ספר הכוזרי/ד/ג

ספר הכוזרי ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ג

אמר החבר: אבל רומזים אליו ברמיזה הנבואית ובראיה הרוחנית, כי הראיות מתעים ומן הראיות יבוא אדם לאפיקורסות ולדעות מופסדות. וכי מי הביא המשנים והם עובדי אלילים, לאמר בשתי סבות קדומות, אלא הראיות. וכן אנשי הקדמות מי הביאם לאמר בקדמות הגלגל ושהוא סבת עצמו וסבת זולתו, אלא הראיות. וכן עובדי השמש ועובדי האש הראיות הביאו אותם אל זה. אך דרכי הראיות נחלקו, מהם מדוקדקות עד תכלית, ומהם מקוצרות, והמדוקדקת שבהם הפילוסופיא. ודרכי הראיות הביאום לאמר באלהים שלא יועילנו ולא יזיקנו, ולא ידע תפלתנו וקרבנותינו, ולא עבודתנו ולא מריינו, ושהעולם קדמון כקדמותו, ואין אצל אחד מהם שם נודע שרומזין אליו. אך אצל מי ששמע דבריו וצוויו והזהרתו וגמולו על העבודה וענשו על העבירה, והוא קורא אותו בשם נודע, כנוי לזה שדבר עמו, ואמת אצלו שהוא בורא העולם אחר שלא היה. ותחלתם אדם, לא היה יודע ה' לולא דברו עמו וגמולו וענשו ושברא לו חוה מצלעותיו, ונתברר לו שהוא בורא העולם, ורמז לו "בדבר ובדמות (נ"א בדבור ובמדות) וקרא אותו ה', ולולא זה היה נשאר על שם אלהים, שאין מתברר מה הוא, אם הוא אחד או יותר מאחד, אם הוא יודע החלקים אם לא. ואחר כן קין והבל ידעוהו אחר שקבלוהו מאביהם, בראיה הנבואית, ואחר כן נח, ואחר כן אברהם יצחק ויעקב עד משה ומי שהיה אחריו (נ"א אחריהם) מהנביאים. וקראוהו הם ה' בראייתם, וקראוהו העם המקבלים מהם בהאמנתם אותם ה', בעבור שהיה דברו והנהגתו דבק בבני אדם והיו דבקים הסגולה מבני אדם בו, עד שהיו רואים אותו במצוע מה נקרא כבוד ושכינה ומלכות ואש וענן וצלם ותמונה ומראה הקשת, וזולת זה ממה שהיה ראיה להם שהדבור עמם מאצלו, וקוראים אותו כבוד ה'. ויש שקראוהו ה', ויש "שיקראוהו (נ"ל שיקראו) הארון, ה', כמו שהיו אומרים קומה ה' ושובה ה' בנוחה, ועלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, והם היו רוצים ארון ה'. ויש שיקראו היחס שיש בין בני ישראל ובינו בהצטרף, ה', ובזה נאמר הלא משנאיך ה' אשנא, ואויבי ה', רוצים שם ה' או ברית ה' או תורת ה', כי אין צרוף בינו ובין אומה מהאמות עכו"ם, כי איננו אוצל אורו כי אם על הסגולה ועל בעלי דת האמתית, והם מקובלים ממנו והוא מקובל מהם, וכן נקרא אלהי ישראל, ונקראים הם עם ה' ועם אלהי אברהם. ואמור שקצת האומות הלכו אחריו ועבדו אותו משמע וקבלה, איה קבלו אותם והדבקו בהם ורצותו בעבודתם וקצפו בהמרותם, אך אנחנו רואים אותם נעזבים אל הטבע והמקרה, טובתם ורעתם כפיהם לא בענין מתברר שהוא בדבר אלהי לבדו. וכן ייחד אותנו באמרו ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. והיה השם הזה מיוחד בנו שאין אחר יודע אותו אמת ידיעתו זולתנו. והוא שם נודע, לא יסבול ה"א הידיעה כאשר היא נוספת על אלהים, "ויאמר (נ"א ויאמרו) האלהים. והשם הזה מכלל המעלות הטובות אשר יחדנו בהם, וסודו נסתר. אך מעלת האותיות המיוחדות "לו היא המדברת (נ"א בו הם המדברות), מפני שהם אותיות אהו"י אשר הם עלת הראות כל האותיות, שאין מדברים באות מהאותיות בעוד שלא תמצא אלה, ר"ל הפתחא לאל"ף והה"א, והקמוץ לוא"ו, והשבר ליו"ד, והמה כרוחות ושאר האותיות כגופות. וי"ה כמוהו. אבל אהי"ה אפשר שיהיה מן השם הזה, ואפשר שיהיה נגזר מהיה, ורצה בו למנוע מחשוב באמתות העצם אשר ידיעתו נמנעת. וכאשר שאלו ואמר ואמרו לי מה שמו, ענהו לאמר מה להם לבקש מה שלא יוכלו להשיגו, דומה למה שאמר המלאך למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, אך אמור להם אהיה, ופירושו אשר אהיה, והטעם הנמצא אשר אמצא להם בעת שיבקשוני, אל יבקשו ראיה גדולה מהמצאי עמהם, ויקבלוני כן, ואמור אהיה שלחני אליכם. וכבר קדם ושם מופתו למשה בזה (נ"א הענין), באמרו כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, והאות הוא שאמצא לך בכל מקום. וסמך לו מה שדומה לזה באמרו אלהי אבותיכם שלחני אליכם, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, המפורסמים בהמצא הענין האלהי עמם תמיד. ואלהי האלהים כנוי בעבור שכל הכחות הפועלים צריכים אליו יתברך, (נ"א והוא יתברך) יסדרם וינהיגם, ואדוני האדונים כמוהו. אבל אל נגזר מאילות, וממנו יצאו כל הכחות, והוא מרומם מהתדמות להם, וכשר לומר מי כמוך באלים קבוץ אל. וקדוש כנוי שהוא נקדש ומרומם מהשתוות לו מדה ממדות הברואים, ואם יקרא בהם "הוא (בנ"א איננו) דרך העברה. ועל כן שמע ישעיהו קדוש קדוש קדוש עד אין תכלית, והטעם שהוא נקדש ומרומם משתשיגהו מאומה מטומאות העם אשר "ישכון (נ"א ישכין) כבודו ביניהם. וכן ראה אותו על כסא רם ונשא, "ומכוין (נ"א ויכנה) בקדוש הרוחני אשר לא יתגשם ולא יתלה בו דבר ממה שיתלה בגשמים. ויאמר קדוש ישראל כנוי לענין האלהי הדבק בו ואחריו בהמון זרעו, דבקות מחשבה והנהגה, לא דבקות נגיעה. ואין מותר לכל מי שירצה שיאמר אלהי וקדושי אלא דרך העברה בדרך הקבלה, אך על דרך האמת לא יאמר אותו כי אם נביא או חסיד שידבק בו הענין האלהי, ועל כן אמרו לנביא חל נא את פני ה' אלהיך. והכונה היתה באומה הזאת שיהיה ערכם מן האומות ערך המלך מן העם, כמו שאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. אבל אדני הנכתב באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד הוא כרמז אליו, כי הרמז הוא לצד מבלתי צד, כי יש שירמזו אל הדברים הנפעלים מאתו המשמשים לו שמוש ראשון, כאשר ירמזו אל השכל ויאמרו שהוא בלב או במוח, ויאמרו השכל הזה או השכל הלזה, ואין רמז באמת אל מה שאיננו נגבל במקום, ואף על פי שכל האיברים משמשים לשכל השמוש ההוא, הוא במצוע הלב או המוח, וכליו הראשונים רומזים אליהם שהשכל שמה. כן רומזים אל השמים, מפני שהוא כלי משמש בחפצו גרידא מבלתי סבות אחרות אמצעיות ביניהם, ואין רומזין אל דבר מהמורכבות, מפני שהם כלים משמשים במצוע סבות אחרות משתלשלים אליו יתברך שהוא סבת הסבות. "ואמר (נ"א ויאמר) היושבי בשמים, כי האלהים בשמים, ויש "שאמר (נ"א שיאמר על) דרך העברה, יראת שמים, ירא שמים, ומן השמים ירוחמו. וכן רומזים אל עמוד האש ועמוד הענן, ומשתחוים נכחו, ואומרים כי האלהים שמה, כי העמוד ההוא משמש בחפצו לבד, ואיננו כשאר העננים והאשים הנקרים באויר מסבות אחרות. וכן אל אש אוכלת בראש ההר אשר ראוה המון העם, ואל הצורה הרוחנית אשר ראוה האצילים, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וקראו אותה אלהי ישראל. וכן רומזים אל ארון הברית ואומרים עליו אדון כל הארץ, בעבור הראות הפלאות בהמצאו, והעדרם בלעדיו, כאשר קראו העינים רואות, והדבר שהראות בו זולתם והיא הנפש. ויש שרומזים אל הנביאים והחכמים החסידים, כי הם "ככלים (נ"א הכלים) הראשונים לחפץ האלהים, משתמשים בחפצו ולא ימרו מדברו מאומה, ויראו המופתים על ידיהם. ובכמו הרמז הזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, והדין למי שהוא במעלה הזאת שיקראוהו איש האלהים, תואר מורכב מן האנושות והאלהות, כאלו אמר האנוש האלהי. וכאשר יהיה הדבור עם דבר אלהי שרומזים אליו, יאמר אדני באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, כאלו הוא אומר אדוני אתה מושלי. ורומז על מה שיוגבל במקום דרך העברה, כמו שאמר היושבי בשמים, יושב ציון, יושב הכרובים, שוכן ירושלים. ורבו המדות והעצם אחד, בעבור התחלפות הדבר המקבל, כהתחלפות הניצוצות והשמש אחד, וזה הדמיון איננו נאות בכל, אלא אם היתה השמש בלתי משגת וימצאו הניצוצות ולא תושג סבתם אלא בדרך הראיה. והצורך מביא להרחיב מעט בדברים בכאן, בעבור שהוא מקום טענה איך רומזים אל מקום מי שאין לו מקום, ונאמין כי הנרמז אליו הוא הסבה הראשונה. ואנחנו מציעים בתשובת זה הצעה, ונאמר, כי החושים אינם משיגים מן המוחשים כי אם מקריהם, לא עצמיהם, ואינם משיגים מן המלך, על הדמיון זולתי המראים והתבניות והשעורים, ואיננו זה אמתת המלך שהם מקבלים עליהם לרוממו, אבל אתה רואהו במלחמה בתכשיט אחד ותראהו במדינה בתכשיט אחר, ובביתו בתכשיט אחר, ותאמר כי הוא (נ"א הוא) המלך, בגזירת החוש לא בגזירת השכל, ואפשר שתראה אותו נער, ואחר כן בחור, ואחר כן זקן, ואחר כן ישיש, ותראה אותו בריא, ואחר כן חולה, וכבר נחלפו מראיו "ומשושיו (נ"א ומשמושיו, ונ"א וממוששיו) ולחותיו ומדותיו, ואתה אומר שהוא הוא, וגזרת שהוא המלך, בעבור שהוא אשר דבר עמך וצוך והזהירך, וזה ממנו איננו כי אם השכל או הנפש המדברת, וכבר התקיים, כי החלק ההוא ממנו עצם בלתי נגדר ואין רמיזה אליו, ואתה כבר רמזת אליו וגזרת שהוא המלך, וכאשר מת וראית ממנו מה שהיית רואה, גזרת כי הוא איננו המלך, אך גוף יניעהו מי שירצה ויפעל על כמה פנים מאפני ההפעליות מהמקרה (נ"א והחפץ), כעננים הנקרים באויר, ישאם רוח ותביאם אחרת, ותקבצם (נ"א רוח) ותפזרם אחרת, והיה קדם לכן לא יפעל כי אם בחפץ נפש המלך ההוא, והיה כעמוד הענן האלהי אשר לא יפזרוהו הרוחות. דמיון אחר, השמש נראה אותה עגול פשוט כשעור הצנה ובתארה, מזהירה חמה נחה, והשכל גוזר כי הוא כדור גדול מכדור הארץ כמאה וששים ושש פעמים, ושאינה חמה ולא נחה, אך היא מתנועעת שתי תנועות מתהפכות מזרחית ומערבית בתנאים יארך פירושם, ולא הושם לחושים כח להשיג עצם הדברים אך כח מיוחד להשיג מקרים תלויים בהם, יקח השכל מהם ראיה על עצמם וסבתם, ולא יעמוד על המהות ועל הענין אלא השכל השלם אשר הוא שכל בפועל במלאכים, ישיג הענינים והמהויות בעצמם, מאין צורך אל המקרים שיהיו באמצע, אבל שכלנו אשר הוא תחלה בכח "בהיולי (נ"א כהיולי), לא יוכל לעמוד על אמתת הדברים אלא במה שחננו הבורא מכחות מיוחדים, שמם בחושים ראוים למקרי המוחשים דבקים תמיד בכל המין, כי אין מחלוקת בין ראות עיני וראות עיניך, שהשטח ההוא והעגול "המאיר (נ"א המזהיר) והמחמם הוא השמש. ואף על פי שהמדות האלה מרוחקות אצל השכל לא הזיק זה בעיון, אבל הועיל, מחמת שלקחנו מהם ראיה על חפצנו, כאשר יקבל תועלת הפקח המשכיל אשר יבקש גמלו, במאמר אלעמ"ש אלאחו"ל "שעיניו (נ"א בעיניו) טרוטות שרואה מאחד שנים, אני רואה במקום פלוני שני כרוכיות גראני"ק, והפקח ידע כי הגמל הוא, שרואה מאחד שנים, ובחלישות ראותו נדמה לו כי הוא כורכיא"ה גראני"ק, ובעבור עוות ראותו נדמה לו שהם שנים, והועיל הפקח בעדותו, ודן אותו לכף זכות ברע מליצתו מפני רוע ראותו וכן החושים והכח הדמיוני אצל השכל. וכאשר שם הבורא בחכמתו הערך הזה בין החוש הנראה והמוחש הגשמי, כן שם בחכמה ערך בין החוש הנסתר והענין שאיננו גשמי, ושם למי שבחר מברואיו עין נסתרת רואה דברים בעיניהם לא יתחלפו, ויקח מהם השכל ראיה על ענין הדברים ההם ולבותם. ומי שנבראה לו העין ההיא הוא הפקח באמת, ויראה כל בני אדם כעורים, ויורם ויישירם, ואפשר שיהיו העינים ההם הם הכח המדמה בעוד שישמש הכח השכלי, ותראינה צורות גדולות נוראות מורות על אמתת שאין בהם ספק, והראיה הגדולה על אמתותם הסכמת כל המין ההוא על הצורות ההם, רצוני לומר כל הנביאים שרואים דברים יעיד בהם קצתם לקצתם, כאשר אנחנו עושים במוחשינו, כי אנחנו מעידים במתיקות הדבש ומרירות הלענה, ואם נראה מי שיחלוק עלינו נאמר שהוא יוצא מהענין הטבעי. ואלה מאין ספק רואים "העולם (נ"א הענין) ההוא האלהי בעין הנסתרת, ורואים צורות ראויות לטבעיהם, ומה שהרגילו מספרים אותם "כתבנית (נ"א כתבניותם) אשר ראום מוגשמות, והתבניות ההם אמתיות בהערכתם אל מה שיבקשהו המחשב והדמיון והחוש, ואינם אמתיות בהערכתם אל העצם אשר יבקשהו השכל, כאשר הביאונו הדמיון במלך, כי מי שיאמר שהוא הארוך הלבן הלובש המשי אשר הנזר על ראשו והדומה לזה, איננו כוזב, ומי שיאמר שאיננו כי אם המשכיל המכיר המצוה המזהיר בארץ פלונית בזמן פלוני על אומה פלונית, איננו כוזב ג"כ. וכשרואה הנביא בעין הנסתרת הצורה התמימה שבצורות אשר ראה אותה בדמות מלך או שופט יושב על כסא דין בענין צווי ואזהרה, מהקם (נ"א מלכין) ומהעדה, ידע שהיא צורה ראויה למלך נעבד נשמע. וכאשר יראה דמות נושא כלים או נושא כלי ספרות, או חגור לעבוד עבודה, ידע שהיא צורה ראויה לעובד שומע. ואל יקשה בעיניך דמות אדם לבורא, כי בבחינת השכל נדמה לו תחלה באור, כי הוא החשוב שבמוחשים והדק שבהם והסובב והכולל חלקי העולם יותר מכלם. וכאשר נחשוב במדות שאי אפשר לדחותם, בין על דרך ההעברה בין על דרך האמת, כמו חי ויכול ויודע וחפץ ומסדר ונותן לכל דבר מה שראוי לו ושופט צדק, לא נמצא במה שאנו רואים דמיון קרוב מהנפש המדברת, והוא האדם השלם, וזה מצד שהוא אדם, לא מצד שהוא גוף כי הוא משתתף בזה עם הצמח, ולא מצד שהוא חי כי הוא משתתף בזה עם הבהמות. וכבר דמו הפילוסופים העולם באדם גדול, והאדם בעולם קטן. ואם הדבר כן והאלהים הוא רוח העולם ונפשו ושכלו וחיותו כאשר נקרא חֵי העולם, כבר נתברר הדמיון על דרך השכל, כל שכן שלנבואה ראות יותר גלוי מההקשה, והראות ההוא השיג ההמון העליון עין בעין, וראה צבא השמים מהרוחניים הקרובים וזולתם בצורת אדם, ולהם רמז באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, והטעם כי כבר הדרגתי היצירה והבאתיה על סדר החכמה, מן היסודות אל המחצבים, אל הצמחים, אל החי אשר באויר ובמים, ואחר כן אל החי אשר בארץ בעלי החושים הזכים והידיעות הנפלאות, ואין אחר המדרגה ההיא אלא מדרגה שהיא קרובה מן "הסוג (נ"א המין) האלהי המלאכי, והוא האדם בצורות מלאכיו ומשרתיו הקרובים אליו במדרגה לא במקום, כי התעלה מהמקום (נ"א אחר שאין מקום יגיעהו). ועל שני הדמיונים לא יתכן שיהיה דמותו אצל הדמיון אלא (נ"א דמות) צורת הגדול שבבני אדם, שממנו יוצא התוכן והסדר לשאר בני אדם על מדרגות, כאשר יוצא ממנו יתברך סדר העולם ומתכונתו, ורואים אותו בעת שהוא מהעדה ומהקם ודן את המלכים, עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב. ובעת הכעס והמחשבה לנסוע יושב על כסא רם ונשא ושרפים עומדים ממעל לו. ובעת הנסיעה המרכבה אשר ראה יחזקאל ושמרה כלה במחשבתו חוץ למקום הנבואה, והוא כאשר שת את גבולו מים סוף עד ים פלשתים, ויכנס בו מדבר סיני ושעיר ופארן, גם מצרים, כי למקום ההוא מעלה כאשר הזדמן בו שיפגע התנאים התוריים המצווה בהם, תתראינה הצורות ההם עין בעין במראה ולא בחידות, כאשר נראה המשכן וסדר עבודה וארץ כנען וחלקיה, ומעמד ויעבור ה' על פניו ויקרא, ומעמד אליהו במקום ההוא בעצמו. ואלה הענינים אשר לא יושגו מדרך ההקשה, בטלום פילוסופי יון מפני שההקשה מרחקת מה שלא נראה כמוהו, וקיימו אותם הנביאים מפני שלא יכלו להכחיש מה שראוהו בעין הרוחנית אשר נתן להם יתרון בה, והיו קהלות בדורות נחלקים, לא תעבור עליהם ההסכמה, והודו להם החכמים אשר השיגום, וראו אותם "בעת (נ"א בענין) נבואתם, ואילו היו רואים פילוסופי יון הנביאים בענין נבואתם ומופתיהם, היו מודים להם והיו מבקשים פנים מאופני ההקשה איך יגיע האדם למדרגה הזאת. וכבר עשה קצתם זה, כ"ש המתפלספים מאנשי התורות הנזכרים בראשון. ואל כמו זה יהיה הרמז באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד לענין אלהי נמצא, כאילו הוא אומר אדני. ומלאכות ה' כנוי לשליחות, והמלאך יש שיהיה נברא לעתו מן הגופים היסודיים הדקים, ויש שיהיה מן המלאכים הנצחיים, ושמא הם הרוחניים שאומרים הפילוסופים, ואין לנו לדחות דבריהם ולא לקבל אותם. והספק במה שראה ישעיהו ויחזקאל ודניאל, אם "הם (נ"א הוא) מהנבראים לעת הצורך או מן הצורות הרוחניות הקיימות. וכבוד ה' הוא הגוף הדק ההולך אחרי חפץ האלהים המצטייר כפי שירצה להראות על הנביא כפי הדעת הראשונה, "אך (נ"א או) על הדעת השניה יהיה כבוד ה' כלל המלאכים והכלים הרוחניים, כסא ומרכבה ורקיע ואופנים וגלגלים, וזולת זה ממה שהוא קיים עומד, והוא נקרא כבוד ה' כאשר נקראו (נ"א כלי) שמושי המלך כבודה, ואת הכבודה לפניהם. ושמא זאת היתה בקשת משה באמרו הראני נא את כבודך, ואמר לו הן, על מנת שיזהר מראות הפנים אשר אין יכולת "לאדם (נ"א באדם) לראותם, וכמו שאמר וראית את אחורי. "והכבוד (נ"א ובכבוד) ההוא מה שיוכל לסבלו ראות הנביאים, ויש בעקבותיו מה שראותנו סובלת אותו, כמו הענן ואש אוכלת ממה שהוא רגיל אצלנו, ויש "אחריו (בנ"א איננו) דק יותר מדק עד שיגיע למדרגה שלא ישיגנה הנביא, ואם יהרוס "אליו (נ"א אליה) תנתק הרכבתו, כאשר אנחנו רואים בכחות הראות, כי מי שראותו חלושה לא יראה אלא כאורה המועטת שהיא נשארת בין הערבים, כעטלף ומי שעיניו תרוטות, וחלושי הראות לא יראו כי אם "צל (נ"א בצל), ומי שראותו חזקה יראה השמש, אבל עצם השמש בעת זכותה לא תוכל עין להביט אליו, ואם ידחק (נ"א עצמו) לזה יתעור. וזהו כבוד ה' ומלכות ה' ושכינת ה' בשמות התוריים. אך פעמים הושאלו ג"כ למשפטים הטבעיים, ואמרו מלא כל הארץ כבודו, ומלכותו בכל משלה, אך באמת לא יראה הכבוד והמלכות אלא על בחיריו וסגולתו ונביאיו, "אשר בהם (נ"א ובזה) יתברר לאפיקורוס כי יש לאלהים ממשלה ומלכות קיימת, וידיעה בחלקי מעשי היצורים, "ואמר באמת מלך ה' (נ"א ואז יאמר באמת ה' מלך), ונראה כבוד ה', וימלוך ה' לעולם, לאמר לציון מלך אלהיך, וכבוד ה' עליך זרח. ואין להרחיק כל מה שנאמר בתמונת ה' יביט, ויראו את אלהי ישראל, ומעשה מרכבה, אף לא שעור קומה, בעבור מה שיש בו מהכנס מוראו בנפשות, וכמו שאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף