עונג יום טוב/י
|
< הקודם · הבא > |
ובמש"כ דהיכא דעבר אב"ת לא יצא ידי מצותו משום מהב"ב יש לעיין דא"כ המניח שני זוגות תפילין דעבר אב"ת כדאמרי' בעירובין (דף צ') לא יצא ידי מצות תפילין משום מהב"ב וכ"ת דה"נ דלא יצא א"כ תקשה בסנהדרין (דף פ"ח) דקאמר אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דר"י ופריך אי עביד ארבעה בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודא קאי כו' ואי עביד חמשה בתי גרועי ועומד הוא ומשני האמר ר"ז בית חיצון שאינו רואה האויר פסול ואמאי לא מוקי שלבש זוג אחד ואח"כ הורה הז"מ להניח עוד זוג א' דעובר אב"ת כדאמרינן בפ' המוצא תפילין ובמה שהוסיף גורע שהרי לא יצא יד"ח תפילין כלל משום מהב"ב דב"ת ולפי מה דמבואר בתוס' דגיטין (דף נ"ה) משמע בהדיא דמהב"ב פוסל את המצוה מן התורה דהא פירשו שם גבי חטאת הגזולה דהא דאמר עולא דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת הוא משום מהב"ב עיי"ש:
וליישב דבר זה נכתוב בכאן מ"ש על דברי הר"מ ז"ל (בפ"ג מה"צ) דבמנחות אמרינן אהא דהטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסול משום תעשה ולא מן העשוי ופריך מדר"ז דאמר הטיל למוטלת כשירה ואמר רבא השתא בב"ת קאי מעשה לא הוי ופריך ר"פ ממאי דהאי גברא לאוסופי מכוון דלמא לבטולי קא מכוון עיי"ש וכ' הר"מ ז"ל (בפ"ג מהלכות ציצית) הטיל ציצית על ציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשירה ואם נתכוון להוסיף אע"פ שחתך א' משתיהן ה"ז פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה עכ"ל ועיין בכ"מ שהעמיד דברי הר"מ ז"ל ופסקו בכוונת דברי ר"פ בגמרא. ולכאורה היה קשה לי ומצאתי שגם השא"ר הקשה כן דלדעת הר"מ ז"ל דאם הטיל למוטלת וכיון להוסיף פסל את הראשונות דא"כ בסנהדרין (דף פ"ח) דקאמר גבי ז"מ דאינו חייב אלא אם יש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דר"י ופריך והאיכא ציצית ומשני מאי קסבר אי קסבר קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא ואי קסבר קשר עליון לאו דאורייתא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואמאי לא משכחת לן בהטיל למוטלת לדעת הר"מ ז"ל שפסל שתיהן וכשהיה לובש בגד בד' כנפות הורה הז"מ להטיל עוד למוטלת והוי מוסיף ובמה שמוסיף גורע ופסל את הכל וזה קושיא חמורה מאוד לשיטת הר"מ וגם הר"מ ז"ל בעצמו כ' דלא משכ"ל הך מילתא גבי ז"מ בציצית מה"ט דאיתא בגמ' ואמאי הא משכ"ל בהטיל למוטלת וכמ"ש ואין לומר דלהכי לא מצי לאוקמי בציצית משום דר"מ אמר שם (דף פ"ז) דחייב על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ור"י הוא דאמר על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ואליבא דר"י מפרש ר' אלעזר דבעינן יש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ופי' הר"מ ז"ל (בפ"ד מהלכות ממרים) והראב"ד בהשגותיו והר"ן בחי' לסנהדרין דר"י לא פליג אר"מ דבדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת נעשה ז"מ רק שמוסיף דאפילו אין בו כרת וחטאת אם עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס נמי נעשה ז"מ וא"כ בציצית לא בעינן למימר דנעשה ז"מ משום שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס דבלא"ה נעשה ז"מ מחמת שיש בזדונו כרת דאמרינן בשבת (דף קל"ט) היוצא בטלית שאינו מצוייצת כהלכתה חייב חטאת וכיון שלהר"מ ז"ל בהטיל למוטלת פסל הכל הו"ל טלית שאינה מצוייצת כהלכתה וחייב חטאת ונעשה ז"מ בלאו טעמא דעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס דז"א דהא הש"ס פריך האיכא ציצית ומשני מאי קסבר אי קא סבר קשר עליון דאורייתא כו' ואי לאו דאורייתא גרוע ועומד הוא ואמאי לא משני דלהכי לא חשיב ציצית משום דבציצית איכא חיוב חטאת אם הטיל לה חמשה חוטין א"ו דלא משכח"ל חיוב חטאת גבי ציצית כה"ג משום דבשבת (דף קל"ט) פרכינן עלה דר"ה דהיוצא בטלית שאינה מצוייצת חייב חטאת מ"ש מהא דאר"ח בר גוריא א"ר מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה ויוצא לרה"ר ואינו חושש ומשני הני לא חשיבי ובטלי וציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי ופירשו התוס' ד"ה ציצית שאינם מבוטלים לפי שחשובים הם בעיניו שדעתו ליתן ציצית רביעית עיי"ש וכיון דעיקר החיוב הוא משום דלא בטלי לגבי טלית מפני שדעתו שישארו במקומן למצותן רק שיוסיף עליהן מה שחסר לקיום המצוה אבל אם הוסיף חוט חמישי עליהן שצריך להסירן ויש כאן אחד שאין בו מצוה וצריך להסירו הרי החוט המותר בטל לגבי הטלית כמו גבי כילה וכסכסיה ואינו חייב חטאת ולהכי הוצרך לומר דלהכי לא חשיב ציצית למ"ד קשר עליון דאורייתא וכו' משום דגרוע ועומד ולא משני משום דאיכא חיוב חטאת וא"כ וודאי דקשה לשיטת הר"מ ז"ל דבהטיל למוטלת פסול הכל הא איכא הטיל למוטלת דבמה שמוסיף גורע וליכא לשנויי דבלא"ה איכא חיוב חטאת משום הוצאת שבת דכיון דבהטיל למוטלת פסול הכל וצריך להסירן בטלי לגבי טלית וליכא חיוב חטאת. עוד הקשה הגאון בעל שאג"א (בד"צ סימן ל') וז"ל ועוד קשה לי מה טעם לדבר דאם נתכוון לבטל את הראשונות נפסלו דכיון שנעשו בהכשר האיך אפשר לבטלן ולפסלן כיון שאין בהם שום פסול כי מבטלן איהו מאי הוי וכי ס"ת או תפילין ומזוזה שנכתבו בהכשר כדינם וכי אפשר להוציאם מהכשרן ע"י ביטול ויהיו נפסלין מכאן ולהבא ע"י שיבטלן. הא לא שמענו ואי איתא להא מילתא לא אישתמיט שום תנא או אמורא להשמיענו חידוש גדול כזה:
ונ"ל דדברי הר"מ ז"ל נכונים מאוד בטעמן במ"ש שאם כיון לבטל הראשונים נפסלו הראשונים וחותכן והשנים כשרים דמ"ש שאם כיון להוסיף שניהם פסולים הטעם כיון דבאם כיון להוסיף איכא איסור ב"ת ואם יוצא בהן מצות ציצית הוי מהב"ב להכי אינו יכול לצאת בהם אפילו חתך אח"כ האחת מהן משום תעשה ולא מן העשוי *) דכבר נפסל עשייתן דכיון שנקבע עליהם שם פסול ואין יכולין לצאת בהם יד"ח ציצית כמו שהן קבועין ביחד עם הבגד בטלה עשייה דידהו ואפילו למ"ד אין דיחוי אצל מצות היינו במידי דלא בעינן עשייה אבל במידי דכתיב תעשה ודרשינן תעשה ולא מן העשוי אם נפסלו נדחה עשייתן וצריך להתירן ולחזור ולתלותן ואע"ג דלא דמי להא דאמרי' בסוכה (דף ל"ו) גבי לולב דאם מעטן לאחר שאגדן פסולין למ"ד לולב צריך אגד ומקשינן לולב לסוכה אפילו למאן דל"ל דיחוי דהתם בתחילת עשייתן היה בפסול שהיה ענביו מרובין מעליו משא"כ כאן דתחילת עשייתן בהכשר ורק אח"כ נפסלו ע"י מהב"ב כשהטיל הני בתראי מ"מ גם בכה"ג מקרי תעשה ולמ"ה שכבר נפסל עשייתן ובעי עשיה חדשה (ול"ד למ"ש הרמ"א באו"ח (סימן תרכ"ו) דמותר לסגור הגג שעל הסוכה ולפותחו ולא נפסל ע"י סגירתו משום תולמ"ה דהתם בעצם הסכך ליכא פסול רק שהניח עליו סכך פסול הלכך כשמסירו ש"ד ולא נסתלק עשייתו הראשונה משא"כ היכא שנפסל עצם המצוה כמו הכא שנפסלו הציצית משום מהב"ב נפסל עשייתן וצריך להתירן ולחזור ולתלותן וכן גבי סוכה אם היה פסול בעצם הסכך כגון שבא א"י והשתחווה לסכך ואח"כ בטלו צריך לנענע מחדש אפילו למאן דל"ל דיחוי אצל מצות מפני שבטלה עשיה הראשונה ורחמנא אמר תולמה"ע ול"ד למניח שני זוגות תפילין דעובר אבל תוסיף ולא יצא בשניהם וכשמסלק האחד מעל ראשו יצא בזוג הנשאר על ראשו דהתם לא כתיב תעשה ולא בעינן קשירה בשעת הנחה כמ"ש התוס' בעירובין (דף צז) ד"ה אביי ועיקר התפילין כתיבתן ועשייתן לא מפסל ע"י שהניחן בעבירת ב"ת אבל גבי ציצית נהי שהחוטין לא מפסלי ממצותן מ"מ תלייתן והנחתן בבגד דכתיב ביה תעשה מפסל ע"י שהוטלו עוד ציצית ואינן ראוין ללבוש כמו שהן ולהכי נמי אם האי גברא לבטולי קא מכוון נפסלו הראשונים וחותכן ובתראי כשרים. כמ"ש הר"מ ז"ל דבדידי' תליא מילתא דכיון דאם כיון בשתיהם לשם מצוה נפסלו שתיהן מהני מחשבתו לפסול עשיית קמאי כדי שישארו לכהפ"ח בתראי בהכשר וקמאי ממילא נפסלו דהא אי לאו דמכוון לפוסלן היו פסולין ממילא משום מהב"ב ומחשבתו מועלת רק להכשיר בתראי וכיון שמחשב לחתוך הראשונות ליכא ב"ת וקמאי מפסלו משום דבלאו מחשבתו נמי הוה מפסלו אלא דהוי נמי מיפסלי בתראי ומחשבתו מועלת דלא לפסלי בתראי ובזה א"ש הא דרבא לא סבר להאי חילוקא למחזי אי גברא לאוסופי קא מכוון אי לבטולי קא מכוון דרבא לטעמיה דלא סבר לטעמא דמהב"ב בסוכה (דף ל') וא"כ אפילו אם מכוון בשניהם לשם מצוה לא מיפסלי ועובר אב"ת אבל מצות ציצית קיים ולהכי פריך השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי ואפילו אם מכוון לבטול נמי לא נתבטלו קמאי וקאי בב"ת דאין בידו לבטל עשיית קמאי כיון שאין מתבטלין מאליהן ע"י מהב"ב לא מהני נמי מחשבתי' לבטולי קמאי ור"פ סובר כהנך דסברי דמהב"ב פסול ואם נתכוון לאוסופי נפסלו שתיהן ואם מתכוון לבטולי קמאי מהני משום דבלא מחשבתו נמי היו נבטלין:
[ואל תשיבני במ"ש בטעם שנפסלין במתכוון לאוסופי שהוא משום מצוה הב"ע ונפסלה עשייתן והוי תולמ"ה דהא התוס' כתבו בסוכה (דף ט') דמהב"ב הוי רק מדרבנן ובסוכה (דף יב) אמרינן במשנה שם גבי חבילי קש וחבילי עצים דאין מסככין בהם וכולן שהתירן כשרות ולא פסלינן משום תולמ"ה כיון שאין פסולין אלא מדרבנן אפשר לומר דהר"מ ז"ל סובר דמהב"ב הוי מדאורייתא]:
ובזה מיושב מה התוס' במנחות שם בהא דאמר ממאי דהאי גברא לאוסופי קא מכוון דלמא לבטולי קא מכוון והקשו דהא קיי"ל מצות עובר עליו עב"ת בזמנן אף שלא בכוונה ותירצו דבמכוון לבטולי שאני וקשה לדברי הנך רבוותא דסברי דכל היכא דלא בעי כוונה אפילו במתכוון שלא לצאת יצא וה"ה לענין ב"ת בזמנו אפי' במכוון שלא לצאת עובר בב"ת. וכן הוכיח הטו"א בר"ה ותקשה מהך סוגיא דקאמר דלמא לבטולי מכוון וב"ת ליכא אבל לפמ"ש א"ש דלהכי מהני הכא מה שמכוון לבטולי שלא לצאת בהן משום שאם לא יכוון לבטולי קמאי יפסלו תרווייהו משום שנפסל עשייתן מטעם מהב"ב להכי מהני מה שמכוון לבטולי קמאי שיוכשרו לכה"פ בתראי וממילא ליכא ב"ת כיון שקמאי נפסלין משא"כ בדוכתא אחרינא היכא שמוסיף על המצוה כמו בשני זוגות תפילין לא מהני מה שחשב על האחד שלא לצאת דמצות אינן צריכות כוונה ומאליהן לא נפסל מצותן דלא כתיב בהו עשייה וכמ"ש למעלה וכן גבי מתן ד' שנתערב במתן א' לא מהני מה שמחשב שלא לצאת בדם של מתן א' בנתינתו בד' קרנות כיון שאין הדם נפסל מאליו דשם לא שייך מהב"ב דבמתן ראשון יצא ידי נתינתו ובמתן שני הוי עבירה דב"ת ולא נפסל הדם מאיליו להכי לא מהני אם יחשוב שלא לצאת משא"כ גבי ציצית שאם לא יחשוב לבטולי נפסלו תרווייהו מאליהן משום תולמ"ה מהני מחשבתו לבטולי קמייתא ולאכשורי בתרייתא ונתבאר שיטת הר"מ ז"ל בפירושו בדברי רב פפא:
ומה שהקשה הגאון השא"ר אמאי קאמר אין לנו אלא תפילין האיכא ציצית שהורה הז"מ להטיל למוטלת דהוי מוסיף ובמה שמוסיף גורע שנפסלו שניהם ואינו יוצא בהם לשיטת הר"מ ז"ל נ"ל דהנה הראב"ד ז"ל בהשגה שם בה"צ חלק על הר"מ וסובר בהטיל למוטלת שאין כאן בל תוסיף כלל משום דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי וז"ל הראב"ד ז"ל בהשגותיו והא דמסיק בסנהדרין בענין ז"מ דאי איכא ד' חוטין ואייתי הוא חמשה אי קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא שגם תוספות מצוה מיפסל למצות התם משום חציצה דהיינו החוט היתר שחוצץ בין החוטין העיקרים להקשר שהרי למ"ד קשר עליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודא קאי והאי כו' וליכא גרוע וה"נ אם היה שם קשירה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה כמו כן האי לחודא קיימא וכשרה בין שנתכוון להוסיף בין שנתכוון לבטלה וכן עיקר דהאי לחודא קיימא והאי כו' עכ"ל הראב"ד ז"ל אולם דעת הר"מ ז"ל דסובר דאם הטיל למוטלת אם מכוין למצוה מפסלו הראשונים נ"ל משום דאף דבהך סוגיא דסנהדרין איכא לפרושי דהטעם דהוי גרוע ועומד אי קשר עליון דאורייתא משום חציצה מ"מ הא אמרינן בסוכה (דף ל"א) ארבעה מינין שבלולב כשם שאין פוחתין עליהן כך אין מוסיפין עליהם ופריך פשיטא ומשני לא צריכא אלא לר"י דאמר לולב צריך אגד מהו דתימא האי לחודא קאי והאי כו' קמ"ל ופרש"י שם דמיירי שהניחו חוץ לאגד ואפ"ה אסור ולא אמרי' האי לחודא קאי והאי כו' והתוס' באמת הקשו זה בסנהדרין (דף פ"ח) וכן בסוכה שם ד"ה הואיל אמאי אין מוסיפין לר"י אם הניחו חוץ לאגד נימא האי לחודא כו' ותירצו בסנהדרין שם דבאמת הא דקאמר אין מוסיפין לר"י בהניח חוץ לאגד הוא רק מדרבנן בעלמא ובסוכה תירצו דבאמת ב"ת איכא אפילו אם הניחו חוץ לאגד או לרבנן בדליכא אגד. והא דאמרינן בסנהדרין האי לחודא כו' היינו דלא מפסל המצוה היכא דליכא אגד אבל ב"ת איכא אף אי מנח ליה חוץ לאגד או לרבנן אי ליכא אגד כלל והוקשה להם מהא דקאמר ר' יהודא שם לולב אין אוגדין אותו אלא במינו. ומפרש טעמא משום דקא סבר לולב צריך אגד ואי אייתי ליה מינא אחרינא הוי ליה חמשה מינין אלמא דדוקא לר"י הו"ל חמשה מינין ועובר על ב"ת משום דקסבר צריך אגד אבל לרבנן דסברי לולב א"צ אגד ליכא ב"ת והוצרכו לתרץ דשאני התם דכיון דיהיב לה באגד הוי ליה שלא כדרך גדילתן לרבנן דא"צ אגד ודוקא לר"י עובר אב"ת דכיון דסובר צריך אגד הוה ליה דרך גדילתן כ"ז שיטת התוס' בסוכה אבל הר"מ ז"ל יצא לו מסוגיא זו דקאמר אין מוסיפין עליהם לר"י ואפילו אם מנח ליה חוץ לאגד ש"מ דלא אמרינן כלל הך סברא דהאי לחודא כו' וכל היכא דמכוון לשם מצוה עובר אב"ת אפילו ליכא אגד או קשר הוי הוספה מיהו זה רק במכוון לצאת גם בהוספה זו אז עובר אב"ת דמחשבתו משויה ליה הוספה ועובר אב"ת כמו קשר ואגד להכי אין מוסיפין עליהם אפילו במנח ליה חוץ לאגד מיהו באגד ליה במין אחר אינו עובר לרבנן כיון דאין מכוון לחברו לד' מינין רק לשם אגד קשרו ולולב א"צ אגד ולא הוי מצורך המצוה ליכא ב"ת לרבנן כיון דאין מכוון לצאת בו מאן משוויה ליה הוספה לעבור אב"ת הוא לא מכוון לצאת בו ורק לשם אגד הניחו והאגד נמי לא משוויה לי' חיבור לגוף המצוה דלולב א"צ אגד ואינו מעיקר המצוה ורק לר' יהודא האגד משווי' ליה הוספה לעבור אב"ת דהאגד מעיקר המצוה ובעינן שלא יהא ממין אחר אבל לרבנן שאינן מעיקר המצוה וכוונה להוסיף נמי ליכא דהא הניחו רק לשם אגד ליכא ב"ת ואף דקיי"ל בר"ה (דף כ"ח) דלעבור בזמנו לא בעי כוונה היינו דוקא אם עושה המצוה כשיעורה שנתנה תורה אבל במוסיף על השיעור שקבעה תורה אינו עובר בלי כוונה דהא אין כאן שיעור המצוה ומיושבים הסוגיות בסוכה היטיב וכן פסק גבי הטיל למוטלת דעובר אב"ת אם נתכוון להוסיף ולא אמרינן האי לחודא כו' דמחשבתו משוויה ליה הוספה כיון שכוון לשם מצוה [וכיון דאיכא ב"ת ממילא נפסל המצוה אע"ג דכאן לא שייך חציצה כמו גבי קשר ואגד שכ' הראב"ד ז"ל מ"מ כבר בארנו דמשום מהב"ב נפסלו עשייתן והוי תולמה"ע] וכיון דעיקר איסור ב"ת אתי ממה שכיון לצאת בשניהם שוב לא קשה מסוגיא דסנהדרין דאמרינן שם למ"ד א"צ אגד האי לחודא כו' דהתם מחשבתו לא משוי ליה הוספה דכיון שמה שהוסיף הוא משום שטעה בדין שסבר שהדין כמו שעולה בדעתו לא כמו שהורו חביריו של הז"מ וטועה שצריך עוד חוט א' לא חשיבא מחשבתו לעבור אב"ת דאי הוה ידע שהדין כמו שהורו חביריו לא היה מטיל החוט החמישי וטעותו מבטל כוונתו ולא חשיבא מחשבתו שבטעות למקבעי בבל תוסיף ולא עבר אלא אי צריך אגד שאז אגד משוויה הוספה וגרעון אבל מחשבתו לא משוויה ליה הוספה ול"ד להא דסוכה שד' מינים שבלולב אין מוסיפין עליהן דשם יודע שהתורה לא הצריכה רק ד' מינין והוא רוצה להוסיף לשם מצוה מין חמישי והוי ב"ת אבל גבי ז"מ הוא טועה בדין ולא חשיבא מחשבתו לקובעו בב"ת היכא דליכא אגד וטעות בדין נמי מיקרי טעות לבטל מחשבתו כדאשכחן גבי קנינים בב"מ (דף ס"ו) דקאמר התם הלואה הכא זבינא ופר"ת דכיון שהלוה נתן בתורת מכר שטעה בדין והי' סבור דהוי מכר הוי נתינה בטעות וכה"ג כתבו התוס' בב"מ (דף קטו) ד"ה וחייב בהא דאמר אביי בההוא דחבל סכינא דאשכבתא זיל אהדר דהוי ליה כלי שעושה בו אוכל נפש אע"ג דאביי סובר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד מהני מ"מ הכא כיון שהי' שוגג שאם הי' יודע שהוא אסור לא היה חובלו והויא ליה זכי' בטעות וחוזרת ועיין לקמן שבארנו דאף שהוכחנו דאין תנאי בכוונת המצוה מ"מ זהו דווקא כשעושה המצוה כתיקונה אבל לא כשמוסיף על המצוה דבזה מהני תנאי בכוונתו ועוד דאפילו בחליצה דאין תנאי נתפס בה מ"מ בארנו במק"א דטעות מבטל החליצה ולהכי מפרש ביבמות (דף ק"ו) ה"ד חליצה מוטעת כשירה חלוץ לה ע"מ מאתים זוז וכדאמר שם דכל תנאי מב"ג וב"ר ילפינן ובעינן מילתא דאיתא בשליחות והיינו בתנאי דלהבא אבל טעות לאו מב"ג וב"ר ילפינן אלא מסברא דטעות לעולם חוזר ומהני נמי לבטולי חליצה בטעות דמוכח ודו"ק:
ומיושב נמי קושיות השא"ר על הר"מ ז"ל בהא דלא קאמר בסנהדרין דמשכ"ל עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ואם הורה הז"מ להטיל למוטלת דעובר בב"ת ומפסלי שתיהן. דז"א כיון דעיקר הטעם שיש ב"ת בהטיל למוטלת הוא משום שנתכוון לצאת בשתיהן ובז"מ לא חשיבא מחשבתו למיקבעי בב"ת משום שהי' בטעות הלכך לא משכ"ל בהטיל למוטלת דשם ליכא ב"ת וממילא ליכא גרעון ובעי לאשכוחי רק בציצית מטעם הקשר דמשויה לי' הוספה ופריך עלה גרוע ועומד הוא עד דמסיק דלא משכחת לן אלא בתפילין כגון דעביד ארבעה בתי והורה הז"מ להוסיף עוד בית א' ובבית זה החמישי פסל את הראשונות משום דאמר בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול ולפי מה שבארנו דטעות מבטל כוונת המצוה ודמי כאלו עשה בלא כוונה ועוד דדמי כאילו כיון בהדיא שלא לצאת וכדאשכחן גבי קנינים כה"ג יש ליתן טעם נכון לדברי הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל (בפ' מ"ח) שכתב דהא דאמר רבא בר"ה (דף כ"ט) דתקע בשופר של שלמים לא יצא משום דמצות ליהנות נתנו דהטעם דכיון דליכא איסור אחר אלא במה שנהנה בקיום המצוה בעינן למימר דלא יצא כדי שלא יהנה ולא יהיה עבירה. והוכחנו לקמן בתשובה דלא אמרינן הכי אלא בשוגג אבל במזיד אמרינן איסורא דעבד עבד ומצותו קיים ויצא כמו שהוכחנו שם מהא דקורע על מתו בשבת ולפי דברינו הנ"ל יש להטעים הדבר יותר דבשוגג שלא ידע שהוא שופר של שלמים הטעות מבטל כוונתו ולא מיבעי למ"ד מצ"כ דהוי כמו שלא כיון לצאת. אלא אפילו לרבא דסובר מאצ"כ מ"מ דמי הכא למכוון שלא לצאת דדעת רוב ראשונים ז"ל דלכ"ע לא יצא וה"נ אלו הוי ידע שיש בזה איסור הנאה מהקדש וכדומה לא היה רוצה לצאת בו ולהכי לא יצא משא"כ במזיד דליכא למימר הכי]:
- (הג"ה ולפי דברינו לשיטת הר"מ ז"ל אם לא היה מכוין להוסיף ולא לבטולי קמייתא והטיל בתראי שלא לשם ציצית רק שהיה מטילן לאיזה טעם שהוא רוצה אז קמאי כשרים וליכא ב"ת כיון דלא היה כוונתו לשם מצוה וליכא גרעון כלל אלא דסתמא דמילתא מטיל בתראי או לשם מצוה או לבטולי קמייתא להכי נקט ר"פ הני תרי גווני:)
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |