עדות ביעקב (ריינס)/ד
|
< הקודם · הבא > |
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
יחקור להביא ראיה דגם אם העדים לא ידעו שיתחייב ע"י מכ"מ כיון דנתחייב ע"י חייבין לכשיוזמו:
התבוננתי עוד מעט וראיתי כי יש עוד לדבר בזה הענין והוא דלכאורה עלה בדעתי להביא עוד ראיה מפורשת לראש דברינו דבממון אף היכא דלא ידעו העדים שיתחייב ע"י עדותם אך כיון דהוא נתחייב על ידם חייבין גם הם. מהא דיש להקשות למאן דשובר בסנהדרין דף ל') דעדות מיוחדת כשר [וכן נפסק הדין ברמב"ם (פ"ד מה' עדות ה"ד) ובשו"ע חו"מ (סי' ל' ס"ט)] והא בעת שהעיד הראשון לא הי' מחייבו ממון אלא שבועה ולפי"ז איך יכולים להצטרפו לגבות ע"י עדותו ממון כיון דהוי הך העד עדות שאאי"ל דהא כשיוזם לא יתחייב ממון דיאמר לחייבו שבועה באתי וע"כ דמוכח מכאן דבממון לא בעינן כלל שידעו העדים שיתחייב הנידון ע"י אלא כיון דבעדותם גרמו לו שנתחייב חייבין גם הם [וע' נו"ב מ"ק חאה"ע סי' ע"ב]:
והנה קידם שאבוא לפלפל בעצם הקושיא הנ"ל אשר יש הרבה לדבר בזה וכמשא"ל ראיתי להעלות מה דעלה בדעתי במשקל הראשון לתרץ זאת והוא דאם נחליט דע"א אינו בהזמה [היכא דליכא אלא ע"א ולא נצרף לו עוד ע"א אח"כ] וא"כ כמדומה לי דלא בעי דו"ח דהא כל עצם הדרישה וחקירה הוא אך כדי שיהיו בעונש הזמה אבל ע"א כיון דאם יוזם לא יהיה בעונש הזמה א"כ י"ל דלא בעי דו"ח ואף אם נימא דמכ"מ בעי דו"ח לכתחילה וכמו בבדיקות דכל העדים דאינו מצד הזמה אמנם זה ודאי ברור לדעתי אם אמר בחקירות איני יודע עדותו כשירה דהטעם דנאמר בסנהדרין (דף מ"א ע"ב) על הא דאמר בחקירות איני יודע עדותן בטילה לא שייך הכא בע"א כיון דאינו בהזמה וא"כ היה אפשר לומר דבאמת גם בממון אינם נתחייבים היכא דלא ידעו שיתחייב ממון ע"י וכמו בד"נ אך הכא מוכרח הדבר דבא לחייב ממון דאל"כ הי' לו לומר בחקירות א"ו דהא שבועה הוא מחוייב גם כה"ג ומדאמר בחקירות דיודע מוכח דבא לחייב ממון [וע"כ דידע דאיכא עוד ע"א ושניהם גמרו מתחילה כן דיעידו לשקר]:
ומאשר כי גוף החקירה בע"א אם הוא בכלל דו"ח כמו שני עדים היא חקירה גדולה והוא יסוד גדול בדין הזמה ואנו עסוקים כעת בדיני הזמה ע"כ ראיתי בעהי"ת להאריך בזה והנה אף כי הסברא החיצונה מורה כן דע"א לא יהיה בדיני דו"ח אולם דבר זה נסתר לדעתי מהך כללא דאמרי' בכ"מ כ"מ ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייב אותו שבועה עיין שבועות מ' ע"א ובכ"מ] א"כ משמע דע"א מחייב שבועה רק במקום דשנים מחייבין אותו ממון וכיון דשנים בלא דו"ח [או אם אמרו בחקירות א"י] אינם מחייבין ממון ממילא גם ע"א אינו מחייב שבועה וכן פשוט הדבר דזה נלמד מהקרא דלא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת כו' אבל קם הוא לשבועה משמע דבגוונא דשנים מחייבים כל החיובים אז ע"א מחייב בכה"ג שבועה אבל היכא דשנים לא היו מחייבים בכה"ג ממון י"ל דגם ע"א אינו מחייב שבועה אמנם בגוף הכלל דכ"מ דשנים מחייבין כו' חקרתי במק"א אם הוא בדווקא או לא ואפילו אם נימא דהוא בדווקא י"ל דהכוונה אך החיוב היינו דאתי לרבות דעד אחד מחייב שבועה היכא דשנים מחייבין ממון אבל לא השלילה דהיכא שאין שנים מחייבין ממון אין אחד מחייב שבועה או דהכלל דכ"מ כו' כולל גם השלילה דהיכא שאין שנים מחייבין ממון אין אחד מחייב שבועה:
והביאני לידי חקירה זו דברי התוס' דב"ב (דף ל"ד סוף ד"ה הוי) שכתבו דלפי מה שחידשו דהיכא דהי' מתחייב שבועה עפ"י טענתו שהי' טוען אינו נאמן במיגו א"כ ע"כ הא דכתובות (דף פ"ה) גבי אבימי ברי' דר' אבהו דהוו מסקי בי' זוזי בי חוזאי כו' אמרינן שם בגמ' מתוך דיכלי למימר להד"מ יכלי למימר סטראי נינהו איירי בתר דתיקון רבנן שבועת היסת כו' דאי קודם דתיקנו הוי השליח עד גמור כו' וא"כ הו"ל מחוייב שבועה כו' וליכא מיגו יעוי"ש. והנה שם הי' המעשה ע"י קרוב דאבימי ברי' דר"א שלח ע"י חמא ברי' דרבה בר אבהו והי' אבימי דודו של חמא וקשה האיך שייך שבועה שם דהא הוי קרובו ולכאורה היא קושיא נכונה וכן נשאלתי מח"א:
וטרם שהתחלתי לעיין אם נכון הדבר דהוא הי' קרובו דאולי הי' אחר ותרי ר' אבהו הוי התחלתי לעיין בגוף הדבר דאולי גם קרוב מביא לידי שבועה וכמו הכלל המסור בידינו דהיכא דעד אחד מועיל מועיל גם כל הפסולין ועי' ביבמות (דף קי"ז ע"ב) ובסוטה (ל"א ע"ב ומ"ז ע"ב) וירו' (פט"ו דיבמות ה"ו) ובסוטה ועוד בכ"מ דמוכח כן והוקשה לי גוף הכלל דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייב שבועה והא לפי"ז איכא קא"פ דממון אינם מחייבין ושבועה מחייבין ואמרתי דלא בא לרבות אלא החיוב ולא השלילה וא"כ לפי"ז הי' אפשר לומר דגם בזה הפרט אשתני דין עד אחד משנים לענין דו"ח ולענין הזמה:
אמנם באמת ראיתי דזה הדבר אינו דקא"פ אינו מביא לידי שבועה דהרמב"ם כתב כן להדיא (בפ"ה מה' עדות ה"ג) וז"ל וכ"מ שעד אחד מועיל אשה ופסול כ"כ מעידים חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראוי' להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו וכבר תמה בכ"מ ע"ז וכתב דאינו יודע מהיכן הוציא דין זה וכתב דהוציא זה מהא דאמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה משמע דבראוי לעדות עון וחטאת בצירוף אחר עסקינן וא"כ י"ל דגם בדו"ח כן כיון דהך כללא בדווקא וכולל גם שלילה:
הן אמת דאחרי הישוב יש לתמוה על רבינו הכ"מ שלא מצא מקור מפורש לזה ולדעתי יש להביא מקור גדול לדברי הרמב"ם בשנקדים המחלוקת דאיכא בין רבותינו הראשונים ז"ל בהפירוש דאתרע שטרא דהוזכר כ"פ בגמרא. דשיטת ר"ת ודעמו דהפי' הוא דבעהש"ט צריך שבועה עי' שבועות (מ"ב ע"א בד"ה אתרע) ויש מרבותינו דפליגי וסוברים דהפי' דאתרע הוא דלא קרעינן ולא מגבינן ביה וכן הוא דעת רש"י עי' כתובות (דף פ"ה) ברש"י ד"ה מרענא ויבמות (דף ק"א ע"ב) בפי' רש"י והנה להנך דסוברים דהפי' דארענא הוא דצריך בעהס"ט שבועה קשה מאד מהא דכתובות (דף פ"ה הנ"ל) דקאמר שם ר"פ השתא דאמר מר קים לי בגווי' מלתא היא כגון אבא מר ברי דקים לי בגווי' קרענא שטרא כו' ומסיק הגמרא דכוונתו מרענא שטרא אפומיה ולשיטתם דהכוונה לך לחיב שבועה והא כל ע"א שמעיד שהוא פרוע חייב שבועה ול"ל קים לי בגווי' וע"כ דכוונתו אפילו אם הוא קרוב מכ"מ מחייב שבועה היכא דקים לי' בגווי' וכמו שכתבו שם בתוס' ד"ה מרענא וביבמות (ק"א ע"ב) בתוס' ד"ה מרענא וא"כ לשיטתם יש הוכחה גדולה דע"א קא"פ אינו מביא לידי שבועה דאל"כ אכתי יקשה ל"ל קים לי בגווי' והגם דזה השבועה הוי שבועה מדרבנן כמו דמסיק הגמ' בכתובות, (פ"ז ע"ב) אבל מכ"מ השבועה הוא מגדר שבועה להכחיש את העד וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואי הוי בשבועה דאוריייתא מועיל קא"פ באין ספק כי גם בזו השבועה הי' מועיל קא"פ וע"כ דלשיטתם יש הוכחה גדולה מהני סוגיות דקא"פ אינו מביא לידי שבועה:
ושיטת הרמב"ם הוא כשיטת התוספות בפי' דמרענא דכן כתב (בפכ"א מהל' סנהדרין ה"א) וז"ל וכן אם יצא שט"ח לפניו ואמר לו אדם אפילו אשה או קרוב כו' יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה וראייתו מגמ' הנ"ל ועיי"ש בהשגת הראב"ד אולם העיקר הוא כמו שמפרש שם הכ"מ והרמב"ם בעצמו (בפ' י"ד מהל' מלוה ולוה ה"א) כתב דעד אחד מעיד על שטרו שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה כעין של תורה וכמו דאיתא בירושלמי (כתובות פ"ט ושבועות פ"ז ה"ז) אמר ר"ז כעין שבועת התורה ירדו להם הובא שם בהגה"מ ועי' ברמב"ם (בפ' ט"ז מהל' אישות הט"ו) [ושם לא כתב כעין של תורה דסמיך אהא דפ' מלוה ולוה הרי דחזינן דשיטת הרמב"ם הוא דהוי כעין של תורה ממש. א"כ ודאי כמו דבשבועה של תורה אינו מועיל קא"פ גם בזה השבועה אינו מועיל לשיטת הרמב"ם ואפילו להנך דסוברים דלענין שבועת כופר הכל משביעין אותו אפי' באומר הוגד לי מפי קרוב וכמו שביאר התה"ד בסי' ש"מ הטעם דהא דקרוב הוא פסול לעדות הוא מגזה"כ ולא משים שמא משקר דהא אפי' אם הקרוב הוא איש נאמן כמו משה ואהרן ג"כ אינו בתורת עדות ומשו"ה י"ל דאין זה אלא בשבועה דאורייתא אבל הכא דהוי תקנתא מביא לו לידי שבועה אפי' קרוב והובא ברמ"א (בחו"מ סי' ע"ה סכ"ג) ועיי"ש בש"ך באורך אולם כ"ז הוא בשבועת כופר הכל אבל הכא דהוי כעין של תורה ודאי דאינו מועיל וז"ב:
היוצא לנו מזה דשיטת הרמב"ם בפי' דמרענא הוא כשיטת התוס' וא"כ לשיטתו ממילא איכא מקור גדול מסוגיות מפורשות דקא"פ אינו מביא לידי שבועה וביותר כפי שכתב דהוי כעין שבועה של תורה א"כ ודאי דמוכח כנ"ל. ולפלא על הכ"מ שלא העיר מזה וכתב דלא מצא מקור לזה [וביותר לשיטתו כפי דאיהו גופי' מפרש דברי הרמב"ם (בפרק י"ד מהל' מלוה ולוה) ודאי דקשה ודוח"ל דהכ"מ מחלק בין זה השבועה לשבועה של תורה להכחיש את העד כנ"ל ולדעתי איכא מקור טהור לזה מסוגיות הנ"ל וז"ב בעהי"ת:
הן אמת כי לכאורה יש להקשות קושיא גדולה דהנה אם נסכים כן דמכאן מוכח דקא"פ אינו מביא לידי שבועה א"כ יש להוכיח ג"כ עוד דבר אחד דהיכא דאיכא שני עדי וחד מינייהו קא"פ מכ"מ מתחייב שבועה ע"י דהא לפי שיטת התוס' [וכפי שבארתי הוא ג"כ שיטת הרמב"ם] הא דרבא אמר לרב פפא איכא אינש אחרינא בהדי דמר היינו משום דהוא היה קרוב וא"כ קשה יהי' עוד אחד כיון דאיכא קא"פ א"כ לא יועיל גם הכשר וע"כ דכה"ג לא אמרינן דנמצא קא"פ דבטל אלא דמכ"מ מהני וא"כ יקשה קושיא גדולה הא דקאמר במכות (דף ה' ע"ב) ע"פ שנים או ע"פ שלשה כו' אלא להקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא קא"פ כו' והלא אדרבא בשנים אם נמצא קא"פ אינה בטילה דהא לכה"פ שבועה חייב ולא מגרע הצירוף של העד הפסול להעד הכשר ולפי"ז מוכח להיפך דבשנים אינה בטילה אלא דכל מה שהיה יכול לפעול הכשר בלא עדותו של הפסול פועל גם עתה אף שנצטרף עמו הקא"פ א"כ כמו כן בשלשה ונמצא אחד מהן קא"פ ג"כ יועילו השנים כל מה שהיו מועילים בלא הצירוף הפסול וע"ב דמוכח מכאן חד מהנך תרתי או דקרוב או"פ מביא ג"כ לידי שבועה וממילא לא שייך לומר דאין עדותן בטילה משום דהכשר מועיל לשבועה כיון דלזה גם הקא"פ מועיל או דאם נימא דקא"פ אינו מועיל לידי שבועה דאורייתא מוכרח מכאן דהיכא דנמצא קא"פ אינו מתחייב שבועה גם ע"י השני הכשר ולפי זה ממ"נ קשה מהך סוגיא לשיטת התוספות והרמב"ם בפי' דמרענא [דלשיטתם מוכרח משם תרתי דקא"פ, אינו מועיל לידי שבועה והכשר שהיה עמו אינו נפסל מלהביא לידי שבועה]:
ובתוס' שם (במכות דף ו' ד"ה אמר ר"י) כתבו דחילוקו של ר' יוסי בין ד"נ לד"מ הוא משו"ז דבדיני ממונות אינו בטל לגמרי העדות משום דחייב שבועה ע"י העד הכשר ומשו"ה סובר דבשלשה נמי אם נמצא אחד מהן קא"פ תתקיים העדות בשאר העדים אבל אכתי יקשה טעמא דהחולקין עליו, ולימא דיפרשו דהחולקין על ר"י יסברו באמת דבד"מ אם נמצא קא"פ אינו מתחייב שבועה ע"י השני הכשר זה לא יתכן דהא להלכתא פסקינן דלא כר"י וא"כ אם נימא כן יתחייב דלהלכתא דנמצא קא"פ אינו מהחייב שבועה ע"י הכשר ונצטרך לומר דהסוגיא דכתובות ודיבמות אזל שלא כהלכתא אשר זה אפשר [ואף דשם ביבמות (ק"א ע"ב) קאמר שם רב יהודה כגון כו' וא"כ נימא דרב יהודה אזיל לשיטתו דסובר שם במכות דהלכתא כר"י ונימא דבזה פליגי ר"י ורבי אם קא"פ מביא לידי שבועה ור"י סובר דאינו מביא אבל רבי סובר דגם קא"פ מביא ומשו"ה לא שייך לומר מה שנים כו' והתוס' שם ביבמות כתבו זאת אך אליבי' אבל להלכתא קא"פ מביא לידי שבועה הוא בעצמו וודאי דדחוק הוא ועוד דמה נעשה בסוגיא דכתובות וגם שיטת הרמב"ם דהלכתא כן]:
ועד"פ הי' אפשר לומר דר' יוסי אזיל לשיטתו והוא דנימא דזה סוברים כו"ע דמזה דמביא לו העד הכשר לידי שבועה בכ"ז מקרי עדותן בטילה כיון דלענין ממון אינו מועיל עדותם אלא דהא לפי"ז יכול להיות דמשנים שנמצא אחד מהן קא"פ לא יבטל עדותם אף לממון וכגון שהנתבע הוא חשוד ואמרינן בו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כיון דשבועה נתחייב ע"י העד הכשר וא"כ י"ל דבזה פליגי דרבנן דדרשי הקישא דשלשה לשנים אף בד"מ משום דסוברין דלא אמרינן מחויי"ש ואיל"מ וא"כ גם בד"מ לא משכחת בשים צד דהיכא דנמצא קא"פ אחד מהשנים דלא יבטל עדותן לענין ממון אבל ר' יוסי אזיל לשיטתו דסובר בשבועות ל מ"ה ע"א) חזרה שבועה למקומה ומשום דמחויי"ש ואיל"מ וא"כ לשיטתו משכחת בד"מ דלא יבטל עדותן גם לממון אבל לקושטא דמלתא דחוק הדבר דיקשה הלכתא אהלכתא וגם הא ר"נ מהפך שם בשבועות (דף מ"ז) הגירסא ועיי"ש במחלוקת דרב ושמואל ושם ע"ב בתוס' ד"ה מתוך וגם לפי מה שכ"ל (בסי' מ"ב) די"ל דהא דאמרינן מחויי"ש כו' גבי חשוד הוא אך מדרבנן א"כ אזל כ"ז ועוד דגוף הסברא צריך ביאור דהא במה שהכשר מביא לו לידי שבועה ג"כ לא מקרי עדותן בטילה וכנ"ל:
ובעקרא דמלתא [להני דסוברים דקא"פ אינו מביא לידי שבועה והשני הכשר מביא לידי שבועה] אם הי' כה"ג הבע"ד חשוד אנכי כמסתפק בזה אם אמרינן בכה"ג מחויי"ש ואיל"מ וע' מש"ל (בסי' ו') לענין ע"א שהוזם והבע"ד הוא חשוד:
אמנם הריטב"א מפרש דבאמת פליגי בזה רבי ור' יוסי אם בד"מ הכשר מביאו לידי שבועה דרבי סובר דבד"מ אין הכשר מביאו לידי שבועה ומשו"ה סובר דגם בד"מ מקשינן שלשה לשנים ור"י סובר דהכשר מביאו לידי שבועה ומשו"ה ליכא למימר ההיקש דשלשה לשנים בד"מ כיון דבד"מ בשנים אין עדותן בטילה. והי' אפסר לומר דדעת התו' ג"כ כן והא דכתבו דהכשר מביאו לידי שבועה כתבו זאת אך אליבא דר"י אבל אליבא דרבי מודו וכשיטת הריטב"א אולם כבר כתבתי לעיל דשיטת התוס' אי אפשר לפרש כן יעויי"ש בפ"י שצידד באמת לומר דשיטת התוס' כן דפליגי בזה ובאמת משמע מדברי הריטב"א דסובר ג"כ דכן הוא שיטת התוס':
נחזור לעניננו דקשה מאד לשיטת התוס' והרמב"ם מהך דמכות דמ"ט דרבי דסובר דגם בד"מ אמרינן ההיקש דשלשה לשנים דהא בד"מ בשנים אם נמצא קא"פ אין עדותן בטילה. ואולי נימא דלשיטתם נפרש דרבי לא דריש ההיקש דשלשה לשנים לענין דהצרוף יפסול גם הכשר אלא כוונתו כן דמקשינן שלשה לשנים לענין זה דשלשה שנחסר אחד מהן יהיו הנשארים כהנשאר משנים שנמצא אחד מהן. ולא דההיקש מורה דהצירוף של הקא"פ יזיק בשלשה כמו בשנים אלא בגופא דמלתא דשלשה שנחסרו מהן אחד היינו שנמצא קא"פ] דינם מהנותרים [הכשרים] כמו מהנותר של שנים שנמצא אחד מהן כו'. וממילא מוכח דאין מוציאין ממון משלשה שנמצא אחד מהן קא"פ:
ועל דרך החידוד הי' אפשר לומר גם בדרך זה דאזלי לשיטתייהו והוא דעיקר הדבר מה שכתבנו דההיקש הוא לענין הנשאר משלשה יהי' כמו הנשאר משנים יש לומר דתליא בזה אי דנין אפשר משאי אפשר דהא בשנים הוי אי אפשר דע"י אחד אי אפשר להוציא ממון אבל בשלשה דאפשר (דהא אכתי נשארו שנים] יכול להיות דמוציאין ממון ומשו"ה י"ל דרבי סובר דדנין אפשר משא"א. והא דסובר (בסוכה ד' נ' ע"ב) דכ"ש של עץ פסול נימא כפי תירוץ האחרון שם בגמרא דהוא משום דדריש כללי ופרטי ולא משום דאין דנין אמשא"א וכמו דמצינו בכ"מ דרבי דריש כללי ופרטי ע' קדושין (כ"א) ובכורות (נ"ח) וא"כ ממילא י"ל דסובר כמו ר"י בר"י דדנין אפשר משח"א ומשו"ה יליף שנים משלשה גם בד"מ אבל ר' יוסי אזיל לשיטתו דסובר ביבמות (דף מ"ו ע"ב) דבגר בעינן מילה וטבילה. וע"כ דסובר אין דנין אפשר משא"א דאל"כ סגי בטבילה לחוד כמו דמוכח שם בגמ' ומשו"ה לא מקיש שלשה לשנים בד"מ. אמנם באמת יש לדחות כיון דהכא הוי הקישא וי"ל דבהקישא מודה ר"י דדנין אפשר משא"א וכמו דמוכרח הדבר כן דהא ר' יוחנן סובר שם ביבמות ג"כ דבגר בעינן מילה וטבילה. ובכ"ז סובר בחגיגה (דף ז') ההיקש דיראה יראה דמקשינן ראיית האדם לראיית הקב"ה בכמה פרטים אף דהוי אפשר משא"א וע"כ משום דזה מקרי הקישא ובהיקש מודה דדנין אמשא"א אף דבגז"ש סובר דאין דנין אפשר משא"א וע' נדרים (ל"ו ע"א) מה ששקלו וטרו שם בגמ' על מימרא דר"י דאמר הכל צריכין דעת בעלים כו' יעויי"ש ברא"ש ובר"ן דמוכח דמפרשים דהטעם של ר"י הוא משום דיליף אפשר משא"א וע"כ דמחלקינן בין היקש לגז"ש וע' יבמות (דף מ"ו) בתוס' ד"ה אמר ועי' מנחות (פ"כ ע"ב) בתוס' ד"ה והשתא ובאחרונים ובמק"א הארכתי בזה אבל איך שיהי' איכא סברא גדולה לחלק ובלא"ה הכא לא שייך לומר כלל הסברא דאין דנין אמשא"א דהא ע"ז גופא אנו דנין ההיקש דשלשה דמי לשנים ופחות משנים דפסולין ידעינן מכאן ובזה הקרא גופה גלי גם שלשה וז"ב ובלא"ה מוכרחין לומר כן דהא בד"נ ודאי דהוי אפשר משא"א דהא שם בשנים אם נמצא קא"פ הוי לא אפשר ובד"נ כו"ע מודו דמקשינן וע"כ דא"א כנ"ל אולם עצם הדברים הם דברים ברורים דשיטת התו' הוא דההיקש הוא לאו לענין הצירוף אבל שיטת הריטב"א הוא דבזה פליגי רבי ור"י וע"כ דמפרש דעיקר ההיקש הוא לענין הצירוף:
ולפום רהיטא דנתי דשיטת הריטב"א הוי מכרעת יותר משיטת התוס' דהנה בעיקר הפשט דמה שנים כו' יש לומר בזה שני כוונית או דעיקר הלימוד הוא דהצירוף של הפסול יזיק בשלשה כמו דמזיק בשנים [אם נימא דבשנים שנמצא כו' האחד אינו מביאו לידי שבועה] או דנימא דהלימוד הוא דהתורה השוה העדאת את העדים דשלשה כמו העדאת העדים דשנים ודינם שוה בכל פרט ומה שנשאר משלשה שנמצא כו' דינם כמו מה מבשאר משנים שנמצא כו' ולשיטת התוס' מוכרחין אנו לומר כפי' השני וכמשכ"ל אבל לדעתי לא יתכן כן כיון דשיטתם דשנים אם נמצא כו' מביאו השני לידי שבועה לפי"ז איך אפשר לומר דהתורה אמרה דגם משלשה אם נמצא כו' יהי' דינם כמו בשנים דהא בשלשה ודאי דאי אפשר לומר דנשבע כיון דמכ"מ איכא שני עדים כשרים דמעידים דחייב ממון והאיך נניח לו לישבע היפך דברי העדים והא התורה האמינה בכ"מ לשני עדים והוי כמו דידעינן ודאי דנשבע לשקר. וא"כ אם נימא דבשנים אם נמצא כו' חייב שבועה ע"י השני אי אפשר לומר כלל דהתורה שוותה שלשה לשנים לענין זה ולומר דבאמת גם בשלשה אם נמצא כו' נשבע ע"י השנים זה לא יתכן כנ"ל:
הן אמת דלפי"ז יקשה בלא"ה שיטת התו' מאוד דאם אך נניח דבשנים אם נמצא כו' חייב שבועה ע"י השני ונניח ג"כ דבשלשה שנמצא כו' אינם מניחים לו לישבע כיון דאיכא שני עדים דמעידים היפך דבריו א"כ ממילא מוכח דבשלשה שנמצא כו' חייב בכ"מ ממון דהא הוי מחויי"ש ואינו יכול לישבע ומשלם ולפי"ז אין שום נ"מ במה דילפינן דבשלשה אם נמצא כו' עדותן בטילה דסוף סוף יתחייב לו ממון מצד מתוך כו'. ואולי נימא כיון דבכ"מ מוציאין ממון ע"י שנים והכא בשנצרף עמהם קא"פ אין מוציאין ממון ע"י א"כ י"ל דכ"כ מגרע הכח שלהם לענין שבועה ומניחים אותו לישבע נגד דבריהם אבל דחוק הדבר וצ"ע ועי' משכ"ל (סוף סי' כ"א):
ויש לי בזה ענין מסתפק גם בכה"ג היכא דאדם רוצה לישבע נגד העדאת שני עדים כשרים [בלא צירוף קא"פ] באופן דשום איש אינו יודע דהוא שקר זולת העדים [כמו דהעידו עליו דהוא עשה איזה דבר והוא מכחישם ורוצה לשבע] אם מניחים לו לשבע ואם נשבע מה דינו של השבועה וחם יש נ"מ אם ידעו שלשה או שנים (דהוא שקר]:
והנה בשבועות (דף כ"ה ע"ב) על הא דאמרינן דשבועת שוא הוא דנשבע לשנות את הידוע קאמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם ומסיק שם הגמרא ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר עובר משום שבועת שקר וא"כ היה אפשר לומר דה"נ כן דאי איכא ג' אנשים דידעו היפך דבריו הוי שבועת שוא ואי ליכא אלא ב' אנשים דידעו דהוא שקר הוי שבועת שקר אמנם באמת אינו כן דאם אך נדמה לשם י"ל דהכא הוי ג"כ שבועת שוא דהא איכא ג' אנשים דהא שם ודאי אפי' אם ידוע לג' קרובים הוי ג"כ שבועת שוא אולם עיקרא דמלתא הוא כן דשם אמרינן באופן דנשבע על דבר דכל מי שיראה הדבר ידע דנשבע לשקר אלא דגדר דשבועת שוא הוא דידעו רבים בעת שנשבע לשקר. ועיין שבועות (דף ג' ע"ב) ברש"י ד"ה וכדרבא וע"ז אמר עולא דבעינן שידעו שלשה אנשים בעת שנשבע דכל שידוע לג' הוי כמו דבר מפורסם [וכמו דר"ה מקרי היכא דאיכא ג' אנשים כנודע ועיין כתובות (דף ע"ה ע"א) וכמה רבים כו' ועיין סנהדרין (דף ע"ד) אין פרהסיא כו' ועיין מ"ר פרשה חוקת ויש לחלק בזה והארכתי במק"א מזה] וע"ז אמרינן דאם לא ידעו ג' היינו דלא הכירו עוד ג' אנשים את העמוד כלל הוי שקר ולא שוא דשוא לא הוי כיון דבעת שנשבע לא ידעו דנשבע לשקר אבל ודאי דשקר הוי דהא כל מי שיראה העמוד ידע דנשבע לשקר ואפי' אי לא הי' שום איש דהכיר העמוד בעת שנשבע הוי שקר ועיין רמב"ם (סוף פ"ה מהל' שבועות) דהא דכתב דאם אינו ניכר אינו לוקה כלל דמשמע דאפי' משום שקר אינו לוקה היינו בדבר דגם אח"כ לא ידעו כולם וי"ל דנשבע באמת והם שני דברים.
ויותר נראה דבאמת יש בזה הפירוש דניכר שני שיטות ויהי' נ"מ גם לדינא ונבין בזה ג"כ השגת הראב"ד (בפ"א מהל' שבועות ה"ד) דהרמב"ם באר חלוקה דשבועת שוא וכתב סתם נשבע לשנות את הידוע כגון על העץ שהוא של אבן והראב"ד הגיה על דבריו כגון שניכר לג' ב"א וע"ש בכ"מ שכתב דאין זה שום השגה דהא ביאר זאת בסוף פיה. אמנם עדיין קשה למה לא באר הרמב"ם כאן וגם דברי הרמב"ם (דסוף פ"ה מהל' הנ"ל) אינם מבוררין וע"כ נ"ל כן דהרמב"ם מפרש הא דקאמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם אין כוונתו על זה גופא על עמוד של אבן כו' וניכר מכבר העמוד אלא כוונתו דבעינן דישבע על דבר שכשיראו זה הדבר ג' אנשים מסתם בני אדם ידעו דנשבע לשקר ודומיא דנשבע על עמוד כו'] אבל אם נשבע על דבר אף דבאמת אינו כן אמנם כיון דחינו ניכר לסתם ג' אנשים היינו דכשיראו ג' אנשים מסתם בני אדם לא יבינו דנשבע לשקר לא מקרי שבועת שוא אף דלחכמים גדולים ידוע דהדבר אינו כמו שנשבע בכ"ז לא מקרי שוא כיון דאינו ניכר לסתם אנשים ואם הוא עיבר ע"ז תלוי בזה דאם הוא בעצמו ידע האמת דאינו כן ובכ"ז נשבע ודאי דעובר משים שבועת שקר אך מלקות לא שייך דדלמא הוא מאותן אנשים דאינם יודעים ודמה דהדבר כן כמו שנשבע כיון דזה אינו ידוע אלא לחכמים ונבונים. אבל היכא דנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב א"כ מקרי שוא דהא כו"ע ידעי דהדבר אינו כן וחייב מלקות דל"ל דהוא טעה כיון דכו"ע ידעי דאינו כן ואף דבעת מעשה לא הכירו ג' אנשים העמוד מכ"מ הוי שבועת שוא וזאת כוונת הגמרא לשיטת הרמב"ם ניכר עובר משום שש"ו פי' ואיכא מלקות] לא ניכר היינו דכו"ע אינם יודעים ההיפך חלא החכמים לא הוי שוא אלא שקר ועובר ע"ז וזה ודאי דהרמב"ם יודה לזה דעובר משום שקר אם הוא נשבע על דבר שיודע היפוכו אלא דמלקות ליכא דדלמא הוא בעצמו לא ידע דהוא אינו כן. אבל שיטת רש"י הוא כן דכוונת עולא הוא דבעינן דמזה העמוד שנשבע עליו ידעו בעת שנשבע ג' אנשים והיכא דלא הכירוהו ג' אנשים אף דכל מי שיראה אותו אח"כ ידע דנשבע לשקר מכ"מ לא הוי שבועת שוא אבל ודאי דהוה שקר ולוקה ג"כ דהא הכא לא שייך לומר דהוא לא ידע וא"כ יש נ"מ גדולה לדינא בין שיטת רש"י לשיטת הרמב"ם דלשיטת רש"י אם נשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב בעינן דווקא דיראו העמוד ג' אנשים קודם שנשבע אז הוי שבועת שוא ואל"כ הוי שבועת שקר ולשיטת הרמב"ם אפילו אם לא ראה אותו שום איש הוי ג"כ שבועת שוא [אלא דשנים ודאי דראו דאל"כ ליכא התראה אך באופן דלח בעי התראה או למאן דסובר דלא בעי התראה סגי אפילו אם לא ראה אותו מקודם שום איש ובתשובתי במק"א הארכתי בזה] ושיטת הראב"ד י"ל דהוה ג"כ כמו שיטת רש"י ושפיר השיג על הרמב"ם (ומדברי האלפס דהשמיט מימרא דעולא אין שום ראיה דאפי' לשיטת רש"י א"ש דהשמיט דלענין איסור ליכא נ"מ אלא לענין מלקות וע"כ העתיק המתני' כצורתה דהא מתני' כולל תרווייהו היכא דהכירו ולא הכירו ומה דהוי נ"מ דאם לא הכירו לא הוי אלא שקר זה לא אכפת להרב אלפס לאשמעינן ועיין מגדל עוז בפ"א מהל' שבועות] ועיין ירושלמי שבועות (פ"ג הל"ח) ונדרים (פ"ב ה"א) ועיי"ש בכ"מ ובלח"מ ולדעתי כל מש"כ הוא האמת בכוונת הרמב"ם בעהי"ת:
אמנם אליבא דכל השיטות אין שום דמיון מסוגיא זו לספיקי הנ"ל דהא שם אין יודע שום איש זולת העדים והוא מכחישם ואחרי הישוב נ"ל דלענין ספיקא דידן הדבר כן דשבועת שוא ודאי דלא מקרי אפי' אי איכא ג' סהדי כשרים דיודעים היפך דבריו בכ"ז לא הוי שוא דהא לא הוי לשנות את הידוע ול"מ לשיטת הרמב"ם דעיקר הגדר דשוא הוא דכל מי שיראה הדבר ידע דנשבע לשקר א"כ ודאי דזה לא מקרי שוא אלא אפי' דלשיטת רש"י דבשוא בעינן ג' אנשים מכ"מ אין בכוונה כיון דג' אנשים ידעו ההיפך בזה לחוד הוי שוא אלא אפי', בנשבע לשנות את הידוע לא סגי עד דידעו מתחילה ג"כ ג' אנשים אבל ודאי דבעינן דווקא לשנות הידוע והכא לא הוי לשנות את הידוע [ואזל ג"כ מה שחקרתי במק"א אם נשבע על דבר דנתחזק ע"פ ע"א או ע"פ חזקה ורובא כיון דעיקר הקפידא הוא לשנות את הידוע וא"כ כיון דנתחזק ג"כ יהי' מאיזה טעם שנתחזק מכ"מ מקרי לשנות את הידוע] אולם שבועת שקר ודאי דמקרי כיון דאיכא סהדי דיודעים דהוא שקר וממילא סגי גם בתרתי וזה הוי כמו כל השבועות דלעבר דבמזיד איכא מלקות ומשמע אפי' אם הוא אינו מודה אלא ע"י העדים ידעינן ג"כ העבר. אך דיש לדחות דשם הכוונה דהוא בעצמו מודה דאכל ונשבע דלא אכל או להיפך וחצי דבר לא מקרי כמו שבארתי לקמן (בסי' ל"ג) דכה"ג מה דמצרפינן הודאתו לא מקרי ח"ד ויש לדחות וא"ל. דבלא"ה הסברא מורה כן דמקרי שבועת שקר כה"ג:
ולענין אם מניחין לו לשבע נגד שני עדים כשרים ודאי דאין מניחים לו דהא כל חשוד הוא מי שנשבע לשקר והיינו דיש עדים שנשבע פ"א לשקר נקרא חשוד דאין מניחין לו עוד לשבע כמו דאיתא בשבועות (מ"ה ע"ב) וע' ב"ק (דף ק"ח ע"ב) ובתוס' שם ועי' בראשונים דגם אם הוא רוצה לקבל שבועתו אין מניחין אותו לשבע וע' חו"מ (סי' צ"ב ס"א) וע' שבועות (דף מ"ג ע"ב) והשתא דאמר רב אשי דקיי"ל זה נשבע כו' שמא ישבע זה ויוציא הלה כו' וע' ברמב"ם ובטושו"ע חו"מ (סי' ע"ב סט"ו) דמבואר דין הנ"ל. ומכאן איכא ראי' לדין הנ"ל דגם אם אמר הנתבע אקבל שבועהו דאין שומעין לו דהא הכא משמע מפורש דהוא משום חילול ה' או מצד שיפסלנו לעדות ולשבועה ודו"ה וע' קצוה"ח (בסי' צ"ב סק"ב) שחתר למצא מקור לדין הנ"ל וע' חו"מ (סי' פ"ז סנ"ג) אין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר. ועיי"ש בסמ"ע (ס"ק צ"ה) ובש"ך (ס"ק ע"ט):
אמנם הכא לעניננו [אם נמצא אחד קא"פ ויש עוד שני עדים כשרים לבד הקא"פ] יש הרבה לעיין. והנה כבר כתבתי די"ל כיון דעדותם בטילה לענין ממון א"כ בטל עדותם גם לענין זה ויש להמתיק הדבר עוד יותר דהא עדות שבטלה מקצתה הוו גם הכשרים כמו קא"פ וכיון דנגד ע"א מותר לו לשבע ממילא גם נגד כמה פסולין דהא נגד עד כשר ועד קא"פ ביחד סוברים דנשבע [דעתה קיימינן לשיטת התו' וכפי שהוכחנו והגם דביחד איכא ב' עדים וע"כ דהפסול לא חשבינן לענין זה וטעמם ונימוקם עמם בזה. דאחרי דנגד עד כשר מותר לו לשבע ע"כ סוברים דכ"כ גם נגד כמה קא"פ דכמה קא"פ נחשבים אך כע"א ואדרבה לענין חיוב שבועה עוד גרע קא"פ מע"א וכנ"ל עכ"פ מוכח דע"י כמה קא"פ לא נפסל לשבועה וא"כ ממילא גם אם נמצא קא"פ הלא הוו כל העדים כמו פסולין וקרובים והגם דעצם הדבר כוי גזה"כ אולם מכ"מ שם פסולין הוי עלייהו וע"כ י"ל דיכולין לשבע ואדרבה יש עוד שסוברין דעדים שנמצא קא"פ ביניהן גרע הנך כשירים טפי מקא"פ בעצם דהא רבו הסוברין דבעדות אשה קא"פ כשר לעדות ואך גזלן פסול כמו דאיתא באה"ע (סי' י"ז ס"ג) ואם יש עדים כשרים וביניהם יש גם גזלן יש שסוברים דגם הכשרים פסולין להעיד מצד נמצא קא"פ וע"כ דלדידהו גרע עוד זאת ואינך המכשירים הוא באמת מצד דסוברים דאינך הוו כמו קא"פ דלא חשידי לשקר] ובמקום דקא"פ כשר כשר גם זה ע' נו"ב מ"ק חאה"ע (סי' מ"ה) וע' תשו' רע"א (ס' פ"ז) ד"ה וכיון שכן (ובסי' קכ"ד וקכ"ה) וע' ישועו"י (סי' י"ז) ובס' בית מאיר וע' בס' עדות ביהוסף ס"א למ"ח הגאון נ"י שהעיר בזה ראיות נפלאות. עכ"פ מוכח בבירור דלא עדיפי מקא"פ וא"כ י"ל דמניחין לו לשבע גם נגד שני עדים כשרים אשר היו בצירוף קא"פ להני דסוברים דבשנים שנמצא אחד מהן קא"פ נשבע ע"י עד הכשר וא"כ י"ל דכ"כ גם אם היו עשרה עדים ונמצא אחד מהן קא"פ. וא"כ ממילא נ"ק דהאיך אפשר לאקושי הנשאר משלשה להנשאר משנים דבאמת י"ל דשוים הם:
שוב ראיתי דיש עוד לדון בזה הפרט הרבה דיש לבאר דל"ש הכא שבועה [היכא דאיכא שני עדים כשרים לבד הקא"פ] מצד כמה טעמים. וזה יצא ראשונה הנה כבר בארנו דנגד שני עדים כשרים אין מניחין לו לשבע וע"כ י"ל דגם אם הי' ביניהן קא"פ לבד השני עדים הכשרים ג"כ אין מניחין לו מצד מעם הנ"ל דלדעתי נראה דאחרי שנשבע יכולין אלו השני עדים להעיד עליו שנשבע לשקר דאח"כ ל"ש עוד קרוב: ועוד דאז יהי' עדות אחריתי ועוד דאם הקרוב הוא להתובע א"כ יש לדון דגם הקרוב גופא יכול להעיד אחר השבועה דהא נודע דיש שסוברין דגם הבע"ד גופא מצרפין אח"כ עם העד לפסול את הנשבע לעדות ולשבועה ע' חו"מ (סי' ל"ד סכ"ז) והוא דעת רבינו יקיר הובא בטוחו"מ סי' הנ"ל יעוי"ש בש"ך (סק"ל). וא"כ כ"ש דהעד הקרוב שלו דיכיל אח"כ להעיד עליו ומה גם אלו הב' עדים הכשרים ודאי דיכולין לפוסלו אח"כ וא"כ ודאי די"ל דמשו"ה אינו נשבע מצד דיעידו עליו ולפוסלו וי"ל עוד דלא יצטרכו להעיד דזה העדות גופא יספיק לפוסלו אח"כ ונהי נמי דבכ"מ היכא דאיכא ע"א נגד טענתו מניחין לו לשבע הגם דהבע"ד והעד יצטרפו אח"כ לפוסלו ולא חיישינן משו"ז י"ל דשם שאני דאחרי דמאמינים לו בשבועה נגד העד א"כ ע"כ דאמרינן דאם ישבע האמת כדבריו דהא נגד ע"א מהימן בשבועה וע"כ י"ל להיפך דאחרי דישבע יהי' מוכח דהאמת כדבריו ויחזרו גם אח"כ התובע והעד ויודו דהאמת כדבריו וע"כ אין למונעו מצד זה מלשבע אלא דאם אירע דאחר השבועה העידו עליו העד והבע"ד ודאי דיכולין לפוסלו ודו"ה אבל הכא דבאמת הם כשרים אלא מצד גזה"כ אמרינן דנפסלו ולא דחיישינן דמשקר ם א"כ ודאי דיאמרו גם אח"כ כן ולא עוד דיש לדון הכא דגם החולקים על רבינו יקיר שם וסוברים דאינם מצטרפין ואפי' אם היו ב' בעלי דינים ולכל אחד ע"א אין מצטרפין יעויי"ש (בסי' ל"ד) ברמ"ח: בכ"ז י"ל דהכא שאני ויש לחלק בסברא אמנם לפי"ז יש להעיר דא"כ האיך סוברין דאם היו שנים ואחד קא"פ והשני כשר דנשבע הא הכא ג"כ יהי' מהימן אח"כ הקרוב והכשר. ואצל הקרוב ל"ש לומר דלא יעיד אח"כ דהא לא מחשדינן לי' דמשקר ובשלמא בפסול א"ש די"ל דלא יהי' מהימן אבל בקרוב יקשה ועד"פ הי' אפ"ל דבאמת זה טעמייהו של הסוברין דבשנים ואחד מהן קא"פ אינו נשבע ע"י הכשר וסוברים דזה הכוונה מה שנים נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטילה היינו גם לענין שבועה וקשה מאד הא כ"ז דלא ידעינן זאת מקרא א"כ י"ל דבאמת נשבע ע"י עד הכשר וכמו שהקשיתי לקמן [ע"ל בסימן זה בד"ה ברם כשעיינתי] אמנם להנ"ל נימא דטעמייהו הוא מצד זה גופא דאינו יכול לשבע מצד דאח"כ יעידו דנשבע לשקר אלא דלפי"ז יקשה באמת טעמייהו של הסוברין דנשבע וכנ"ל ואולי נימא דאחרי דמהימן בשבועה נגד כמה קא"פ י"ל דאם ישבע יהי' מוכח דהאמת כדבריו וכמשכ"ל בע"א וי"ל כן דלהנך החולקים על שיטת רבינו יקיר וסוברים דאינם מצטרפין אח"כ הבע"ד והעד לפוסלו וגם שני העדים לא מצרפינן לפוסלו והטעם הוא ע"כ כמו שבאר שם בסמ"ע (ס"ק ס"ח) דכיון דהתורה האמינתו בשבועה נגד כל אחד הרי עדותם בענין זה כלא הי' יעוייש"ה וא"כ ממילא י"ל דה"נ כן. ואף לשיטת רבינו יקיר י"ל דמכ"מ אין למונעו לכתחילה משו"ז די"ל דלא יעידו אח"כ וכמשכ"ל לענין ע"א ואם נימא דלשיטת רבינו יקיר יש למונעם לכתחילה נימא דת"ק ור"י דפליגי אם בד"מ אמרינן ג"כ ההיקש דמה שלשה וכפי שיטת הריטב"א דפלוגתייהו הוא אם עד הכשר מביאו לידי שבועה וע"כ נימא דיפלגו במחלוקת של הנך רבוותא היינו רבינו יקיר ודעמו. דת"ק סובר כשיטת רבינו יקיר וע"כ יש לדרוש גם בממון כן ור"י סובר כהחולקים עליו וע"כ ודאי דיכול לשבע ויהי' להך מחלוקת של רבותינו ז"ל מקור וסעד במתני' דילן וגוף המחלוקת של רבינו יקיר ודעמו י"ל דיתלה בזה דאם נימא דע"א אין לו נאמנות מה"ת ואך דע"י עדות של ע"א נתעורר לנו ספק באופן דצריך לשבע א"כ ממילא אחר השבועה הוי עדותו כלא הי' אבל אי נימא דע"א נאמן מה"ת אלא דהוי גזה"כ דלא נוציא ממון בעדותו וכמו קא"פ דהוי גזה"כ דאין מוציאין ממון ע"י עדותם הגם דנאמנים ממילא י"ל דנצטרף אח"כ העדאת העד עם הבע"ד וכבר הביאו דיש מחלוקת בזה בין הראשונים ז"ל ודעת הרמב"ן הוא דע"א נאמן מדאו' ואך דהוי גזה"כ דסגי בשבועה עיי"ה בחו"מ (סי' מ"ד סי"ח) ובאחרונים ועיי"ה בקצוה"ח (ס"ל סק"ט) ואנכי העירותי במק"א ראי' לדבריו מד' הספרי דמוכח דע"א באשה הוא מדאו' וי"ל דהוא לאו מצד דעל"ג וגם צדדתי לומר במק"א דזהו המחלוקת אם ע"א לממונא קא אתי או לשבועה ע' סנהדרין (דף ל') ושבועות (דף ל"ב ע"א) וי"ל גם דזהו המחלוקת בקדושין (דף ס"ה) אם המקדש בע"א חוששין לקדושיו ועי' משכ"ל בסי' זה והדברים ארוכים אלא דלפי"ז יקשה מקרוב דהא הכא ודאי דיש לו נאמנות אלא דהוי גזה"כ ואזל דברינו הנ"ל [וגם הרמב"ן גופא אינו סובר כרבינו יקיר] וגם לפי"ז הי' צריך להיות דנצרף עדות מיוחדת גם לאחר שנשבע נגד העד ויש לחלק בהרבה אופנים:
עוד יש לנו לומר דרך נכון עד"פ בהך מחלוקת של ת"ק ור"י אם מקשינן שלשה לשנים גם בד"מ] עפ"י דרך הנ"ל והוא דהנה בעיקרא דמלתא מה דאין מניחין לאדם לשבע שבועה כזו דיבורר אח"כ שנשבע לשקר י"ל בזה שני טעמים או מצד דיהי' חילול ה' או מצד דיפסול לעדות ולשבועה וכבר נחלקו בזה רבותינו ז"ל דשיטת רש"י הוא מצד דיפסול לעדות ולשבועה וע' ב"מ (דף ל"ד ע"ב) ברש"י ד"ה ויוציא הלה ובתוס' שם כתבו דהטעם הוא משום חילול השם וע' חו"מ (סי' ע"ב סט"ו) ושם בש"ך ובסי' (פ"ז ס"ק ע"ט). והנה ענין חילול ה' כזה אם הוא מדאו' צדדתי במק"א דיתלה בזה דאם נימא דחשד הוא ענין דאורייתא אם כן חילול ה' כזה ודאי דהוא דאורייתא דהא בכל ח"ה כזה יש חשד בוודאי ובענין חשדא הארכתי במקום אחר וכתבתי מעט מזה בתשובתי אודות ירושת הרבנות. וע"ד חידוד אמרתי שם דיתלה בזה אם דרשינן טעמא דקרא דלמאן דדריש טעמא דקרא משמע דסובר דחשד הוא דאורייתא כמו דמוכח בב"מ (דף קע"ו ע"א) ובסנהדרין (דף כ"א ע"א) ובירושלמי ב"מ (פ"ט הי"ג) דמשו"ה עני' אין ממשכנין אותה מפני שמשיאה שם רע בשכנותיה מבואר מכאן דהוא ענין דאורייתא למאן דדריש טעמא דקרא וכן בשבת (דף כ"ג ע"א) מפני ד' דברים. כו' ומפני החשד [ושם הוא ר"ש ואזיל לשיטתו] וכאשר באמת הוציא הרנ"ח בתשובותיו מגמ' דב"מ הנ"ל דענין חשד הוא ענין דאו' [הביאוהו האחרונים והנה בעיקר הדבר אם נשבע נגד עד כשר היכא דהיה בצירוף קא"פ י"ל דיתלה בזה דאי נימא דהטעם דאין מניחין לו לשבע במקום דיבורר הוא מצד חילול ה' א"כ הכא אין מניחין לו לשבע דהא חילול ה' ודאי יהי' דהא כו"ע יודעין דהאמת כדברי העדים אחרי דבאמת הם כשרים אלא דהוי גזה"כ וא"כ ודאי דכ"א יאמר דהוא נשבע לשקר דהא אומדנא דמוכח איכא דנשבע לשקר ועיין תומים (סוף סי' צ') שכתב דמשו"ה סובר ר"י לחלק בין ד"מ לד"נ מצד דאומדנא איכא ובד"מ מועיל אומדנא משא"כ בד"נ ומשו"ה נח שייך למילף ממשפט אחד וקצ"ע דהא בכל קרובים דהוו כמשה ואהרן דפסולין ואין מוציאין ממון ע"י והא ג"כ איכא אומדנא וע"כ דהוי גזה"כ, א"כ י"ל גם לענין זה ועיין תומים (סי' ל' ס"ק י"א) וקצ"ע] אבל אם נימא דהטעם הוא שלא יפסול לעדות ולשבועה ח"כ כה"ג מותר לו לשבע דהא לא יפסול וכמשנת"ל ואחרי כ"ז נימא ע"ד חידוד דת"ק דר' יוסי הכא במכות הוא ר"מ ועיין סנהדרין (דף כ"ג ע"ב) דר"מ סובר דצריך לברר ועיין קצוה"ח (סי' ל"ו סק"ב) שמקשה מצד דנמצא קא"פ ושם קאי בד"מ וא"ש קושייתו וע' סנהדרין (דף ח' ע"ב) וקמיפלגי בפלוגתא דר"י ורבי אליבא דר"ע ויש לדחות כמובן] ובנדה (דף ל"א ע"ב) תניא הי' ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה ועיין בס' תורת השלמים על הל' נדה (סי' קפ"ג ס"ד) דדקדק דבפנויה וכלה דל"ש זה הטעם דקץ בה נימא דאינה טמאה שבעת ימים וסוף דבריו הוא די"ל דר"מ סובר דדרשינן טעמא דקרא ואנן לא ס"ל כן ועיין במס' פרה (פ"ג מ"ז) לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה כו' ר' יוסי אומר לא משום זה כו'. ומבואר ביומא (דף מ"ב ע"ב) דמחלקותייהו תליא אם דרשינן טעמא דקרא ור"י לא דריש עד"ק והגם דשם גרסינן רבי אמנם במשנה הנ"ל גרסינן ר' יוסי ומעתה אחרי כל הנ"ל נימא דר"מ דסובר דדרשינן ההיקש גם לענין ממון אזיל לשיטתו דסובר דדרשינן טד"ק וממילא חשד הוא מדאוריי' וכ"ש חילול ה' וע"כ שפיר יליף מה שנים נמצא אחד מהן קא"פ ע"ב דל"ל דישבע דהא ח"ה איכא גם בזה אבל ר' יוסי לשיטתו דלא דריש עד"ק וי"ל דחשד לא הוי דאורייתא. וממילא י"ל דכ"כ החשש דח"ה הוא ג"כ לאו דאורייתא והא דאין מניחים לו לשבע נגד שני עדים הוא אך משום שלא יפסול לעדות ולשבועה וכשיטת רש"י והכא ל"ש זאת. וע"כ ממילא י"ל דנשבע ע"י עד הכשר כ"ז דלא ידעינן דאינו נשבע וא"כ מוכח דלא נוכל לומר ההיקש גם בד"מ ודו"ה כי הוא נכון מאד ע"ד חידוד התלמידים אמנם לקושטא דמלתא יש לדחות זאת מכמה אנפי דגוף הענין שכתבתי דתליא בזה אי דרשינן מד"ק הוא אך ע"ד חידוד וגם להנך דגרסינן רבי אזיל כ"ז דהכא רבי סובר כת"ק וגם די"ל דחלול השם לכו"ע הוא דאורייתא וכמו דמשמע בכ"מ כן ועי' ברכות (י"ט ע"ב) כ"מ שיש ח"ה כו' ועיין ירושלמי שם וכלאים (פ"ט ונזיר (פ"ב) ועיין ביומא (דף פד ע"א) והא איכא ח"ה ויש לדחות ושם (דף פ"ו ע"ב) מפרסמין את החנפים מפני ח"ה שנאמר ובשוב צדיק כו' ועיי"ש ברש"י ומוכח דהוא מדאו' דהא הקב"ה קאמר כן ועיין תענית (דף כ"ג ע"א) ונמצא ש"ש מתחלל על ידך ועיי"ש ברש"י משום דזה או זה בא לידי ש"ש ומשמע קצת דהוא מדאורייתא [ובאמת קצ"ע אחרי דרש"י בעצמו מפרש הכא דמזה דבא לידי ש"ש הוי ח"ה א"כ מדוע פי' רש"י שם בב"מ מצד דיפסול לעדות ולשבועה ויש לומר דיתלה במחלוקת דב"נ ורבנן ואכמ"ל] ועיין יבמות (דף ע"ט ע"א) מוטב שתעקר כו' וקדושין (דף מ' ע"א) נוח לו כו' ח"ה כו' ועיין ב"ק (דף קי"ג ע"ב) במקום שיש ח"ה אבדת עו"ג אסורה וההיתר מפורש בתורה ולדברי הט"ז אין כח ביד חכמים לאסור המותר בתורה אך יש לדחות דהכא לא יתבטל לגמרי. ועוד בכמה אופנים יש לדחות ויש להאריך הרבה בזה ובאמת יש לחלק בין ח"ה לח"ה. אך כבר כתבתי דגוף הדבר הוא עד"פ ע"כ לא רציתי להאריך בזה:
והנה לכאורה יש לדחות כל דברינו הנ"ל דהא התוס' בב"ק (דף ק"ח ע"ב) בד"ה ותרי כתבו דהא דחשוד פסול לשבועה הוא אך מדרבנן וא"כ איך י"ל דמשו"ה עדותן בטילה מצד דיש שני עדים נגדו והא הכא קאי אקרא אמנם באמת י"ל דהכא גם תוס' מודו דהתם הכוונה דמזה דחשוד פ"א לא אמרינן דפסול על עוד פ"א אבל הכא אחרי דע"ז השבועה שישבע איכא שני עדים דמכחישין אותו וא"כ ודאי דמדאורייתא יהיה שבועת שוא והאיך מניחין לו ועיין קצוה"ח (סי' צ"ב סק"א) דמדבריי מוכח ג"כ כנ"ל והוא ברור [ולבד זה אחרי דרוצה לעבור על ל"ת א"כ ודאי דמחוייבין למונעו וכ"ש שלא ליתן לו שבועה דיעבור על ל"ת וגם אם יגיע לו הפסד ממונו הא רבו הסוברין דמחוייב לפזר ממונו בשביל עבירת ל"ת] אולם כבר כתבתי דעיקר הדבר הוא אך עד"פ וכנ"ל וגם י"ל כיון דאינם נאמנין מה"ד יכול לשבע גם להך טעם דח"ה וכאשר באמת משמע קצת כן להני דסוברים דע"א נאמן מדאורייתא וכנ"ל א"כ האיך נשבע נגד רעד והא איכא ח"ה וגם אומדנא ואולי נימא בחמת דזהו טעמו של רש"י דמפרש הטעם שלא יפסול לעדות ולשבועה ולא משום ח"ה דרש"י סובר דע"א נאמן מדאורייתא ויקשה מכל ע"א דנשבע ויש לדחות עוד:
ועד"פ י"ל גם עפי"ז דר' יוסי אזיל לשיטתו והוא ע"פ ד' הספרי (פ' שופטים) לא יקום ע"א באיש אם סופנו לרבות אשה מה ת"ל איש קם הוא באשה ר' יוסי אומר לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה ודקדק הגאון נו"ב במ"ק (חאה"ע סי' ל"ג) דר' יהושע סובר דע"א באשה הוא מדאורייתא וכתב שם עוד דר' יוסי לא פליג טל ר' יהושע עיי"ש בדבריו הנחמדים ואנכי הוספתי לומר דאדרבה ר' יוסי מחזק עוד דבריו והוא ע"פ משכיל דיש שסוברין דהא דע"א מחייב שבועה הוא מצד דיש נאמנות לע"א אלא דהוי גזה"כ דסגי בשבועה וע"כ י"ל דר"י מוסיף זאת על ד' ר"י דלכאורה הוא דבר חדתא דע"א באשה יהי' מדאורייתא וע"כ אמר דאל תתמה פ"ז דהלא זאת נודע דקם הוא לשבועה א"כ חזינן דיש לו נאמנות מה"ת אלא דשם הקילה התורה דיהי' סגי בשבועה והכא האמינו התורה לגמרי [וסובר דעל הסברא דעל"ג לחוד לא היינו סומכין אם לא היינו מוציאין דיש לו נאמנות מה"ת או דגם בכל ע"א לשבועה הוי קצת על"ג כפי שא"ל דע"א ישנו ג"כ בהזמה וע"ל ס"א] והוא באור נחמד בד' הספרי לד' הנו"ב וא"כ מוכח מכאן דר' יוסי סובר דע"א נאמן מדאורייתא וכדברי הרמב"ן הנ"ל] ובכ"ז נשבע הגם דיש אומדנא וח"ה וע"כ דלא חיישינן מצד ח"ה וממילא י"ל דאם נמצא קא"פ נשבע ע"י עד הכשר ות"ק פליג עלי' וסובר דחיישינן לח"ה וע"א אינו נאמן מה"ת ור"י אזיל לשיטתו וכנ"ל וג"ז נכון ע"ד הפלפול:
נחזור לעניננו דמצד זה לא תברא וי"ל דיכול לשבע נגד ב' עדים כשרים אשר נצטרפי עם קא"פ אולם מצד פרט אחר יש לדון בזה דנימא דאינו יכול לשבע נגד ב"ע כשרים אשר היו בצירוף קא"פ] והוא דהא הכא הנתבע מכחיש לגמרי המעשה וא"כ לדבריו נא הי' כאן צירוף קא"פ ולדבריו גופא יש שני עדים כשרים נגד טענתו ומה דהוא מכחיש לגמרי גם העדים כשרים ע"ז אין לנו להאמינו. הן אמת דלפי"ז יקשה לנו בגוף הדבר דמדוע אמרינן דאם נמצא אחד מהן קא"פ ע"ב נימא ג"כ כיון דהנתבע מכחיש כל הדבר א"כ איהו בעצמו מודה דלא הי' צירוף קא"פ ומה שמכחיש גוף הדבר אין לנו להאמינו דהא ע"ז יש שני עדים כשרים ונאמן נגד העדים לחובתו ולא לטובתו והוא ממש כמו דאמרינן בכתובות (דף פ"ח ע"א) ובב"ב (דף ה' ע"א) ושבועות (דף מ"א ע"ב) כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וגם אם העדים אומרים דלוה ופרע בכ"ז חייב לשלם דעל ההלואה נאמנים העדים ועל הפרעון נאמן הוא לחובתו נגד העדים וא"כ ה"נ כן:
אברא דעד"פ יש לנו לומר דבאמת יפלגו בזה ת"ק ור"י אם גם בממון אמרינן ההיקש דמה שלשה לשנים ור"י מחלק בין ד"מ לד"נ ולא נודע לן טעמו בבירור מדוע מחלק בזה בין ד"מ לד"נ ונאמרו בזה כמה טעמים ואמנם להנ"ל נימא דטעמו הוא מצד דבד"מ אמרינן דמהני הודאתו שלא הי' צירוף קא"פ ובד"נ לא מהני זאת דהא שם לא מהני הודאה: ולפי"ז נימא דטעמא של ת"ק ורבי דלא מחלקו בין ד"מ לד"נ. משים דסוברים דהיכא דהעדים מעידים שלוה ופרע והוא אומר לא לויתי אינו חייב וכאשר באמת מצינו בזה מחלוקת בשבועות (דף הנ"ל) אמר אביי מאי נעביד אינהו אמרי אוזפי' אינהו אמרי פרעי' רבא אמר כו' ועיי"ש בתו' ד"ה כל האומר ונימא דהם קיימי בשיטתא דאביי וא"כ ה"נ הלא העדים המעידים על גוף המעשה מעידים ג"כ דהי' קא"פ ואיהו מכחיש כל המעשה א"כ הוי ממש כמו שם וע"כ סוברים דכה"ג חייב. ולפי"ז נימא דמחלוקת דאביי ורבא יתלה במחלוקת דתנאי הנ"ל ושיטת אביי הוא כרבנן [כת"ק ורבי] ושיטת רבא הוא כר' יוסי ועד חידוד יש ליתן קצת סמך לזה דשם במכות (דף ו' א"ל ר"פ לאביי אלא מעתה הרוג יציל כו' אשתיק כי אתא לקמי דרבא א"ל יקום דבר כו' חזינן דרבא טרח לתרץ מלתא דר יוסי ואם נאחז דרך הפלפול הזה נימא עוד דבר אחד להוכיח כן דשם בגמ' איתא היכי אמרינן להו אמר רבא הכי א"ל למיחזי אתיתו או לאסהודי כו' מה יעשו שני אחין כו, וכפי שפרשו כולם דקאי על מלתא דרבי ובד"מ [דהא בד"נ אמר אימתי בזמן שהתרו בהן] וע"כ דקאי בד"מ וא"כ צ"ע מאי מסיים מה יעשו ב' אחין שראו כו' דזה קאי בד"נ וזהו דקדוק גדול ובאמת יש שמוחקים זאת עוד יש שם דקדוק עצום דעל כך שאלת הגמ' היכי אמרינן להו דקאי על המתני' ציינו שם מהמתניתין א"ר יוסי במד"א כו' מה יעשו שני אחים כו' יעויי"ש. וצע"ג לאיזה צורך ציינו גם זה א"ר יוסי דלא שייך כלל להך שאלה דהיכי א"ל דזה קאי על מלתא דרבי ויש שמחקו ג"ז עיי"ש במהר"ם אולם ע"פ דברי הנ"ל נימא דבר חדש והוא דגם ב' יוסי מודה דבד"נ יש אופן דאינם פוסלין והיינו היכי דלא כוונו להעיד אלא דסובר דגם אם לא התרו מכ"מ אם כוונו להעיד פוסל ולא הקפיד דווקא על ההתראה ורבי מקפיד דווקא על ההתראה ואולי נימא דר"י סובר כריבר"י דחבר א"צ התראה ועיין מכות דף ו' ע"ב) א"ל ההיא ר"י בר"י היא ובשניהם נשנה סתם ר' יוסי ועיין סנהדרין (דף ח' פ"ב) וקמפלגי בפלוגתא דריבר"י ורבנן. וי"ל דרבנן היא ר' יוסי ועיין משכ"ל בנידון שיטתיה דר"מ בנמצא קא"פ בד"מ וי"ל ואכמ"ל] וע"כ מהתראה ליכא ראיה והם סוברים דהעונש א"א להיות בלתי התראה בשוא וזהו אך עד"פ] ויתיישב מאד דנימא דרבא בעצמו מפרש כן. דגם ר"י מודה דאם לא כוונו להעיד אינם פוסלים [מצד דהא באמת היא קו' חזקה מה יעשו בשני אחין כו'] וע"כ י"ל דרבא גופא שואל זאת היכי א"ל [וכאשר מצינו בכ"מ דמאן דמתרץ איהו גופא קמותיב. ע' ב"מ (דף כ"א ע"א) בתו' ד"ה וכמה ובכ"מ] וקאי על מלתא דר"י ובד"נ וממילא נדע דכ"כ בד"מ אליבא דרבי [דשם ליכא הראיה מהתראה] וא"ש הגירסות בגמ' כמו שהם לפניו ודו"ה כי הוא באור נכון בד' הגמ' אלא דר"פ ואביי ודאי דאינם מפרשים כן במלתא דר' יוסי. דאל"כ מאי מקשו אלא מעתה הרוג יציל והא דרבא משני להו על קושייתם דהורג ורובע יציל משום דזה יקשה אף לפירושו בדברי ר' יוסי דהא יאמרו דנתכוונו להעיד ובאמת תירוצו דיקום דבר נאמר על הקו' דהורג ורובע כו' ורבא הוכרח לתרץ כן בלא"ה דדל דברי ר' יוסי מהכא יקשה כ"כ לריבר"י דסובר חבר א"צ התראה ולדידיה ודאי דלא תליא בהתראה דבחבר ליכא ראיה מזה שלא התרהו וגם אם שארי העדים התרוהו מכ"מ יאמר כיון דא"צ התראה ע"כ לא התריתיו. וע"כ דלדידיה תליא בכוונה ויקשה הורג ורובע כו' אברא דלפי"ז קשה מאד דהאיך הונח זאת לאביי ור"פ דהא באמת יקשה על ריבר"י וכנ"ל והגם דהם מקשים על ר' יוסי דלא בעי גם כוונה [כמו דמוכח מהקו' דהרוג ונרבע] אולם באמת יש להתבונן מדוע לא יקשה הך קושי' גם אם נימא דבעינן כוונה דהא הם יאמרו דכוונו. ויקשה כ"כ לריבר"י וזה ודאי דבד"נ מודו כו"ע דמקשינן שלשה לשנים והתבונן היטב כי היא קו' נפלאה. ואולי נימא כן דלשיטת התוס' בד"ה לאסהודי אתי ודאי דיתיישב ולשיטת שאר רבוותא עי' רמב"ם (פ"ה מה"ע ה"ג) וחו"מ (סי' ל"ו ס"א) ובש"ך שם] דהכוונה דשואלין להן מתחילה נימא דלהבע"ד גופיה לח שייך שאלה ואם יאמר אח"כ לא מהני ומתחילה אין שואלין אותו ודו"ה [ועמשכ"ל בענין הקושיא דא"ל ר"פ וי"ל הכא ג"כ כך]:
נחזור לעניננו דהוכחנו. עד"פ דאביי קאים בשיטתא דרבנן ורבא בשיטתא דר"י בהא דאימתי שהתרה כו'. וע"כ נימא דכ"כ בגוף החילוק בין ד"מ לד"נ ג"כ אביי סובר כרבנן ורבא כר' יוסי וא"ש דאזלי לשיטתייהו ע"פ מחלקותייהו בשבועות (דף מ"א ע"ב) ודו"ה כי הוא חריף מאד אלא דבאמת לפי מש"כ עתה מוכח דלא תליא הך מחלוקת דאימתי בזמן כו' בהא דאם גם בד"מ אמרינן כן וא"כ ממילא גם אם נחליט דאביי ורבא פליגי בזה אי הלכתא כר' יוסי או כרבנן בהא דאימתי בזמן שהתרו בהן אין ראי' דיפלגו גם בזה ההבדל בין ד"מ לד"נ אחרי דלא תליא כלל זה בזה. אולם באמת יש דרך אחד לומר דתליא זה בזה אחרי דבאמת אינו מובן בדברי רבי הך סיום דאימתי בזמן שהתרו בהן לזה דסובר אחד ד"מ ואחד ד"נ דמאי שייך זה לזה: עוד יש להעיר שם דקדוק עצים בהא דאמר מה יעשו בשני אחין כו' [דהכוונה דהעדים קרובים זל"ז] ומדוע לא אמר מה יעשו קא"פ שראו היינו שיש בתוך העדות קרוב להנידון וע"כ נ"ל לומר כן דבעיקר הדבר מה שמחלק ר' יוסי בין ד"מ לד"נ י"ל דבעמיה הוא דסובר דעיקר הצירוף הוא בהגדה ואז שייך לומר דאם הגיד גם קא"פ מבטל העדות שבלקפצה הראיה סובר דאין שום סברא לומר כן דהא ראיה לא הוי שום מעשה והאיך שייך לומר מצה דבראי' נצטרף קא"פ אשה הכשרים דע"ז ליש שום צירוף [וע"ל בסי' מש"כ דבר חדש על עיקר הטעם דצירוף פוסל וגם לטעם ההוא יש ג"כ לדון בסברא דזה שייך אך אם נצטרפו ע"י הגדה אבל בראיה לא חל ע"ז שם צירוף]. נהנה לקמן (בסי' כ"ה) כתבתי דבכל הני דאינם מתחייבים כ"א ע"י העדאת עדים ולא ע"י הודאתן [כמו בקנס והריגת אדם] י"ל דעיקר החיוב נעשה אף מעת העדאת העדים והראיה דהא אם נודע לן זאת ע"פ פעור ועיי"ש בסי' הנ"ל שהעמקתי והרחבתי בזה הדיבור בדברים נפלאים אמנם באלו דמתחייבים גם ע"י הודאת פיו ודאי דהחיוב הוא עיקר המעשה ולא העדאת העדים גורס החיוב. ומעתה י"ל דזהו טעמו של ר"י דמחלק בין ד"מ לד"נ אחרי דכבר כתבנו דעיקר הפסול הוא אך בעת ההגדה וע"כ בד"נ שייך שפיר למפסל דהא אז הוא עיקר החיוב אבל בד"מ דהחיוב התחיל מתחילה ע"כ מה אכפת לן אם נצטרף עתה בעת ההגדה קא"פ דההגדה הוא אך גילוי מלתא דנתחייב מתחילה והחיוב הוא גם בלא עדים וע"כ ליכא שום סברא לפסול צירוף קא"פ בד"מ דבהגדה לא שייך למפסלינהו ובראי' סובר דליכא שום סברא גם בד"נ לומר דע"י ראית קא"פ פוסל העדים הכשרים וע"כ מחלק בין ד"מ לד"נ [והגם דעיקר הדבר הוא גזה"כ מכ"מ כיון דהקרא הוא בד"נ ושם י"ל דקאי על ההגדה ובד"מ ל"ש זה שפיר י"ל דהתורה קאי אך בד"נ ול"ש גם למילף ממשפט אחד וכקו' התוס'] והוא באור נכון בדברי ר' יוסי:
ועתה יתפרש לנו דברי רבי כחומר והוא דבאמת יש להתבונן על החולקין על ר' יוסי וסוברים דגם בד"מ אמרינן כן אחרי דהקרא הוא בד"נ ושפיר יש לחלק בין ד"מ לד"נ וכנ"ל וע"כ דחולקים בעיקר היסוד וסוברים דגם הצטרפות הראיה פוסל ובזה שוים הם ד"מ עם ד"נ וממילא א"ש דמסיים דווקא בזמן שהתרו בהן אבל כו' מה יעשו כו' והיינו דבא לתרץ קו' אחת שיתעורר ע"פ שיטתו דהנה זה ודאי לקא"פ דירצה בכוון לפסול ליכא שום עצה גם לר' יוסי דכיון דירצה להצילו ודאי דילך ויגיד עדות אלא באופן דהעדים קרובין זל"ז ואינם רוצים להציל את הנידון א"כ ודאי דלר"י ליכא למיחש לזה דלא ילכו ויגידו אחרי דיודעים דע"י זה ינצל שלא כדין. ובסי' כ"ה חקרתי דאם נימא דעיקר החיוב הוא מעת העדאת העדים אם מותר לקא"פ להעיד בכדי שיצילו דאחרי דזהו מפרטי החיוב] אמנם לרבי דסובר דתליא בראי' א"כ לא תליא כלל ברצונם. דאם אך ראו ממילא יפסלו הכשרים על ידם. וע"כ אמר אימתי בזמן שהתרו בהן כו' פי' דזה הנני מודה דבעי כוונה דאל"כ מה יעשו שני אחין היינו באופן דהעדים קרובים זל"ז ולא יתלה מרצונם אולם אחרי דבעינן התראה א"כ לא יתרוהו ובד"מ יאמרו דלא כוונו כיון דבלא כוונה אינם פוסלין [וגוף הדבר דבעי כוונה י"ל ע"פ מה שהעירותי בד' ר' יוסי דטעמי' דאין סברא דע"י ראי' יפסול דע"ז לא שייך צירוף וע"כ י"ל דגם הסוברים דבעינן צירוף סוברים דבעינן כוונה, וראיה וכוונה נחשב כמו מעשה ושייך ע"ז צירוף. וכבר מצינו סברא כזו לענין מצות אצ"כ דכתבו דבמצוה דל"ב מעשה בעינן כוונה ויש להאריך בסברא זו ואכמ"ל] ומדוקדק מאד לשון המתני' [והגם דכ"כ יקשה מקרוב של ההרוג והתובע לא רצה להאריך בזה] עכ"פ מוכח דתליא זב"ז מעתה נימא כנ"ל מזה דאביי אשתיק ורבא הירץ יקום דבר כו' מוכח דאביי כרבנן ורבא כר' יוסי [והא דרבא קאמר שם היכי א"ל הוא אך לפרש מלתא דרבי ולי' לא ס"ל וממילא מוכח דפליגי גם בעיקר ההבדל ויתיישב דאזלי לשיטתייהו. ולפי"ז נימא דהא דר"פ קאמר אלא מעתה הרוג יציל קאי על רבי ואם נימא דלא בעינן כוונה וקושייתו דהיה לו להכריח מצד זה ולא מצד מה יעשו שני אחין כו' אלא דכל הראשונים לא פירשו כן קצ"ע פירושם דבאמת מנ"ל דלא בעי צירוף בהגדה בתוס' ובסנהדרין (דף ט' ע"א) ד"ה בזמן ויובן דברינו ויש להאריך עוד הרבה]:
אולם כ"ז הוא אך עד"פ אבל לקושטא דמלתא אא"ל כן. דהא יקשה הלכתא על הלכתא דהא שם פסקינן כרבא דאפילו אמרו דלוה ופרע חייב עי' רמב"ם (פ"ו מהל' טוען ה"ג) ובחו"מ (סימן ע"ט ס"א) והכא פסקו כרבי דגם בד"מ מקשינן וע"כ דלא כמו שכתבתי ועוד דהא באמת ל"ש הכא לומר דהעדים מעידים להיפך דהא לא בעינן כלל שיראו זא"ז בד"מ ואולי נימא דסובר דבעינן שיראו זא"ז אמנם כבר כתבתי דכ"ז הוא אך עד"פ והוא דחוק וכנ"ל וע"כ נראה דהתירוץ היותר נכון הוא דמשו"ה סוברים דגם בד"מ אמרינן נמצא קא"פ ע"ב ולא מחייבינן ליה מצד הודאתו דלא היה צירוף קא"פ משום דהא הכא המלוה מעיד ג"כ להיפך ולדברי המלוה גופא יש קא"פ וע"כ אין מוציאין ממון וכיון שכן ודאי די"ל דכ"ז הוא אך לענין ממון דנוגע לחבירו אבל לענין שבועה דנוגע להקב"ה ודאי די"ל דאין לנו להשביעו כיון דלדבריו גופא איכא ב' עדים כשרים נגד טענתו וכראש דברינו בזה:
והנה אחרי דכפי דברינו עתה אזל מש"כ הטעם על החילוק שלר' יוסי בין ד"מ לד"נ [מצד דהוי כמו כל האומר לא לויתי] עיינתי בזה ועלה בדעתי בעז"ה להסביר טעמו של ר' יוסי בחילוקו בדרך נכון מאד והסכת ושמע כי הוא דבר חדש והוא דהנה באמת יש להתבונן טובא בעיקר הדבר מדוע פסלה התורה אם נמצא אחד מהן קא"פ כיון דאיכא שני עדים כשרים זולתם והגם די"ל דהוא גזה"כ בכ"ז יותר טוב לן אם נוכל לברר דאיכא בזה טעם פשוט ונקדים לזה הנה בסוכה (דף ל"ו ע"ב) איתא אין אוגדין את הלולב אלא במינו דר"י רמ"א כו' ושם בגמ' ואמר רבא מ"ט דר"י קסבר לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הוי חמשה ובסנהדרין (דף פ"ח ע"ב) והאיכא לולב דעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בלולב מאי סבירא לן אי ס"ל דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי סבירא לן דצריך אגד גרוע ועומד הוא והאיכא ציצית דעיקרו מד"ת ופירושו כו' בציצית מאי ס"ל אי סבירא ליה דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי סבירא לן דקשר העליון דאורייתא גרוע ועומד ועיי"ש בתו' ד"ה אי ס"ל ובסוכה (דף ל"א ע"ב) בסו באור סברת הגמ' הנ"ל הוא כן דהיכא דווקא שיהו כולם בתוך האגודו וכל מה שיש בתוך האגד אגודים הם זה בזה ואי אפשר למפלגינהו לתרתי ואם יש בתוך האגד מן הפוסל יש כח בהאגד לפסול לכולם דהא אא כולם באגד אחד. וע"כ אמרינן דגרוע ועומד א שייך למיפלג' חד ענין לתרתי וכמו שבארתי בל עשן זה דלא פלגינן דבר אחד לתרתי והארכתי במק"א מאד בזה וקצת מזה יבואר לקמן בסימן נ"ג] אבל אם נימא דא"צ אגד הגם דהם אגודים כולם בקשר אחד בכ"ז אין בכח האגד לפוסלו וחשבינן כ"א בפ"ע (ובחידושי הארכתי עפי"ז בסוגיא דשבת (ד' ע"ב ע"א) למ"ד אשם ודאי ל"ב ידיעה כו'] וממילא לא שייכי זה לזה ודמי כאלו הפסול הוא בפ"ע והכשר בפ"ע ואינו מזיק כלל חבורם ביחד [המותרים עם ההכרחיים], ומעתה אמינא דזהו גם טעם הדבר דנמצא קא"פ ע"ב דהא גם בעדים הקפידה התורה על צירוף [ורא' או בהגדה או שניהם ביחד] דלבד דהתורה הקפידה שיהיו שני עדים הקפידה התורה עוד שיצטרפו ביחד ויהיו מקושרים ביחד ע"י ראי' והגדה וא"כ ממילא אם בתוך הצירוף יש גם עד פסול נפסל כל הצירוף והוא ממש כמו שם בלולב וציצית דאם יש בתוך הקשר דבר הפוסל אמרינן דהוי גרוע ועומד דנתבטל הקשר ולא שייך לומר דהקשר מהני להכשרים ולא להפסולים וכ"כ ה"נ ודו"ה כי הוא טעם נפלא:
מעתה נזכה להבין טעמו של ר' יוסי והיינו דלפי טעם הנ"ל יובן ממילא דבמקום דעדות מיוחדת כשר יהי' כשר גם אם נצטרפו עם קא"פ דכיון דמ"מ כשר א"כ לא הקפידה התורה על צירוף וא"כ הוי ממש כמו בלולב אם אמרינן דאא וכמו בציצית אי נימא דקשר העליון לאו דאו' דאמרינן האי לחודי' קאי כו' א"כ ה"נ כן והנה נודע דבד"מ יש שמכשירים מ"מ ובמק"א בארתי דאי נימא ע"א לממונא קא אתי אז ודאי דע"מ כשר עיי"ה סנהדרין (דף ל' ע"א) ולקמן (סי' ז') וכן צדדתי במק"א דהמחלוקת ע"א לממונא קא אתי או לשבועה תליא בזה אם אמרינן דהתורה לע"א ויש לו נאמנות מה"ת והוי גזה"כ דסגי בשבועה וכדברי הרמבי"ן או דאין לו נאמנות ואך שבועה הטילה התורה והזכרתי לעיל מזה ולקמן סימן הנ"ל דברתי מזה וכבר צדדתי לעיל דמד' הספרי משמע דר' יוסי סובר דיש לו נאמנות וממילא ע"א לממונא וכשר ע"מ וע"כ אינו פוסל הצירוף וא"ש טעמו של ר' יוסי [והגם דהוא גזה"כ אמנם כיון דהקרא כתיב בד"נ י"ל דזהו טעם הכתוב וממילא ל"ש בד"מ] וחילוקו ודו"ה כי הוא נחמד ומעים בעז"ה:
ועפ"ז יובן טעם של הסוברין דלענין שבועה אינו פוסל הוא מצד הצירוף וא"כ במקום דמהני גם ע"א ל"ש צירוף כלל ואולי י"ל דיתיישב לפי"ז גם דברי הרמ"א באה"ע (סי' מ"ב ס"ב) דאחרי דהביא הך דעה דהמקדש בע"א חוששין לקדושיו כתב וכן אם קדש לפני שנים והאחד מהם הוי קרוב הוי כמקדש לפני ע"א וצע"ג דהא הכא יש לפסול מצד דנצטרף קא"פ. ול"ד לע"א דלא הי' מתחילה אלא ע"א אבל הכא יש לפסול גם להכשר יעוי"ש בח"מ ובב"ש. אמנם להנ"ל נימא כפשוטו דהכא ל"ש לומר דיזיק צירוף של קא"פ כיון דגם אחד כשר א"כ ממילא ל"ש דיפסול צירוף של קא"פ אלא דיקשה קצת הא בחו"מ (סי' ל"ו) פסקינן דאפילו לשבועה אינו מביא העד הכשר היכא שהי' מצורף עם קא"פ ואולי נימא דהרמ"א פליג באמת ע"ז וסובר דאינו פוסל לשבועה וכאשר משמע כן מדבריו באה"ע הנ"ל אבל זה דחוק דהא משמע דהרמ"א לא פליג שם וע"כ נראה יותר דשם לענין קדושין מיירי דלא נצטרפו באופן שיפסול או די"ל אחרי דשם מיירי בששניהם מודים והנה העיקר דיש לחוש לפסול הוא אח"כ כשבאו לב"ד ומעתה כ"ז שלא באו לב"ד והעיד רק עד הכשר והם מודים ודאי דחוששין וע"כ לא מהני אח"כ צירוף של הפסול לפסול כיון דמעת הראי' חל הקדושין ובמק"א צדדתי לומר דתליין זה בזה דאי נימא דעד כשר זוקק לשבועה גם אם הי' צירוף קא"פ] ממילא כ"כ חוששין לקדושין. דגוף המחלוקת אי חוששין לקדושין כתבתי דיתלה אי ע"א לממונא קא אתי דהא עיקר הטעם דילפינן דבר דבר עיי"ה קדושין (דף ס"ה ע"ב) ושם ע"א ברש"י ד"ה שניהם מודים מהו ובד"ה ואי ליכא עדים וע"כ אי נימא ע"א לממונא יש לחוש לקדושין אבל אי לשבועה אין לחוש ולקמן (בסי' ז' ובסי' ל"ב) יבוארו הדברים היטב על מכונם ומעתה למאן דסובר דחוששין לקדושין אם נימא דלשבועה ע"י צירוף קא"פ אינו נפסל ממילא ה"נ דיש לחוש אך כבר כתבתי דיש לדון טעם אחר בדברי הרמ"א ואכמ"ל אמנם לפי מה שבארנו יש לנו להתבונן באמת על טעמם של הסוברים דגם לשבועה פוסל צירוף קא"פ [וכאשר כן פסק המחבר וכבר כתבתי דכן הוא דעת הרמ"א] והא הכא לא שייך ענין צירוף אולם גם לבר מן דין יקשה כפי שכתבתי על עיקר פסק ההלכה דהא אנן פסקינן דע"מ בד"מ כשר ובכ"ז בנמצא קא"פ פסקינן דע"ב. וגם יש כמה ענינים שחקרו לענין ע"מ ובכ"ז בנמצא קא"פ פסקו דע"ב כנודע ואולי נימא דיתיישב באמת בזה דברי הרמב"ם (פ"ז מהל' לולב ה"ז) יעוי"ש בהשגת הראב"ד ועיו"ש במפרשים אבל להנ"ל נימא דא"ש כפשוטו והיינו דמזה דפסקינן דגם בד"מ נמצא קא"פ ע"ב מוכח דגם כה"ג פסול וע' רמב"ם (פ"א מהל' ציצית הט"ו) ובהשגת הראב"ד שם ובשו"ע או"ח (סי' י') וע"כ נימא דמקורו של הרמב"ם הוא מצד דהכא בד"מ פסקינן דע"ב מוכח דגם היכא דאצ"א מכ"מ פוסלין אלו את אלו אמנם זה ודאי דאינו דמה יענה להסוגיא דסנהדרין דמפורש להיפך ודוח"ל דשם קאי אליבא הני דסוברים דנמצא קא"פ אין ע"ב בממון דזה דחוק וע"כ לתרץ ד' הרמב"ם באופן אחר וכמו שהאריכו המפרשים ואנכי בחידושי הארכתי בזה בעז"ה מאד נחזור לעניננו דיקשה הלכתא על הלכתא ובדוחק י"ל דרבי ור"י פליגי בזה גופא אם אמרינן הכא (לענין עדות שנמצא קא"פ] ג"כ האי לחודי' קאי כו' ור' יוסי סובר דאמרינן הכא ג"כ האי לחודי' כו' היכי דלא בעינן צירוף והתחברות ורבנן סוברים דהכא לא אמרינן כן ואין לחלק בין ד"מ לד"נ ואולי מצד משפט אחד או מטעם אחר. ועד"פ י"ל שזה טעם נכון. והיינו דבעיקר הדבר יש לספק אימת פסלינן צירוף קא"פ אם דווקא באופן דאין גריעותא בעדותו באופן דאלו הי' כשר הי' מהני עדותו אבל היכא דיש גריעותא בעדותו דגם אם הי' כשר לא הי' מהני עדותו גם עתה אינו פוסל [וכמו דאמרינן בשבועות לענין שבועת העדות] או דהא דאמרינן דנמצא קא"פ ע"ב הוא גם אם יש גריעותא בגוף עדותן באופן דגם אם לא הי' קא"פ ג"כ לא הי' מהני עדותן בכ"ז עתה דנצטרפו בעדותן פוסלים [וזה אינו נגבל עם הך חקירה היכא דהם אינם ראוין להעיד מצד עצמם כמו עובדי כוכבים ונשים והארכתי במק"א גם בזה וזה לא שייך לזה] והנה אם נימא דההיקש הוא בכל אופן א"כ ממילא מוכח דגם בד"נ דע"מ ודאי פסול בכ"ז אם השלישי הקא"פ] לא הי' מצורף עמם [דיש גריעותא בעדותו] בכ"ז פוסל וממילא ודאי דבד"מ ג"כ מקשינן ואין לחלק מצד דאינם מוכרחים לאיצטרופי אחרי דגם שם [בד"נ] לא הוי הטעם מצד צירוף [וע"כ דהוי גזה"כ אחרי דל"ל טעם הנ"ל] אבל אם נימא דצירוף של הקא"פ אינו פוסל אלא באופן דליכא גריעותא בגוף העדות א"כ ממילא בד"נ ודאי דאינו פוסל אלא באופן דנצטרפו וע"כ י"ל דהטעם הוא מצד צירוף וכסברתם [דאם אך יש בידינו להסביר עפ"י טעם באופן דלא יהי' גזה"כ ודאי דיותר טיב] וממילא בד"מ דל"ש זה הטעם אינו פוסל מעתה י"ל דר"י דמחלק משום דסובר דאינו פוסל אלא באופן דליכא גריעותא בגוף העדות וממילא י"ל דהטעם הוא מצד צירוף וע"כ מחלק בין ד"מ לד"נ ורבנן סוברים דבכל אופן פוסלים וע"כ אין לחלק ויש להטעים טעמייהו אחרי דעיקר הדבר הוא מצד דמקשינן שלשה לשנים ובשנים ודאי דהא דנמצא קא"פ ע"ב הוא גם אם הי' גריעותא בגוף העדות דסוף סוף הלא נחסר ע"א ונשאר רק ע"א ור"י סובר דכה"ג לא מקשינן [ויש לתלות בכמה אופנים זה המחלוקת שלהם ולא רציתי להאריך עוד] וע"כ שפיר י"ל דבזה פסקינן כרבנן ומ"מ הרווחנו בדברינו הנ"ל להבין טעמו של ר' יוסי והבן היטב כי הם דברים עמוקים בעז"ה:
ומה מאד חדאי נפשאי דלדברינו הנ"ל יתיישב לן מאד המשך לשון המשנה דמסיים ואימתי בזמן שהתרו בהן וכבר העירותי לעיל דאין לו שום שייכות לדבריו הקדומים. אמנם להנ"ל נימא כן דהנה התו"י בכריתות (דף י"ב ע"ב) בד"ה ולא נתכוונו כתבו דעדים בעינן שיכוונו מתחילה לשם עדות ואל"כ לא הוי עדות עיי"ש [והאחרונים האריכו בזה ומעתה י"ל כן דלר' יוסי ודאי דחם הקא"פ לא כוונו מתחילה לשם עדות אינם פוסלים דהא הכא איכא גריעותא בגוף העדות דגם עד כשר אם לא כוון לשם עדות לא מהני עדותו אמנם לרבי דסובר דגם בד"מ אמרינן דע"ב וע"כ דגם היכא דאיכא גריעותא בגוף העדות מכ"מ פוסלין א"כ הייתי אומר דגם אם לא כוינו לשם עדות פוסלין וע"כ מסיים דבכ"ז ואימתי בזמן שהתרו בהן [היינו שיכוונו אלא דבד"נ ההתראה הוא אות על הכוונה ובד"מ תליא בכוונה כמו שמפרש רבא] אבל כו' (וזהו דלא כשיטת הר"ח כהן בתוס' ד"ה לאסהודי וע' משכל"ב] והא דא"ל רב פפא לאביי אלא מעתה הרוג יציל נפרש דכוונתו דיוכיח גם מצד זה וכמשכ"ל ועיי"ה סנהדרין (דף ט' ע"א) בד"ה בזמן וע"כ די"ל כן דאל"כ יקשה לפי דברי התו"י הנ"ל א"כ ודאי דלר"י הקא"פ אינו פוסל בוסי הכוונה כיון דגם עד כשר ל"מ עדותו בלתי כוונה ואולי סובר דלר"י פוסל גם אם איכא גריעותא בגוף העדות אך יותר טוב לפרש כנ"ל והגמ' דסנהדרין (דף ט' ע"א) וקמפלגי בפלוגתא דר' יוסי ורבי אליבא דר"ע יש לפרשה ואכמ"ל:
נחזור לראש דברינו דיש לדון דאם נמצא קא"פ אינו יכול לשבע נגד העדים הכשרים מצד הודאתו דלדבריו לא הי' צירוף קא"פ:
שוב התבוננתי בזה וראיתי דיש לדון בזה דבר חדש ויתבאר די"ל דיכול לשבע ולא מגרע לן הודאתו כלל לענין זה והוא דבעיקר הסברא דכל האומר לא לויתי כאומר ל"פ דמי דאמרינן דאפי' אם אומרים לוה ופרע ל"מ מצד הודאת בע"ד י"ל דהסברא הוא כן דהנה כל עדים דמעידים לחובת הנידון והוא מכחישם לדבריו הם פסולי עדות [דהא לדבריו הם עדים שקרנים] אלא דאנו מאמינים לדברי העדים נגד דבריו ומעתה ממילא אי אפשר לצרף עדותייהו לטובתו אחרי דלדבריו הם פסולין ועיי"ה כתובות (דף מ"ד ע"א) בתוס' ד"ה לאורועי סהדי וזהו הכוונה דאמרינן בכ"מ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי היינו כיון דלדבריו הם פסולין נאמן על עצמו לפוסלן בדבר שיגיע לו חוב וזהו גם הכוונה דכל האומר לא לויתי כו' דהא על ההלוואה נאמנים העדים נגדו ועל הפרעון הלא הוא מודה דלא פרע ונשאר אך מה דירצה לפטור א"ע מצד דהעדים מעידין דפרע וזה ל"מ אחרי דלדבריו הם עדים פסולין ואי אפשר להצטרף עדותייהו לטובתו ועיי"ה בקצוה"ח (סי' ל"ב וסי' ל"ד סק"ד וסי' ל"ז סק"א) וע' נתיבות (סי' כ' סק"א וסי' ע"ט סק"א) ואחרי זה מבואר דהכא ל"ש לומר דמצד זה לא ישבע מצד דאיהו מודה דלא היה קא"פ דהלא הוא מכחיש אותם לגמרי ואומר דלא לוה ולדבריו הם פסולין ואין להם להאמין וא"כ יש לנו לחייבו מצד דנסמוך על עדותם והלא לדבריהם גופא היה צירוף קא"פ ואנן אומרים דהא דהתורה האמינה ב' עדים נגד הבע"ד הוא אך בלי צירוף קא"פ אבל בצירוף קא"פ לדבריהם אינם נאמנים דכמו דקא"פ גופא פסול כן גם בצירוף קא"פ הוי פסולים דכן אנו למדים מההיקש דשנים לשלשה וא"כ האיך שייך לומר הכא הודאת בע"ד וע"כ י"ל דגם לשבועה לא אמרינן זאת וכמבואר ואחרי כל הנ"ל נשובה לראש דברינו דאי נימא דההיקש הוא דהנשאר משלשה יהיה כמו הנשאר משנים יש לחקור אם חייב שבועה נגד ב' עדים וכמו שנתבאר לן באריכות ואולי נימא דעצם השבועה לא שייך אלא היכא דאיכא ע"א [וקא"פ הוה כמאן דליכא כלל] אבל לא היכא דאיכא שני עדים כשרים ובכ"ז לא שייך להקשות דא"כ האיך מקשינן שלשה לשנים כנ"ל די"ל דלא שייך כלל לומר דהתורה הקשה שלשה לשנים לענין זה כיון דלא שייך כלל גדר שבועה להכחיש כה"ג ועדיין צ"ע אבל איך שיהי' לא קשה על שיטת התוס' רק שהקשיתי:
ברם כשעיינתי בדבר ראיתי דשיטת הריטב"א קשה להולמו דהאיך שייך לומר דבזה פליגי רבי ור"י אם ע"א הכשר מהשנים מביאו לידי שבועה הא זה ודאי דבלא קרא הייתי אומר דצירוף אינו מגרע כח של העד הכשר בשנים שנמצא כו'] או כח של העדות [בשלשה שנמצא כו'] ואם כן איך שייך לומר דלשביעה אינו מועיל הכשר קודם דידעינן מקרא דמגרע ואם נימא דסברא החיצונה הוא כיון דנצטרף הכשר עם הקא"פ נפסל גם הכשר א"כ ממילא ודאי דגם בשלשה שנמצא אחד כו' אין מוציאין ממון ע"י השנים דחד טעמא אית לתרווייהו והכל תלי בזה אם הפסול מגרע כח הכשר ע"י הצירוף ועי' משכ"ל בזה וזהו אך עד"פ וע"כ דעיקר הכוונה הוא כן הא דמקשינן שלשה לשנים כו' היינו כיון דבפחות מב' ודאי דאין מוציאין ממון אמרינן דהתורה גלתה דגם מג' אם נפחת אחד [היינו שנמצא קא"פ ג"כ אין מוציאין ממון ואחרי דידעינן דבשלשה אם הי' אחד מהן קא"פ אין מוציאין ממון ע"י השנים ע"כ דהוא משום הצירוף דקא"פ ממילא מוכח דהצירוף מגרע כח הכשר וא"כ י"ל דמדמינן אח"כ שנים לשלשה דכמו דבשלשה גלתה התורה דאין מוציאין ממון וע"כ דמוכח דהצירוף של, הקא"פ מגרע גם כח הכשרים א"כ צ"ל כ"כ בשנים שנמצא אחד מהן קא"פ דאינו מביא לידי שבועה הכשר דע"י הצירוף נגרע כח הכשר. וכ"ז הוא אחרי דידעינן ההיקש אבל האיך שייך לומר דנדע מעיקרא קודם דמקשינן שלשה לשנים דבשנים אם נמצא אחד מהן קא"פ הכשר אינו מביאו לידי שבועה וע"כ כנ"ל דזה דהצירוף מגרע כח הכשר ידעינן אח"כ כשמקשינן שלשה לשנים וכמשנת"ל:
ולפי"ז נימא דבזה פליגי רבי ור"י דר"י סובר כיון דכ"ז דלא ידעינן דהצירוף מגרע כח הכשר יש לן לומר דאינו מגרע א"כ ל"ל כלל תחילת ההיקש בממון מה שנים כו' דהא באמת אין עדותן בטילה דבזה דחייב שבועה ע"י העד מקרי אין ע"ב וממילא מוציאין ממון בשלשה שנמצא כו' אבל רבי סובר דזה גופה מקרי עדותן בטילה בהא דאין מוציא ממון ע"י וא"כ תחילת ההיקש בא אף אי נימא דחייב שבועה ע"י האחד וכיון דמקשינן שוב ידעינן אח"כ דבשנים אינו מחייב שבועה דהא ידעינן דהצירוף של הקא"פ מגרע כח הכשר [ועד"פ הי' אפשר לומר דתליא בזה אי נימא ע"א כי אתא לשבועה הוא דאתא או לממונא וכפי שבארתי (לקמן בסי' ז') דהוא המחלוקת. אם עיקר העדאתו של העד הוא לחייבו ממון אלא דבידו לפטור מהממון עפ"י שבועה או דעיקר העדאתו אך לחייבו שבועה אלא דאם אינו רוצה לישבע חייב ממון וא"כ י"ל אי נימא לממונא מקרי אין עדותן בטילה כיון דנשאר ע"א ומחייבו ממון אבל אי נימא לשבועה אתא א"ב י"ל דמקרי ע"ב כיון דלענין ממון לא נשאר מעדותן כלום ורבי אזיל לשיטתו דסובר לשבועה קא אתי כמו דמוכח בשבועות (ל"א ע"ב) דמשביע ע"א פטור וע"כ משום דע"א כי אתא לשבועה קא אתי [וס"מ הוא רבי דהא הוא סתם כנודע] ועיי"ה בגמ' (דף ל"ב ע"א) דמוכרח הדבר כן ור' יוסי נימא דסובר דלממונא אתא ע"א וכמשכ"ל ויש לדחות ואכמ"ל] ויש לכוון דברינו עם שיטת הריטב"א דכתב ג"כ דפליגי בזה אבל לא מטעמי' דהוא כתב באו"א אך דלפי"ז קשה באמת שיטת התו' דכפי שהוכחתי לעיל מוכח הדבר דסוברים דלהלכתא דשנים שנמצא כו' חייב שבועה ע"י הכשר ואמאי הא אליבא דדינא פסקינן כרבי א"כ כיון דילפינן לסוף דשלשה שנמצא כו' ע"ב וע"כ דהצירוף של הקא"פ מגרע כח הכשרים א"כ נימא ג"כ לענין שבועה כן וע' זבחים (דף מ"ט ע"ב) דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש אבל זה לא הוי מגדר זה כנודע בכ"מ ואולי נימא דשיטת התוס' הוא ג"כ כדברינו דזה תליא במחלוקת רבי ור"י והא דהתו' כתבו דמביא שבועה כתבו אך לר' יוסי אבל לא לרבי וכמו שצידד הפ"י וכמשכ"ל והא דבכתובות (דף פ"ה) קאמר איכא אינש אחרינא בהדי דמר היינו דלא כוון להעיד אא למיחזי וע' במכות (דף ו' בתו' ד"ה לאסהודי וצ"ע. וגם בלא"ה צ"ע שיטת התוס' שם בהא דקאמר לי' איכא אינש אחרינא בהדי דמר ל"ל לומר בהדי דמר דהא ע"א כשר סגי וכבר העיר בש"מ שם וגם הא דקאמר לי' ע"א לאו כלום הוא הא עיקר הטעם הוא משום דהי' קרוב ויש בכ"ז להאריך וע' בת' הרי"ף הובא שם בר"ן במכות במתני' ועיי"ש ברא"ש וע' בירושלמי שם וע' חו"מ (סי' נ"א) ובב"ח ובפרישה מה שהעלו בדברי הירושלמי ועיין חידושי הרשב"א שבועות (מ"ו ע"ב) עכ"פ איך שיהי' מוכח גם מכאן דשיטת התוס' דקא"פ אינו מביא לידי שבועה וגם מכל הני שהבאתי מוכח דסוברים כן נחזור למה שהתחלנו דיש להרמב"ם ראיה גדולה מסוגית הגמרא דקא"פ אינו מועיל לידי שבועה:
עוד עלה בדעתי להביא ראיה לדעת הרמב"ם [וכל הראשונים ז"ל כמו שבארתי לעיל] דקא"פ אינו מועיל לידי שבועה ממתני' מפורשת בשבועות דשבועת העדות אינה נוהגת בנשים ובקרובין ובפסולין ומשום דאינם מועילין בהעדאתן ומעתה אם נימא דקא"פ מועיל לשבועה א"כ קשה דיהא שבועת העדות נוהג בהן משום דהיו מועילין בהעדאתן לשבועה וע"כ דמוכח מכאן דקא"פ אינם מועילים לידי שבועה ומשו"ה לא משכחת בהו שבועת העדות כיון דלא היו מועילין בשום פרט ולא הפסידו אותו כלל אמנם לכאורה יש לדחות ראיה זו משום די"ל דמתני' קאי לרבנן דפליגי על ראב"ש וסוברים דמשביע ע"א פטור דש"ה אינו אלא היכא דהיו מועילין בהעדאתן לממון אבל היכא דהיו מועילין בהעדאתן אך לשבועה אין חייבין ש"ה ומשו"ה ליכא מכאן שום ראי' אולם אכתי יקשה דא"כ למה להגמ' להמתין ולומר על הך מתני' דבזה אח"ז (בדף ל"ב) דמתני' דלא כראב"ש הי' להגמ' לומר גם על הך מתני' דש"ה בריש פרקין דמוכח דלא כראב"ש וע"כ דמשם אין שום ראי' משום דאפי' למאן דסובר משביע ע"א חייב מ"מ בנשים וקא"פ פטורין דאינם מועילין אפי' לשבועה [ודוחק לומר דמשום דבמתני' דמשביע זאח"ז הדבר מפורש יותר דהא שם הוי ממש המחלוקת דראב"ש ורבנן דהא לפי"ז הוי הכא במתני' דש"ה ג"כ מפורש כיון דנימא דקא"פ בש"ה דמי לע"א א"כ ממילא מוכרח דע"א אינו בש"ה ודמי כמו דתני להדיא ועוד דבאמת יקשה אפי' לרבנן האיך קאמר כללא דשבוע"ה אינו נוהגת בקא"פ הא משכחת בשכנגדו חשוד על השבועה דאמרינן (בדף ל"ב ע"ב) וא"כ משכחת שבוע"ה גם אליבא דרבנן בנשים וקא"פ [ואולי בכה"ג היכא דשכנגדו חשוד ודאי דקא"פ אינו מועיל דהא הוי עדותם לממון ולממון ודאי דאינו מועיל וכמשכ"ל]. אמנם יש לדחות דהנה גם עתה קשה האיך קתני שם במתני' דבזאח"ז השני פטור ומשום דמשביע ע"א פטור הא משכחת בכה"ג היכא דשכנגדו כו' א"כ גם האחרון חייב וע"כ דהמתני' לא נחית לזה אמנם באמת לא דמי דהתם קתני באופן דממון וכמו דרוב תביעות הוא בממון ואינו חשוד אבל הכא דתני כללא דשבוע"ה אינו נוהג וא"כ אי נימא דכה"ג משכחת שבוע"ה איך סתם התנא כללא דאינו נוהג:
שוב ראיתי דיש לדחות דברינו אלה דהנה באמת יקשה כפי מה דמסיק הגמ' שם דהכל מודי' בעד מיתה ע"ש והא בעד מיתה מהימן קא"פ ואשה וא"כ אכתי קשה האיך תני דשבועת העדות אינו נוהג בפסולין הא בכה"ג נוהג גם בהן וע"כ דלא תני בגוונא רחיקא א"כ כ"כ אינה ראי' לענין זה משום דמשכחת בשכנגדו חשוד וכנ"ל או דנימא דבאמת אף אם משכחת בכה"ג ג"כ אינו חייב שבוע"ה משום די"ל דשבועת העדות אינו נוהג אלא בעדים שהם כשרים בעצם אבל הני כיון דהם בעצם נקראים עדים פסולים משו"ה אינו נוהג בהם שבועת העדות אף דלענין זה התורה הכשירתם מ"מ שם עדות ליכא עליהם וכיון שכן י"ל דבאמת כה"ג היכא דקא"פ מעיד ושכנגדו חשוד חייב ממון ומכ"מ שבוע"ה ליכא גבייהו כנ"ל [ודוחק לומר דכיון דנימא דמועילין לשביעה א"כ ממילא איכא שם, עדות עלייהו] ויש לי בזה אריכות דברים ועי' לקמן (בסי' מ"א ומ"ב) שהארכתי בזה עכ"פ איך שיהי' דמות ראי' איכא מכאן שוב מצאתי בתשו' רע"א (סי' קע"ט) שהעיר מעט מזה וגם מהא שכתבתי לעיל איכא ראי' גדולה לדעת הרמב"ם ועי' לקמן (בסי' ל"ב) שבררתי דיש מעיד כ"מ ראי' לדעת הרמב"ם [והא דבכתובות דף פ"ה) דרב חמא ברי' דרב"א נימא דהוא ר' אבהו אחר של אביו של אבימי ולא הי' קרובו וא"ש דברי התוס' דב"ב דהא כפי שבארתי רבותינו בעלי התו' ודאי דסוברים כהרמב"ם דקא"פ אינו מביא לידי שבועה:
ומעתה אחרי אשר הקרה ה' לפנינו את כל הנ"ל ממילא אין שום ראי' דהכלל דכל מקום ששנים מחייבין כי' והקרא דלא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטאת כו' כולל גם שלילה היכא דשני' אין מחייבין ממון אחד אין מחייב שבועה דנימא דמכאן יסד הרמב"ם שיטתו דקא"פ אין מועיל לשבועה כיון דכתבנו דאיכא ראי' גדולה מסוגיות מפורשו' [וגם בלא"ה הך כלל אינו מוכרח כ"כ וכדברי התו' דשבועות (ד' מ') בתוד"ה וכל מקו' וכדברי הירו' וכפי שבארתי כ"ז במק"א ולפי"ז י"ל דע"א אינו בדו"ח ואם אמר א"י חייב ג"כ שבועה וא"כ א"ש בעדות מיוחדת דמועיל לממון דמוכח דכוונתו הי' לחייבו ממון דאל"כ הי' לומ' א"י וכנ"ל ואין ראי' מזה לספיקנו הנ"ל:
<<<>>> בהזמה וע"כ דע"א הוי ג"כ בהזמה וכנ"ל:
והנוב"י (בסי' ע"ב ע"ג) הוכיח באמת מדברי התוס' הנ"ל דבממון לא בעינן עדות שאי"ל משום דע"א אינו בהזמה ומכ"מ מחייב שבועה וכנ"ל אבל לפי"ז יקשה באמת להנך דסוברים דבממון בעינן עדות שאי"ל ועוד דאף לדבריו יקשה דהא בקנס כו"ע מודו דבעינן עשאי"ל ויקשה לפי"ז דברי התוס' בב"ק ודף מ"א ע"ב) ד"ה מודה בקנס דכתבו דגם בע"א הוי מצי ליפרוך והיינו משום דזה שאינו רוצה לשבע נגד העד הוי מרשיע א"ע יעויש"ה ומשמע ברור מדבריהם דבל"ז חייב דאל"כ היה להם לומר בפשיטות דמשו"ה פטור אף כשהוא מכחיש משום דהוי עדות שאי אתה י"ל דבקנס ודאי דבעי עדות שאי"ל כנ"ל [ועי' שם בש"מ מה שהביא בשם הראב"ד ויש בזה להאריך, ואכ"מ ועי' ירושלמי הובא בר"ן בפ' שבועת הדיינין על הא דכ"מ דשנים מחייבין אותו ממון כו' פריך הירוש' והרי שנים מחייבין אותו קנס ומשני שניי' שאין נשבעין על הקנס ומוכח ג"כ כמש"כ] וע"כ דמוכח כמש"כ דע"א מקרי בהזמה משום מלקות אלא דלפי משכ"ל יש לדחות בלא"ה ראיית הנוב"י דהא כבר הוכחתי דאפי' רבותינו בעלי התוס' מודו דאיכא מחלוקת בזה ורבי דסובר דאחד ד"מ ואחד ד"נ מקשינן שלשה לשנים משום דסובר דהא דמחייב שבועה מקרי עדותן בטילה כיון דאינו מחייב ממון. א"כ חזינן דרבי סובר דמה דמחייב שבועה לא דמי לממון וגם לר"י י"ל דבכ"מ מודה דשבועה לא דמי לממון דודאי יותר נוח לן לומר דסובר כהלכתא דמשביע ע"א פטור ומשום דלשבועה קאתי אלא דסובר כיון דמחייב איזה דבר בהעדאהו לא מקרי ע"ב אבל לא משום דשבועה דמי לממון בכל הפרטים א"כ אזל כל הראי' של הנוב"י [והגם דהנוב"י הוכיח דבריו מדה"ת שם בע"ב בד"ה בדיני ושם משמע דקאי אליבא דכו"ע דאל"כ יקשה באמת לילף ממשפט אחד אמנם אחרי אשר דנימא דזה אינו דבר מוסכם דשבועה דמי לממון א"כ ממילא מוכח דגם זה לא יהי' אליבא דכו"ע ועמשכ"ל בסי' ז' והמעיין שם יראה דגוף קושיית התו' יש לתרצה באופן דלא יהי' הכרח לדבריו ובאמת ראיתי כעת בדברי האחרונים שמתרצים קושיית הר"א מאורליינש באו"א עד שא"א למידק מזה כלל לענין שבועה אם דמי לממון אבל בכ"ז הסברא בעצמה שכהבתי נכונה דע"א מקרי ישנו בהזמה משום מלקות וכיון שכן אזל כל הראי' מעדות מיוחדת שהוכחנו דע"כ בממון נתחייבו אף אם לא ידעו שיתחייב הנידון דהא אפשר לומר דבע"מ באמת לא יתחייב העד הראשון ממון ומכ"מ מקרי עדות שאי"ל כיון לכה"פ יתחייב במלקות וא"כ הראשון יהיה בעונש מלקות והשני יתחייב בכל הממון ויש לעיין מהא דמשלשין בממון אם יטעון העד השני דהעד הראשון ידע ממנו ושניהם באו לחייבו ממון ואמאי ישלם כעת כל הממון כיון דשניהם באו לחייב ממון ומשלשין בממון כמו דאיתא במכות דף ה' ע"א] וצ"ע:
אמנם זה התי' לא יספיק אלא אי נימא דהטעם דבעינן שהעדות יהיה בהזמה הוא משום דחיישינן שמא ישקרו אבל אי נימא דהוא מצד גזה"כ א"כ בעינן דוקא כ"ז ואין הנידון נתחייב בממון אלא דוקא באופן שהעדים המחייבים אותו ממון יתחייבו גם הם כשיוזמו ממון וע"כ דמוכח מכאן דגם כה"ג היכא דלא ידעו חייבים ממון וא"כ יהיה הראיה הנ"ל תלוי בזה אמנם לפי"ז יתורץ הקושיא הראשונה שהקשינו>>>
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |