נזר הקודש/מכות/ג/ב
ג] גמרא. מתיב רב כהנא, אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו'. אמר רבא הכא במאי עסקינן במלוה על המשכון וכו'. אמר רבא הכא במאי עסקינן במלוה על המשכון וכו'. וקשה מדוע לא משני הש"ס דמיירי שהתנה בע"מ שלא תשמטני שביעית והלוה מודה בזה. אמנם לפי מה שכתבנו דע"כ רב יהודה אמר שמואל דסובר דבהלואה לעשר שנים ישנו לתורת שמיטה ע"כ סבר דשום התחייבות לא מהני נגד אפקעתא דמלכא, וממילא לא מהני גם כן הא דע"מ שלא תשמטני שביעית.
ד] גמרא. ואמר רב יהודה אמר שמואל, האומר לחבירו על מנת שלא תשמטני שביעית שביעית משמטת. ופריך לימא קסבר שמואל מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, והאיתמר האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה וכו'. יעוי"ש. וקשה מאי פריך, הלא לפי מה שכתבנו איכא למימר דקסבר שמואל דשאני שביעית דהתורה רבתה דלא מהני שום התחייבות, משא"כ אונאה דכיון דלא רבתה תורה דלא מהני התחייבות, להכי יכול אדם לחייב את עצמו בדבר שבממון. וע"כ צריך לומר דזה כוונת הש"ס באופן אם אמרינן דמימרא זו דשמואל הוי אליבא דאיכא דאמרי דסבר לעיל במלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו, נמצא דלפי זה דשביעית דומה לשאר איסורים, ואם מהני התחייבות בדבר שבממון בשאר איסורים כן מהני גם בשביעית. ומזה ראיה לשיטת הפוסקים דסברי להלכה כלישנא בתרא, משום דסתמא דש"ס מסייע ליה.
תוס' ד"ה המוסר שטרותיו לבי"ד. פירש הקונטרס דהיינו פרוזבול. ולא נראה, דהא במס' שבועות קתני המוסר שטרותיו לבי"ד, והדר תנן פרוזבול וכו' יעוי"ש. ונראה לפרש דכוונת רש"י הכא לפרש דהמוסר שטרותיו היינו פרוזבול, משום דאין לפרש שטרות ממש, דא"כ תקשה נחזי בתוך השטר זמן הלואה עד כמה, להכי מפרש רש"י דשטרות דהכא היינו פרוזבול.
תוס' ד"ה ושמואל אומר. וא"ת מי דמי הכא בשביעית ודאי עקר וכו'. וי"ל דה"נ מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם. יעוי"ש. והנה אפילו באופן שהזמן פרעון הוי אחר השביעית, ועיקר החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו כמבואר בבבא בתרא (ה.) יעוי"ש, מכל מקום עדיין אין לומר דבזה ודאי עקר, כיון דעכ"פ יכול אדם לפרוע תוך זמנו, ואין זה ודאי עקר. ובזה מיושב הא דהקשה הרמב"ן בגיטין (לו.) מדוע תיקנו פרוזבול, ולא תיקנו שיאמר בתנאי דלא תשמטנו בשביעית. ולכאורה דבריו תמוהין, דהרי באופן שזמן פרעון אחר השביעית לא מהני תנאי זה מטעם דודאי עקר. אמנם ע"כ סבר הרמב"ן גם כן דגם באופן זה לא שייך ודאי עקר, וכמו שכתבנו.
כתב בס' יראים (סי' רעח), חוב שעבר עליו שביעית אין רשאי הלוה לעכבו אלא עפ"י המלוה, שכל זמן שלא השמיטו המלוה חייב לפרוע, אלא לוה מזמין מלוה לדין שישמט חובו כאשר צוה ובי"ד מחייבו להמלוה לומר משמט אני, ואם אין רוצה המלוה לומר יכופו אותו הבי"ד שיאמר כן. ודוקא בי"ד שבארץ ישראל, אבל בי"ד שבחוץ לארץ אין רשאין לכופו, יעוי"ש. והנה לדבריו יש לעיין מאי פריך הש"ס לשמואל דאמר המלוה לעשר שנים שביעית משמטתו, מהא דתנן במשנתינו אומדים כמה אדם רוצה ליתן וכו', ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו בעי שלומי וכו. וקשה לישני דמיירי שהיה המלוה והלוה בחו"ל, וכיון שאין בי"ד שבחו"ל יכולין לכופו למלוה שישמט החוב, א"כ לא הוי ברי היזקא בדבר השמטת הכסף, דשפיר יוכלו העדים לומר דהם יודעים שהמלוה לא היה אומר שמשמט החוב ברצונו הטוב מצד קיום המצוה, וא"כ היה מוטל על הלוה לפרוע, ולהכי אין בתשלומי הנזק בעדים זוממין מצד כאשר זמם אלא משום הא דהרחבת הזמן גרידא, וצ"ע.
עוד יש לעיין לפי שיטת היראים בהא דתנן (גיטין לז.), היתומים אין צריכין פרוזבול לפי שבי"ד אביהן של יתומים. ולשיטת היראים למה לטעמא דבי"ד אביהן של יתומים, הלא בלאו הכי כיון דיתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואין על הבי"ד לכופם לשמט את המעות, וממילא מחויב הלוה לשלם להיתומים מעות ההלואה.
גמרא. תנא המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום. והנה אם שייך בזה לומר חזקה דלא עביד אינש דפרע בגו זמניה בסתם הלואה שהיא שלשים יום, כתבו התוס' בבא בתרא (ה. ד"ה הקובע) בשם ר"י, דמדייק מהא דאיתא שם הקובע זמן לחבירו, שדוקא קובע, אבל בסתם הלואה ליתא לחזקה זו. וביאור דברי התוס', דעיקר הדברים דהלואה סתם שהיא שלשים יום נלמד מהקרא כדלקמן, שרבתה תורה שמיטה אחרת שהיא כזו, דהיינו דאין המלוה רשאי לתבוע עד שיעבור שלשים יום. נמצא שקביעת הזמן בזה מצד המלוה ולא מצד הלוה, וחזקה זו דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה זהו דוקא בקביעות הזמן שהוא מצד הלוה, משא"כ בסתם הלואה דליתא בזה קביעות זמן רק הטילה התורה איסור על המלוה שלא יגוש את רעהו עד כלות שלשים יום, נמצא שאין בזה קביעות זמן כלל רק דין הוא בדבר התביעה.
 |
ספרי נזר הקודש מונגשים לציבור באדיבות נכד המחבר המו"ל רבי נתן גינזבורג (הזכויות שמורות) |