משנה למלך/תמידין ומוספין/ב

משנה למלך ‏ תמידין ומוספין ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

וכן מצוה להעלות שני גזרין של עץ כו'. עיין במ"ש מרן לקמן פ"ד דין ה' בשם הריטב"א. בירושלמי רפ"ב דיומא מצוה להקדים אש לעצים שנאמר וערכו עצים על האש קדם עצים לאש כו' יע"ש. (א"ה וגם האש דמערכה שניה קודם לעצים כדאמר אביי אליבא דאבא שאול):

ד

שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות. בירושלמי רפ"ב דיומא נסתפקו בקומץ שנתנו ע"ג מערכת לילה וכן באימורין ואמרו לאו מתניתא היא אין לך דבר קודם לתמיד של שחר ותירצו מתני' למצוה ומה צריכה ליה לעכוב:

ז

כשמסדר מערכה גדולה כו'. מ"ש הראב"ד ואותה אמה היתה השלמת עשר אמות לגובה המזבח. עיין לעיל פ"ב מהל' בית הבחירה ובס' ברכת הזבח (דף קמ"ט:):

ח

ובורר עצי תאנה וכו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פ"ז מהל' איסורי מזבח):

י

ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן וכו'. גרסינן בפ"ב דיומא (דף כ"ג) ת"ר ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט מה להלן בגדי קדש אף כאן בגדי קדש א"כ מה ת"ל אחרים פחותים מהם ר"א אומר אחרים והוציא לימד על כהנים בעלי מומין שכשרין להוציא בדשן ע"כ. והנה הדין הא' דגם השניים הם בגדי קדש הוא מרבוי הכתוב דכתיב ולבש בגדים דלא הוה למימר אלא ולבש ומדהדר קאמר בגדים לאקושי בגדים שלובש לבגדים שפשט והדר הוקשה לת"ק אחרים למה לי ודרש דאתא למימר שיהיו פחותים, אך קשה דלימא קרא ולבש אחרים בגדים למה לי ואנא אמינא דע"כ בגדים שלובש בגדי קדש דאי לא אחרים למה לי לומר שיהיו פחותים ויש ליישב ודו"ק. ור"א דאמר דאחרים אתא לרבות בעל מום נ"ל דלא פליג אדרשא דת"ק דודאי פשטיה דקרא הוא דאחרים קאי לבגדים אלא דר"א דקדק עוד בפסוק דסמך אחרים לוהוציא דהוה מצי למימר אחרים בגדים וקאמר בגדים אחרים כדי לסמוך אחרים לוהוציא ללמד דכהנים בעלי מומין כשרים להוציא הדשן וזהו שדקדק ואמר אחרים והוציא למד כו' ובגמרא אמר ר"ל כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה ור"י אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה ד"ה עבודה היא ואמרינן דטעמיה דר"ל הוא משום דאי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה דכשרה בב' כלים ור"י גלי רחמנא בכתונת ומכנסים והוא הדין למצנפת ואבנט ע"כ. ויש לדקדק בסברת ר"ל הלזו דודאי הבגדים שלובש כשמוציא הם שוים לבגדים שלבש כשהרים שהרי כתבו לעיל דהיקשא דבגדים הוא מוסכם מהכל וכן כתבו התוס' שם בד"ה יש וא"כ כיון דס"ל לר"ל דהרמה והוצאה שוים הם וילפי מהדדי למאי איצטריך לומר דהרמה נמי לר"א מכשיר בעלי מומין כמו הוצאה דהא אי הוה אמינא דהרמה בעיא ד' כלים פשיטא דגם הוצאה בעיא ד' כלים מכח היקשא וא"כ דין זה דס"ל לר"ל דגמרינן להרמה מהוצאה איך הוא תלוי באי הרמה היא עבודה ובעיא ד' כלים או אינה עבודה וסגי בב' כלים. ונראה דאי ה"א דהרמה הויא עבודה ובעיא ד' כלים לא הוה מכשרינן בעלי מומין בהרמה כיון שהיא עבודה וה"א דשאני הוצאה דאף דבעיא ד' כלים בעלי מומין כשרין לה דגזירת הכתוב הוא ואפשר דגזירת הכתוב היא דאף דהיא עבודה בעלי מומין כשרין לה או דגזירת הכתוב היא דאף שאינה עבודה מ"מ בעיא ד' כלים ובין הכי ובין הכי לא ימלט מהיות דין מחודש בהוצאת הדשן דליכא מידי דבעיא ד' כלים ויהיו בעלי מומין כשרים לה וגזירת הכתוב היא ואין לך בו אלא חדושו דהיינו בהוצאת הדשן שנאמר דין זה ולא הוה גמרינן להרמה מהוצאה אבל השתא דאמרינן דהרמה לאו עבודה היא מדסגי לה בב' כלים א"כ במאי דהכשיר הכתוב בעלי מומין בהוצאה הוא משום דכיון דלאו עבודה היא דסגי לה ב' כלים מש"ה בעלי מומין כשרים לה וא"כ לפי זה גמרינן להרמה ג"כ דבעלי מומין כשרים לה משום דלאו עבודה היא מדסגי לה בשני כלים ור"י סתר סברת ר"ל הלזו ואמר דהרמה אליבא דכ"ע עבודה ובעיא ד' כלים ואף דהוצאה נמי בעיא ד' כלים מ"מ ס"ל לר"י דמאן דמכשיר בהוצאה בעלי מומין אף דבעיא ד' כלים הוא דגזירת הכתוב היא וכבר כתבנו דאפשר לפרש גזירת הכתוב באחד משני פנים או שהחידוש הוא דאף שהיא עבודה מדבעיא ד' כלים אעפ"כ בעלי מומין כשרים לה ולא גמרינן מינה להרמה או דס"ל דמדהכשיר בעלי מומין לאו עבודה היא אלא דגזירת הכתוב היא דאף דאינה עבודה בעיא ד' כלים ולא גמרינן מינה להרמה משום דבהרמה דלא מצינו בפירוש שיכשיר בעלי מומין ומש"ה הויא עבודה, וזה הצד נוח לי יותר דלר"א אליבא דר"י הוצאה לאו עבודה היא דהכי דייקי דברי ר"י דאמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה הוא כלומר דבהוצאה נחלקו אי הויא עבודה וכ"כ התוס' בפירוש דלר"א אליבא דר"י הוצאה לאו עבודה היא ומיהו לת"ק פשיטא דהוצאה נמי עבודה היא שהרי בעיא ד' בגדים ובעלי מומין אינם כשרים לה ודברי התוס' מוכיחין כן דדוקא לר"א הוצאה לאו עבודה היא אבל לת"ק הויא עבודה. ומ"ש התוס' דטעמא דת"ק דפסיל הוא משום וכי תעלה על דעתך דבעל מום קרב לגבי מזבח הוא דוקא לר"ל דס"ל דלכ"ע הוצאה לאו עבודה היא דהא סגי לה בב' כלים וכן הוא מבורר בדבריהם שקושייתם לא היתה כי אם אליבא דר"ל אבל לר"י פשיטא דלרבנן טעמא דזרים פסולים הוא משום דהויא עבודה ולפי זה אני תמיה על רבינו במה שכתב ואע"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו דמנא ליה שאין ההוצאה עבודה והדבר אצלי צריך תלמוד. וי"ל בסברת ר"ל הלזו דהרמה נמי לאו עבודה היא מהא דאיפליגו ביומא דף כ"ד אם זר חייב בתרומת הדשן דרב פטר ליה משום דכתיב עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ולוי מחייב ליה משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח והשתא ר"ל כמאן ס"ל אי ס"ל כרב למה לי לטעמא דעבודת סילוק תיפוק ליה משום דאינה עבודה ואי ס"ל כלוי מי איכא מידי דלאו עבודה היא וזר חייב עליה ואדרבא נילף מהכא דהרמה עבודה היא מדרבי רחמנא לכל דבר המזבח לחייב לזר. ונראה דר"ל סבר ליה כרב ולא מטעמיה אלא משום דהרמה לאו עבודה היא ומש"ה אינו חייב הזר עליה ומאי דהוצרכו התם לטעמא דעבודת סילוק הוא אליבא דר"י דאית ליה דהרמה הויא עבודה לכ"ע. אך קשה דבירושלמי בפרקין הובא מחלוקת זה דרב ולוי בשם ר"י ור"ל ור"ל פטר ליה לזר ואמרינן מ"ט דר"ל דכתיב עבודת מתנה יצא זה שהוא בהרמה והשתא קשה למה ליה לר"ל משום ה"ט תיפוק ליה משום דלאו עבודה היא וצ"ע:
עוד י"ל בסוגיא זו מהא דכתב רבינו בפ"ט מה' ביאת מקדש דין י' הטמא ובעל מום כו' אינם חייבים אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה ועל שאר העבודות באזהרה ע"כ. והנה פשיטא דבבעל מום דליכא מיתה אף בעבודה דזר חייב עליה מיתה כי ממעטינן מיניה עבודות דאין הזר חייב עליהם היינו דאפי' אזהרה ליכא וא"כ מאחר דאפי' בהרמה קי"ל דאין זר חייב עליה מאי האי דאיצטריך לר"א רבוי לרבות בעלי מומין ורבנן פסלי ליה וכ"ת משום דוכי תעלה על דעתך דזר ובעל מום קרב לגבי מזבח וכמ"ש התוס' הא ליתא דטעם זה לא כתבו התוס' כי אם אליבא דר"ל דס"ל דלאו עבודה היא וכמבואר בדבריהם משמע דלר"י ניחא משום דהויא עבודה. הן אמת דבפ"ב דזבחים כשבאו למעט העבודות דאין הזר חייב עליהם לא מנו שם בעל מום ואפשר דס"ל לתוס' דבעל מום חייב אף על עבודות דאין הזר חייב עליהם ואין זה מן התימה דאיך יהיה הבעל מום חמור מהזר משום דקרא לא מיעט עבודות אלו אלא מעונש מיתה אבל אזהרה איכא וא"כ גבי בעל מום דלעולם ליכא חיוב מיתה אין חילוק בו בין עבודות לעבודות ובכל עבודה אף שאין הזר חייב עליה מיתה בעל מום מוזהר עליה. ומ"מ אין אנו צריכים לכל זה דאף דנימא דהתוס' ס"ל כרבינו דאף בעל מום מימעיט מעבודות דאין הזר חייב עליהם היינו דוקא ממלקות אבל לעולם דאיסורא איכא וכן דקדק מרן שכתב ובעל מום חייב מלקות ועבודתו נמי פסולה וא"כ מש"ה איצטריך הכא לר"א לרבות בעלי מומין לומר דעבודתו כשרה וליכא איסור כלל ורבנן פסלי ליה וזה פשוט:
ודע שראיתי לרבינו שחלק דין זה דהוצאת הדשן בשתי חלוקות ובתחלה כתב דאחר שתרם התורם שהיו באים הכהנים במגריפות וגורפין את הדשן על גבי התפוח ומורידין אותו למטה כו' ואחר כך כתב כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר וכו' ואע"פ שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו ע"כ. והנה דין זה דבעלי מומין לא הביאו רבינו אלא בהוצאה דחוץ לעיר דהיינו אחר שהורידו אותו למטה ולא ידעתי אי ס"ל דמה שנחלקו ר"א ות"ק אם בעלי מומין מוציאין הדשן הוא בהוצאה דעל גבי המזבח ואפילו התם ס"ל לר"א דבעלי מומין מוציאין אותו אלא דס"ל דת"ק פליג עליה אף בהוצאה דאחר שהורידו אותו למטה דאין בעלי מומין מוציאין אותו ונקט רבינו דין זה דבעלי מומין בהוצאה זו לאשמועינן דאף לאחר שהורידו אותו למטה אין בעלי מומין מוציאין אותו וכ"ש בעוד הדשן במזבח דאין בעלי מומין מוציאין אותו או דילמא דס"ל דע"כ לא נחלקו אלא בהוצאה דלאחר שהורידו אותו אבל בעודו במזבח אף ר"א מודה דאין בעלי מומין מוציאין אותו, ויש סמך לסברא זו דהא רבינו ס"ל דבעלי מומין מוזהרים על הכניסה אף בלא עבודה וכמ"ש בריש פ"ו מה' ביאת מקדש וכבר כתבתי שם דמ"ש רבינו מן המזבח ולפנים דאף המזבח הוא בכלל האיסור וא"כ ס"ל דע"כ לא התיר ר"א בעלי מומין להוצאה כי אם בהוצאה שאחר שהורידו הדשן למטה דס"ל דרחמנא שרייה משום דלאו עבודה היא אבל בעוד הדשן במזבח לא דאף דהוצאה זו אינה עבודה תיפוק ליה משום כניסה, ומיהו נראה דהא ליתא דהא כבר כתבנו לעיל דר"ל ס"ל כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה משום דס"ל דהרמה לאו עבודה היא ואי אמרת דלא נחלקו אלא בהוצאה דאחר שהורידו הדשן למטה איך דימה ר"ל הרמה שהיא במזבח דאיכא משום כניסה להוצאה ור"י נמי לא סתר סברת ר"ל הלזו כי אם מטעמא דהרמה עבודה היא ולמה ליה להאי טעמא ת"ל דאף בהוצאה לא אמרה ר"א אלא בהוצאה דאחר שהורידו הדשן למטה אלא ודאי דכי הכשיר ר"א בעלי מומין בהוצאה הוא אף בעוד הדשן במזבח ומש"ה דימה ר"ל הרמה להוצאה דהרמה נמי לאו עבודה היא ואי משום איסור הכנסה גם בהוצאה נמי איכא איסור הכנסה ורחמנא שרייה ור"י חלק עליו ואמר דאין לדמות הרמה להוצאה דשאני הרמה דלכ"ע עבודה היא, ומ"ש רבינו דין זה דבעלי מומין בהוצאת הדשן דחוץ לעיר הוא ללמדנו דאף בהוצאה זו ס"ל לת"ק דאין מוציאין אותו בעלי מומין וכ"ש בהוצאת הדשן מעל המזבח. וא"ת אי אמרת בשלמא לסברת החולקים על רבינו דס"ל דמן התורה ליכא בבעל מום איסור כי אם בעבודה אבל בכניסה לא ניחא הא דיליף ר"ל הרמה מהו אם משום דס"ל דהרמה נמי לאו עבודה היא וכי היכי דהותר הוצאה משום דלאו עבודה היא ה"נ הותרה הרמה. אך לסברת רבינו דס"ל דאיכא איסור בכניסה אף בלא עבודה היכי יליף ר"ל הרמה מהוצאה וכי בשביל דמצינו דבמקום אחד התיר הכתוב הכניסה נלמוד ממנו למקום אחר. וי"ל דס"ל דתרומת הדשן והוצאת הדשן כולה חדא מלתא היא וכי היכי דהותרה הכניסה לבעלי מום בהוצאה הכי נמי הותרה בהרמה. ותירוץ זה צריכים אנו לומר ג"כ לסברת התוס' שכתבו דטעמא דפסיל ת"ק הוא משום דאין זר עולה על המזבח ומש"ה איצטריך קרא לר"א לרבות בעלי מומין ואפ"ה יליף ר"ל הרמה מהוצאה. אך הדבר הקשה אצלי בדברי רבינו הוא דמאחר דס"ל דהוצאה אינה עבודה מנא ליה דרבנן דפסלי בעלי מומין הוא אף בהוצאה דלאחר שהורידו הדשן למטה אימא דלא פסלו אלא בהוצאת הדשן מהמזבח דאיכא משום איסור כניסה וכן נראה לי שהוא דעת התוס' שכתבו דלר"ל דס"ל דלאו עבודה היא טעמא דפסיל ת"ק הוא משום דוכי תעלה על דעתך דזר ובעל מום קרבין ע"ג מזבח א"כ לפי דבריהם לא פסיל ת"ק בעלי מומין אלא בהוצאת הדשן מעל המזבח אבל בהוצאת הדשן לאחר שהורידו אותו למטה אף ת"ק מודה דבעלי מומין כשרים לה ואף דלדידהו ר"י ס"ל דלת"ק אף בהוצאה דחוץ לעיר פסלי בעלי מומין היינו משום דס"ל דלת"ק אליבא דר"י הוצאה הויא עבודה אך אליבא דרבינו דס"ל דאף אליבא דר"י הוצאה לא הויא עבודה יש ללמוד מדבריהם דאף ת"ק מודה בהוצאה דחוץ לעיר דבעלי מום כשרים ליה וקושית התוס' שהקשו לר"ל דס"ל דהוצאה לאו עבודה היא למה ליה קרא לר"א להכשיר בעלי מומין ומ"ט דת"ק דפסל בעלי מום להוצאה שייכא אליבא דרבינו אף לר"י דמאחר דאינה עבודה אמאי פסל ת"ק והרי בפ"ט מהל' ביאת מקדש דין ח' כתב דהדלקת הנרות כשרה בזרים וטעמו משום דאמרינן בגמרא דהדלקה לאו עבודה היא וכמ"ש מרן שם והשתא יגדל התימה דהשתא זרים שרינן משום דלאו עבודה היא והכא פסלינן בעלי מום אף בדבר דלאו עבודה היא ומה שתירצו התוס' אליבא דר"ל לא יועיל לרבינו דאיהו אף בהוצאה דחוץ לעיר פסל לבעל מום, ומיהו לזה יש לומר דנהי דלאו עבודה היא מ"מ כיון דרחמנא אצרכיה בגדי כהונה כדכתיב ולבש בגדים וגזרת הכתוב היא דאף שאינה עבודה צריכה בגדי כהונה מש"ה פסל ת"ק בעל מום משום דאינו יכול ללבוש בגדי כהונה דאע"ג דאמרינן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם ומותר ללובשם שלא בשעת עבודה היינו דוקא לכהנים הואיל והותר אצלם בשעת עבודה הותר נמי שלא בשעת עבודה אבל בעלי מומין פשיטא דאסורים הם ליהנות מבגדי כהונה ומש"ה צריך קרא לר"א להכשיר בעל מום אך גבי הדלקה אין צורך לבגדי כהונה ומש"ה כיון דלאו עבודה היא מותר לזר להדליק: ובאמת שאני תמיה על רבותינו בעלי התוס' מה זה שתמהו אליבא דר"ל דלמה ליה קרא לר"א להכשיר בעלי מומין ומ"ט דת"ק דפסל דכיון דאף אליבא דר"ל בעינן שני בגדים א"כ אי לאו קרא פשיטא דלא היינו מכשירים בעלי מומין כיון דגזירת הכתוב היא דאף שאינה עבודה דליבעי שני בגדי קדש ומה"ט פסל ת"ק ובאמת שהדבר בספק אצלי לר"א דמכשיר בעלי מום אם לובש בגדי קודש או דילמא דדוקא בכהן תמים כשעובד גזר הכתוב שילבש בגדי קדש אבל בעל מום לא ונהי דהכשירו הכתוב לעבודה זו היינו בלא בגדי קדש, ואין זה מן התימה לפי שראיתי להריטב"א בחידושיו לקדושין דף ל"ו עלה דההיא דאמרינן דאתא קרא דבני אהרן למעט בנות אהרן מן העבודות והקשה בעבודות שפסולות בזר למה לי מיעוטא ת"ל דאפי' בני אהרן מחוסרי בגדים עבודתם פסולה ובנות אהרן לית להו בגדי כהונה ותירץ דשמא אין בגדי כהונה מעכבין אלא לבני אהרן שנצטוו בהן אבל בנות אהרן שלא נצטוו בבגדי כהונה כלל אינם מעכבים בעבודתן ע"כ. והתוס' שם הקשו קושיא זו ותירצו דמיירי שלבשו את הבגדים א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים ע"כ. ועיין בחדושי מוהרימ"ט שם דלא חשיב עבודה כל שלא היתה בבגדי כהונה יע"ש. ומ"מ לא ידעתי למה לא ביאר רבינו בפירוש דהוצאת הדשן בעיא בגדי כהונה וכדאמרינן ופשט ולבש מקיש בגדים שפושט לבגדים שלובש והיא דרשא מוסכמת מהכל ואף ר"א מודה בה וכמ"ש לעיל. וראיתי להרמב"ן בפ' צו שכתב יש מרבותינו במס' יומא אומרים שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה ויאמר ולבש בגדים אחרים בגדי חול ופשוטו של מקרא בכך הוא ע"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני שיאמר הרב ופשוטו של מקרא בכך הוא כיון דת"ק דר"א ס"ל דאף הוצאת הדשן בעי בגדי קודש זאת ועוד דאף ר"א מודה בזה וכמו שכתבנו ולא מצאתי בשום מקום מי שיחלוק בזה ויאמר דהוצאת הדשן לא בעיא בגדי כהונה וכעת דברי הרב צריכין אצלי תלמוד:
ודע שזה שכתבנו לעיל דרבינו ס"ל דהוצאה לאו עבודה היא מלבד ממה שיש לתמוה דמנא ליה הא זאת ועוד דפשט הסוגיא מורה דלת"ק אליבא דר"י הוצאה הויא עבודה, עוד אני תמיה דבירושלמי רפ"ב דיומא הביאו דנחלקו ר"מ ור"י בזר שתרם דר"י מחייב מיתה ור"ל פוטר משום דכתיב עבודת מתנה יצא זה שהוא בהרמה ואחר זה הוציא שאר הדשן בפלוגתא דר"י ור"ל ואמרו דמחלוקת זה אתיא כת"ק דאמר אחרים פחותים מהם ברם כמ"ד דאמר אחרים לרבות בעלי מומין הוא זר הוא בעל מום ע"כ, הרי דלכ"ע הוצאת הדשן עבודה היא כמו הרמת הדשן ומן הדין היה הזר חייב עליה מיתה אלא דמאן דפטר ס"ל דעל עבודת סילוק אין הזר חייב מיתה משום דכתיב עבודת מתנה יצא זו שהיא בסילוק וכ"ת דס"ל לרבינו דההוצאה מהמזבח עד שיורידנה למטה היא עבודה ובה הוא שנחלקו בירושלמי אם הזר חייב עליה מיתה אך בהוצאה דחוץ לעיר היא דקאמר דאינה עבודה זו לא ידעתי מניין לו לחלק בין הוצאה להוצאה. וראיתי לרבינו שכתב בפ"ט מהל' ביאת המקדש דין ט' הרמת הדשן וכו' ואם הרים ישראל לוקה ע"כ. ואילו דין אם הוציא ישראל את הדשן לא הזכירו כלל. והנראה אצלי מסברתו הוא דאם הוציא ישראל את הדשן אפילו מלקות ליכא דדוקא בזר שתרם הוא דאמרינן דכיון דעבודה היא דרחמנא פטריה ממיתה משום דהיא עבודת סילוק מ"מ מוזהר הוא עליה ולוקה דומיא דעבודה שיש אחריה עבודה דנהי דפטור ממיתה מלקות מיהא איכא וכמ"ש שם אבל הוצאה דאינה עבודה אפילו מלקות ליכא כי אם איסורא בעלמא וזה הוא הפך הירושלמי שכתבנו. והנראה דמה שהכריחו להרב לומר דהוצאה לאו עבודה היא הוא משום דבתלמוד דידן אמרינן בפירוש דכל עבודה שיש אחריה עבודה אין הזר חייב עליה ועל זה הוקשה דהיכי אמרינן דהרמת הדשן חייב עליה ואפילו מאן דפטרו הוא משום דהיא עבודת סילוק ת"ל משום דיש אחריה עבודה דהיינו הוצאת הדשן ובדין זה דכל עבודה שיש אחריה עבודה דאין הזר חייב עליה לא מצינו מי שיחלוק בזה ומכח קושיא זו הוכרח רבינו לומר דהוצאה לאו עבודה היא ומש"ה הרמה הויא עבודה תמה דהא ליכא אחריה שום עבודה והוצאה דאיכא בתרה לאו עבודה היא ואמרינן בסוף פ"ב דיומא איכא דאמרי מתקיף לה ר' זירא וכי יש לך עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר והקשו בגמ' והרי איברים ופדרים כו' והרי תרומת הדשן, והנה רש"י לא גרס קושיות אלו משום דכל הני הוו עבודה שאין אחריה עבודה אך התוספות שם מקיימים גירסא זו וס"ל דמה שהקשו מתרומת הדשן הוא מפני שיש אחריה עבודה דהיינו הוצאת הדשן ואם רבינו היתה לו גירסא זו צ"ל דמה שתירץ בגמרא על קושיא והרי תרומת הדשן תחלת עבודה דיממא היא הכוונה היא דתה"ד היא עבודה שלמה משום דהוצאה הבאה אחריה לאו עבודה היא דמה שכתבו התוספת דהוצאת הדשן אינה עבודה בכל יום אלא כשהיו צריכים כו' זה אינו לדעת רבינו דהא איהו ס"ל דבכל יום היו מוציאין הדשן וכמ"ש לקמן דין י"ב א"כ צריכים אנו לדחוק ולומר דמה שאמרו תחלת עבודה דיממא היא הכוונה היא משום דהוצאה לאו עבודה היא אלא שלא יכולתי ליישב מה שהביאו ראיה לזה ממה שאמר ר"י קדש ידיו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש כו' דמה ענין זה לזה וגם כפי פירוש התוספות קשה קושיא זו. תו איכא לעיוני טובא בההיא דאמרינן התם למימרא דעבודה תמה בעי פייס וכו' והקשו והרי תרומת הדשן ותירצו משום מעשה שהיה ואי רבינו גריס לגירסא זו לא ידעתי למאי איצטריכו לומר משום מעשה שהיה ת"ל משום דהוצאה לאו עבודה היא ומש"ה הויא תרומת הדשן עבודה תמה וכל מה שנדחקו התוס' בזה לא יועיל כלום לרבינו וכמבואר, הן אמת דרש"י לא גריס לה ואפשר דרבינו נמי לא גריס לה ומיהו אחר כל אלה הדברים עדיין אין דעתי מתיישבת בכל זה משום דא"כ דברי הירושלמי אין להם מובן כלל דאיך חייבו בתרומת הדשן וחזרו וחייבו בהוצאת הדשן ולפי סברת רבינו הם תרתי דסתרן אהדדי ולומר דהירושלמי לית ליה דין זה דבעינן עבודה תמה ומש"ה חייבו בתרווייהו אך תלמודא דידן דאית ליה דין זה דעבודה תמה ע"כ אית ליה דהוצאה לאו עבודה היא מדחייבו בהרמת הדשן זה לא ניתן ליאמר משום דדין זה דבעינן עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה היא משנה ערוכה בפ' אחרון דזבחים. סוף דבר סברת רבינו לא יכולתי להולמה עד יערה ה' את רוחו עלינו ויפתח עינינו במאור תורתו:
ומ"ש מרן דברי הריטב"א דתרומת הדשן צריכה בגדים פחותים מדאמרינן כו'. הנה כפי גירסתנו שהיא לרבות את השחקים לא ידעתי היאך יתיישב פירוש זה דהא פי' לרבות הוא לומר שגם השחקים כשרים ולפי דברי הריטב"א דוקא בשחקים היא המצוה. וראיתי לרש"י פ"ק דיומא (דף י"ב) שכתב ואני שמעתי להביא שחקים דוקא משום בגדים שבשל בהם קדרה לרבו כו'. ואפשר שגם גירסת הריטב"א היתה להביא אך בדברי הריטב"א שהביא מרן כתיב לרבות. ובת"כ אמרינן ילבש אפי' הן שחקים. וראיתי בתוס' שם שכתבו ילבש לרבות השחקים ואיצטריך קרא דלא תימא כי היכי דמטושטשין או מקורעין פסולים דכתיב בהו לכבוד ולתפארת ה"נ שחקים ליפסלו דאין עניות במקום עשירות קמ"ל ובפ"ב דזבחים תניא משוחקים כשרים וזה משמע כגירסת רש"י דאיצטריך לאשמועינן דאפי' שחקים כשרים ע"כ. וכוונת דבריהם היא דלישנא דברייתא דתני משוחקים כשרים משמע דהחדוש הוא שיהיו כשרים דאילו לפירוש האחר שכתב רש"י אדרבה לכתחלה בעינן שיהיו שחקים. וא"ת מנ"ל להתוס' דאותה ברייתא דפ"ב דזבחים היא השנויה כאן דמפיק לה מקרא דילבש אימא דהתם לאו בהרמת הדשן מיירי אלא בשאר העבודות ומש"ה אמר דמשוחקין כשרים ואיצטריך לאשמועינן דאפי' שחקין כשרים אבל ביומא דדרשינן מילבש להביא את השחקין הוא דלעכובא דלהרמת הדשן בעינן שחקין דוקא משום דרך ארץ. וי"ל דכוונת התוס' כך היא דמ"ד להביא את השחקין דוקא הוא משום דהוקשה לו דאם הכוונה היא להכשיר את השחקין להא לא צריך קרא דמהיכא תיתי דפסילי ומש"ה נדחקו לומר דהכוונה היא להביא את השחקין דוקא. והתוס' בתחלת דבריהם יישבו דלעולם דקרא איצטריך להכשיר את השחקים משום דסד"א דפסילי משום דכתיב לכבוד ותפארת והביאו ראיה לזה דהא בפ"ב דזבחים אמרינן דמשוחקים כשרים הרי דאיצטריך לאשמועינן דכשרים דהיה עולה על הדעת דפסילי וא"כ אף אנו נאמר דברייתא זו דיומא הכי ס"ל דאיצטריך קרא לאשמועינן דשחקין כשרים. ומ"מ דברי התוס' הללו נעלמו ממני דאדרבא הסוגיא דזבחים מורה שלא כפירש"י דהכי תניא התם בד שיהיו של בוץ בד שיהיו חדשים כו'. והקשה אביי לרב יוסף בשלמא שיהו של בוץ הא קמ"ל בוץ אין מידי אחרינא לא אלא בד שיהיו חדשים חדשים אין שחקים לא והתניא משוחקין כשרים. ואי כדברי רש"י מה הקשה דלעולם משמעות דבד משמע חדשים דוקא אלא דהדר רבינהו קרא להכשיר כדכתיב ילבש לרבות את השחקין ולעולם דאי לאו האי ריבויא הו"א דשחקין פסולים מדכתיב בד. ובשלמא לפירוש השני שהביא רש"י ניחא משום דס"ל לאביי דברייתא זו דקאמר דמשוחקין כשרים לאו מקרא יליף לה משום דילבש אתא לתרומת הדשן דבעינן שחקין דוקא ומש"ה הקשה אביי דאי ממשמעות דבד ילפינן דבעינן חדשים ה"ק דמשוחקין כשרים ותירץ לו דמאי דקאמר דבעינן חדשים לא ממשמעות דבד קא מפיק לה אלא מסברא ומש"ה קתני בברייתא דבדיעבד כשרים אבל לפירש"י קשה וכמו שכתבנו. ואפשר ליישב דה"ק דאביי הבין דברייתא דמפיק דבעינן חדשים ממלת בד דהוא לעיכובא משום דאי למצוה בעלמא תיפוק ליה משום דכתיב לכבוד ולתפארת וא"כ פשיטא דבעינן חדשים ועל זה הקשה דאיך יתכן דבד אתא לחדשים והא תניא משוחקין כשרים ומדאיצטריך בד ללמדנו דבעינן חדשים ע"כ הוא לעיכובא דאי למצוה תיפוק ליה מקרא דלכבוד. ותירצו דלעולם דמאי דבעינן חדשים לאו מבד נפיק אלא ממקום אחר והברייתא ה"ק דברים שנאמר בהם בד צריך שיהיו חדשים ולאו ממשמעותיה דקרא אלא ממקום אחר ואיצטריך קרא דילבש להכשיר את השחקין דסד"א דפסילי משום דכתיב לכבוד קמ"ל דלא פסילי. ומיהו פשט הסוגיא מורה יותר כפירוש האחר שהביא רש"י. ואפשר שזהו מה שהכריחו לרבינו לומר דמאי דאמרינן ילבש להביא את השחקין הוא דבהרמת הדשן בעינן שחקין. וראיתי להתוס' שם בזבחים שכתבו והתניא משוחקין כשרים תימה דביומא דרשינן מה ת"ל ילבש לרבות את השחקין ואמאי צריך ריבוי ע"כ. ודברי התוס' הללו סתומים. וסבור הייתי לומר דמ"ש בספרים ואמאי צריך ריבוי הוא ט"ס והקושיא אינה אלא דביומא דרשינן ילבש לרבות את השחקין והיא הקושיא שהקשינו למעלה דמה הוקשה לו לאביי דלעולם דממשמעות דבוץ נפיק דבעינן חדשים ואפ"ה בדיעבד כשרים משום דקרא רבינהו דכתיב ילבש. ואם באנו לקיים הגירסא הכתובה בספרים נראה דקושית התוס' היא לפי המסקנא דחדשים לאו מבד נפיק אלא מסברא משום נוי ומש"ה כשרים אמאי איצטריך רבוי דנוי להכשיר חדשים מהיכא תיתי שיהיו פסולים וכ"כ הרב לח"מ דכונת התוס' היא דכיון דלפי המסקנא חדשים לאו ממשמעותא נפיק למה לי קרא להכשיר את השחקין אלא דזה סותר למ"ש ביומא דאיצטריך קרא דסד"א דמשוחקין פסולים משום דכתיב לכבוד ולתפארת, ויש ליישב ובמקום אחר אאריך עוד בזה:
ודע שראיתי בירושלמי פ"ג דיומא הלכה ו' דאמרינן בד שיהיו חדשים אם אומר את שלא ילבש שחקין והא תני ולבשם ואפילו שחקין ר"ח בשם ר' יוסא במחלוקת ע"כ. והנה הירושלמי פליג עם ש"ס דידן דהירושלמי סובר דממשמעות בד שמעינן דבעינן חדשים ועל זה הקשו מברייתא אחרת דמכשיר את השחקין ותירצו דבמחלוקת הם שנויות ומי שאמר זו לא אמר זו ולא ס"ל להירושלמי דברייתא דבעיא חדשים הוא דוקא למצוה. וכמ"ש בש"ס דידן משום דמשמע ליה דכיון דממשמעות דבד קא מפיק לה ע"כ לעיכובא הוא דאי למצוה לא איצטריך קרא דבד דתיפוק לי משום דכתיב לכבוד ולתפארת וכמ"ש לעיל. ומיהו יש להכריח מדברי הירושלמי הללו הפך הפירוש שהביא רש"י מדקאמר אפילו שחקין ולפי אותו הפירוש דוקא שחקין בעיא. וליכא למימר דברייתא זו שהביא בירושלמי אינה השנויה בש"ס דידן ביומא דמפיק שחקין מילבש דכתיב בהרמת הדשן שהרי לא מצינו ברייתא זו בשום מקום. אלא ודאי דברייתא זו היא השנויה בש"ס דילן ביומא (ומאי דקאמר ולבשם אפילו שחקין נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל ילבש שהרי לא מצינו פסוק זה דולבשם*) ולפ"ז יש להכריח מכאן כפירש"י ואם נפשך לומר דהפירוש השני גריס בירושלמי ילבש להביא את השחקין וכדאמרינן בש"ס דידן אכתי קשה דמה הקשו בירושלמי הני שני ברייתות אהדדי הא ברייתא דמיעט שחקין מדכתיב בד מיירי בשאר עבודות והברייתא האחרת מיירי בהרמת הדשן דאדרבא לכתחילה בעינן שחקין משום דרך ארץ. ומיהו לזה י"ל דס"ל להירושלמי דע"כ מדבעי רחמנא שחקין בהרמת הדשן ע"כ דשחקין כשרים בשאר עבודות בדיעבד ונהי דלכתחילה בעינן חדשים בשאר עבודות משום כבוד הכא בהרמת הדשן בעינן שחקין משום כבוד אלא א"א דשחקין פסולים לעבודה איך יתכן דיכשיר הכתוב בגדים פסולים להרמת הדשן וזו סברא אלימתא היא דלא מצינו בשום מקום שיכשירו בגדים פסולים אפילו להוצאת הדשן ולא אמרו אלא בגדים פחותים אבל פסולים לא אמרו. ומש"ה הכריחו בירושלמי דע"כ הני תרי ברייתות פליגי אהדדי דמאן דמפיק דבעינן חדשים מקרא דבד וס"ל דשחקין פסולים לא ס"ל כאידך ברייתא דדרשי מקרא דילבש דבעינן שחקים בהרמת הדשן דלא יתכן דיכשיר הכתוב בגדים פסולים בשום עבודה דבעינן בגדי כהונה: (הוא בפ' אחרי ומיניה יליף בירושלמי ע"ש).
אך מה שיש לתמוה על הפירוש שהביא רש"י דלמצוה בעינן שחקין להרמת הדשן וייחסנו סברא זו לרבינו דאיך יתיישב הברייתא דזבחים דקתני בד שיהיו חדשים והא גבי הרמת הדשן כתיב מדו בד ומכנסי בד ולמצוה בעינן שחקים ואולי מ"ש בד שיהיו חדשים אינו על בד המוזכר גבי תרומת הדשן כי אם על בגדי לבן שלובש כ"ג ביום הצום הנקראים בגדי בד דכתיב בפ' אחרי מות משום דהני דבפ' צו אף דכתיב בהו בד כתיב בהו נמי שש אך הבגדים הנאמרים בפרשת אחרי מות לא נאמר בהם שש וברייתא זו דקאמרה בגדים שנאמר בהם כו' מיירי בבגדים שלא נאמר בהם שש וכמו שהארכתי בזה בס' שמיני סימן ו' (א"ה תמצאנו בפ"ח מהל' כלי המקדש הלכה ג' יע"ש) ובת"כ הביאו ברייתא זו בפ' אחרי מות. אך יש לתמוה דבת"כ פ' צו נמי הביאו ברייתא זו אקרא דמדו בד וא"כ היכי קתני בד שיהיו חדשים ובסמוך לזה הביאו בת"כ דרשא דילבש להביא את השחקין ואפשר דמ"ש בירושלמי במחלוקת הם שנויות הוא על הברייתא האמורה בפרשת צו דמוכח מינה דאף לתרומת הדשן בעי חדשים אך הברייתא המוזכרת בש"ס דידן היא האמורה בפ' אחרי מות וכ"ת אכתי קשה היכי קתני בגדים שנאמר בהם בד צריך שיהיו חדשים והא גבי תרומת הדשן כתיב בד ואדרבא בעיא שחקין הא ל"ק דהא לפי המסקנא חדשים לאו ממשמעותא דבד נפיק אלא מקרא דלכבוד ולתפארת וא"כ גבי הרמת הדשן אדרבא הכבוד שיהיו שחקין. והמעיין היטב בסוגיא יראה דמ"ש בגדים שנאמר בהם בד הכוונה היא בד בלא שש וזה לא שייך כי אם בבגדי לבן של כ"ג הנאמרים בפ' אחרי מות וכמו שהארכתי (א"ה במקום הנזכר) ומ"מ עדיין הדבר אצלי צריך תלמוד:

יב

כיצד תורמין כו'. לא ידעתי למה השמיט רבינו הא דאיבעיא לן ביומא (דף כ"ד) בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין ת"ש דתני רבי חייא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצה אף כאן בקומצה ע"כ בירושלמי רפ"ב דיומא אמרינן סידר עד שלא תרם מפרש ותורם. (א"ה ומ"ש וחתיה זו כו' עיין מ"ש ה"ה לקמן הלכה י"ג ז'):

יג

אחר שירד זה שתרם כו'. דע שדעת רבינו היא דבכל יום ויום היו גורפין את הדשן לאחר שהרים תרומת הדשן (היו גורפין את הדשן) ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח וגורפין מאותה ערימה בפסכתר ומורידין אותו למטה וכן הוא דעת הראב"ד וכמ"ש בפ' זה הלכה ז' שכתב ומאחר שכהן מוציא בכל יום האפר מהיכן היה שם התפוח. אך רש"י כתב בפ' גיד הנשה דלא היו מוציאין אותו בכל יום אלא כשהיה רבה מאד היו מוציאין אותו ומוליכין אותו חוץ לעיר וכ"כ בפירוש התורה בפר' צו והוציא את הדשן הצבור בתפוח כשהוא רבה ואין מקום למערכה מוציאו משם ואין זה חובה בכל יום אבל התרומה חובה היא בכל יום ע"כ, וכן כתב המפרש ריש פ"ב דתמיד וז"ל וכשהיה רב כל כך שלא היו יכולין לסדר המערכות כו' היו מוציאין אותו לחוץ. והנה לישנא דמתני' דריש פ"ב דתמיד דייקא כרש"י דתנן החלו מעלין באפר על גבי תפוח וכו', והנה מסכתא זו הוקבעה על העבודות התמידיות בכל יום ואי כדברי רבינו והראב"ד הוה ליה לתנא למיתני מעלין באפר על גבי תפוח ומורידין אותו לארץ כו' ובשלמא לדעת החולקים ניחא כיון שאינה עבודה תמידית לא תני לה בלשון חיוב אלא אגב דתני וברגלים לא היו מדשנין אותו תני נמי ומימיו לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן כלומר בזמן שהיה רבה: עוד נראה שיש להכריח סברת רש"י מהא דתנן וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח ואי כדברי רבינו שהיא מצוה תמידית בכל יום כמו תרומת הדשן יש לתמוה איך מפני שהוא נוי למזבח לא יקיימו מצות עשה אך לדעת החולקים ניחא דכיון דאין לה זמן קבוע לא היו מדשנין ברגלים אך לרבינו קשה, ועוד יש להכריח סברת רש"י מהא דתנן בפ"ה דתמיד ובשבת היה כופה עליהן פסכתר כו' וג' דברים היתה משמשת כו' ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח ע"כ, והנה הביאו דין זה דהורדת הדשן אגב גררא שהזכירו פסכתר משום שבת ואמרו וג' דברים היה הפסכתר משמש וכפי דברי רבינו אדרבא בפ"ב הוה ליה למימר ומורידים הדשן בפסכתר ואגב זה הוה ליה למיתני וג' דברים היתה משמשת, אך כפי החולקים ניחא דהתם בפ"ב לא מיירי כי אם בעבודה שהיא תמידית אך הכא בפ"ה כשבא להזכיר ההקטרה והוכרח לומר דאם נתפזר הימנו שהיה מכבדן לאמה ואגב זה קתני דבשבת כופה פסכתר תנא נמי דג' דברים היתה משמשת, וניחא נמי לסברא זו מה שהקשה הראב"ד לרבינו דס"ל דתפוח נקרא על שם תל הדשן המכונס שם והקשה עליו דהא תנן החלו מעלים באפר ע"ג התפוח ומאחר שכהן מוציא בכל יום כל האפר מהיכן היה שם התפוח ע"כ, והנה מה שפירש רבינו במלת תפוח כן היא הסכמת כל המפרשים וכ"כ הרב בעל הערוך בערך תפוח, והנה לסברתם דס"ל דהוצאת הדשן לא היתה בכל יום ליכא קושיא כלל אך לדעת רבינו דס"ל דהוצאת הדשן היתה בכל יום קשה מה שהקשה הראב"ד והרב בעל לחם משנה תירץ דאולי היה נשאר שם קצת ע"כ, אך מדברי הראב"ד נראה דכל האפר היו מוציא בכל יום. עוד תירץ הרב דבמתני' בנוסחאות דידן לא גרסינן על גבי התפוח בה"א הידיעה אלא על גבי תפוח ור"ל שאז היו עושין תפוח מהאפר ולא שהיה תפוח מעיקרא ע"כ. והנה תמה איך נחה דעתו של הרב בזה שהרי רבינו כתב בפירוש ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח ע"כ, ובין שנאמר שכך היתה גירסתו במשנה או שנאמר שגירסתו היתה כגירסת ספרים דידן מ"מ קושית הראב"ד במקומה עומדת לרבינו שכתב התפוח בה"א הידיעה. וראיתי להרב בעל באר שבע שתמה על הראב"ד במה שהקשה לרבינו וכתב דלא קשה מידי משום דדוקא תרומת הדשן היא חובה בכל יום אבל הוצאת הדשן אינה אלא כשהיא רבה ואין מקום למערכה כו' ע"כ. ואני תמה על תמיהתו שהרי קושית הראב"ד היא קושיא עצומה שהרי רבינו ס"ל דבכל יום היו גורפין את הדשן ומורידין אותו לארץ. עוד כתב הרב דסברא זו דרש"י איתא בהדיא ביומא ולא ידעתי למה לא ביאר לנו מקומו איו. ודע שהתוס' בפ"ב דיומא (דף כ"ז) ד"ה איכא כתבו בפירוש דהוצאת הדשן אינה עבודה בכל יום אלא כשהיו צריכין והביאו הראיה שכתבנו לעיל דתנן וברגלים לא היו מדשנים אותו מפני שהוא נוי למזבח:
עוד יש לחקור בדין זה דהוצאת הדשן אם הוא מן התורה או מדרבנן ואם הוא מן התורה יש לחקור מנא להו לרבותינו לומר שהוצאה זו לא היתה בכל יום אימא דדומיא דהרמה דכתיב והרים ה"נ הויא הוצאה דכתיב והוציא וכי היכי דהתם מצותה בכל יום הכי נמי נימא בהוצאה, ואולי יש להם שום דרשא ואנחנו לא נדע. עוד י"ל למה לא מנו מוני המצות הוצאת הדשן כדכתיב והוציא את הדשן וליכא למימר דבכלל תרומת הדשן היא דהא הוצאה זו אינה ממה שהרים אלא מהדשן שנשאר במזבח לאחר שהרים. והנראה אצלי בזה הוא דדוקא תרומת הדשן היא מצוה דגזירת הכתוב היא שירים מלא המחתה בכל יום ויניחנו אצל המזבח ויש להרמה זו שיעור דהיינו שלא יפחות מהקומץ ואף שדין זה לא הביאו רבינו הדבר הוא מבואר בפ"ב דיומא (דף כ"ד) אך הוצאת הדשן אינה מצוה מצד עצמה אלא דמוכרחים אנו להוציא את הדשן כדי לפנות מקום המערכה וקרא דכתיב והוציא את הדשן לאו למימרא דצונו הכתוב שנוציא את הדשן דמהיכא תיתי שיניחו אותו שם לעולם אלא קרא הכי קאמר כשיוציאו את הדשן ולבש בגדים אחרים כלומר משום דרך ארץ נמצא דהוצאה זו אינה מצוה מצד עצמה כי אם מכשירי עבודה דהיינו לפנות מקום למערכה ומש"ה ס"ל לרש"י והתוס' דלא היתה ההוצאה כי אם כשהיתה מרובה דכיון דאין תכלית להוצאה זו כי אם לפנות מקום המערכה א"כ אין חיובה כי אם במרובה, אך רבינו ס"ל דבכל יום היו מוציאין אותה כדי שיהיה בכל יום המזבח פנוי ולעולם דאף לרבינו אינה מצות עשה להוציא את הדשן בכל יום ואם לא הוציאו בטלו מצות עשה אלא דס"ל דכך הוא דרך כבוד שבכל יום יוציאו את הדשן כדי שיהיה מקום המערכה פנוי ויהיו הכהנים מהלכים במזבח כרצונם ולא יעכב אותם הדשן ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל לרבינו מההיא דתנן דברגלים לא היו מדשנים את המזבח וכיון דדשון זה אינו מצוה מצד עצמו כי אם דרך כבוד ברגלים שהיו באים כל ישראל והיו מקריבים היה נוי למזבח כשהיה עליו דשן רב משום הכי לא היו מדשנין אותו וזהו שכתב רבינו בסוף הלכה י"ב וחתיה שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום. ונראה שר"ל דדוקא הרמה היא מצוה של כל יום אבל ההוצאה אינה מצוה של כל יום לפי שאין ההוצאה אלא כדי שיהא המזבח פנוי וכמו שכתבנו. ודע שראיתי להר"ב לח"מ שכתב דלדעת רבינו בכל יום היו מוציאין האפר ומורידין אותו למטה ואח"כ כשהיה רבה למטה מוציאין אותו חוץ לעיר ע"כ. ולא ידעתי מאין למד הרב דין זה דההוצאה דחוץ לעיר לא היתה בכל יום כי אם כשהיתה רבה ובדברי רבינו לא ראיתי רמז לזה. וראיתי להרב קרית ספר שכתב וכשהוא רב מורידין ממנה למטה כו' ולא ידעתי אם גירסתו ברבינו היתה כך או אם מסברא כתב כן ואם הוא מסברא אחרי המחילה אם איתא דרבינו הוה ס"ל הכי היה לו לבארו בהדיא ואם דחקוהו הקושיות שכתבנו למעלה לסברת רבינו גם בעינינו יפלא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף