נשמת אדם/א/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

נשמת אדם א ה

כלל ה
דין כללים בברכות

א

לדין א'
[א] דעת התוס' בר"ה ל"ג וכ"מ במנחות ס"ז ד"ה זכר דאע"ג דנפקא מקרא דאת ה' אלהיך תירא אזהרה למוציא ש"ש לבטלה דוקא בלא ברכה. אבל במברך ברכה לבטלה כיון שאומרה עכ"פ בדרך ברכה מותר מן התורה. לכן בספק אם בירך מותר לברך מספק. והוכחתם מדאמרי' בברכות (כ"א) ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב ומדלא אמר ס' הזכיר י"מ חוזר ומזכיר י"מ ש"מ דאפי' לומר הברכה מותר מספק כיון שהוא דאורייתא חייב לברך ובשאר ברכות שהם מדרבנן לגמרי עכ"פ מותר לברך אם ירצה ואין כאן איסור. וכ"כ הר"ן שם בר"ה (השיב לי רב אחד מה שכתבתי בשם תוס' ור"ן כשמסתפק אם בירך דמותר לברך ולא נמצא כן בהדיא והאריך בחריפות והשבתי לו באמת בח"א כתבתי דאסור לברך. אלא דלדעתי כן פשוט לדבריהם ובהשמטות בנ"א כתבתי דאף למ"ד דנשים וסומא מברכיין מ"מ בנפטר ע"י דחיה אסורים לברך. ונ"ל דזה דוקא במי שנפטר בודאי אבל המחויב אלא שנסתפק אם כבר נפטר מסתבר דיותר יש לו כח לחייב א"ע מנשים ול"א סד"ר להקל אלא לענין שאינו מחויב אבל רשות בידו להחמיר וקצת ראיה שהרי הגמ"יי בהלכות ציצית כ' בשם רש"י דנשים אסורין לברך ובפרק מי שמתו כ' רש"י דאין צריך לברך (ואף שאינו דומה כ"כ) ומלישנא דשאלתות שהביא כרא"ש וכ"כ רי"ו נתיב י"ג דאין צריך לחזור משמע דאם רוצה חוזר ויעיין מר בתשובת רשב"א סי' צ"א). ואמנם עיינתי בשאלתות פ' יתרו סי' מ"ג ומשמע מדבריו להדיא להיפך ממה שהעתיק הרא"ש דבריו ואדרבה משמע שם דאסור לחזור ולברך וצ"ע וכ"כ תה"ד סס"י ל"ז בשם הגאונים וכ"כ החינוך. ונ"ל דכן דעת השאילתות הביאו הרא"ש בפ' מי שמתו סי' ט"ז וז"ל מכאן פסק בשאילתות דכל ברכות דרבנן אי מספקא לו אי אמרן או לא אין צריך לחזור ולאומרן ע"ש מדקאמר א"צ ולא אמר אסור לחזור ולאמרן מוכח דס"ל דאין כאן איסור אלא דא"צ כדין כל ס' דרבנן להקל. ובזה מיושב ג"כ מה שכתבו תוס' דף י"ב בברכות בדנקט כסא דשכרא ופתח בדחמרא דהוי איבעיא דלא איפשיטא. וכתבו תוס' דאזלינן לחומרא והוא תמוה דאף דנימא דתוס' לשיטתם דמותר לברך מספק אבל עכ"פ אין כאן חיוב. ואפשר דס"ל כתשובת רשב"א סי' צ"א והביאו הפ"ח בסי' ק"ז כיון דמותר לברך חייב לברך (ע"ש שלא כתב זה אלא בתפלה). ונ"ל ע"פ מ"ש בהגמיי' פ"א מהלכות חמץ סי' א' דהרמב"ם ור"ח ס"ל דכל תיקו דרבנן לקולא ושאר גאונים ס"ל דתיקו דאיסורא אפילו בדרבנן לחומרא ועיין במנ"י כלל א' ס"ק ו'. והנה להנות מהעולם הזה בלא ברכה הוא איסור דרבנן כדאמרי' בהדיא ריש כ"מ אסור לאדם להנות כו' וי"ל דגם ר"י בעל תו' ס"ל כשיטת הפוסקים דאיבעיא דלא איפשיטא אזלי' לחומרא אפי' בדרבנן וכיון דברכת הנהנין הוא איסור דרבנן ליהנות בלא ברכה כ' דאזלינן לחומרא. כדין כל איסור דרבנן באיבעיא דלא נפשטא משא"כ באמת ויציב שהוא ברכת הודאה וכיוצא בו דלא שייך איסור נקטינן לקולא דאינו מחוייב לברך אבל אינו איסור ומצאתי בא"ח הלכות סעודה סי' י"ט וז"ל. נסתפק לו אם בירך המוציא תוס' כתבו כיון דברכת הנהנין אסמכוה אקרא דקודש הלולים ואמרו שנהנה מעולם הזה מעל ואסור להנות בלא ברכה וכיון שכן אם מסופק ועדיין אוכל חוזר ומברך בכל דבר הנאה עכ"ל. הרי להדיא כמש"כ. ומ"מ אפשר דאסור משום בל תוסיף מדרבנן. כמש"כ רשב"א בתשו' ובד' כ"ט תוס' ד"ה מפני משמע דבספק מותר לברך ואפי' שלא לצורך כלל אלא לאחר תחנונים אינו אלא מגונה:

אבל המ"א כתב בסי' רט"ו דלדעת רמב"ם המברך ברכה לבטלה עובר אדאורייתא. וז"ל פ"א מהל' ברכות. כל המברך ברכה שאינה צריכה ה"ז נושא שם שמים לשוא וה"ה כנשבע לשוא עכ"ל. וכ"כ בש"ע סי' רט"ו והוא פשטא דלישנא דגמ' ברכות ל"ג ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא. עוד כתב הרמב"ם סוף הל' שבועות וז"ל השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שא"צ עובר משום נושא שם שמים לשוא כמו שבארנו בהל' ברכות ה"ז חייב לקללו כו' ולא שבועה לשוא בלבד אסור אלא אפי' להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ דלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכיר לבטלה לפיכך אם טעה בלשון והוציא שם שמיים לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יהיה לבטלה כיצד אמר השם אומר ברוך הוא לעולם ועד וכיוצא בו כדי שלא יהיה לבטלה עכ"ל. מל' זה ודאי משמע דהוא דאורייתא. אך צ"ע שהרי בסנהדרין נ"ו אמרי' שם דאימא קרא דנוקב שם ה' היינו שמפרש השם לבטלה ואזהרתיה מן את ה' אלהיך תירא ומשני אזהרת עשה ל"ש אזהרה. וכן מסיק הש"ס בתמורה (ג' ע"ב) דאמרינן המקלל חבירו בשם חייב מקרא דאם לא תשמור גו' ליראה את השם גו' והפלא ה' את מכותך והפלאה זו היא כו' ופריך ואימא למוציא שם שמים לבטלה תסגי ליה במלקות אבל מקלל חבירו בשם כיון דקא עביד תרתי כו' לא תסגי ליה במלקות ומשני מדכתיב לא תקלל חרש ואא"ב לקלל חבירו אזהרתיה מהכא לא תקלל כו' אלא אי אמרת למוציא שם שמים לבטלה אזהרתיה מהיכא. פרש"י כלומר אשכחן עונש והפלא אלא אזהרה מנין ומשני מדכתיב את ד' אלהיך תירא ופריך ההיא אזהר' עשה היא פירש"י ולא שמה אזהרה וע"כ קרא דליראה כשם כו' והפלא קאי אמקלל חבירו בשם ע"ש הרי להדיא דלכל היותר איכא עשה במוציא שש"ל. וכ"כ הרא"ש בפירוש נדרים ז' ע"ב להדיא. וקרא דליראה את השם הנכבד קאי על מקלל חבירו בשם ולמה כתב הרמב"ם שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד שהוא קרא דוהפלא. וא"כ לוקין עליו והוא נגד מסקנת הש"ס ומיהו יש ליישב זה דס"ל לרמב"ם. כגירסת רש"י שם בל"א וכן משמע שם גירסת התוס' דהא דמשני לא מצית אמרת דלא סגי במלקות למקלל לחבירו מדכתיב לא תקלל חרש ובתר הכי גרס ואב"א אא"ב ע"ש. וס"ל לרמב"ם דקושית הש"ס ואימא למוציא שש"ל. ר"ל דתרוייהו שמעינן וגם במוציא ש"ש לחייב מלקות. ולמסקנא דמשני לא מצית אמרת. היינו דנ"ל דקאי רק על הוצאת ש"ש. דע"כ גם במקלל סגי במלקות: ופסק כתירוץ זה ולא כאב"א. וא"ל כיון שכתב הרמב"ם שדומה לשבועת שוא וכדאמרי' באמת בגמ': וא"כ מאי פריך בסנהדרין ובתמורה אזהרתיה מהיכא וכן הא דשקיל וטרי בתמורה אם יש מלקות במוציא ש"ש תיפוק ליה מלא תשא. י"ל דודאי מלא תשא ליכא למילף דדילמא דוקא בשבועה חייב כדפריך התם בתמורה. אבל כיון שיש עשה ומלקות מפסוק והפלא. א"כ הוא דומה ממש ללא תשא. ואף דבפ' י"ט מהלכות סנהדרין שמנה שם לאוין שלוקין עליו כתב רק הנשבע לשוא ולא חשיב המזכיר ש"ש. י"ל דסמך עצמו על מה שכתב בהל' ברכות ובהלכות שבועות:

ונ"ל דזהו ג"כ דעת רש"י במנחות ל"ו. שכתב סח בין תפילין לתפילין פירש"י סח ולא בירך על של ראש אלא סמך על ברכה ראשונה עבירה היא בידו וחוזר עליו מעורכי מלחמה. פרש"י כדאמרי' בסוטה הירא ורך הלבב מעבירות שבידו. וצ"ע דהא לכ"ע אסור לגרום ברכה שא"צ כדאמרי' ביומא דאמרי' ובעשור כו' קורא ע"פ. ופריך ונייתי ס"ת אחריתי ונגלול. ומשני משום פגמו של ראשון ור"ל ומשני משום ברכה שא"צ. וא"כ יותר היה לרש"י לפרש דעבירה בידו היינו משום דגרם ברכה שא"צ. ונ"ל דבסוטה (מ"ד) אמרי' דברייתא זו אתיא כר' יוסי הגלילי דס"ל שם במשנה דאפי' משום עבירה דרבנן חוזר. אבל לר"י דוקא משום עבירה דאורייתא וס"ל לרש"י דברכה שא"צ הוי דאורייתא. וא"כ אי איתא דמשום ברכה שא"צ א"כ כר"י נמי אתי ולכן הוצרך רש"י לפרש דאפי' לא בירך חוזר משום דעבר אדרבנן והניח בלא ברכה. דס"ל לרש"י כיון דברייתא סתמא קתני משמע דלעולם חוזר אפי' לא בירך. ומש"ה מוקי בגמ' כרבי יוסי הגלילי דוקא. וע"ש בתוס' שכתבו דמרש"י משמע דאם בירך אדרבה שכר מצוה בידו. ובאמת זה תמוה דעכ"פ לכ"ע אסור לגרום ברכה שא"צ מההוא דיומא ולמאי דפירשתי ניחא:

אך מה שצ"ע אי איתא דברכה לבטלה הוא דאורייתא על מה סמכו חכמי' לתקן כל הברכות. ומי נתן להם רשות. ודהע"ה שאמ"ר ברוך אתה ה' למדני חקיך מי התיר לו. ועוד צ"ע שהרי הרמב"ם כ' בפ"ד מי שנסתפק לו אם בירך המוציא אינו חוזר ומברך. וכ"פ בפ"ח ובסוף פ"ב שם כ' אם נעלם ממנו אם בירך ברכה המזון חוזר ומברך ע"ש. והיינו משום שהוא ספק דאורייתא ומה בכך כיון דגם לשיטתו ב"ל הוא דאורייתא וכמו שהוכיחו מזה התוס' בד"ה ספק אמר אמת ויציב. ואף דזה יש לדחוק לרמב"ם דס"ל דר"ל אמת ויציב בלא ברכה מ"מ מספק בהמ"ז דפסק להדיא לברך צ"ע (וכי מותר לימול ספק בשבת ע' בשבת קל"ה בתו' ד"ה ולא ספק). ועוד צ"ע כיון דמבואר בשני סוגיות בסנהדרין ותמורה דהזכרת שם שמים הוא איסור עשה מאת ה' אלהיך תירא. ואיך נאמר כשזה מברך באימה ויראה ודעתו לברך השם מחמת יראתו שמא לא בירך עדיין יהיה עובר על עשה זו ואם יאמר כל היום אתה הוא ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי העץ ופרי האדמה וירבה בשמות מותר לכתחלה וכשנאמר תחלה ברוך יהיה עובר על יראת ה' ודבר זה אין בנו כח להבין. ועוד שהרי כתב הרמב"ם כשנכשל והוציא השם יפאר ויהדר ויאמר ברוך הוא לעולם ועד כדי שלא יהיה לבטלה. הרי להדיא במה שיאמר אח"כ ברוך מתקן מה שהזכיר בתתלה וא"כ איך נאמר כשאומר תחלה ברוך יהיה עובר ויהיה לבטלה. ולכן נ"ל דלכ"ע אינו עובר אלא כשיזכיר השם בלא שום ברכה. או אפי' בברכה רק שאומר בדרך צחוק והיתול דבזה מסיר יראתו מפניו. אבל אם מברך להודות לה' שברא פרי העץ אף כשלא יאכל כלום אין כאן איסור דאורייתא כלל אלא דרבנן אסרו. ואפי' אם כבר נפטר בברכה אסור לגרום ברכה כדאיתא ביומא. ואסור להוסיף ברכות אלא מה שתיקנו ומחמת ספק סבירא להו לתו' דאינו חייב לחזור אבל אם ירצה רשאי. וכן יש לפרש לשון הרמב"ם דבברכת המזון חוזר ר"ל שחייב לחזור ושאר ברכות אינו חוזר ר"ל אינו חייב לחזור אבל אם ירצה מותר. ואף שהרמב"ם כתב כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תעשה אינו אלא אסמכתא. והוא מעתיק לשון הגמ' כדרכו שהרי מסוגיא דתמורה מוכח להדיא דעכ"פ לא נפיק מלא תשא. ועוד שהרי הגמ' מייתי שם מימרא זו. אהא דאמר הבדיל בזו. וכיון דכבר יצא היאך מברך ברכה שא"צ וברכה שא"צ ודאי אינו אלא מדרבנן. אף אם נאמר דברכה לבטולי הוי דאורייתא שהרי בהלכות יום הכפורים כתב הרמב"ם ובעשור קורא ע"פ לפי שאין גוללין ס"ת בצבור. ולמה לא יקרא בספר אחר משום פגמו של ראשון עכ"ל. והוא מסוגיא דיומא שהבאתי. ואי איתא דגם ברכה שא"צ היא דאורייתא. קשה למה כתב הטעם משום פגמו דודאי אינו אלא מדרבנן. ולמה לא כתב הטעם משום ברכה שא"צ. אע"כ דאינו אלא מדרבנן וכיון שהש"ס שם שקיל וטרי בטעמו של פגמו לכן כתב הרמב"ם הטעם משום פגם. ואפשר י"ל עוד מדחזינן דהגמ' שקיל וטרי אליביה ש"מ דלא קיי"ל בזה כר"ל. ואפשר הטעם משום דביוה"כ מצוה להרבות בברכות כמ"ש המ"א ססי' רט"ו בשם השל"ה דמותר להניח פירות לאחר הסעודה בשבת כדי לברך. והקשה עליו המ"א מסוגיא דיומא. ולדידן אדרבה משם ראיה כיון דהגמ' שקיל וטרי אליבא דאידך אמוראי ש"מ דלא קיי"ל בזה כר"ל. וכדמוכח נמי מרמב"ם. וגם מה שכתב המ"א דדוקא משום ג' סעודות מותר לגרום בשא"צ אבל לא להשלים ק' ברכות. לא ידעתי מניין לו לחלק בזה. וכן מוכח מסי' קל"ה סעיף ז' ח'. וכן מעשים בכ"י שקוראין כהן אם אין כאן לוי ומברך שנית. ואי איתא הא גורם ברכה שא"צ אע"כ דבמקום מצוה קצת לא איכפת לן לברך שנית. ודלא כר"ל ביומא. אלא הטעם שם משום פגם וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דהטעם משום פגם דדברי ר"ל נדחה וכן משמע בכתובות כ"ד אמרי' אבל נשיאת כפים דאיכא איסור עשה. ולמה לא אמר איסור לאו שהרי מברך. וכ"כ רמ"א באס"ע סי' ג' דמי שאמר אני כהן אינו נאמן לדאורייתא ומ"מ כתב דמותר לישא כפיו. ולפ"ז מש"כ הרמב"ם כל המברך ברכה שא"צ כוונתו בדרך צחוק והיתול. ולפ"ז כיון שהתוס' והר"ן ותה"ד בשם גאונים כתבו בהדיא דאינו אלא מדרבנן. ובספק מותר לברך לכתחלה. וכ"מ דעת השאילתות וכ"כ החינוך להדיא וכן יש לפרש דברי רמב"ם. וא"כ אני תמה על כל האחרונים שאסרו לברך מס' ומ"מ ח"ו להקל נגד כל האחרונים:

ב

לדין ב'
[ב] המ"א בסימן תכ"ב כתב בשם הכל בו דדוקא בתורה ונביאים אסור לקרות חצי פסוק. אבל בכתובים אפשר דמותר. ובסוכה ל"ח הקשו תוס' היאך מותר לחלק פסוק אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ותירצו כיון דמתחלה אמרוהו ב' בני אדם מותר. מוכח דאפי' בכתובים אסור לחלק וצ"ע שהרי מעשים בכל שנה במוסף ר"ה בפסוקי שופרות שאומרים וה' אלהים בשופר יתקע כו' ומסיימים ה' צבאות יגן עליהם וכן הוא הנוסחא בכל הסידורים. וכן הוא בר"ה ל"ב והוא רק חצי פסוק בזכריה ט'. הרי דאפי' בנביאים מותר לחלק. וכן מוכח דעת המקובלים האר"י והביאו בשל"ה בסידור שלו בק"ש שעל המטה שיאמר שיר של פגעים מן יושב בסתר עד ה' מחסי והוא ס' תיבות והזהיר ע"ז שלא יאמר יותר. ומשמע דהכי הגירסא בגמרא בשבועות פרק ב' (ובאמת בגמ' שלנו הגירסא עד כי אתה ה' מחסי שמת מעונך) וע"כ צ"ל דדוקא בדרך קריאת פסוקים אסור לחלק אבל בדרך תפלה מותר. וכמ"ש המ"א סי' רפ"ב כעין זה. אך צ"ע דחצי פסוק זה וה' צבאות יגן אינו תפלה דאל"כ היה ראוי לומר יגן עלינו. ובאמת בגמ' לא מוכרח שיאמרו חצי פסוק זה. דהכי איתא שם אם בא לומר שופרות של פורעניות עו"כ אומר וה' אלהים בשופר יתקע וכתיב ה' צבאות כו'. והיינו דהגמרא מייתי זה לראיה דפסוק וה' בשופר יתקע מיירי מפורענות עו"כ. די"ל דהכי פירושו דקרא שילך בסערות תימן היינו סערה הבא מתימן. ולכך מייתי מדסמך לו ה' צבאות יגן עליהם וא"כ ע"כ פסוק ראשון שילך בסערה לארץ תימן. ואפשר דמש"ה הרי אנו אומרים חצי פסוק זה. דבר"ה כיון דהוא יומא דדינא צריך שיהיה דבורו מבורר כדכתבו הפוסקים גבי לחיים. ובזה מתורץ לי מה שהיה קשה לי כמה שנים למה מסיימים כן תגן על עמך ישראל ובזה מתורץ שאנו מוכרחים לומר חצי פסוק זה כדי לברר מתוכו לפסוק דלעיל מיירי מפורענות עו"כ. אך כיון דאסור לומר חצי פסוק בדרך קריאת פסוקים. ולכן אנחנו עושים מחצי פסוק זה תפלה ר"ל כמו שהבטחת שתגן עליהם ומסיימים כן תגן על עמך. מוכח מזה דלכ"ע אף דאסור לקרות חצי פסוק בדרך קריאה. מ"מ אם טעה בסיפא דקרא בנקודות וטעמים מותר לאומרם אע"פ שיש בו שם וכן מוכח מתוס' סוכה דלעיל שהקשו איך מותר לחלק אנא ה' הושיעה ויותר היה להם להקשות היאך מותר להזכיר השם אע"כ דזה מותר כנ"ל. ומה שכתב הב"י בסימן מ"ו בשם הרא"ה שיאמר ומיחדים את שמך ואומרים ה' אלהינו ה' אחד ולא יאמר שמע ישראל ל"ק דהיאך יאמר חצי פסוק די"ל דזה אינו אלא בדרך תחנה ובקשה אבל כשיאמר פסוק שלום יהיה יוצא ידי ק"ש ע"ש:

ג

לדין ג'
[ג] ז"ל רמב"ם פ"א מהלכות ברכות כל המשנה ממטבע כו' אינו אלא טועה. והקשה הכ"מ דהא לר' יוסי וברכות ד"מ ע"ב לא יצא ולמה כ' הרמב"ם דאינו אלא טועה במשמע דיצא. וע"ש שנדחק מאד ותמיה גדולה על רבן של ישראל שלא זכר מדברי רשב"א ורא"ש שם. שכתבו דקיימא לן כר"י דאם בירך על הפת שהכל יצא וכן נמי הא דפליגי ר' מאיר ור"י דלר"מ אם אמר ברוך שבראה יצא ולר"י כל המשנה כו' לא יצא. קאמר עליה בירושלמי אר"י ב"א ב"ש הל' כר"מ וגם לכאורה ר"י כר"מ אלא דתלמודא קדחי עכ"ל. עוד כתב שם הכ"מ דהא דאמר ר"מ אם אמר על הפת ברוך שבראה יצא מיירי בין בברכת המוציא ובין אחר אכילה. כדאמרינן בריך רחמנא עיין שם הרי דהרא"ש פסק כר"מ והרשב"א בחידושיו שם כתב להדיא דהלכה כר"מ מדפסק הירושלמי כוותיה. ואע"ג דגמ' דידן דחיא דחיה בעלמא הוא. ועוד דאף דלדחי' דגמרא דוקא כשאמר ברכה דלא תיקנו רבנן בשוה מקום משא"כ כשאמר ברכה דתקינו רבנן בשום מקום יצא עכ"ל עוד כתב שם הל' ו' שכתב הרמב"ם אם שינה המטבע הואיל והזכיר השם ומלכות וענין הברכה אפי' בלשון חול יצא ותמה הרמ"ך שהרי בהלכות ק"ש כתב הרמב"ם דלא יצא וכתב הכ"מ תימה לתמיהתו דדוקא אם קיצר במקום שאמרו להאריך או להיפך אבל אם שינה ולא אמר אותו לשון ממש יצא עכ"ל. ועוד כתב הכ"מ בפ"א מהלכות ק"ש הלכה ז' כתב הרמ"ך כל המשנה ממטבע כו' ולא נהירא מההוא עובדא דמנימין רעיא בריך רחמנא כו'. ומההיא דפרק הרואה דאמר בריך רחמנא דיהבך כו' ופטרו אותו מלהודות. ומנימין רעיא שינה מטבע ברכת המזון ואעפ"כ יצא עכ"ל. וז"ל רשב"א הביאו הב"י סי' קפ"ז משמע מהכא שאין נוסח הברכה מעכב כ"ז שהוא שומר המטבע שלא יעשה מן הארוך קצר או להיפך. וכבר כתבתי בפ"ק דמטבע ארוך שהוא פותח וחותם אם משנה לא יצא עכ"ל. הרי עכ"פ מדברי כולן נלמד דאף אם שינה מטבע הברכה רק שאמר דבר שאינו שקר על אותו דבר דלא גרע מברוך המקום שבראה. אבל אם הוא שקר כגון שבירך על פירות המוציא וכו' וכיוצא בו ודאי לא יצא לכ"ע והארכתי בזה לפי שהוא כלל גדול:

ד

[ד] בסי' תקפ"ז כתב הש"ע די"א שצריך שיחתום ומשמע דיש חולקין והיינו ע"פ שכתב בב"י שכן משמע בטור לכאורה אבל הב"י עצמו כתב שם דהרשב"א כתב להדיא דלא יצא. וא"כ בודאי גם דעת הטור כן אלא מפני שאינו מוכרח בדבריו. ומה שכתב י"א ידוע שכן דרכו שכיון שמצא כן להדיא ברשב"א ולא נזכר בשאר פוסקים כותב י"א:

ה

לדין ה'
[ה] נ"ל דחכמים סמכו ברכת המצות והודאה על ברכת התורה שצותה התורה לברך וראוי לתקן לזה ב' ברכות. אחת ברכת המצות והיא אשר קדשנו כו' לעסוק כו' והשניה ברכת הודאה והיא אשר בחר בנו. וסמכו ע"ז וראו שראוי לתקן ברכה על כל המצות ועל הטובות להודות לו. וברכת הנהנין סמכו לפי שציותה תורה לברך אחר המזון תקנו לברך גם לפניה:

ו

לדין ו'
[ו] כנ"ל דמוכח בסימן ר"ח שכתבו כל האחרונים לברך על אורז ודוחן שהכל או בורא פרי האדמה. אף דבאורז לכ"ע הדין לברך במ"מ מ"מ כיון דלא ידעינן איזה אורז ואיזה דוחן מברך שהכל וקשה דמ"מ לברך במ"מ דשמא הוא אורז. ואת"ל שהוא דוחן הרי לדעת הרא"ש והרבה פוסקים גם על דוחן מברכין במ"מ ומכ"ש לפי מה שאכתוב אי"ה בכלל נ"ח סי' ד' דעל כל דבר חץ ממים ומלח אם בירך במ"מ יצא. וא"כ אין כאן חשש ברכה לבטלה ואפ"ה מברכין רק שהכל או בפה"א. וא"כ כ"ש כשיש ספק ברכה לבטלה דהולכין לקולא. וכן מוכח ממ"ש המ"א בסי' קע"ח ס"ק י"ב באכל ז' מינים ושינה מקומו דאין צריך לברך שם דאזלינן לקולא כדעת האומרים דכל ז' מינים טעונים ברכה אחרונה במקומן ודינן כפת. וקשה הא הוי ס"ס להחמיר שמא הלכה כדעת דדוקא פת ואת"ל דכל ז' מינים דינן כפת הא הש"ע פסק שם כדעת הרמב"ם והרבה פוסקים דאפי' בפת טעון ברכה לפניו. אלא ע"כ דלא מהני ס"ס להצריך ברכה והכי מוכח נמי מדברי התה"ד הביאו הב"י בסי' תפ"ט במי שנסתפק לו אם דילג יום א'. וכתב דסופר בשאר לילות בברכה. משום שמצא דראבי"ה סובר דספירה בזה"ז דאורייתא והוי דומיא דספק אמר אמת ויציב בסי' ס"ז ואע"ג דתוס' סבירא להו דספירה בזה"ז הוא דרבנן הא אינהו ס"ל דכל לילה הוי מצוה בפ"ע. וא"כ שפיר סופר בברכה ומי מזקיקני דבהא ניזיל בתר תוס' ולא בדילג יום א' בודאי מאחר דכתבו הגאונים דהזכרת השם לבטלה אינו אלא מדרבנן עכ"ל. ור"ל דבשלמא בודאי דילג יום א' חיישינן לדעת תוס' דספירה מדרבנן ולא יברך אבל בספק אם דילג כיון דלראבי"ה מחויב לספור דהוי ספק דאורייתא. וא"כ יברך ג"כ כדין כל ספק דאורייתא דמברכין עליו לשיטת הרבה פוסקי. וק' דאפי' אי נימא דספירה בודאי בזה"ז דרבנן מ"מ יכול לברך דהוי ס"ס שמא לא דילג כלל ואת"ל שדילג שמא קיי"ל כתוס' דאפי' בדילג יום אחד מברך. אלא ע"כ דליתא. דאפי' במקום דיש ס"ס להצריך לברך אמרי' ספק ברכות להקל. ובאמת הפ"ח בסי' תפ"ט כ' דדעת התה"ד הוא מטעם ס"ס. אבל המעיין בגוף תה"ד יראה להדיא דדעתו דדוקא משום דלראבי"ה הוי ספירה דאורייתא. והפ"ח לא עיין בגוף התה"ד רק בתחילת דבריו שהעתיק בב"י. ונ"ל דמה שהוצרך התה"ד לכתוב גם הטעם משום דלתוס' אפי' בדילג ודאי יום א' מברך. ולא סגי ליה מטעם הראשון דסמכינן על ראבי"ה. משום דבזה גופא הוא מחלוקת הרמב"ם וראב"ד אם מברכין על ספק דאורייתא. וא"כ אף אי נימא דספירה בזה"ז הוא דאורייתא מ"מ לשיטת רמב"ם אין מברכין ולכן כתב דבזה י"ל לכ"ע לברך. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה הגר"א בסי' תפ"ט על המחבר דפסק כאן כתה"ד בי"ד בסי' כ"ח. ובסי' רס"ה פסק כרמב"ם דאפי' על ספק דאורייתא לא מברכין וכתה"ד כתב זה דוקא לדעת ראב"ד ובזה לא קשה מידי די"ל דכאן כ"ע מודים דמברכין. ונ"ל דדין ברכות כיון דהוא עיקרו דרבנן דומה לדין ספק ידים ליטמא במס' ידים וברמב"ם פ"ח מהלכות אה"ט. ובש"ע סימן ק"ס סעיף י"א. ועיין במל"מ פ"ה מהלכות בכורות בסוף הפרק. ובפרק י' מהלכות מקוואות ובפ"ח מהלכות אה"ט הלכה ה' שמסתפק בדין ספק איסור דרבנן דקיי"ל לקולא אם יש ס"ס כנגדו שמסתפק בזה. ונראה דדעתו יותר נוטה להחמיר. מ"מ נ"ל דבברכות אין כאן ספק כלל דאזלינן לקולא:

ז

לדין ז'
[ז] הכי מוכח מירושלמי הביאו הרא"ש בפרק כ"מ וכתב הב"י בסימן ר"י הדין דנסיב פוגלא ומברך עילויה והוא לא אתי לידיה צריך לברוכי זמן תנינא. כלומר מי שתופס פוגלא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך לחזור ולברך. וא"ת מ"ש מדין אמת המים בסימן ר"ו סעיף ו' ואפשר דשאני הכא שאפשר שלא יביאו לו אבל המים סופן לבא ע"כ לשון הב"י. ועיין ט"ז וכך כתב הא"ר בשם ספר הזכרונות.

ח

לדין ח'
[ח] הט"ז סימן ר"ו ס"ק ח' כתב דהוי פלוגתא בין הרא"ש והגמ"יי ולפי מה שהגיה המע"מ ברא"ש מש"כ למדין מירושלמי שאם היו פירות לפניו ודעתו לאכלם (צ"ל לאכלו) ר"ל אותו פרי וא"כ אין כאן מחלוקת. אך דברי הרא"ש לפ"ז דוחק גדול ליישבו דמסתמא דעתו לאכול מן הפת כל צרכו וא"כ מאי איכפת ליה כשיפול מידו ולכן נ"ל שצדקו דברי הט"ז דעת הרא"ש אפילו כשהיה דעתו לאכול כולם כיון שזה שבירך עליו נפל צריך לחזור ולברך. ודלא כמע"מ שהגיה בדברי הרא"ש. ובזה א"ש דברי הרא"ש בלא שום דוחק שכתב שאם יברך קודם שיפרוס כשיפול מידו. אע"פ שהיה דעתו לאכול כל הפת כיון שחתיכה זו שבירך עליו נפל צריך לחזור ולברך. אבל כשבירך על כל הפת נמצא שבירך על כל הפת. וכן משמע להדיא בדף ל"ט תוס' ד"ה בצר ליה בסופו שכתבו אהאי ירושלמי. ומשני הכא הוי דעתו מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להן. אבל מתורמסא לא ידע שיפול מידו. ואם איתא דמיירי דדוקא בלא היה דעתו על הנשאר למה כתב שלא ידע שיפול מידו הול"ל דבאמת המים היה דעתו מתחלה ברם הכא לא כיון מתחלה. ר"ל דהתם דעתו על מה שיבא אבל הכא מיירי דלא היה דעתו לאכול הנותר. א"ו דאע"פ שהיה דעתו לאכול גם האחרים אם לא אכל זה שבירך עליו צריך לחזור. ולכן באמת המים היה דעתו מתחלה על אלו שיבואו והברכה קאי עלייהו. אבל הכא לא ידע שיפלו מידו והברכה לא קאי רק על זה שאוחז בידו ואע"פ שדעתו לאכול גם האחרים צריך לחזור. ואף שבטור כתב לאכלו כיון שכתב אע"פ שהיה מאותו המין לפניו ודאי משמע שכונתו היה לאכול מהם. דאל"כ מאי רבותא שהיה לפניו. וע"ז כ' הב"י דהגהות בשם ר"ת כתבו דאין צריך לברך משום דכולהו נבגא אחת. אך אם הוא כוס אחר לגמרי וגם לא היה דעתו לכ"ע צריך לברך. ולכן כ' דצ"ל שהיה דעתו:

ט

לדין ט'
[ט] כתב הב"י בשם ש"ל בסס"י ר"ו דהפסק לאחר כדי דיבור הוי הפסק בין אם מברך על דבר ולא עלה בידו בין בברכה שנתחייב זה ולא יכול לברך לפי שעה כמו בשומע קול רעמים בבית הכסא עכ"ל. וכך כתב רמ"א בסימן ר"ו. והמ"א כתב דבסי' ק"מ כתב הב"י דיש חולקין דשתיקה לא הוי הפסק ל"ש מרובה ול"ש מועטת. ופסק המ"א הכי וכ"כ הט"ז בסי' ח' ס"ק י"א דאפי' הליכה לא הוי הפסק. והפ"ח בסי' ק"מ כתב דשתיקה שהוא לצורך לא הוי הפסק ושלא לצורך הוי הפסק בודאי בזה צדקו דברי הפ"ח דבצורך לא הוי הפסק שהרי אפי' דיבור לא הוי הפסק דלא גרע מגביל לתורא. ונ"ל דאפי' שלא לצורך לא הוי הפסק. וגם הש"ל מודה בזה דדוקא בשמע קול רעמים דאין כאן דבר שיחול עליו הברכ'. וכן בבירך ולא עלה בידו כההיא דירושלמי דנסב פוגלא והוא מסופק אם יבא לידו כמ"ש הב"י שהבאתי בס"ק ז'. בזה כתב הש"ל דשתיקה לאחר כדי דיבור הוי הפסק אבל בבירך ונפל מידו וצריך להגביה ואפי' צריך לילך כמה פסיעות כיון שהוא לצורך גם הש"ל מודה דא"צ לברך כמו גביל לתורא. אפי' שתק שלא לצורך כלל נ"ל דגם בזה לכ"ע א"צ לברך כיון שיש דבר שיחול הברכה עליו בודאי. וראיה לזה שהרי בודאי תיכף לסמיכה שחיטה חמיר טפי שהיא מדאורייתא כדאית' בזבחים ל"ג וכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מע"ק הלכה י"א תיכף לסמיכה שחיטה שחט במקום אחר או ששהה שחיטתו כשרה עכ"ל. ועיין בס"ק שאח"ז שנאריך בדבר זה אי"ה. וא"כ כ"ש בין ברכה לאכילה דלא מצינו בש"ס אלא דדיבור הוי הפסק דאתי דבור ומבטל לדבור. אבל שתיקה לא מצינו כלל דהוי הפסק ולא מצינו ג"כ שיאמרו תיכף לברכה אכילה כמ"ש הט"ז בסי' ח' ואפי' באלו שאמרו חכמים תיכף לנטילה ברכה אין הכוונה בתוך כדי דיבור כדאיתא להדיא ברשב"א. והביאו הב"י בסימן קפ"ח וז"ל. בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול כו' כדי שיעיין בברכה ושיערו חכמים שבשיעור זה יש לעיין בד' ברכות של מזון וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה. ושמעינן מינה דהא דאמרי' תיכף לנט"י ברכה לאו דוק' תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה. ומיהו אפשר למיפסק ממש בכדי לא מפסקינן אלא תיכף עכ"ל. ומדלא כתב ושיערו חכמים כו' ומש"ה בשיעור זה ליכא הפסק דהוי משמע דטעמא דלא הוי הפסק משום שהוא לצורך. א"ו משמע דבודאי לצורך אפילו טובא לא הוי הפסק כמו גביל לתורא אלא דשמעינן מינה דאפי' שלא לצורך כלל לא הוי הפסק בשיעור זה דזה נקרא תיכף ואפי' לכתחילה מותר בשתיקה. אבל להפסיק ממש ר"ל בדבור בכדי אסור ואם כן כ"ש דתיכף לברכה אכילה לא מצינו בש"ס כ"ש דשתיקה לא הוי הפסק אפי' שלא לצורך כלל. ואפי' אי נימא דהליכה כ"ב אמות הוי הפסק אבל לא בשתיקה. וגדולה מזו כתב הט"ז בסי' רכ"ז סעיף ג' בשמע קול רעמים דמותר לברך אח"כ. ועיין בכלל ס"ג ס"ק ה' מה שנכתוב שם אי"ה. עכ"פ בזה נ"ל דלכ"ע אין צריך לברך ואפי' הש"ל מודה בזה רק דלכתחלה בודאי צריך ליזהר כמ"ש המ"א להדיא בסי' ר"ו ועוד שהרי אפי' בתיכף לגאולה תפלה לא מצינו שאם לא סמך שיחזור ויאמר גאולה וכן בסמיכה כמו שנכתוב אי"ה וא"כ ה"ה הכא וכ"ש דלא יחזור ויברך:

י

לדין י'
[י] המ"א בסי' קס"ו הוכיח דהליכה אפי' מפינה לפינה הוי הפסק בין ברכה להמצוה ע"ש ואף דבסימן ר"ו הכריע דשתיקה לא הוי הפסק אפי' הרבה ס"ל דהליכה גרע טפי ואפי' הליכה מועטת הוי הפסק ולכן תמה שם על רמ"א ביו"ד סי' י"ט שכ' שאם אין המקום נקי יכול לברך בבית אחר והניח בצ"ע. והוכיח כן מגמ' דזבחים ל"ג דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה ומוכח התם דאפי' פסיעה אחת הוי הפסק ולא נקרא תיכף. ולי העני צ"ע כיון דמדמה זה לסמיכה הרי בסמיכת גופה כ' הרמב"ם וכ"כ בפירושו בפ"ט דמנחות דדוקא אם סמך חוץ לעזרה לא הוי תיכף וצריך לחזור ולסמוך בפנים. אבל אם סמך בעזרה והלך למקום אחר א"צ לחזור ולסמוך ונעתיק לשונו אי"ה לקמן. וא"כ כ"ש לענין ברכה דלא מצינו בש"ס אנא דילפינן מסמיכה וכמו שכתבתי בס"ק הקודם. וכמו שהוכיח הט"ז בסימן ח' לשיטתו. דאין חילוק בין שהיה להילוך דבשיעור כ"ב אמות אפי' ביושב במקומו הוי הפסק. ובפחות מזה אפי' הליכה לא הוי הפסק. וכן מוכח מרמב"ם שכתב ואם שחט במ"א או שהה עכ"ל. הרי להדיא דאין חילוק וכן משמע מרשב"א שהבאתי בס"ק הקודם דפחות משיעור נטילת של ד' בני אדם הוי תיכף ומשמע דאין חילוק בין יושב או הולך. ומה שכתב המ"א דלא גרע מדבור צ"ע שהרי בכמה מקומות מצינו שהתירו הליכה בתפלה בסי' צ' סעיף כ"ז. ובסי' צ"ב סעיף ב'. ובסי' ק"ד סעיף ג' ובסי' פ"ט ולא מצינו בשום מקום שיתירו הדבור אם לא שמא יהרגנו. ובסימן ק"ג ס"ק ג' כתב המ"א דהליכה אינו חשיב הפסק כל כך כמו הדבור. ומשמע אפי' יותר מכ"ב אמה ולא לשתמיט לאחד מן הפוסקים הראשונים לחלק בשהייה דכ"ב אמות שיהיה הפסק ואף שהתוס' בסוטה כ"כ י"ל היינו לענין דלא הוי תיכף וכן העתיק בד"מ סי' קס"ו. ואף שבש"ע כתב דהוי הפסקה ע"כ נ"ל דאין כוונתו שיצטרך לחזור וליטול ידיו דכיון די"א דאין צריך כלל תיכף לנט"י המוציא וא"כ איך יצטרך לחזור לברך ברכה לבטלה. אלא ע"כ דכוונת רמ"א בש"ע ג"כ רק להורות שיזהר בזה ולחוש לדעת האומרים דבעינן תיכף לנטילה המוציא. ועוד שהרי אפי' באמצע תפלה יש פוסקים דאם שח במזיד חוזר בסימן ק"ד ולא מצינו לשום פוסק בהילוך כ"ב אמות וכ"ש אם ההילוך הוא לצורך דאפי' בדבור מותר ובסי' ס"ו דאסור להפסיק בעטיפת טלית בין גאולה לתפלה לאו מטעם הפסק אלא משום דבעינן תיכף לגאולה תפלה והיינו תיכף ממש:

ואמנם אם שינה מקומו. נ"ל דדינו כדברים שאינן טעונין ברכה במקומן שהרי קודם שאוכל הכל שוה ולא שייך לקבעיה הדר דאפי' בפחות מכזית כתב המ"א בסימן ר"י דדינו כפירות. וכ"ש כאן שלא אכל כלום. וא"כ אם בירך בחדר זה וקודם שטעם הלך בחדר אחר ולא היה דעתו בשעת ברכה או לבית אחר אפי' בדעתו צריך לחזור ולברך דלא עדיף אפי' אכל כאן היה צריך לחזור ולברך כדאיתא בסי' קע"ח כ"ש כאן שעדיין לא טעם כלום. אבל מפנה לפנה אפי' באין דעתו או מחדר לחדר והיה דעתו עליו לא חשיב הפסק ונ"ל דאפי' בהילוך יותר מכ"ב אמות שלא מצינו דין זה בשום פוסק:

ולברר דין זה נעורר מה שצ"ע בדברי המ"א ולדעתי הם מרפסין אגרא ולא זכיתי להבינם כלל מה שכתב וז"ל אפי' למ"ד שמה ביאה לסמוך לפני הפתח ולעיוליה ולשחטיה אצל הפתח מבפנים אלא ע"כ כשהולך ממקום למקום חשיב הפסק אפי' הליכה מועטת וכ"מ סוף פ"ב דמדות (ט"ס וצ"ל פ"ט דמנחות) במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה עכ"ל הנה מה שכתב לפני שער נקנור וכ"כ עוד לפני הפתח ע"כ א"ל חוץ לפתח דלמה לי להוציא קרבן לחוץ ומכ"ש לפי מה שכתבו תוס' שם דבעינן סמיכה לפני ה' ושער ניקנור היה לפני ה' שהרי משקין שם הסוטות וכתיב בה לפני ה' וע"כ כוונתו או שהוא ט"ס וכוונתו כפתח:

אך צ"ע שכרי בברייתא איתא שם דסמיכת אשם מצורע לא היה תיכף שהיה סומך בשער ניקנור ושוחט בעזרה. וא"כ הכי ה"ל להקשות מדפריך דוקא למ"ד לא שמיה ביאה משמע אבל למ"ד דשמיה ביאה לק"מ. והרי אפילו לדידיה קשה דלמה תני בברייתא דלא הוי תיכף הא לפי ס"ד דמקשה שיכול לשחוט אצל הפתח וא"כ לא היה רק הליכה מועטת דהיינו מחלל הפתח לתוך עזרה אלא ע"כ דאפי' פסיעה אחת הוי הפסק. גם מה שכתב דהא אפי' ברכה אחרונה צריך דוקא במקומה ק"ו ב"ר לא ידעתי דזה דוקא בפת או בשבעה מינים משום שהם חשובים או משום שהם דאורייתא משא"כ שאר מינים דאין טעונין ברכה במקומן והיכא דלא אפשר כתב המ"א בסי' קפ"ד דאפי' בפת יכול לסמוך לברך בחדר אחר אם היה דעתו על זה כגון שהמקום אינו נקי וא"כ ה"ה לברכה ראשונה ולכתחלה ודאי דאסור להפסיק אפי' בשתיקה. אבל בדיעבד קיי"ל בסי' קפ"ד דאפי' בפת יצא והיכא דלא אפשר דאפי' לכתחילה ומ"ש דבאגודה משמע שהכל בבית אחד ז"ל אגודה השוחט במקום טינוף כמו בית המטבחים יברך חוץ למטבחים ברחוק ד"א במקום נקי ולא ידבר עד אחר השחיטה עכ"ל. ולא הבנתי מה משמע מאגודה יותר ממה שכתב רמ"א. וגם מדברי אגודה בשבת שהביא אין ראיה כלל לומר דדוקא מפנה לפנה. דבאמת אין שום טעם לומר דבית החיצון יהיה כמו מפנה לפנה דדוקא במחיצות סוכה שבבית כתב המרדכי כיון שאינן עשויות אלא למצות סוכה חשוב כמפנה לפנה כדאי' בסי' רע"ג מ"א ס"ק ב'. משא"כ במחיצות המרחץ ואדרבה נ"ל להוכיח דע"כ מ"ש האגודה דהוי כמפנה לפנה לאו דוקא. אלא ר"ל דלא חשיב כמבית לבית דלא מהני דעתו אלא כמחדר לחדר. שהרי כתב בפרק ע"פ סי' ע' ואם קידש בבית אחד ודעתו לאכול בבית אחר אינו יוצא אבל קידש בבית ודעתו לאכול בעליה יוצא והתוס' הביאו ראיה מירושלמי עכ"ל. ועיין בתוס' פרק ע"פ דף ק' ע"ב ד"ה ידי קידוש. עוד כתב האגודה שם אבל אם קידש בזוית זו ודעתו לאכול כאן ונמלך לאכול בזוית אחרת בבית יוצא עכ"ל. הרי להדיא דס"ל דמפנה לפנה לא בעינן דעתו וא"כ אדרבה מוכח שמה שכתב בשבת והיה דעתו ר"ל דהוי כמחדר לחדר דבעינן דעתו ועכ"פ מהני דעתו. וא"ל דא"כ שיש מחיצה בין בית המטבחים למה כ' האגודה ורמ"א שירחיק ד' אמות מבית המטבחים. ולכן דעת המ"א דמיירי הכל בבית אחד ניחא. י"ל דס"ל דמחיצה של בית המטבחים דינה כבית המטבחים והוי כמחיצה של בית הכסא כמ"ש המ"א בסימן פ"ג שצריך להרחיק גם מן המחיצה ד' אמות:

ומ"ש דתוס' בפסחים ק"א ד"ה ור"י כתבו דהוי הפסק משמע אפי' מפנה לפנה לא ידעתי הוכחתו. די"ל דדוקא התם אותן אנשים שקדשו בבהכ"נ דהוי לבית אחר לגמרי חשיב הפסק אבל אפי' מחדר לחדר לא הוי הפסק כמו דלרב ושמואל דסבירא להו דשינוי מקום הוי כהיסח הדעת וסבירא להו דדוקא מבית לבית אבל מחדר לחדר אם היה דעתו מכ"ש מפנה לפנה לא הוי שינוי מקום לעשות היסח הדעת. ה"נ לר"י עכ"פ לא הוי הפסק וכמ"ש בסי' הקודם דאפי' הליכה לא הוי הפסק. אלא דהתוס' סבירא להו דלא מסתבר לומר דגם בזה יחלוק ר"י על רב ושמואל דלא יהיה נחשב אפי' להפסק כיון דהוי מבית לבית אבל מפנה לפנה י"ל שפיר לכ"ע לא הוי הפסק כמו דלא הוי שינוי מקום. ועכשיו נשוב לראות אם יש קיום להוכחת המ"א דאפי' פסיעה א' הוי הפסק מסוגיא דזבחים. וראיתי שבתשובת ח"צ סי' קכ"ח וגם בתשובת ח"י הקשה ג"כ קושיא זו שהקשה המ"א ע"ד כמו שכתבתי והנאני. ולדעתי מן השמים הניחו לו מקום לתרץ קושיא זו שנתחבטו כל גדולי עולם. ואחר שראיתי שאין אחד מהם שירד לעין בדברי רמב"ם למקור הדין ולדעתו בזה יתורץ קושיא זו. אך דברי רמב"ם צריכין ביאור:

וז"ל הרמב"ם בפ"ג מהלכות מע"ק הל' י"א אין סומיכין אלא בעזרה סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך מבפנים ואם בעל הקרבן עומד בחוץ והכניס ידו לפנים וסמך סמיכתו כשרה והוא שיסמיך בכל כחו ואין סומך אלא טהור ואם סמך הטמא סמך. עוד כ' בהלכה י"ב וז"ל ובמקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה ואס סמך במקום אחר או ששהה שחיטתי כשרה והסמיכה שיורי מצוה לפיכך אם לא סמך כשר ואינה מעכבת כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ שמ"ש שחיטתו כשרה נלמד ממ"ש דאם לא סמך כשר ע"ש. משמע דבשהה הסמיכה פסולה רק דהשחיטה כשרה. ובודאי בסמך חוץ לעזר' נמי דינא הכי דאם שחט כשרה דהסמיכ' אינה מעכבת וא"כ צריך עיון למה כתב הרמב"ם דאם סמך חוץ לעזרה יחזור ויסמוך לפניה. הא אפי' בסמוך בעזרה דינו הכי כיון דסמיכתו פסולה. וא"כ היה לו לכתוב דין זה בהלכה י"ב סמך שלא במקום שחיטה יחזור ויסמוך כו' ואם שחט כשרה דידעינן דל"ש סמך חוץ לעזרה או בעזרה. ומדבריו משמע דדוקא בחוץ לעזרה הסמיכה פסולה. אבל בסמוך בעזרה אפי' הסמיכה כשרה. גם יל"ד דלכ"מ הול"ל לכתוב שהסמיכה שיורי' מצוה. כיון שהוא נתינת טעם. ולמה כתב והסמיכה כו'. עוד דקדק התוי"ט שם במשנה למה כתב הרמב"ם ותיכף לסמיכה שחיטה שהוא לשון המשנה והא בגמ' משני ה"ק שתיכף לסמיכה. ודרכו של הרמב"ם להעתיק לשון הגמרא:

ואמנם הא דקיי"ל תיכף לסמיכה שחיטה הוא מה"ת כדאיתא בזבחים להדיא. צריכין אנו לחקור כמה הוא שיעור התיכף מה דיני אם המקום שסמך בו הוא דחוק לו לשחוט וצריך להוליך הקרבן למקום אחר. או שצריך לשתות אם צריך לחזור ולסמוך. דלכאורה מוכח מגמרא דזבחים הנ"ל דשיעור כ"ב אמות בהילוך לא הוי תיכף. והרי הרמב"ם הנ"ל שכתב אם הלך או שהה כו' משמע דהילוך ושהה שוין. וכ"כ הט"ז בסי' ח'. ולפ"ז וכי נימא דאם שהה בהרבצת הקרבן ובבדיקת הסכין או אם ימצא פגימה בסכין וצריך לתקנו או להביא סכין אחר ויהיה השהייה יותר מכ"ב אמות שיצטרך לחזור ולסמוך. ולא מצינו זה במשנה ובגמ' שום רמז מזה. דאדרבה משמע שהבהמה היתה עומדת על רגליה בשעת סמיכה כדאיתא ביומא ופרו היה עומד כו'. וא"ל דכל מה שהוא צורך השחיטה לא הוי הפסק קשה דהא הולכת אשם מצורע הוא ג"כ צורך שחיטה ואפ"ה אמרינן דלא הוי תיכף:

והתוס' במנחות צ"ג ד"ה ידו הקשו ל"ל קרא ידו ולא יד אשתו תיפוק ליה דהוי מ"ע שהזמן גרמא דשחיטה דוקא ביום וא"כ א"א לסמוך בלילה אפי' בסוף הלילה דצריך להפסיק בשחיטת התמיד והניחו בקושיא. משמע לכאורה דאפי שהייה מרובה הוי הפסק דאל"כ לא קשה מידי. אם לא שנא' דס"ל דזה לא נקרא צורך הקרבן להמתין כיון שאסור לו לשחוט.

עוד יל"ד דלמה ליה למתני' להאריך במקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה. הול"ל בקיצור תיכף לסמיכה שחיטה וממילא ידעינן דצריך לשחוט במקום שסמך. דאם לא כן לא הוי תיכף:

אבל לפי מ"ש הרמב"ם בפירושו על המשנה שם יתיישב הכל בעז"ה. וז"ל ותיכף לסמיכה שחיטה שתהא תיכף סמיכ' ולא יהיה ביניהם איחור והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכים וכל זמן שסומך חוץ לעזרה חוזר וסומך במקום שחיטה עד שיסמוך שחיטה לסמיכה ולא יפסיק ביניהם מעשה אחר שנאמר וסמך ושחט עכ"ל. הרי להדיא שמפרש הא דבמקום שסומכין שוחטין דלא כרש"י אלא דר"ל במקום שסומכין מחוייב שתהיה ראויה לשחיטה. וע"ז אמרה המשנה הטעם שתיכף לסמיכה כו'. אבל מחוץ לעזרה אפי' פסיעה אחת לא הוי תיכף. אבל אם סומך בעזרה אף שיפסיק הרבה. מדאורייתא מקרי תיכף דההיקש דוסמך ושחט אינו אלא שיסמוך דוקא בעזרה במקום הראוי לשחיטה. ואמנם מדרבנן אפילו כשסמך בעזרה תקנו שיהיה תיכף לשחיטה בלי הפסק מה דאפשר. ולכן לריב"י דבעינן מרחק צפון אפי' אם מעייל ידו ויסמוך בעזרה לא הוי תיכף מדרבנן. ומש"ה אמרו בברייתא דאשם מצורע לא היה תיכף. ור"ל מדרבנן. אבל מדאורייתא בודאי הוי תיכף אף לרב"י למ"ד לא שמיה ביאה ומעייל ידיו לפנים ועלתה לו סמיכה זו. דבמקום דלא אפשר הניחו על דאורייתא שיוצא בסמיכה זו. וה"ה בדיעבד בעבר וסמך בעזרה ושהה או הלך למקום אחר דעלתה לו סמיכה זו. דא"ל שיחזור ויסמוך מדרבנן שהרי סמיכה הוא בכל כחו והוי עבודה בקדשים (ואף דאמרינן שם דסמיכת אשם מצורע הוא דרבנן לחד מ"ד היינו כשלא סמך כלל כמו קרבן נשים אבל כשכבר סמך לא רצו חכמים לתקן). ולפ"ז אתי שפיר במתני' דאם היה תנא רק תיכף לסמיכה שחיטה ה"א כפי' רש"י דמדאורייתא בעינן תיכף אפי' בסמך בעזרה דכולה מתני' מיירי מדינא דאורייתא כדאית' התם הכל סומכין כו'. ולכן תני במקום שסומכין שוחטין וכפי' הרמב"ם. דהיינו במקום הראוי לשחיטה דהוא באמת מדאורייתא. וא"ל דלפ"ז איפכא ה"ל למיתני במקום ששוחטין סומכין י"ל דמקום ששוחטין משמע בבית המטבחים במקום הטבעות וכפירש"י שם ששם מקום שחיטה לכל הקרבנות. וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' בהב"ח. ובאמת לאו כללא הוא שהרי פר של יוה"כ נשחט בין האולם ולמזבח. ואשם מצורע נשחט אצל שער נקנור. כדפסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות מחוכ"פ. דכיון שהסמיכה היה שם ולכן הוצרך לשחטם במקום שסומכין. ולכן תני במקום שסומכין. וא"כ ממילא כל אחד ואחד סומכין במקוה הראוי לו:

ולפ"ז מתורץ שפיר קושית תוס' במנחות. דבאמת סמיכה הוי מ"ע שלא הזמן גרמא שהרי יכול לסמוך בלילה ולהמתין בשחיטתו עד אחר שחיטת התמיד דמדאוריית' הוי סמיכה מעליא. ובזה מיושב קושית העולם על תוס' ברכות נ"ב שהקשו למה לא חשיב תיכף לסעודה ברכה. ותירצו משום דהוא ברייתא והוא תמוה דהא גם תיכף לסמיכה שחיטה הוא משנה. ובזה א"ש דמתני' מיירי מתיכף דאורייתא ונ' תכיפות דחשיב הוא הכל מדרבנן. ותיכף לסמיכה דחשיב היינו בעזרה גופה:

ומעתה נשוב לפרש דברי הרמב"ם ויהיו מדוקדקים דבהלכה י"א כתב דינא דאורייתא. ולכן כתב אין סומכין אלא בעזרה ואם סמך בחוץ חוזר וסומך בפנים דזה מדאוריית' פסול הסמיכה. ולכן כתב וחוזר וסומך בפנים. ולא כתב חוזר וסומך במקום ששוחטין. דבאמת זה אינו אלא מדרבנן. דכל העזרה כשר לסמיכה מדאורייתא. ומ"ש הוא שיסמוך בכל כחו הוא מגמרא. ומה שכ' ואין סומך אלא הטהור ואם סמך הטמא סמך. וע' בכ"מ שדחק עצמו מאד. והל"מ השיגו. ולכן כתב דכוונת הרמב"ם דאם סמך דהיינו שהכניס ידו לפנים. וגם זה דוחק גדול שהרי זה כבר כתב הרמב"ם ואם בעל הקרבן בחוץ והכניס ידו כו'. ובאמת א"צ לכל הדוחק הזה. דהא פריך הגמרא ואי סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעול ולסמוך דרחמנא אמר לסמוך ומשני גזרה שירבה בפסיעות ע"ש. הרי להדיא דמדאורייתא מותר לכנוס ולסמוך. ולכן כתב הרמב"ם דאם סמך סמך. דהיינו מי שנתחייב בסמיכה ונכנס לעזרה וסמך שחיטתו כשרה. (ודע דבפ"ד מהלכות מחוסרי כפרה הל' ב' נתקשה שם הלחם משנה בדברי הרמב"ם ולע"ד לק"מ דבהדיא איתא דלכך טמא אין סומך לכתחלה משום דמסתמא מכניס ראשו ורובו ע"ש) ובהלכה י"ב כתב דינא דרבנן דבעזרה גופא במקום שסומכין שוחטין ולא זה בלבד שישחוט באותו מקום אלא שיתכוף כל מה דאפשר ולכן לא כתב הרמב"ם כלשון דמשני הגמ' דה"ק שתיכף לסמיכה כו'. דדינא דמשנה היינו תיכף דאורייתא. דהיינו שתהיה בעזרה. כבר כתב הרמב"ם בהלכה י"א אבל בהלכה י"ב דמיירי מתיכף דרבנן. ולצחות הל' כ' בל' המשנ' וא"כ הם ב' דברים שאינן תלוין זה בזה ולכן כתב במקום שסומכין לאפוקי שלא יסמוך בזוית זה וישחוט באחרת ואחר זה כתב דאפילו במקום שחיטה יהיה תיכף. ובדיעבד ששהה או הלך בודאי דאסור לחזור ולסמוך דהוי עבודה בקדשים כיון שכבר יצא ידי סמיכה דאורייתא. וזה ממילא נשמע דהסמיכה דאורייתא כשרה. והסמיכה דרבנן א"א לתקן עוד. ולכן כתב שחיטתו כשרה ולא הזכיר מסמיכה כלל וממילא נשמע ואח"ז כתב וסמיכה שיורי מצוה דבדיעבד אפי' לא סמך כלל שחיטתו כשרה:

ולפ"ז לק"מ קושית המ"א שהרי חלל שער ניקנור אף דקרו' לפני ה' כמו שכתבתי. מ"מ לא נתקדש בקדושת עזרה ודם שיצא לשם נפסל כדאיתא בפסחים פ"ה. וא"כ למ"ד דשמיה ביאה וא"א להכניס ידיו ודאי שפיר קתני בברייתא דלא הוה תיכף שהרי כיון שצריך ע"כ לסמוך בחלל השער ושם פסול לשחיטה. וא"כ אין סמיכה זו כלום ולא הוי תיכף אפילו כשישחוט סמוך לפתח. דאף דאי נימא דע"כ למ"ד שמיה ביאה ע"כ ס"ל דתיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא כדאיתא שם דאי ס"ל דהוי דאורייתא היאך יהיה סומך במקום דפסול לסמוך עכ"פ א"א שיהיה תיכף וא"כ שפיר קתני דלא הוי תיכף. אבל למ"ד לא שמיה ביאה יכול לסמוך בעזרה והוי תיכף דאוריית' ומשני דבאמת מאי דתני בברייתא דלא הוי תיכף היינו תיכף דרבנן דס"ל כר"י ב"י דבעינן מרחק צפון:

עוד י"ל בלא"ה לא ידעתי מה קושיא כ"כ דהא המקשן אינו עוסק עתה לפרש הברייתא. דבתר הכי פריך הש"ס מאי קסבר ולא הביא ברייתא זו אלא להקשות לעולא. וא"כ למ"ד שמיה ביאה לא יכול להקשות רק על הלשון דברייתא דתני לא היה תיכף. ויש לדחות באמת כקושית המ"א דגם זה לא הוי תיכף. אבל למ"ד לא שמיה ביאה אפילו אם נאמר דזה לא הוי תיכף מ"מ קשה לעייל ידיו ויהיה תיכף. ובתר דמתרץ הש"ס כרבי ממילא לא ק' אפי' למ"ד שמיה ביאה דמוקי נמי כר"י ב"י ולעולם י"ל דזה הוי תיכף אלא דוקא בהילוך כ"ב אמות ועכ"פ אין להוכיח מכאן כלום. ולענ"ד דברי רמ"א בי"ד שרירין וקיימין ודוקא מבית לבית או מחדר לחדר ולא היה דעתו. ואפי' הילוך כ"ב אמות אע"ג דלא הוי תיכף כמ"ש תוס' בסוטה. אבל לא מיקרי הפסקה לענין להצריך ברכה:

יא

לדין י"א
[יא] עיין בס' קס"ז בט"ז ס"ק ח' שכתב דדוקא לאכול אסור אבל טעימה מותר מדלא אמר אסור לטעום עד שיתן כו'. והנה נעלם ממנו שבאמת בגיטין סוף פ' הניזקין איתא להדיא אסור לטעום כלום. וכן הוא גירסת הרא"ש בפ' כ"מ. ועוד דבברכות (דף מ"ז ע"א) איתא בהדיא בגמרא דאין חילוק בין אסור לטעום ובין אסור לאכול ע"ש (וצ"ע דבשבת דף ק' ע"ב בתוס' ד"ה לימא כתבו ג"כ חילוק זה) ויפה כ' הב"י דלרש"י דס"ל דבעינן דוקא צורך המוציא. ע"כ אסור לטעום. ואפשר שגי' הב"י היה אף בפרק כיצד מברכין אסור לטעום. ולפ"ז היה משמע דבזה מותר להפסיק אפילו לכתחלה. כיון דאסור לטעום. אך ראיתי ברמב"ם הלכות עבדים פ"ט ובסמ"ג עשין סי' פ"ז משמע דאין זה אלא מדת חסידות. אבל בסמ"ג עשין סי' כ"ז כ' בהדיא אסור לאכול עד שיתן. ובאמת הדבר תמוה על הרמב"ם דלמה השמיט הא דאסור לאכול. ולא כתב רק שחכמים הראשונים לא היו אוכלים. ואפשר שגי' היה לא יאכל עד שיתן כו'. וכ"כ הכל בו בהדיא דלכתחלה אסור להפסיק מוכח דדוקא אכילה אסור אבל טעימה מותר. ונ"ל דאין נ"מ בין הגרסאות דבאמת טעימה בעלמא מותר. וזה דוקא כשאינו רוצה לאכול בקביעות. אבל אם קובע עצמו לסעודה קבועה אז אפי' לטעום אסור:

יב

[יב] צ"ע אם הפסיק בדבור פחות מכ"ד אס נקרא הפסק. ולפי הסברא נראה דהוי הפסק. וכ"מ מדברי בה"ג שהביא בא"ר סי' קס"ז ס"ק ז' וז"ל. אם ענה אמן בתר נפשיה הוי כדברים בטלים עכ"ל. וכ"מ מלשון הש"ע שכתב אמר הביאו מלח או שאמר הביאו לפתן אע"ג דהוי פחות מכ"ד:

יג

לדין י"ב
[יג] הא דכתבתי כ"ז הוא לפי מ"ש בד"מ בסי' ס"ה. וכ"כ רמ"א בש"ע שם דהכי נהוג. וע"פ הכרעת המ"א שם בדעת השר מקוצי דק"ש והלל ומגילה הכל דין אחד. דבגברא דחוי חוזר לראש וא"כ בודאי דה"ה בכל הברכות הדין כן ואמנם דברי המ"א צ"ע שהרי בסי' תכ"ב כתב בשם ד"מ דדוקא בק"ש מחמרינן אבל בהלל ומגילה שהוא דרבנן אפי' ע"י אונס א"צ לחזור לראש. וע"ש בד"ה דהוי ספיקא דדינא א"כ עכ"פ בק"ש דאורייתא ראוי להחמיר אפי' ע"פ אונס אחר. ודלא כמ"ש המ"א כאן ומדלא הגיה הרמ"א בהלל ומגילה דמחמת אונס חוזר לראש. צ"ל דמ"ש בהי' ס"ה והכי נהוג היינו דוקא בק"ש דהוי דאורייתא. ולפ"ז כיון דהוא ספיקא דדינא לכן בהלל ומגילה יחזור לקרות בלא ברכה אפי' היכא דגברא חזי רק מחמת אונס אחר וכ"ש בק"ש שהיא דאורייתא. ובשאר ברכות אפילו אם היה גברא דחוי א"צ לחזור לראש. וכדעת הרי"ף ורמב"ם דדוקא בתפלה החמירו. אמנם בבהמ"ז צ"ע שהיא דאורייתא רק שיש ברכה לבטלה צ"ע. ונ"ל דכשהאדם או המקום אינו ראוי יחזור לראש ובאונס אחר צ"ע.

יד

לדין י"ג
[יד] כתב הרשב"א בחי' דף י"ב וכ"כ הב"י בשמו בסימן תקפ"ה. בענין דלקח כוס מים ואמר בפה"ג שהכל כו'. דלשיטת הגאונים בסי' ר"ט דיצא היינו דהוי כמוסיף שבח באמצע ברכתו ומסיים בענין הברכה. אבל שיטת רש"י שם כיון שאמר בפה"ג סיים הברכה. ומה מועיל או מוריד מה שאמר אח"כ שהכל. דמה שיאמר אח"כ הוי הכל תוספת לאחר הברכה והיאך קורא אותה חתימה. וסיים שם ואעפ"כ שב וא"ת עדיף עכ"ל. עוד כתב שם בחדושיו דלרש"י בפתח יוצר אור וסיים במעריב ערבים כיון דארוכה הייא ננרר אחר הפתיחה. הרי בהדיא דברכה קצרה ודאי דאסור לענות לכתחלה. ובדיעבד באנו למחלוקת הגאונים ורש"י וז"ל רמב"ם סוף פ"י מהלכות תפלה התחיל להתפלל קודם ש"ץ והגיע הש"ץ לקדושה לא יפסיק ולא יענה קדושה ואיש"ר ואצ"ל בשאר ברכות. וכתב הל"מ שר"ל שלא יפסיק לענות אמן לשאר ברכות ודבריו דחוקים דהול"ל ואצ"ל לשאר אמנים אבל הכ"מ כתב וז"ל כיון דבאמצע תפלה אפי' בין ברכה לברכה באמצעית לא יפסיק כ"ש שלא יפסיק באמצע שום ברכה משאר ברכות הנהנין או ברכות המצות עכ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף