עונג יום טוב/כה
|
< הקודם · הבא > |
שאלה אחד שלקח חיטים שנרחצו במים ולא משך והחמץ הי' עדיין אצל המוכר רק נתן מעות והלוקח מכרו לא"י אצל הב"ד שבעירו כנהוג והמוכר לא מכרו מהו דין החמץ:
תשובה מה שנסתפק מעכ"ת כיון דקיי"ל מעות אינן קונות א"כ עדיין ברשות מוכר קאי והמוכר לא מכרו לכותי ומכירת הלוקח לא מהני ואף דמה"ת מעות קונות מ"מ כיון שחז"ל הפקיעו הקנין הדר דינא דלא הוי קנין כלל אף מה"ת כדאמרינן בפסחים (דף ו') המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקידושיו משום דכיון דרבנן אסרוהו שוב לא הוי קידושין כלל ואזלינן בתר תקנתא דרבנן אף לקולא כש"כ דבעינן למיזל בתר תקנתא דרבנן לחומרא וכיון דמדרבנן לא הוי קנין עדיין החמץ קאי ברשות המוכר והנה אם היה בהיפוך שהמוכר מכר החמץ לכותי והלוקח לא מכרו ודאי דהוי שרי דאף דלמ"ד מעות קונות מה"ת אפ"ל דהחמץ הוא של הלוקח מה"ת ולא מהני מכירת המוכר מ"מ כיון דכמה מרבוותא סברי דמשיכה מפורשת מה"ת כר"ל א"כ מהני מכירת המוכר דכיון דאיסור חמץ שעבר עה"פ הוא מדרבנן סמכינן אהנך רבוותא דמשיכה מפורשת מה"ת אבל בנ"ד שהמוכר לא מכרו רק הלוקח מכרו איכא לספוקי דאף להנך רבוותא דמעות קונות מה"ת מ"מ כיון דרבנן הפקיעו הקנין ובטלו אותו שוב עובר המוכר על ב"י מה"ת. והכי משמע לי דהנה בגמרא בב"מ (דף מ"ח) קאמר התם קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל מתניתא דתניא נתן לבלן מעל וא"ר דוקא בלן דלא מחסר משיכה אבל ספר דמחסר משיכה לא מעל עד דמשך ולר"י דאמר מעות קונות מה"ת מעל מיד משום דלענין מעילה אזלינן בתר דין דאורייתא דמעות קונות מה"ת לר"י עיי"ש בכל הסוגיא ובדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון מעל עיי"ש בגמ' ועיין בע"ז (דף ס"ג) דקאמר שם בא עליה ואח"כ נתן לה אם אמר לה התבעלי לי בטלה זה אתננה אסור ופריך והא מיחסר משיכה וכתבו שם התוס' דמקשה אף לר"י דאמר מעות קונות מה"ת הכא גבי אתנן לא קני כיון שהפקיעו חכמים הקנין ואמרו דאין מעות קונות ואוקמה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לההיא דהזהב נתנה לסיטון מעל דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות הקדש עכ"ל ודבריהם צריכים ביאור דמ"ש אתנן ממעילה וכמו דאמרינן במעילה דכיון דמה"ת מעל מי יפקיע המעילה ה"נ נימא באתנן כיון שמה"ת הוי אתנן וקנתה מי יתיר הטלה לקרבן:
ונ"ל שכוונתם דאם תקנת חכמים חלה מעיקרא ואח"כ נתגלגל הדבר שאנו צריכין לדון לענין איסור דאורייתא בזה אמרינן כיון שחכמים הפקיעו הקנין אזלינן בתר תקנתא דרבנן אף לענין איסור דאורייתא כמו שמקדש משש שעות ולמעלה שכבר נאסר החמץ ונעשה כעפרא שוב אין קידושין תופסין כלל דלא יהיב לה מידי וכן גבי אתנן כיון דהיא הקדישה אחר שנתן לה וקודם ההקדש לא קנתה בביאתו דמעות אינן קונות ואח"כ נתגלגל הדבר שהקדישה שוב אין ההקדש חל דכיון שחלה תקנת חז"ל קודם שבאנו לדון על דין דאורייתא מהני אף לענין דאורייתא משא"כ במעילה שהמעילה תליא בקנין המוכר בהני זוזי ולא חלה עדיין תקנתא דרבנן. ומעיקרא אנו באנו לדון על איסור דאורייתא אוקמינן אד"ת וכיון דמה"ת מעות קונות לר"י שפיר מעל וזהו כוונת התוס' דגבי אתנן נפקע הקנין קודם שבא לידי איסור דאורייתא אבל גבי מעילה מי יפקע הקנין כיון שמיד אנו דנין לענין איסור דאורייתא וראיתי להרמז"ל שפסק (בהלכות מעילה בפ"ו) אם קנה חפץ במעות של הקדש לא מעל ע"כ והוא נגד הש"ס דב"מ דאמרינן לר"י מעל וצ"ל לכאורה דסובר דסוגיא דע"ז פליגא אסוגי' דב"מ ובב"מ סובר הש"ס דאזלינן בתר קנין דאורייתא לענין דין דאורייתא ובע"ז סובר הש"ס דאזלינן גם לענין דין דאורייתא בתר קנין דרבנן וכ"פ (בפ"ד מהלכות איסורי מזבח) נתן לה טלה באתננה אם בא עלי' ואח"כ נתן לה מותר משום דמחסר משיכה:
מיהו אפשר לומר וליישב קושי' התוס' בסתירת הסוגיות דב"מ ודע"ז ויתיישב בזה גם דעת הרמז"ל דבאמת אמרינן כיון דחכמים הפקיעו הקנין מהני אף לענין איסור דאורייתא וכדאמרינן בסוגיא דע"ז והא מחסרה משיכה ולא נאסר משום אתנן והא דמוכח בב"מ דלר"י מעל בנתנה לספר אע"ג דמחסרה משיכה הוא מטעמא אחרינא לפמש"כ התוס' שם בב"מ (דף מ"ג) במפקיד מעות אצל שולחני אם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן וקאמר ר"ה אפילו נאנסו ור"נ אמר נאנסו לא ומתיב ר"נ לר"ה המפקיד מעות אצל שולחני מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר ואי אמרת אפילו נאנסו מאי אריא הוציא אפילו לא הוציא נמי ומשני ה"ה אפילו לא הוציא ואיידי דקתני רישא הוציא קתני סיפא נמי הוציא והקשו התוס' דכיון דמוכח בסוגיא זו דהיכא דחייב באונסין מעל. א"כ בנתן מעות ולא משך תקשה דהא ע"כ דמותר להשתמש במעות דאי הוה אסור להשתמש במעות א"כ אכתי יאמר נשרפו מעותיך בעליה וכיון דמותר להשתמש במעות א"כ לר"ה חייב באונסין וכיון דחייב באונסין מעל ואמאי אמרינן דלר"ל נתנה לספר לא מעל משום דמעות אינן קונות למעול משום היתר תשמיש ותירצו דלר"י דאמר מעות קונות מה"ת רק שחכמים תיקנו שלא יקנו מותר המוכר להשתמש במעות. אבל לר"ל דמשיכה מפורשת מן התורה ומעות אינן קונות כלל אסור למוכר להשתמש במעות ולהכי לא מעל לר"ל עד דמשיך:
ולפי זה אפשר לומר דהא דקאמר רבא מתניתא מסייע לי' לר"ל ומייתי מהא דתניא נתנה לבלן מעל אבל לספר לא מעל עד דמשיך ולר"י מעל אפילו בספר משום דרבא לטעמי' דסובר (בדף מ"ג) אפילו נאנסו דמקשה לי' לר"נ דאמר נאנסו לא וכיון דהיתר שימוש מחייב באונסין מעל לר"י דאף דחכמים הפקיעו הקנין ולא מעל משום קנין מ"מ מעל משום היתר שימוש דכיון דמה"ת קונה רק שחכמים הפקיעו הקנין מותר להשתמש במעות וכיון דמותר להשתמש במעות חייב באונסין ומעל אבל לר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת א"ש דכיון דמה"ת לא קנה אסור להשתמש במעות ולא מעל וכן ברייתא דנתנה לסיטון מעל הוא נמי משום היתר שימוש דמחייב באונסין אבל משום עצם הקנין לא מעל דכיון דחכמים הפקיעו הקנין לא מעל וכדאמרינן בסוגיא דע"ז לענין אתנן:
ובזה נכון מה שפסק הרמז"ל דלקח מקח במעות הקדש לא אף שפסק דמעות קונות מה"ת הוא משום דכיון דכל קושיית הש"ס הוא מהיתר שימוש ובזה רבא לטעמי' דסובר שם דהיתר שימוש מחייב באונסין להכי מעל לר"י אבל הרמז"ל פסק כר"נ דנאנסו לא דהיתר שימוש אינו מחייב באונסין להכי פסק דלא מעל דמשום היתר שימוש אינו מועל כיון דאינו חייב באונסין ומשום עיקר הקנין תפס כסתמא דתלמודא בע"ז דאפילו לר"י דמעות קונות נמי לא מיקרי אתנן:
ולפ"ז בעינן למימר דכל היכא שאנו דנין בקנין מעות לענין איסור דאורייתא לא מהני הקנין מידי אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"י מה' תרומות) שכ' ויראה לי כהן שמכר פרה לישראל ונתן הישראל מעות אין להאכילה תרומה מפני שד"ת מעות קונות אעפ"י שעדיין לא משך הלוקח ואם מכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך עכ"ל מבואר מזה דלענין איסור דאורייתא אזלינן לחומרא ובכהן שמכר פרה לישראל אזלינן לחומרא בתר קנין מעות ובישראל שמכר פרה לכהן אמרינן לחומרא דלא קנה עד דמשיך וזה סותר למש"כ (בהלכות מעילה) שהלוקח חפץ במעות של הקדש לא מעל משום דאזלינן בתר תקנתא דרבנן אף לקולא ולמש"כ בהלכות איסורי מזבח כמו שכתבנו לעיל בשמו:
לכן נ"ל ליישב שיטת הר"מ ז"ל באופן אחר דהנה רש"י ז"ל כתב בב"מ (דף מ"ח) גבי פלוגתא דר"י ור"ל דנ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו אשה דלר"י הוי קדושין דמדאורייתא קני' ודידי' הוי ולר"ל לא הוי קידושין [ובמק"א עמדנו על דברי רש"י דכיון דהלוקח מסר החפץ אל האשה בתורת קידושין א"כ הוי נמי משיכה כדתנן ב"ק (דף ע"ט) נתן לבכורות בנו או לבע"ח קנה הגנב להתחייב באונסין במשיכת הכהן או הבע"ח וה"ה לענין קנין גמור להיות שלו ועיין בטור אהע"ז (ס' ק"כ) בשם הרמ"ה ז"ל לענין קנין הנייר לענין גט אשה וישבנו דמיירי שהקידושין היה שלא בפני המוכר ולא א"ל לך וקני] ולכאורה הוי עדיף למימר איפכא היינו דאם קידש בו המוכר אשה דלר"י אינה מקודשת ולר"ל מקודשת:
מיהו נ"ל דאפילו לר"י מקודשת אם קידש בו המוכר דאף דמה"ת מעות קונות מ"מ כיון שתיקנו רבנן דמעות אינן קונות הרי הפקיעו הקנין מהלוקח והוי החפץ של המוכר כדאמרינן בפ' כ"ש (דף כ"א) המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין כלל אף שאין איסורו אלא מדרבנן מ"מ הלא לא שוה מידי וה"נ דכוותה אף דמה"ת מעות קונות מ"מ חכמים הפקיעו הקנין והא דאמרינן דאם קידש הלוקח לר"י הוי קידושין אע"ג דחכמים הפקיעו הקנין נראה דכ"ז שלא חזרו בהן לא בטל הקנין דדיו שיפקיע הקנין משעת חזרה ואילך אבל כ"ז שלא חזרו בהן הקנין קיים רק שתקנו שיהא בידם לחזור משום גזירה דנשרפו חיטך בעליה אבל כ"ז שלא חזרו בהן הוי דלוקח ולהכי כתבו התוס' (דף מ"ג) דלמ"ד מעות קונות מותר המוכר להשתמש במעות כיון דמה"ת הוי קנין מעליא אף דלמ"ד מעות אינן קונות אסור לשמש במעות אלמא דלא בטל הקנין לגמרי ולפ"ז א"ש דאם הלוקח קידש בו אשה לר"י מקודשת כיון דמה"ת קנה בכסף הוי דידי' וכ"ז שלא חזר לא בטל הקנין. אבל אם קידש בו המוכר אשה הרי חזר בו המוכר ואינו רוצה להחזיק במכירתו שהרי קידש בו אשה ואף לר"י מקודשת דכיון שחזר בו המוכר הרי הפקיעו חכמים הקנין וכן נמי בנתנה לספר דמעל לר"י אע"ג דחכמים הפקיעו הקנין מ"מ כ"ז שלא הדר בי' הוי קנין מעליא והוי מעילה ואע"ג שאם היה לוקח הגזבר חפץ במעות של הקדש במעכשיו אם לא יחזור בו לאחר ל' יום ודאי דלא מעל עדיין כיון דיכול לחזור בו התם שאני שלא חל עדיין המקח עד שיעבור למ"ד יום משא"כ הכא כיון שמה"ת חל המקח מיד להכי מעל וכי הדר בי' טעמא אחרינא הוא ב"ד הקנין ממנו משום גזירה דשמא יאמרו נשרפה [ואין להקשות לר"י אמאי הוי קידושין הא האשה לא סמכה דעתה דחיישא דלמא הדר בי' המוכר די"ל דסמכה דעתה שפיר דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ועוד דהא קאי עלי' במי שפרע]:
והנה בפ' השואל (דף צ"ט) אר"ה השואל קורדם מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנה ופריך למאי אילימא לאונסין מ"ש פרה דמשעת שאילה אלא לחזרה בקע בו לא מצי משאיל הדר ביה לא בקע בו מצי משאיל הדר בי' ופליגא דר"א דאר"א המשאיל קורדם של הקדש מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה ואי לא קנאו אמאי מעל ואמאי חבירו מותר לבקע בו לכתחילה נהדרו ולא ליקניה ולא למעול ע"כ וקשה לי טובא (כמדומה שמצאתי אח"כ קושיא זו בש"מ) א"כ מאי פריך ר"נ לר"ה (בבא מציעא מג.) אהא דאמר המפקיד מעות מותרין ישתמש בהן וחייב באחריותן אפילו נאנסו מברייתא דהמפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר ואי אמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי ומשני ה"ה אע"ג דלא הוציא ואיידי דתנא רישא הוציא תנא סיפא נמי הוציא ע"כ והא התם ודאי דמפקיד מצי הדר בי' דעיקר נתינתו לא הי' רק בתורת פקדון רק שממילא מותר להשתמש בו ופשיטא דמצי הדר בי'. א"כ אמאי פריך אפילו לא הוציא נמי נימא דמשום הכי לא מעל משום דמצי הדר בי' וצ"ל ע"כ דסוגיא דהשואל פליגא אסוגיא דהמפקיד דר"נ בהמפקיד סובר דמעילה לא תליא בחזרה ואף דמצי הדר בי' מ"מ מעל אם חייב באונסין וסוגיא דהשואל סובר דמדמעל ש"מ דלא מצי הדר בי' דאי מצי הדר ביה לא מעל דלא אמרינן מוציא מעות הקדש מעל בשוגג אלא אם הוציאם בגוונא דבהדיוט לא מצי הדר בי' אבל אם בהדיוט מצי הדר בי' גם בהקדש לא מעל ואע"ג דבשליח שעשה שליחותו מעל המשלח אף דודאי מצי הדר בי' המשלח ואם ביטל שליחותו לא מעל אף שלא נזכר שהוא של הקדש כדמשמע מדברי רש"י ז"ל בחגיגה (דף יו"ד) גבי הא דאמרינן נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל שליח עניא מאי עביד ופרש"י דנהי דבעה"ב פטור כיון דנזכר אנן סהדי דלא ניחא לי' בשליחות דהיאך ומהשתא לאו שלוחו הוא ומיהא השליח מאי עביד עכ"ל (ובמק"א בארנו דברי רש"י ז"ל) הרי חזינן דביטל שליחות מהני גבי מעילה וכ"ז שלא ביטל השליחות אם עשה שליח שליחותו מעל הבעה"ב אף דמצי הדר בי' התם שאני משום דשליח כמשלח דמיא וכ"ז שלא חזר בו דומה כמו שהוא בעצמו עושה המעילה הלכך מעל אעפ"י שיכול לחזור בו ולבטל השליחות משא"כ במפקיד או במשאיל שאין זה בתורת שליחות והנפקד והשואל אדעתא דנפשי' קא משתמש רק שהמפקיד או המשאיל נתן לו רשות לזה ומעל כמו נתן מעות הקדש לאחר בתורת מתנה וכיון דמצי הדר בי' לא מיקרי נתינה עדיין ולא מעל [ועיין מש"ל דנותן מעות הקדש לחבירו אינו בגדר שליחות רק שהוא בעצמו הוא המוציא מעות הקדש לחולין והך סברא שהסוגיות הללו סותרות זא"ז הוא באמת פלוגתא דתנאי תנא דמתניתין ותנא דברייתא בסוף מעילה (דף כ"א) דבתוספתא דמעילה והיא בש"ס דפ' המפקיד (דף מ"ג) קתני המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר ע"כ הרי דמותרין מעל הגזבר כמו שכ' רש"י ז"ל דהו"ל כנותן לו רשות להשתמש בהן ואילו במשנה דמעילה (דף כ"א) תנן המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל אם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא לא מעל ע"כ הרי שלא הוזכרה כאן מעילה גבי מפקיד ומשמע שהמפקיד לא מעל אף במותרין ולא מחלק בין צרורין למותרין אלא גבי הנפקד דבצרורין מעל הנפקד ובמותרין לא מעל הנפקד אבל המפקיד לא מעל אף במותרין ואף שרש"י ז"ל כתב שם במשנה אם מותרין ישתמש בהן לפיכך לא מעל השולחני אלא המפקיד ע"כ מ"מ הרמז"ל לא פי' כן שכ' (בפ"ז מהלכות מעילה הלכה יו"ד) וז"ל המפקיד אצל שולחני או חנוני ולא היו חתומין או קשורין קשר משונה הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן אם הוציא שניהן פטורים בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו להשתמש בהן והחנוני פטור משום שאינן קשורין קשר משונה ולא חתומין וכאלו השתמש ברשות ע"כ הרי שכ' בהדיא שהמפקיד פטור אף במותרין ובאמת מגופא דמתניתין מוכרח כן דאם איתא דבמותרין מעל המפקיד א"כ ל"ל למיתני דלא מעל השולחני פשיטא דהא אין מועל אחר מועל במוקדשין (ודוחק לומר דמיירי שהפקיד מותרין במזיד כדי להשתמש בהן) א"ו כדעת הרמז"ל דהמפקיד לא מעל לעולם וע"כ הוי טעמא דמתניתין דלהכי לא מעל המפקיד דסובר כהך סוגיא דפרק השואל דכל היכא דמצי הדר בי' לא מעל והכא פשיטא דמצי הדר בי' דהא לא נתן לו רשות בהדיא להשתמש בהן רק שהפקיד אצלו ולא צררן ולא עוד אלא דדעת הרמז"ל דאפילו הוציא נמי לא מעל כיון דהמפקיד מצי הדר בי' אין חיוב הוצאתו על המפקיד דליכא מעילה אלא אם שלחו להוציאן דאז אמרינן שלוחו כמותו או שהפקיד אצלו באופן דלא מצי הדר בי' דאז מעל תיכף אם מתחייב הנפקד באונסין אבל אם הפקיד באופן דרשאי להוציא והמפקיד מצי הדר בי' מה שהוציא על הנפקד רמי דוגמא למש"כ התוס' בפרק הגוזל (דף ק') בחייב הזכאי היכא דהדר דינא אף שאח"כ שילם אעפ"כ אין הדיין חייב דדיבורא דידי' לא הוי מעשה דהוה מצי למיהדר בי' עיי"ש וה"נ דכוותה. אף דחייבה התורה במוציא מעות הקדש לחולין מ"מ היינו שהוציאן באופן שבהדיוט כה"ג אינו יכול לחזור בו ולהוציאן מיד מי שנתן לו אבל במפקיד מעות מותרין שבהדיוט יכול להוציאן מיד הנפקד לא מעל המפקיד אף שהוציאן הנפקד וכיון דתנא דמתניתין ותנא דברייתא פליגא בהאי דינא דאיכא מעילה היכא דמצי הדר בי' פסק הרמב"ם ז"ל כסתם מתניתין ומכש"כ דהך סוגיא דפרק השואל מכרעת כסתם מתניתין דהיכא דמצי הדר בי' לא מעל וסוגי' דפרק המפקיד דפריך ר"נ לר"ה דאמר אפילו נאנסו מברייתא דאם הוציא מעל הגזבר ולר"ה מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי מקשה רק לפי שיטת הברייתא דאיכא מעילה אע"ג דמצי הדר בי' דהא קתני לפיכך אם הוציא מעל הגזבר א"כ מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי כיון דהיתר שימוש מחייב באונסין מעל אפילו בלא הוציא ומוכיח מזה דהיתר שימוש אינו מחייב כ"א בגניבה ואבידה ואה"נ דלתנא דמתניתין לא מעל כלל אפילו הוציא משום דמצי הדר בי' כדאמר בהשואל אבל לתנא דברייתא דמעל אע"ג דמצי הדר בי' א"כ אפילו לא הוציא נמי:
ומעתה א"ש מה שפסק הר"מ (בפ"ו מהלכות מעילה) דלקח חפץ במעות של הקדש לא מעל אם לא משך ובגמ' מייתי סייעתא מברייתא דנתנה לבלן מעל אבל בספר דמחסר משיכה לא מעל עד דמשך לר"ל אבל לר"י מעל מיד אף בספר משום דמעות קונות משום דתנא דנתנה לבלן מסתמא אזיל בשיטת תנא דברייתא דמעילה דאף דמצי הדר בי' נמי מעל א"כ לר"י דמעות קונות ד"ת מעל אע"ג דרבנן הפקיעו הקנין מ"מ הא לא בטלו הקנין קודם שחזר בו ולע"ע הוי קנין מעליא ומעל ואף דיכול לחזור בו מ"מ מעל דתנא דברייתא סובר דחזרה אינה מבטלת כח המעילה וכן הא דקאמר בדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון מעל הוא הכל לסברת תנא דברייתא אבל הר"מ ז"ל דפסק כתנא דמתניתין במפקיד מעות דלא מעל משום דמצי הדר בי' וכסוגיא דפ' השואל. להכי פסק בלקח חפץ במעות של הקדש לא מעל משום דמצי הדר בי' ומה שפסק הר"מ ז"ל בנתן לבעלי אומנות מעל מיד נראה דגבי אומנות לא תיקנו רבנן כלל שלא יקנו מעות דדוקא גבי מכירה שדרך ליתן מעות מיד גזרו משום דטרח ומציל אבל בשכירות דמשתלמת לבסוף ואין דרך להקדים מעות אי מיקרי ונתן מעות לא גזרו כמו דלא גזרו בדמי פרה בחמור או במכור לי באלו כדאמרינן בש"ס בהזהב (דף מ"ו) וכ"כ התוס' בהדיא בפ' השואל (דף צ"ט) בד"ה כך תקנו שכתבו וז"ל ול"ל דקאי אשוכר שתקנו משיכה ולא קני מעות דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף עיי"ש. וברור הוא דכוונתם כמש"כ דכיון דאינה משתלמת אלא לסוף לא תקנו כלל שאין מעות קונות ושפיר נקנה שכירות מטלטלין במעות ואוקמה אדינא ושפיר כ' הר"מ ז"ל דבנתן לבעלי אומנות מעל מיד דמעות קונות ד"ת וחכמים לא הפקיעו הקנין וא"ש נמי מה שפסק (בהלכות תרומות) דישראל שלקח פרה מכהן ונתן מעות אינה אוכלת בתרומה משום דמה"ת מעות קונות ואף שחז"ל הפקיעו הקנין מ"מ קודם שחזר בו לא הפקיעו הקנין ולהכי אינה אוכלת ומה שפסק בסיפא בכהן שלקח פרה מישראל ג"כ אינה אוכלת דמשמע אף שלא חזר אחד מהם נמי אינה אוכלת דאמרינן מעות אינן קונות איכא למימר דאם יאכילנה כהן בתרומה שמא יחזור בו המוכר ותאכל ג"כ אחר החזרה ואפשר עוד לאמר דכשחזר בו בטל הקנין למפרע להכי לא תאכל בתרומה שמא יחזור בו ונמצא שפרתו של ישראל אכלה בתרומה:
ומה שפסק (בהלכות איסורי מזבח) באתנן דאם מחסר משיכה לא הוי אתנן אם בא עליה ואח"כ נתן אע"ג דלא חזר בו. נ"ל דגם זה נכון לפמש"כ התוס' בתמורה (דף כ"ט) בהא דאמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו והקשו התוס' דהא לא משכחת בא עלי' ואח"כ נתן אלא בדקיימה בחצירה א"כ הרי היא מוחזקת בטלה זה והיכי שייך לאמר זיל הב לה ות' דכיון דאי לא הוה מוחזק לא אמרינן לי' זיל הב אע"ג דמטעם חצירה היא זוכה לא קרינן לה אתנן אי לאו טעמא דמפרש התם כיון דיהיב לה לצי"ש עיי"ש הרי דאף דקיימה בחצירה והיא זוכה בטלה בשכר ביאה ואפ"ה לא מיקרי אתנן אלא אם מחויב ליתן לה עפ"י דין או לצי"ש אם לא הי' תופס ואי לאו הכי לא מקרי אתנן אעפ"י שהיא זוכה בעצמה באמת בשכר ביאה א"כ פשיטא דבכה"ג דמעות ד"ת אע"ג דלא הפקיעו חכמים הקנין ושכר ביאה הוא כ"ז דלא הדר בי' מ"מ אלו תבעה לו בדינא הי' יכול לחזור בו מחמת תקנתא דרבנן וא"צ ליתן לה לצי"ש פשיטא דלא מקרי אתנן ומהתימא על התוס' ז"ל שלא חלקו בזה והקשו ממעילה:
ונראה דאזלי בשיטת הרמ"ר בתמורה (דף כ"ט) בתוס' שם דתירץ תירוץ אחר וכתב הא דאמר אתנן אסרה תורה בבא על אמו מיירי בהקנה לה בקנין סודר ובזה לא הוי אתנן אי לאו טעמא דלצי"ש אבל אי הוי קיימא בחצירה הוי מיקרי אתנן אע"ג דאינו חייב לצי"ש אילו תבעה לי' אבל דברי הר"מ ודאי דיש לישב דסובר כתירוץ שבתוס' דבאתנן בעינן שיהא מחויב לה ע"י תביעה בדין או לצי"ש להכי במחוסר משיכה אחר התקנה לא מיקרי אתנן:
והנה לפי מה שנתבאר דאף אם נימא דתקנתא דרבנן מהני גם לענין דאורייתא. ובעינן למיחש בהאי חמץ שקנה במעות ומכרו לא"י שלא קנוהו כלל מפני שחכמים תקנו שמעות אינן קונות מ"מ הם לא תקנו לבטל הקנין מיד רק שאם חזר בו מתבטל הקנין ואם לא חזר בו הוי קנין מעליא ושפיר זבין הלוקח חמצו לא"י וא"ל דממ"נ אם הלוקח קונה בכסף דקנין כסף בישראל קונה מה"ת א"כ הרי נכרי אינו קונה בכסף כדדרשינן בבכורות (דף יג) לעמיתך בכסף ועובד כוכבים במשיכה וא"כ לא קני ליה הכותי בקנין כסף דז"א חדא דהא התוס' כתבו בב"מ (דף מ"ח) דאיכא אמוראי דסברי דישראל וכותי שניהן קונין בכסף ולא דרשי לעמיתך להך דרשא ועוד דמסתמא הקנו ליה בקנין אגב ובק"ס כמו שנוהגין בכל בתי דינין בישראל ואין לאסור מטעם הואיל ומצי הדר ביה המוכר ברשותו קאי כדאמרי' (פסחים מו) גבי חמץ של תרומה הואיל ואיבעי מיתשיל עלה וה"נ אי הוי הדר ביה בטל הקנין למפרע דז"א דכיון דאסור לחזור בו דהא קאי במי שפרע להכי לא אמרינן הואיל כה"ג מ"מ יש לחוש בו מטעם אחר דהא אי מגניב או מתביד החמץ לא ישלם הנכרי לישראל הלוקח שמכר לו ויחזור הלוקח ממכירתו ויהא מותר לחזור בו דהא אפילו מי שפרע ליכא כדאמרינן בחמרא דבעי למינסב ליה בי' פרזק רופילא בב"מ (דף מט) ובשו"ע חו"מ (סימן ר"ד) וכיון דאי מיגנב מצי הדר ביה הלוקח אע"ג דהשתא הוי קנין מעליא כמש"כ לעיל מ"מ כיון דמצי הדר ביה אמרינן הואיל דמצי הדר ביה הלוקח כממונו של מוכר דמי אף שעדיין לא חזר בו הלוקח מיהו בזה אפ"ל דתרי חששא לא חיישינן למימר דאי מיגנב ומיתבד וודאי הדר ביה דלא מצינו שחייב הכתוב בב"י ובב"י אלא אי מיגנב ומיתבד מתחייב לאלתר לשלומי משא"כ הכא דאף אי מיגנב לא מחייב לשלומי אלא אם הדר בו הישראל מקנייתו ושמא לא יחזור בו הישראל. מיהו אכתי יש לחוש בזה מטעם אחר דהא כיון דהחמץ היה מונח ברשותו של מוכר ונהי דהלוקח קנה ליה בקנין מעות ומכרו לכותי מ"מ לא גרע מחמצו של כותי המופקד אצל ישראל שאסור אחר הפסח ואף דאין דין שומרים בכותי והאי חמץ הוי של כותי מ"מ בכה"ג שלקח הכותי מישראל פקדון שיש לו ביד ישראל חבירו נראה דחייב לשלם להכותי אם נאבד הפקדון דדוקא אם קיבל הפקדון מהכותי מיעט קרא מדין שומרים אבל אם קיבל פקדון מישראל והישראל מכר הפקדון לכותי חייב באחריות שכבר נתחייב באחריות משעה שקבל הפקדון דהא בכותי גופא אלו פירש שיתחייב באחריות חייב דהא עיקר ברייתא (פסחים ה') דלא יקבל פקדונות מכותי מוקמינן שם בקיבל עליו אחריות והיינו שהתנה בפירוש שיתחייב באחריות כמש"כ השג"א בתשובתו בדיני חמץ ורק בסתמא מיעט רחמנא כותי מדין שומרים אבל כה"ג שכבר נתחייב באחריות על האי פקדון כשהיה ביד ישראל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וזכה הכותי בהאי פקדון בחיוב אחריותו ולא מיבעיא להך לישנא דסובר בכתובות (דף ל"ד) דשומר מתחייב משעת משיכה ומההוא שעתא אשתעביד נכסיה דודאי חייב אף אם מכרו לכותי אלא אפילו למ"ד דלא מתחייב אלא משעת גניבה ואבידה והכא בשעת גניבה כבר הוי דכותי ובפקדון דכותי ליכא דין שומרים מכל מקום כיון שחיוב קבלת אחריות התחיל כשהיה ביד הישראל חייב גם כשמכרו המפקיד לכותי ובכל המכירות הנהוגות בינינו דלא חיישינן להאי חששא דאי מגניב החמץ לא ישלם לו הכותי אפ"ל דכיון דאנו מוכרין גם הרשות שהחמץ מונח בתוכו להכותי א"כ דמי לקיבל עליו אחריות על חמצו של כותי בבית כותי אבל בחמץ זה שהלוקח מכר החמץ לכותי והחמץ מונח ברשותו של מוכר הראשון הרי הוי ממש חמצו של כותי המופקד אצל הישראל דהא הלוקח לא הוי בידו למכור הרשות של המוכר שהחמץ מונח בו ודעת המג"א (בסי' ת"מ) שהחמץ של הכותי המופקד אצל ישראל אסור בהנאה מיהו הח"י פסק בסי' הנ"ל שחמצו של הכותי המופקד אצל ישראל מותר בהנאה והביא דברי הירושלמי דקאמר בפ"ב דפסחים כותי שהפקיד חמצו אצל ישראל ר' יונה אמר מותר ר"י אומר אסור ר' יונה אמר מותר חמצו של כותי הוא וישראל הוא שעבר עלה ע"כ הרי דמסיק כר' יונה דמותר:
ובאמת דדברי הח"י בזה צ"ע טובא דמדברי הרא"ש ז"ל בפסחים (דף ל"א) מבואר בהדיא גבי כותי שהלוה לישראל על חמצו דחמץ המופקד אסור בהנאה אחה"פ שכתב שם (בסימן יו"ד) דהכותי שהלוה לישראל על חמצו אם לא הרהינו אצלו אף דאמר לו מעכשיו לא גרע מחמצו של כותי ברשות ישראל ואחריות הוא על ישראל עיי"ש. הרי שכתב בהדיא דחמצו של כותי ברשות ישראל אם קיבל הישראל עליו אחריות אסור אחה"פ ובאמת שיש לתמוה דמאי קנס הוא לישראל הנפקד שהחמץ נאסר בהנאה כיון שיכול להחזירו לכותי ואפילו אם הוזל ע"י שנאסר בהנאה ואינו ראוי לישראל נמי יכול לאמר הש"ל כמו שפסק המג"א בסי' הנ"ל וא"כ מאי קנסא הוא לגבי הנפקד מה שנאסר בהנאה ומכש"כ היכא דלא הי' יכול למוכרו קודם הפסח דלא פשע כלל דודאי יכול להחזירו להכותי אף למ"ד אין אומרין באיסורי הנאה הש"ל:
מיהו לפמש"כ במ"א על מש"כ המק"ח (סימן ת"מ) אם הכותי המפקיד חמץ בבית ישראל חייב מעות לישראל הנפקד וכשיאבד החמץ לא ישלם לו חובו מיקרי אחריותו עליו וחייב לבער עכ"ל ולענ"ד צריך עיון בדין זה טובא דנ"ל דלא אמרינן גורם לממון כממון דמי אלא היכא דאי מיגנב ומיתבד צריך לשלם דמים מביתו דזה שייך שפיר מיקרי גורם לממון דהיינו שממונו מינטר אגב זה הפקדון דאלו מיגנב הפקדון מחוייב לתת ממונו וכיון דממונו ודאי דידיה מיקרי. הפקדון הגורם לקיום ממונו נמי מיקרי ממון דידיה ואף אם אין לו במה לשלם אם יגנב או יתבד מ"מ יחול עליו שיעבוד ממון לשלם מכל אשר תשיג ידו אבל אם כבר נתן מעותיו בתורת הלואה להכותי ואי מיגנב או מיתבד יאבד מעותיו ולא ישלם לו הכותי זה לא מיקרי גורם לממון דמעותיו כבר להוצאה נתנו ואיבוד מעותיו שכבר אינם ברשותו לא הוי גורם לממון דהא שיעבודא בעלמא אית ליה על הנכרי ודמי להא דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ו') דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה והא דאמרינן בפסחים (דף ל"א) דישראל שהלוה לכותי על חמצו למ"ד ישראל מכותי לא קנה משכון אינו עובר עליו אפילו בהרהינו אצלו וכתב הבעה"מ והרא"ש ז"ל דמיירי שלא קיבל עליו אחריות הא אם קיבל הישראל אחריות עובר בב"י מטעם קבלת אחריות והתם לא יצטרך הישראל לשלם מעות מביתו רק שיאבד חובו שהכותי לא ישלם לו הרי דגם מה שמאבד חובו מיקרי גורם לממון התם איכא למימר דלא משום דמי המשכון בעינן בלא קבלת אחריות דבדמי המשכון לא איכפת לן במה שינכה לו על חובו רק משום דמסתמא המשכון שוה יותר מדמי החוב ויצטרך הישראל לשלם מביתו כשיאבד להכי הוצרכו לומר דמיירי שלא קיבל עליו אחריות דאף דמצינו בשבועות (דף ל"ב) גבי משביע עד א' דמיקרי גורם לממון במה שהוא מוציא ממון ע"פ העד אלמא דמיקרי גורם לממון כה"ג התם שאני דעיקר חיוב קרבן שבועה הוא על שהפסיד וכפר להעיד ממון שהיה יכול להוציא מנתבע א"כ הרי ע"ז חייב רחמנא להכי חייב אף בע"א שאפשר שהיה משלם עפ"י העד אבל בחמץ שהחיוב על הממון דאיתא גבי' לא מיקרי גורל"מ אלו היה מוציא ממון וכן ראיתי בריטב"א שם שכתב דמאן דאית ליה התם גורם לממון כממון סובר נמי בעלמא לאו כממון דמי ורק גבי קרבן שבועה סובר כמ"דמ מדלא אייתי הש"ס הני תנאי בכל דוכתא דמזכיר דין גורם לממון ע"כ והיינו משום דהכא גלי קרא דחייב ק"ש על הוצאת ממון אף דבעלמא זה לא מיקרי גורם לממון אף לר"ש ולפ"ז נראה בנידון דידן דגורם לממון זה שאם יאבד לא ישלם לו הכותי החוב בעד החמץ לאו כממון דמי דלא מיקרי גורם לממון אלא שאם יאבד יצטרך ליתן דמים מביתו אבל בהאי חמץ שאם יאבד לא ישלם לו הא"י החוב לא מיקרי גר"ל ולא נאסר ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |