו נראה לי אף שכתב המהרש"ל דבאוסר נכסיו על עצמו אין אדם רשאי לזכות מ"מ נראה דעני הרשאי לקבל צדקה רשאי לזכות בו בע"כ דמידי הוא טעמא דאין אדם רשאי לזכות בו הוא משום דבעה"ב מצי לתתו לקופה של צדקה לקיים בו מצות צדקה א"כ יכול עני לתפוס ולא מצי אמר לעני אחר דהא בארנו דהוא אינו רשאי ליתנו לאדם מיוחד ואין לו בה אלא קיום מצות צדקה א"כ יכול העני לתופסו ודמי להא דאמרינן בנדרים (דף פ"ג) קונם כהנים ולוים נהנים לי באין ונוטלין בע"כ ומפרש שם רבא בגמ' דאפי' למ"ד טוה"נ ממון מותרים ליטול בע"כ דכיון דאסר הנאתו על הכהנים שויא לטוה"נ כעפרא בעלמא ורשאים ליטול בע"כ וה"נ כיון דאינו רשאי ליתן לעני מיוחד יכולים ליטול בע"כ דכבר אין לו בהם טוה"נ של נתינה:
ודע דלכאורה אפשר לדחות דברינו דרשאי ליתן אפילו לעני מיוחד כדברי המחנ"א אע"ג דאיכא הנאת נתינה ולחלק ולאמר דנתינה לא מיקרי הנאה אלא אם נותן לחבירו דבר שיכול להחזיקו לעצמו וליהנות ממנו או למוכרו בזה מיחשב הנאה אם נותן לחבירו שחבירו מחזיק לו טובה שנותן לו דבר שראוי לעצמו אבל אם נותן לו דבר שלדידי' לא חזי ליהנות ממנו אין כאן החזקת טובה וכיון דליכא החזקת טובה לא מיקרי הנתינה הנאה ולהכי המודר הנאה מנכסיו יכול ליתן צדקה מהם לאדם מיוחד דכיון דלדידי' לא חזי לא מיקרי הנתינ' הנאה:
אבל באמת ז"א דבגמרא דעירובין (דף ס"ד) מוכח דאפילו דבר האסור לו בהנאה נמי אסור ליתן לאחר דאמר שם מעשה בר"ג שהי' רוכב על החמור והי' רבי אילעאי מהלך אחריו מצא גלוסקין בדרך אמר לו אילעאי טול גלוסקין מן הדרך מצא כותי אחד א"ל מבגאי טול גלוסקין מאילעאי וקאמר למדנו שלשה דברים למדנו שאין מעבירין על האוכלין ולמדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה ופרש"י מדלא שרי לי' לאוכלם בעצמו ש"מ שהחזיק אותו לפת עכומ"ז ומדשרי ליתנם לעכומ"ז אף דאיכא החזקת טובה ש"מ דחמץ של עכומ"ז שע"ע הפסח שרי בהנאה וקשה היכי מוכח דשרי בהנאה חמץ של עכומ"ז שע"ע הפ' אימא דאסור בהנאה אף חמצו של כותי והא דהתיר ליתנו לכותי הוא משום הא גופא דכיון דאסור בהנאה א"כ לא קני לי' ר' אילעאי דכל דבר האסור בהנאה לעולם לאו בר קנין הוא וכיון דלא קני לי' שרי ליתנו לכותי דאין הנתינה הנאה כיון דלאו דידי' יהיב לי' ולא חזי לדידי' לא מיקרי הנאה א"ו מדמוכיח הש"ס מזה דחמצו של כותי מותר בהנאה ש"מ דאי נימא דאסור בהנאה היה אסור ליתן לכותי אע"ג דלא קני לי' ר' אילעאי ולא חזי לדידיה משום דמ"מ איכא החזקת טובה במה שנותן לו אע"ג דלדידי' לא חזי לי':
ודוחק לומר דהתם שלא ידע הכותי המבגאי שר"א לא הי' לו קנין בהאי חמץ הנמצא מיקרי החזקת טובה אף אם אין לו בו קנין כיון שהכותי סובר דמשלו נותן לו אבל היכא דהמקבל יודע שהנותן אינו רשאי ליהנות ממנו ליכא החזקת טובה מנתינתו ושרי דזה דוחק ועוד דהא אמרינן בירושלמי דפסחים ופסק כן בשו"ע (סימן תמ"ח) דאסור להאכיל חמץ אפילו לכלבים של הפקר משום דכתיב לא יאכל חמץ אע"ג דליכא החזקת טובה מיהו לפמ"ש שם המק"ח ז"ל דדוקא בחמץ אסור אפילו היכא דליכא החזקת טובה משום דכתיב לא יאכל אבל לא בשארי איה"נ, א"כ אפשר לומר דגבי מודר הנאה אם העני יודע שאסר נכסיו ע"ע ליכא החזקת טובה ושרי מ"מ נראה דמ"מ איכא החזקת טובה במה שנותן לו אף שהמקבל יודע דלא חזי מידי להנותן בעצמו ולא שרי אלא ליתן לקופה של צדקה כדברי המהרש"ל:
וראיתי להרדב"ז ז"ל בחלק חמישי (סימן ש"א ש"ו) שמסתפק אי מותר להלות מנה לחבירו ע"מ שיתן דינר לצדקה ופסק דשרי ומה דתנן בשלהי א"נ לא יאמר לו דע שפלוני בא ממקום פלוני ופירש הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מה' מלוה ולוה) דהיינו שאמר לו אם יבא פלוני ממקום פלוני כבדהו מיירי דווקא אם פלוני הוא עשיר אבל אם אותו פלוני הוא עני שרי ולפמ"ש לא שרי אלא אם מלוהו ע"מ שיתן דינר לכיס של צדקה אבל אם אומר לו ע"מ שתתן לפלוני עני אסור דנתינה לפלוני הוי הנאה מה לי עני מה לי עשיר ומתניתין דאם בא פלוני ממקום פלוני כבדהו כמו שפי' הר"מ ז"ל סתמא קתני אפילו בעני וגם מה שהביא הרדב"ז ז"ל שם ראי' מהא דאיתא בירושלמי דמעות צדקה לוין בריבית תמוה דהתם שאני דהמעות אינם של המלוה כלל ולא הוי ריבית הבאה ממלוה ללוה. אבל הכא דמעות דידיה נינהו ונתינה לעני ידוע הוי הנאה ואסור ולא שרי אלא ע"מ שיתן לכיס של צדקה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |