ספר המקנה/קידושין/סה/א
בגמרא וצריכא דאי אשמועינן גבי דידי' וכו'. יש לדקדק דה"ל למימר דה"א דלהכי בריש' מותרת בקרוביו ואין הבעל נאמן לאוסר' משו' דאמרינן חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה דהא מהני חזקה זו אפי' להוציא א"א כדאמר ר"ה באומרת לבעלה גרשתני ואפי' בארוסה שייך חזקה זו דאין אשה מעיזה כדאיתא בגיטין ד' פ"ט ע"ב משא"כ בסיפא דליכא זו ה"א דמהימני' לאסור קרובתי' עלי' ולכאורה הי' נראה דמשמע לי' דרישא דמתני' מיירי אפי' אי אמר קדשתי וגרשתי ודייק הכא מדקתני היא מותרת בקרוביו ולא קאמר הי' מותרת לכ"ע דדוחק לפרש דאסור' לקרוביו אפי' אם יתן אח"כ גט דא"כ לא שייך במציעתי' דהוא מותר בקרובתי' דאם נותן גט משמע לקמן דאסור בקרובתי' מדקאמר לא ניחא ליה למיתסר בקרובה והיינו משום דמחזי כערוה אע"כ דמיירי כדאמר בתחילה קדשתי וגרשתי וכן מציעתא וא"כ שפיר פריך דלא שייך חזקה דאין אשה מעיזה כיון שאומר שכבר גרושה הי' ואין להקשות דא"כ לא שייך צריכותא דאמר אבל איהו אי לאו וכו' ופירש"י משום דאסרה נפשה אכ"ע ואי גרשתני אינו אוסרת ז"א כיון דמהני' סתמא נקיט ומיירי בין שאמר קדשתי' לבד ובין שאמר קדשתי' וגרשתי ולהכי נקט לשון אסור' בקרוביו משום קדשתי' וגרשתי' ואפ"ה נשמע באומרת קדשתני ולא גרשתני דאפ"ה לא מהימנא איהו לאסור עליו קרובתי' ויותר נראה דבאמת הא דק אמר וצריכא דאי אשמעינן גבי דידי' לאו משום דרישא לגופא איצטרך דאין הבעל נאמן לאוסרה ומיני' הוי ילפינן דגם הי' אינה יכולה לאסרו על קרובתי' דוודאי כ"ז הוא מילתא דפשיטא דאין ע"א נאמן בהכחשה אפי' שלא במקום חזקה וכ"ש במקום חזקת היתר אלא באמת עיקר רישא אתא לאשמעינן דהוא אסור בקרובתי' כדאיתא להדי' בכתובות דף ט' מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתי' והיינו דקמ"ל מתני' דאיהו שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ואינו נאמן לחזור מדבריו ונקט נמי אגב דהי' מותרת בקרוביו דה"נ צ"ל במציעתא דהיא אסורה בקרוביו מיותר ולא נקט אלא אגב דהא הך מילתא דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא מרישא שמעית לי' א"כ עיקר הקושי' אפי' בלאו הך דרישא הוא מלתא דפשיטא דאינה נאמנת לאסור קרובתי' עליו כנ"ל והך דשווי' אנפשי' חד"א מרישא נפקי לי' וכולי מציעתא יתירה ודו"ק:
שם. איצטרך סד"א מדאורייתא הימני' וכו'. נרא' לפרש דמתני' מיירי בקטנה יתומה שנתנה חכמי' רשות לאמה לקדשה והיינו דאמרה שלא קבלה קידושין אלא בשביל בתה ואפי' לדעת הפוסקי' באה"ע סי' קנ"ה כשהאם מקדשת את בתה צריכה הבת לקבל קידושין בעצמה ולא האם משום דאין שליחות לקטן מ"מ כשאמרה הבת שיתנו הקידושין להאם ובזה תהא מקודשת מדין תן מנה לפלוני וודאי מהני כדאית' לעיל דף זי"ן דאין בזה מדין שליחות אלא שמתקדש' בהנאה שנותן לאשה בשבילה והיינו דלא קאמר מה שהבת אומרת כיון שהיא קטנה אין בדברי' כלום לא לאסור ולא להיתר והא דקאמר קטנה מותרת בקרוביו היינו אפי' אם לא מיאנה ונתגדלה אח"כ מותרת בקרוביו א"כ שפיר סד"א דכי היכא שניתנה כח לאם ביתומה לקדשה כמו שהי' כח לאב לקדשה ה"נ נאמנת לומר בקטנותה שקידש את בתה כמו שהאב נאמן כדאמר במתני' דלעיל קמ"ל כיון דמסקינן לעיל דהא נאמן האב לומר שקידש את בתו אינה מטעם משום שבידו לקדשה כדקאמר לעיל דאי אמר האי' לא ניחא לי' בגווי' מי מצי מקדש אלא מגזירת הכתוב את בתי נתתי א"כ באם כיון דאין בידה לקדשה כנ"ל ותו דאינה יכולה לקדשה בע"כ דידה נהי דנתנה חכמי' כח בידה לקדשה משום שלא ינהגו מנהג הפקר אבל לענין נאמנות אינה נאמנת לאסור את בתה. אך התי"ט כתב במשנה זו דמיירי כשבת גדולה ועשתה שליח לאמה ולענ"ד ז"א חדא דא"כ מה"ת נימא דמהימנא על בתה כשהי' גדולה דהא האב נמי אינו נאמן כשאין בידו לקדשה ותו דנר' דאין הדין אמת דאם הוחזקה שליח בעדים הבת אסורה אפי' אם האם אומרת שקיבלה בשביל עצמה אפי' אם לא הוחזקה מ"מ אם האם אומרת שעשתה שליחותה וקיבלה בשביל בתה בוודאי אסורה הבת כמ"ש הרא"ש והרמב"ם במתני' בשם הירושלמי וש"ע אה"ע סי' ל"ה סעיף ט"ו בהג"ה לענין שליח הולכה וה"ה לענין שליח קבלה וע"כ צ"ל שהבת אומרת שלא עשתה לאמה שליח קבלה וקשה א"כ למה אסור הוא בקרובת קטנה כיון שהי' אומרת שלא עשתה אותה לשליח וצ"ל שהוא אומר שהוא יודע שהי' עשתה שליח וכ"ז אינו מפורש במתני' ותו דצ"ל שהלכו עדות השליחות למדינות הים דהא שליח קבלה צריך לעשות בעדים וכל זה דוחק להעמיד מתני' דהא לקמן דקאמר אלא לאו בע"א לא בעי לאוקמי מתני' דהלכו עדים למדינות הים אלא נראה עיקר כמ"ש דמיירי בקטנה כנ"ל. אך קשה בהא דמקשה בתר הכי בסיפ' דקדשתי את בתך וכו' הא תו ל"ל ולא משני דקמ"ל דהוא אסור בקרובתיה משום שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורה כדאמר בכתובות דף ט' וקמ"ל דאפי' בקדושי קטנה שהם מדרבנן אמרינן דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורה וצ"ל משום דפשיטא ליה דלענין חתיכה דאיסורא אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ותו דנר' הא דנקיט ברישא הוא אסור בקרובתי' היינו אפי' בשניות אף דאינו אסורה אלא מדרבנן מ"מ אמרינן דשווי' אנפשיה חתיכה דאסורה ומה דפי' רש"י ז"ל בכתובו' דף ט' בקרובתי' היינו בתה ואמה ואחותה הוא לאו דוקא וא"כ אי נימא דסיפא לא אתיא אלא לאשמעינן דאפילו בדרבנן שייך דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא לא הוי צריך למיתנא בבא יתירה אלא הוי ליה למתנא בריש' דאסור אפילו בשניות ובזה סרה קצת תמיהת הרשב"א ז"ל על הרמב"ם ז"ל שהביא בחיבורו בהלכות אישות פ"ט ה"ל ט"ו בבא אחרונ' דקדשתי את בתך וכו' ומתניתן לא נקטה אלא איידי והה"מ נדחק בזה ולפמ"ש י"ל דאשמעינן דאפילו באיסור דרבנן אמרינן דשוויה אנפשי' חתיכה דאסורה ואין בזה קושיא על הרמב"ם ז"ל ששינה לשון המתניתן שכתב אפילו בשניות ועיין מ"ש לקמן בישוב דברי הרמב"ם ז"ל ודו"ק:
בתוס' ד"ה כופין אותו וכו'. מכאן יש להוכיח וכו'. הקשו המפרשי' דהא אמרינן לעיל דף נו"ן ע"ב בהוחזק שטר כתובה בשוק באתרא דכתבי והדר מקדשי לא חיישינן א"כ י"ל דאע"ג דכתב לה אפ"ה יכול להיות שלא קידשה ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דס"ל להתוס' דוודאי כשהשטר כתובה בידה אע"ג דאין מזה ראי' שקידשה אח"כ ויכול לומר שחזר בו אח"כ ולא קידשה מ"מ הוא צריך לשלם לה כתובה דלענין זה אינו נאמן כשהשטר בידה אפי' אם הוא עומד ומכחיש את הקידושין תדע דא"כ בשטר הלוואה או בשטרי מקח נמי נימא דבאתרא דכתבי שטרי והדר יהבי זוזי יהא הלוה או המוכר נאמן לומר דלאחר שנתן לו השטר לא נתן לו המעות וזה מוכח כדאיתא בכתובו' דף ק"י ובכמה דוכתא וע"כ צ"ל כיון שהשטר בידו מהימן לענין ממון שכבר נתן לו את הכסף, א"כ ה"נ כיון שהשטר כתובה בידה מהימנא לענין ממון שכבר קידשה וכן מוכח מכתובות דף פ"ט דכל אשה שמוציאה כתובה אפי' במקום שאין מכירין אותה לא מהימן לומר שאין את אשתי כמ"ש תוס' שם בד"ה הוציאה גט וכו' ולא מחלקינן אפי' באתרא דכתבי והדר מקדשי ונראה דהיינו דקאמר לעיל שם וכי מפני שמחזיק שטר כתובה בשוק נחזיק בא"א ר"ל דנהי לענין שתגבה ממנו כתובתה מהני שטר כתובתה שבידה אבל אין ראי' לענין איסור שקידשה וכיון שהי' מודה שלא נתקדשה כפי' רש"י שם שעמדה ונתקדשה לאחר אין לחוש וא"כ תקשה מאי ארי' דמשום שנתן גט מעצמו הוי כהודאה לכך כופין אותו ליתן כתובתה הא אפי' אם הוא עומד ומכחיש מהימנא לענין כתובה ואין להקשות מנ"ל להש"ס באמת דאמר רב הכי דאם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה דילמא באמת מיירי שהשטר כתובה בידה ובאתרא דכתבי והדר מקדשי ובאמת כופין אותו ליתן כתובה אפי' לא נתן גט ז"א דהיא אינה יכולה לתבוע הכתובה דלא ניתנה כתובה לגבו' מחיים ואם טוענת שיגרש אותה ליתן כתובה ואם לאו יכנוס אותה ויתחייב בשאר וכסות א"כ לא שייך לומר מבקשי' אותו ליתו גט דהא כיון ששטר כתובתה בידה יכולה לכופו או שיתן לה שאר וכסות ועונה או שיגרש ויתן כתובה והיינו דכתבו התוס' בלשונם א"כ מאי מבקשי' שייך לומר הכא וכו' ואין להקשות דאכתי מנ"ל דילמא מיירי בדכתב לה כתובה קודם קידושין ולא משר בידה אלא שאמר בעדים שיכתבו לה כתובה ואחר שקידש אותה יתנה לה ז"א דהא איתא בריש פ' אעפ"י דאפי' אמר כתבו וחתמו והבו לו צריך לאמלוכי ביה וא"כ אי נימא דמיירי הכא בכה"ג אפי' נתן מעצמו למה כופי' הא יכול לחזור בו ודוחק לומר דמיירי בשקנה ממנה ע"ת שיקדש אותה כדאמר התם דאם קנו מיני' לא צריך לאמלוכי דכל כה"ג ה"ל לאפרושי ודו"ק:
שם. בגמרא שמעתתא אהדדי אתמרן. נראה די"ל הא דשמואל לא אמר אלא מבקשי' ורב דאמר כופי' דלטעמיי' אזלי דהא דס"ל לר' דכיון דגלי דעתיה שוב אינו נאמן לומר דנתן גט כדי להתיר' דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא היינו משום דאין להאמינו במגו דאי בעי אמר פרעתי כיון שאין שום כתובה תחת ידה משום דרב לטעמי' דס"ל בכתוב' ד' פ"ט דכשהוציא' גט גובה עיקר כתוב' אפי' בלא שטר כתובה ושמואל לטעמיה אזיל דלא פסיק' ליה כיון דס"ל במקו' שכותבין כתובה אינה יכולה לגבות בלא כתובה א"כ נאמן במגו דפרעתי ואין לומר דאין נאמן לומר פרעתי כיון דאמר בתחילה לא קדשה הוי כאומר לא לוויתי דקי"ל כל האומר לא לוויתי כאלו אמר לא פרעתי דמי ז"א דכיון דלא הוחזק כפרן בעדים יכול לומר פרעתי אח"כ כדאיתא בח"מ סי' ע"ט א"כ עיקר מילתייהו דרב ושמואל מיירי באין שטר כתובה תחת ידה וכמ"ש תוספת דמיירי שאין שטר כתובה תחת ידה וק"ל:
ברש"י ד"ה אלא לאו בעד אחד וכו' זה שמודה לו. משמע שהעד לפנינו שמעיד שקידש וה"ה דהוי מצי לפרש שהעד מכחישו ואפ"ה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא דא"כ הוי מ"ל שקידשה בשני עדים שאומר שקידשה בשני עדים והם מכחישן אותו אפ"ה שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אע"כ דלא ניחא להש"ס לאוקמי בהכי דא"כ מאי קמ"ל דהוא מותר בקרובותי' אך לפמ"ש לעיל דמתני' מיירי נמי באומר קדשתי' וגרשתי' ע"כ א"א לומר שהעד מעיד כדבריו דכיון דהוא אינו נוגע בדבר הרי דאיכא שני עדים ולמה תהי' מותרת בקרוביו ודוחק לומר משום דהוא פסול להעיד בקרובים דהא לפמ"ש לעיל דקרובי' אפי' שניות משמע הרי דאינו פסול לעדות להם ותו דבסיפא דאמר קדשתי בתך א"א לומר שהעד מעיד שקידש בתו דלדעת הרמב"ן ושאר הפוסקים כיון שהיא אינה יודעת אסורה להינש' לכתחילה ולפמ"ש דמיירי שהעד מכחיש י"ל דנהי דבב' עדים מכחישים ליכא לאוקמי כנ"ל אבל בע"א ה"א דהיא נאמנת יותר כיון דאסרה על נפשה וצ"ע:
שם. בגמרא המגרש ולן עמה בפונדקי וכו'. אלא לאו בע"א וכו'. ופירש"י ז"ל שניהם מודים ולפ"ז צ"ל דב"ש דס"ל דאין צריכה גט משום דבהא פליגי דב"ש ס"ל דמקדש בע"א אין חוששין לקידושין.
והוא דחוק מאוד דא"כ ליפליגו בעלמא דהמקדש בע"א ותו דה"ל למימר דרב יהודא דאמר כב"ש ותו הא דקאמר אי ס"ד דע"מ מהימן וכו' לא אתי שפיר לשון מהימן דהא לאו מטעם נאמנות היה אלא מטעם דבעינן קידושין בעדים. ולולי פי' רש"י ז"ל היה נראה דלפי הס"ד נמי מיירי בששניהם מכחישים אלא דהוי ס"ד דפליגו בסברא דב"ה סברי דע"א מהימן על הביאה כיון דנתייחד לפני עדים כמו שמצינו גבי סוטה שקינא ונסתרה דאפי' איכא ע"א על הטומאה נאמן להפסיד כתובתה דילפינן מועד אין בה כיון דאיכא רגלי' על הדבר נאמן בע"א על הטומאה וכן מצינו באשה שאמרה טמאה אני דאם נסתרה עמו כיון דאיכא רגלים לדבר נאמנת כדאית' באה"ע סימן קט"ו ה"נ כיון דאיכא רגלים על הדבר שנסתרה עמו ס"ל ב"ה דמהימן ע"א לומר שבא עלי' אע"פ שהם מכחישין כמו גבי סוטה דמהימן ע"א שנטמאות אע"פ שאשה והבועל מכחישי' אותו וכיון שנאמן שבא עליה אמרינן בגרושה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא בועל לשם קידושין וב"ש לא מדמה ליה לסוטה ולא מהימן העד שבא עליה א"כ מוכח ממילא דהמקדש בע"א הוי קידושין דאל"כ אפי' קידש אותה מאי מהני וע"ז קאמר ותסברא דאי משום סתירה לחוד אפי' בנתגרשה מן האירוסין נמי וע"כ צ"ל משום דלבו גס בה ונתיחדה מסתמא בא עלי' א"כ י"ל דס"ל לב"ה דאפי' ביחוד לבד מחזיקין שבא עליה משום שלבו גס בה ואע"ג דבעלמא אין אוסרה על היחוד נשוא' ולבו גס בה מ"מ כיון שהית' חוששין והן הן עידי יחוד והן הן עידי וכו' והוי עידי יחוד כעידי קדושין ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |