נזר הקודש/זבחים/טז/ב

נזר הקודש זבחים טז ב

גמרא. שכן לא הותר מכללן. ופירש"י וזר דהותר מכללו בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם. וקשה דבסברא כזו אם זה נחשב להותר מכללו פליגי תנאי, והוא בהא דמצינו בפסחים (דף כג:) דלרבי שמעון נחשב איסור חלב להותר מכללו מטעם שחלב חיה מותר, ולרבי יוסי הגלילי אין זה הותר מכללו כיון שבבהמה אין היתר לחלב, והרי מבואר דפליגי תנאי אם בעינן הותר מכללו בזה המין עצמו, והנה הכא גם כן בדין במה אע"ג דהוי במין אחר לגבי מקדש ע"כ לר"ש נחשב זה הותר מכללו, דע"כ לא גרע זה מהא דחלב חיה לגבי בהמה, וכן תקשה גם לפירוש התוספות בד"ה שכן, וצ"ע.

* * *

א] גמרא. טמא יוכיח. ופירש"י שהותר מכללו אצל קרבן צבור דכתיב במועדו ואפילו בטומאה, ואם עבד בקרבן יחיד חילל, יעוי"ש. מבואר מזה דטומאה הנדחת מפני הקרבן ציבור נחשב הותר מכללו. לפי זה יש לעיין טובא מדוע אנו למידין דעשה דוחה לא תעשה מכלאים בציצית, הא אפשר לומר דשאני איסור כלאים שהותר מכללו בבגדי כהונה. ולנכון כן הקשה התוס' ביבמות (דף ה: ד"ה כולה), ותירץ ר"י דהתם נמי משום דעשה דעבודה דוחה, ועוד דצורך עבודה שאני, יעוי"ש. והנה הביאור צורך עבודה ע"כ היינו משום דאין ללמוד מצורך עבודה מטעם דעבודה חמורה דדוחה גם שבת. ובזה מיושב גם לתירוץ הראשון דפירש ר"י מטעם דעשה דוחה לא תעשה, מדוע לא נלמד מבגדי כהונה דעשה דוחה ללא תעשה מדחזינן דעשה דבגדי כהונה דוחה לאו דכלאים, משום דשאני עבודה דחמירא דהרי דוחה גם שבת. זהו ביאור דברי התוס' שם.

ב] אבל יש לעיין דכל זה ניחא לשיטת הר"א ממיץ (יראים סי' ת"א) והרמב"ם (הל' כלאים פ"י הל"ב) דסברי דכלאים שלא בשעת עבודה אסור, אבל לשיטת ר"ת הובא בתוס' במנחות (דף מא. ד"ה תכלת) ובתוס' בחולין (דף קי: ד"ה טלית), דכלאים גם בשלא בשעת עבודה מותר בבגדי כהונה, וזהו גם דעת הראב"ד (הל' כלי המקדש פ"ח הי"ב), וע"כ שהותרה לדידהו כלאים בבגדי כהונה מטעם היתר גמור, וא"כ ע"כ אין לך היתר מכללו יותר מזה, ושוב תקשה לדידהו היאך ילפינן דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית, הלא שאני כלאים דהותרה מכללו בבגדי כהונה.

ג] והנה לכאורה אפשר לומר דלפי מה שפירש"י דאיסור זרות לא נחשב הותר מכללו מטעם שמותר להקריב בבמה משום דמעולם לא נאסר, א"כ אפשר לומר דגם בהא דכלאים בבגדי כהונה לא נחשב הותר מכללו כיון שמעולם לא נאסר. ובספר ראש המזבח מיישב כן לפי פירש"י. אמנם באמת לא דמי, דהתם בבמה כיון דלא בעינן כהן לעבודה להכי שפיר אין זה נחשב הותר מכללו, והיינו הביאור בזה דעבודת הבמה נחשבת כעבודה אחרת לגבי עבודת המקדש והרי זה כמילתא אחריתי, אבל בהא דבגדי כהונה ע"כ יש איסור כלאים, כגון אם תהיה אחת מהבגדי כהונה בכלאים שלא באבנט שהוא בא בכלאים פשיטא שיש איסור וגם לוקה על זה הלובש, ורק דין הוא באבנט, נמצא שע"כ יש איסור כלאים במקדש וגם בבגדי כהונה עצמן, ורק לצורך עבודה הותרה, ושפיר נחשב זה להותר מכללו. והנה היה לכאורה אפשר לומר דכלאים הותרה אצל אבנט, ואין זה בגדר דחייה אלא הוא בתורת היתר ואין זה הותרה מכללו. אבל זה ליתא, מלבד דהסברא אינו כן, הנה עוד גם מהא דטמא שנחשב להותר מכללו מטעם דנדחה בציבור אעפ"י דסברי הרבה תנאים ואמוראים דטומאה הותרה בציבור.

ד] והנה יש מקום לומר דכלאים בבגדי כהונה אין שם איסור כלאים כלל, והוא דכיון דהלבישה לצורך עבודה הרי זה בדמיון שלובש לצורך העברת המכס, ואין בזה הנאת לבישה, ועיקר הלבישה למצוה ומצות לאו ליהנות נתנו, ולסברא זו כבר נחית הגאון חת"ס (יו"ד סי' סט) ליישב קושיות התוס' במנחות (דף מה. ד"ה הואיל) שהקשו מדוע לא אישתרו כהנים בכלאים כמו שאשתרו כלאים בבגדי כהונה, יעוי"ש. ואעפ"י שיש להעיר לכאורה ולומר דאין זה בדמיון להא דמעביר מפני המכס מפני ששם נושא לשם משא, משא"כ בגדי כהונה נושא לשם לבישה, ולא שייך מצות לאו ליהנות נתנו כיון שעיקר האיסור בכלאים הוא הלבישה המביאה לידי הנאה. אבל אם בשביל זה לא איריא וכאשר יבואר.

ה] דהנה זה ודאי דבאופן שמכוון במשא זו ליהנות מהבגדים הנאת הגנה מחמה וצינה הרי זה לבישה האמורה בתורה, וכמו ששנינו (כלאים פ"ט מ"ו) ובלבד שלא יכוונו, והיינו כוונת הנאה, ומה"ט כתבו התוס' והרשב"א בשבת (דף כט: ד"ה ובלבד) דבאופן פסיק רישא אסור, והיינו דפסיק רישא להנאה ג"כ הרי זה הלבשה האמורה בתורה, ודעת הר"ן בפרק גיד הנשה (חולין לב. מדפה"ר ד"ה אביי) דפסיק רישא מותר באיסורי הנאה, והיינו בענין שאיסורו תלוי בהנאה בעינן כוונת הנאה, ופסיק רישא להנאה אין זה כוונת הנאה וממילא אין זה הלבשה האמורה בתורה, וגם באופן שלובש ממש כמו בלהעביר המכס ג"כ תליא בהנאה, נמצא דההנאה העיקר בזה, ובאופן שלא נהנה או דלא חשיבא הנאה מטעם המצוה אין זו הלבשה האמורה בתורה, ואין כאן איסור כלאים. ולפי זה גם בבגדי כהונה אם באמת לא חשיבא הנאה מטעם המצוה דלא ליהנות נתנו, א"כ הרי חסר בזה התנאי דההנאה ואין זו ההלבשה האמורה בתורה, ואם נפשך לומר דדוקא באופן שנושא לשם משא בעינן הנאה כההיא דמוכרי כסות וכדומה, דהיינו שעיקר הלבישה לצורך מטרה ולא לשם לבישה בעצמותה, אמנם באופן שלובש לשם מלבוש לא בעינן הנאה כלל, אבל זה ליתא, דלא יצוייר הלבשה בלא הנאת הגוף ותמיד כרוכה ההנאה בההלבשה, ומטרת הלבישה היא ג"כ הנאת הלבשה, ומטעם זה המציאו חז"ל הנאה להלבשה והיינו מפני שזהו תמיד המציאות דהלבשה שזהו ההנאה דהלבישה, ובגדי כהונה ג"כ אין עליהם מטרת ההלבשה בעצמותה היינו הנאת ההלבשה, כי מספקא לחז"ל אם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן כמבואר ביומא (דף סח:), נמצא דבגדי כהונה ג"כ אם לאו העבודה לא היה לובשם כלל, וע"כ הלבישה דבגדי כהונה לא למטרת לבישה היא אלא למטרת עבודה עליהן, ואין זו הלבשה האמורה בתורה, וע"כ דבעינן לזה הנאה כמו שהדין בכל הלבישות הבאות שלא למטרת לבישה כהא דמוכרי כסות וכדומה, וממילא באופן שאין הנאה חשיבא להנאה כמו הנאת המצוה וכדומה אין זו הלבישה האמורה בתורה. אמנם נראה לבאר עצם היסוד בדין זה דכלאים וממילא יבואר לנכון כי יש איסור כלאים בבגדי כהונה, וכאשר יבואר בס"ד.

ו] תנן (כלאים פ"ט מ"ב) לא ילבש אדם כלאים אפילו ע"ג עשרה בגדים להבריח את המכס. ומבואר בב"ק (דף קיג.) דתניא בברייתא בשם ר"ע דמותר, ומסקנא דפליגי בדבר שאינו מתכוין, דהתנא דסתם משנה דכלאים סבר דבר שאינו מתכוין אסור, ובברייתא בשם ר"ע סבר דבר שאינו מתכוין מותר, וכתבו התוס' שם והא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון וכו', ומוקי בשבת (דף כט:) כר"ש דמתיר דבר שאינו מתכוין, התם נמי שרי אף ללבוש ולא שישאם דוקא על כתיפיו, יעו"ש. מבואר מדברי התוס' דאף הלבשה מותרת באינו מתכוין, וכן מבואר ברא"ש שם. וזה מוכח מהסוגיא מדמוקים בשבת הא דמוכרי כסות כמאן דמתיר דבר שאינו מתכוין, וגם הכא בב"ק מוקים הש"ס הא דהלבשה בלהבריח את המכס דג"כ מיירי למאן דמתיר דבר שאינו מתכוין, א"כ מוכח דהעיקר בכוונה תליא מילתא ואין הבדל בין לבישה לבין נושא על כתיפיו. אמנם לא כן דעת הרמב"ם (הל' כלאים פ"י הט"ז) דכתב תופרין כדרכן וכו' וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה וכו'. ושם בהלכה י"ח כתב לא ילבש אדם וכו' ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש לוקה. הרי שהרמב"ם מחלק בין אם הבגדים על כתיפיו לבין אם הבגדים אצלו בהלבשה, וסבר הרמב"ם דשאני בהלבשה שזה אסור לכו"ע אף שאינו מתכוין, וכן כתב מרן הכס"מ בכוונת הרמב"ם דסבר דשאני הלבשה דאסורה בכל אופן, ותמה מרן שם שזה הוי היפוך הסוגיא דב"ק, יעוי"ש. והנה לכאורה יש להבין גם עיקר הדברים, דאם מותר מן הדין בשאינו דרך הלב שה א"כ מה איכפת לן בהנאה, הלא אין זה מאיסורי הנאה. אמנם הביאור בזה, דכוונת התורה הלבשה הוא בכל אופן אפילו בשאינו נהנה, אם רק הוא לבוש בכלאים כדרך הלבשה הרי זה איסור כלאים האמור בתורה סתם לא תלבש שעטנז, ואין זה תליא בהנאה כלל, אמנם בהעלה שאינו דרך לבישה אז תליא בהנאה, היינו שאז דעת האדם ליהנות מהם הנאת לבישה הרי זה ג"כ בכלל הלבשה האמורה בתורה, והיינו שע"י כוונת ההנאה דההגנה מחמה וצינה הרי זה נעשה מלבוש ויש בזה משום איסור הלבשה דכלאים. זהו סברת הרמב"ם בהמשניות שלא יהיו כסותרות זו את זו, ומפרש דהלבשה דלהבריח את המכס יש בזה משום איסור כלאים ממש אף בלא כוונה כלל דהנאת לבישה, ומטעם דזהו עצם הלבישה דכלאים האמור בתורה, אמנם בהעלאה שאינו דרך מלבוש בזה בעינן תנאי דהנאת לבישה, דע"י ההנאת לבישה היינו הנאת הגנה מחמה וצינה הרי זה נעשה לבישה ויש בזה משום כלאים. זהו סברת הרמב"ם ושיטתו בזה. אך תמוה מסוגיא דב"ק המבואר דאין הבדל ביניהם, וכמו שהוכיחו התוס' והרא"ש, וכמוש"נ לעיל, ודברי מרן ביישובו דחוק מאד. ונראה לדעתינו כי הרמב"ם הלך בזה אחר דברי הירושלמי וכאשר יבואר.

ז] גרסינן בירושלמי (כלאים פ"ט ה"א) כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, הייתי אומר אינו אסור אלא מללבוש, ת"ל לא יעלה עליך, אי לא יעלה עליך הייתי אומר לא יפשול את הקופה לאחוריו, ת"ל לא תלבש, מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה את הגוף אף אין לי אלא דבר שהוא מהנה את הגוף, יעוי"ש. מבואר מזה דבעינן העלאה כזו שהיא מהנה את הגוף, נמצא דשני דינים יש בכלאים, א . מצד לבישה . ב. מצד העלאה. ויש להם התנאי דהנאת הגוף. והנה לכאורה מזה מוכח כשיטות התוס' והר"ש והרא"ש דבעינן גם בלבישה הנאת הגוף, וכפשטות לשון הירושלמי מה לבישה שהיא מהנה את הגוף. אמנם נראה דהרמב"ם מפרש דברי הירושלמי באופן שלומד מזה דלא בעינן בלבישה תנאי דהנאת הגוף, והוא דהנה לכאורה מנין פסיקא להו לח ז"ל דסתם מלבו ש הוא באופן שיש בו הנאת הגוף, הלא שפיר יצוייר שלובש באופן שאין המלבוש מהנהו בהנאת הגוף, ולפעמים בא עליו בייתור בגדים אך לובשו למען מלט ממשא, שצריך לבגד במקום אחר, ודוחק לומר דכוונת הירושלמי דהתורה דיברה בהווה. ומפרש הרמב"ם דכוונת הירושלמי דלא הוי הכוונה על הנאת הגוף, אלא הכוונה על מין מלבוש שע"כ מיוחד על הנאה היינו שעומד להנות את הגוף, וזהו מלבוש האמור בתורה, ובזה דרשו דבעינן העלאה גם כן באופן זה שמהנה את הגוף, אמנם בהעלאה ע"כ בעינן הנאה ממש, והיינו כיון שאין בזה הלבשה אם לא הוי גם הנאת לבישה א"כ אין זה בדמיון ללבישה כלל, ולא הוי בדומיא ללבישה רק בהנאת לבישה אבל לבישה ממש לא בעינן הנאת הגוף ממש, והיינו מטעם דהלבשה בעצמותה זהו ענין הבא להנות הגוף. נמצא לפי זה דשני דינים יש בזה. א. מצד לבישה אעפ"י שאין בו הנאת הגוף. ב. מצד העלאה באופן שאינו דרך לבישה ובעינן לזה התנאי דהנאה, ואז חיי ב אפילו בשהעלה הבגדים על כתפו וכדומה. זהו שיטת הרמב"ם בזה.

ח] עוד איתא שם בירושלמי, לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך, ר' נוחה בר סבא ר' יוחנן בשם רבי זעירא שאם היה בגד גדול קצתו יש בו משום כלאים ומונח בארץ ומקצתו אין בו, לא יכסה בו מצד השני. והנה הביאור הא דפריך לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך, היינו דכיון דבעינן העלאה שיש בה הנאת הגוף אם כן הרי זה לבישה, וא"כ למאי רבתה תורה לא יעלה, וכן פירש שם הפני משה. ועל זה משני דרבתה תורה אף באופן דחלק הכלאים מונח בארץ והוא מכסה בהצד השני שג"כ אסור. והנה לשיטת הרמב"ם תמוה, דמאי פריך, הלא לפי מה שמשני דהעלאה אסור אפילו באופן שאינו דרך מלבוש אם רק יש בזה הנאת הגוף דהיינו באופן שהניחן על כתיפיו וכדומה. ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כוונת הירושלמי לאיזה דבר נאמר לא יעלה מפני שזה נכלל בלא תלבש, אלא מפרש דבא לחלוק על דרשה הקודמת, והרבה כזה בירושלמי, והיינו דדרשה הקודמת מרבה העלאה שאינו דרך לבישה, ודרשה זו מרבה בגד ארוך והכלאים מונח בארץ. והנה הרמב"ם שע"כ סובר דרשה הקודמת ממילא אין לו לרבות דרשה השניה, ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם דרשה גמורה זו השניה מהלכותיו, והיינו דלא סבר לה [ודברי המראה פנים בזה תמוה], ומטעם זה כיון שסבר דלא יעלה מרבה העלאה כזו שאינה דרך לבישה, ממילא מובן דבלבישה לא בעינן תנאי דהנאה כלל, להכי הכריע להלכה כהני סתמי דמשניות היינו ההיא דמוכרי כסות דמותר בלא מתכוין, וגם כהסתם משנה דאסור בלבישה שהוא להבריח את המכס מטעם שהוא בהלבשה, וזה עדיף מלומר תרי תנאי נינהו בהני תרי סתמי. אמנם התוס' והר"ש והרא"ש דסברי כאידך דרשה דירושלמי דמרבינן מלא יעלה בגד כזה שראשו השני שהכלאים בו מונח על הארץ, והביאו דרשה זו להלכה (כלאים פ"ט מ"א), והובא גם בשו"ע (יו"ד סי' שא ס"ג), וגם שזהו סתמא דש"ס בב"ק, והיינו דסברי דבכל אופן הנאת הגוף בעינן ובלעדי הנאת הגוף אין איסור כלאים, וא"כ לא מצי למדרש דלא יעלה מרבה העלאה שאינה דרך לבישה ובתנאי שתהיה הנאת הגוף, משום דא"כ תקשה הרי זה לבישה ממש בהדי הנאת הגוף ואין הבדל ביניהם, וע"כ דלא יעלה אתי לרבות בגד אשר צד הכלאים מונח על הארץ, ובזה הוי הרמב"ם לשיטתו והחולקים לשיטתם אזלי, וכמוש"נ. ולפי זה יש ליישב הא דהקשה הש"ך (שם סק"ח) לדעת הרמב"ם דמחייב במקום שלובשו ממש, ומה בכך שלובש ממש מ"מ דבר שאין מתכוין הוא ומותר לדעת הרמב"ם, יעוי"ש. ובדברינו יבואר לנכון, משום דע"כ כוונת הרמב"ם דכיון דלבישה הוי עצם הדין כלאים שאסרה תורה ולא בעינן הנאה כלל, והיינו שחייבה תורה על עצם ההלבשה, ואם בשביל שאינו מתכוין על עצם ההלבשה ג"כ דהרי לובש רק בשביל העברת מכס, זה לא איכפת לן כיון דהוי פסיק רישא על ההלבשה וזהו האיסור שאסרה תורה, ואין להשגיח על המטרה רק על הפעולה, ובאופן דהוי פסיק רישא על הפעולה חייב. זהו שיטת הרמב"ם.

ט] כתב הר"ן בפי"ד דשבת (דף מא. מדפה"ר ד"ה אבל) בשם הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר, ומביא ראיה מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו, אלמא אעפ"י שהוא לובש כלאים בודאי כיון שאינו מתכוין ולא ניחא ליה מותר, וכתב על זה הר"ן דשאני מוכרי כסות לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה, אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא, יעוי"ש. והנה לכאורה משמע דשיטת הערוך כשיטת התוס' והר"ש והרא"ש דבעינן גם בהלבשה התנאי דהנאה, ומזה מוכיח שפיר מהא דמוכרי כסות, והיינו שמפרש דמיירי שהיו לובשין ממש וא"כ מוכח דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. ואין לומר דסברת הר"ן דלא הוי התם אלא בגדר משוי, משום דמיירי בדרך הלבשה, אמנם הר"ן סבר בזה כשיטת הרמב"ם דההיא דמוכרי כסות מיירי באינו דרך הלבשה והוי רק בגדר משוי, ובאופן הלבשה אסור, ומטעם זה משיג שם על הערוך. אבל תמוה לפי זה דברי הר"ן במקום אחר, והוא בהא דמוכיח הר"ן בפרק גיד הנשה (חולין לב. מדפה"ר ד"ה אביי) דפסיק רישא מותר באיסורי הנאה מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו', וקשה הא שאני התם כיון דע"כ ליתא שום איסור כלאים כיון שאין זה לבישה אלא משוי גרידא, וא"כ דברי הר"ן סותרים זה את זה .

י] ונראה דבאמת סבר הר"ן כשיטת הראשונים דגם בלבישה בעינן תנאי דהנאה ובלעדי הנאת לבישה אין חיוב כלאים, והיינו דכיון דהלבישה באה בשביל איזו מטרה אחרת וגם אינה מגינה מחמה וצינה א"כ הלבישה הלזו הרי היא בגדר משא גרידא ואין זה לבישה האמורה בתורה, והנאת הלבישה היוצאת מהלבישה הרי היא עצם האיסור והיינו הנאה כזו שהלבישה פועלת מצד עצמותה, ובאופן דהלבישה באה עבור איזו מטרה ואין בה הנאה של הגנה מחמה וצינה אין בזה איסור כלאים, ומה"ט גם בלבישה באופן שאינו מכוון להגנה מחמה וצינה מותר, ומזה מוכיח הר"ן דפסיק רישא מותר בהנאה, והיינו דפסיק רישא להנאה אין זו הנאה ובכלל דבר שאינו מתכוין הוא. ובזה נבוא לביאור דברי הר"ן שם בשבת, והיינו דבא להשיג על הערוך דמביא ראיה ומוכיח מהא דמוכרי כסות דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר, וכתב דשאני ההיא דמוכרי כסות כיון שאין שם עצם מטרת לבישה, ואדרבה הלבישה באה בשביל מטרה אחרת, א"כ הלבישה בעצמותה הרי היא כמשא, ורק בשביל ההנאה היוצאת ממנה דהיינו הנאת הגנה מחמה וצינה בשביל זה נעשה לבישה, וממילא כשאינו מתכוין לזה הרי אין כאן איסור כלל, והיינו כיון שאין הפעולה בעצמותה פעולת איסור בלעדי ההנאה, ממילא אין זה ענין לשאר איסורי תורה ששם האיסור הוא הפעולה בעצמותה וע"י האינו מתכוין נעשה היתר, ובאופן זה מיירי שם הערוך, וא"כ שפיר יש מקום לומר דבאופן דהוי פסיק רישא אעפ"י דלא ניחא ליה מ"מ אסור, והיינו כיון שעכ"פ עצם המלאכה הוי מלאכת איסור, ואין זה ענין למוכרי כסות שעל ידי ההנאה נעשית מלאכת איסור ובלעדי ההנאה אין זה לבישה אלא משוי גרידא ובזה לא מהני פסיק רישא, ואין זה ענין לדעלמא. זהו מה שנראה בכוונת דהר"ן. ובזה שפיר מתאימים דברי הר"ן בשבת ובחולין שם, וכל דבריו בזה בשני המקומות להורות לנו דשאני איסור כלאים דע"י ההנאה נעשית הלבישה וכל האיסור תליא בהנאה, ובאופן זה לא אמרינן פסיק רישא.

יא] והנה במה שכתבנו בביאור דברי הר"ן יבואר לנו לנכון עוד מה שקשה לכאורה טובא בעיקר חידוש הר"ן שמחדש דלא אמרינן פסיק רישא באיסורי הנאה, דלפי זה מדוע אסור למודר הנאה מן המעיין לטבול טבילת מצוה בימות החמה מטעם הנאת הגוף והא אינו מתכוין להנות, ואם בשביל פסיק רישא, הרי מותר באיסורי הנאה. וכבר הקשה בזה הגאון בטורי אבן לר"ה (דף כח. באבני מילואים), יעוי"ש. ובאמת כן יש להקשות גם בנדרים (דף טו:) לענין נודר הנאה מתשמיש המיטה דאסור, שכתב הר"ן שם ולא אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו מטעם דאיכא הנאת הגוף. וקשה הא שיטת הר"ן דלא אמרינן פסיק רישא באיסורי הנאה. ובזה שכתבנו יבואר לנכון, והיינו דאין ענין הא דנודר הנאה מן המעיין ונודר הנאה מתשמיש המיטה להא דמוכרי כסות, והיינו דשם בטבילה מלבד מטרת המצוה הנאת עצמן יש בהן ולא הוי עליו למשא בימות החמה, וכן בתשה"מ מלבד עצם המצוה מטרת עצמן יש בהן ואינו עליו למשא, ובאופן זה לא מהני אינו מתכוין מטעם הפסיק רישא, ולא אמרינן בזה פסיק רישא מותר, משא"כ בהא דמוכרי כסות וכדומה שעיקר הענין הוא למשא, כי מטרתו הוא ענין אחר ואין לו מטרת עצמן בהלבישה, וכמו כן בהא דבת תיהא שהביא הר"ן שם בפרק גיד הנשה התם ג"כ אין זה עיקר המטרה, וע"כ שעושה כן עבור איזו מטרה אחרת כמו הרווחת ממון וכדומה, נמצא שאין שם בזה מטרת עצמן, ובאופנים כאלה אמרינן פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסורי הנאה דמותר באופן זה, אבל אין זה ענין להאופנים אשר יש להן מטרת עצמן, וכמוש"נ.

יב] ומעתה נחזה אנן בהא דבגדי כהונה אם יש בזה איסור כלאים, והנה לשיטת הרמב"ם דסבר דעל עצם לבישה חייבה תורה אף בלא שום הנאה, א"כ פשיטא שיש חיוב כלאים בבגדי כהונה מטעם ההלבשה אעפ"י שאין בזה מטרת עצמן, והיינו מטעם ההלבשה, ולא גרע הלבשה לצורך עבודה מהלבשה דלהעביר מן המכס, ואף לשיטת הראשונים דסברי דגם בהלבשה בעינן הנאה, מ"מ הא הוי הכא פסיק רישא, ואפילו לפמ"ש הר"ן דפסיק רישא מותר באיסורי הנאה היינו דוקא באופן שאין בזה מטרת עצמן וכההיא דמוכרי כסות וכדומה, משא"כ בבגדי כהונה שע"כ עיקר הענין הוא מטרת עצמן דהיינו עבודה של הביהמ"ק, שע"כ אינה למשא אלא אדרבה זהו כל האדם להיות עובד עבודת הקב"ה, ואין זה ענין לכל עסקי העוה"ז שמטרתם רק סיבה להנאת האדם ואין בהם מטרת עצמן וכמובן, אבל עבודת הקב"ה ע"כ זהו עצם המטרה ויש בזה איסור כלאים מצד עצמותן, רק אישתרו לצורך עבודה, וביותר לפי המבואר דמקיימין מצות עשה בלבישה דבגדי כהונה וכמ"ש הרמב"ם בספר המצות (עשה לג) שחשבה למצוה מיוחדת. ובזה מיושב הא דהקשה הגאון בשאגת אריה (סי' כט) בלבישת כלאים לצורך עבודה דלא הוי בעידנא, יעוי"ש. ועכ"פ מטרת עצמן יש בלבישה זו וא"כ הוי פסיק רישא על הנאת הלבישה גם לדברי הר"ן, וא"כ דברי החת"ס תמוה טובא, וגם אינו דומה למשל שהביא שם, והיינו ג"כ מטעם מטרת הלבישה בעצמותה, וא"כ מבואר ומבורר שיש בבגדי כהונה איסור כלאים ושפיר הקשו התוס' וכמוש"נ.

יג] ובעיקר קושיות התוס' שם שהקשו מדוע לא אמרינן דאשתרו כלאים בכהנים כמו שיש מקום לומר דאשתרו נבלות וטריפות מהא דמליקה, ומדוע לא לישתרו גם כלאים מהא דאשתרו כלאים בבגדי כהונה. ונראה דע"כ גם בהא דנבלה וטרפה אין הכוונה שיהיו הכהנים מותרים לאכול נבלות וטריפות, אלא יש לומר דהביאור נבלות וטריפות בדמיון המליקה והיינו באופן הנחירה, וזהו שנעשה נבלה וטרפה בשעת נחירה, דע"כ המליקה היא בתורת נחירה, וביותר לדברי המהר"ם בחולין (דף כח.) דאפילו חתיכת השדרה ומפרקת קודם חתיכת הסימנים אין זה בגדר טרפה אלא בגדר נחירה, וא"כ אם באנו ללמוד מהא דמליקה להתיר נבלות וטרפות ע"כ אין לך אלא חידושו דהיינו באופן ההכשר הזה דמליקה שהוא בתורת נחירה אבל לא באופן אחר, והיינו דהו"א דכמו דהוי שחיטה לדידן תהיה נחירה לכהנים להכשר הבשר, ובזה שפיר יש מקום לומר כן דלכהנים תהיה הנחירה בתורת מתיר, אבל אין זה שייכות לכלאים לומר דכמו דאשתרו כלאים בבגדי כהונה לצורך עבודה דלשתרו כלאים גם לצורך הדיוט, דאין הנידון דומה, דפשיטא דהעבודה מתרת כלאים משא"כ לצורך הדיוט שאין מי שיתיר הכלאים וממילא אסור, אבל בנחירה כיון שע"כ מתיר הוא גם מצד עצמו וכמו למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה דהמתיר שלו הוא הנחירה, וכמ"ש רש"י בחולין (שם ד"ה מאי לאו) ותוס' (שם כ. ד"ה לא), בזה יש מקום לומר דהמתיר הזה מהני גם להדיוט לכהנים, ובזה מיושב קושיות התוס', דע"כ אין זה ענין למליקה שהוא בא בתורת מתיר ג"כ דהיינו נחירה, ובזה יש מקום לומר דהנחירה תתיר גם לצורך הדיוט, דע"כ אין הבדל במתיר באיזה מקום הוא מתיר וכמוש"נ.

יד] ואפשר שדעת הראב"ד ור"ת בדבר כלאים בבגדי כהונה לומר שכן סדר עשיית הבגדים בכלאים והמצוה כן נאמרה, ולא שייך בזה שום איסור, ואין בזה בגדר דחייה רק כן המצוה נאמרה בעשיית הבגדים. דוגמא לזה שיטת רש"י בברכות (דף כ. ד"ה שב ואל תעשה) בהא דטומאת מת מצוה דפירש"י דלאו משום דחיית לא תעשה דטומאה הוא רק אמרינן שלא נאמרה לאו זה דטומאה במת מצוה. והנה התוס' (ד"ה שב) הקשו שם דא"כ בכל דחיית לא תעשה אמאי קרינן ליה דחייה יעוי"ש. אבל יש ליישב דכוונת רש"י דהכא שאני דהתורה אמרה בפירוש לאלו שהכהנים מטמאים ובהם גם מצוה, ממילא אין בזה שום איסור, והוי מת מצוה כהקרובים שהכהן מיטמא להם, והרי זה כשטר ושוברו עמו. וכמו כן בעשיית הבגדים כיון שאמרה תורה לעשות האבנט בכלאים הרי זה כאילו לא נאמרה לאו זה דכלאים בבגדי כהונה. גם יש לומר דסבר הראב"ד דזה נקרא מצותו בכך כיון שלא אפשר בענין אחר, וכמו שכתבו התוס' ביבמות (דף ג: ד"ה לא תעשה) לענין ייבום, וה"נ כיון דעשיית האבנט הוא בכלאים דוקא להכי יצא הדין דאין בזה כלאים.

ספרי נזר הקודש מונגשים לציבור באדיבות נכד המחבר המו"ל רבי נתן גינזבורג (הזכויות שמורות)

מעבר לתחילת הדף