משנה למלך/שבת/יח

משנה למלך ‏ שבת יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המוציא דבר מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור שמועיל כלום וכו'. שיעורי ההוצאה נאמרו בס"פ כלל גדול ובפרקים הבאים אחריו. וכל השיעורין שנאמרו במס' שבת לגבי ט"ל מלאכות הוא דוקא לחיוב חטאת אבל איסור מן התורה איכא אף בפחות מכשיעור דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכ"כ רש"י בפ' כלל גדול (דף ע"ד) אההיא דאמרינן התם וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וכ"כ בהג"א ר"פ המוציא יין: (א"ה ובתשובת מהר"ר צבי סי' פ"ו הביא דברי התוס' פרק בתרא דיומא בסוגיא דחצי שיעור שכתבו דאיצטריך ר"י לטעמא דחזו לאיצטרופי אע"ג דאית לן ריבויא דכל חלב וסיים וז"ל ולפ"ז בכל שאר איסורי תורה כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל דטעמא דחזי לאצטרופי בלחוד לא מהני ע"כ. ולא זכר דברי רש"י והג"א הנז'). וכל השיעורין שאמרו כגון תבן כמלא פי פרה לא בעינן שתהיה כוונתו בהוצאה זו לפרה ולא עוד אלא אפי' במוציא תבן לגמל אם הוציא כמלא פי פרה חייב וזה מבואר בגמרא (דף מ"ו) דלא אזלינן בתר כוונתו מאחר שהוציא כשיעור משום דחיוב ההוצאה תליא אם אותו הדבר שהוציא מצניעין כמוהו וחכמים שיערו כל הדברים באיזה שיעור מצניעין: ודע דכל דבר הראוי לשני דברים ושיעורו של זה אינו כשיעורו של זה בהא אמרי' בגמרא (דף ע"ח) כל מלתא דשכיח ולא שכיח אזול רבנן בתר דשכיח לקולא שכיחא ושכיחא אזול רבנן בתר דשכיח לחומרא. וכל זה הוא במוציא בסתם ואינו מכוין בהוצאה זו לא לדבר דשכיח ולא לדבר דלא שכיח אבל במכוין לאיזה דבר בזה יש חילוק דיין דשתייתו שכיח ורפואתו לא שכיח דאזול רבנן לקולא בתר שתיה אם הוציא לרפואה פשיטא דחייב אפי' בכל שהוא וכדתנן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא ואמרי' בגמרא ליתני המוציא לרפואה וכו' אלמא כל שהוא מוציא לרפואה לא אזלינן בתר השיעורין השנויין במשנה. ובדבש דאכילתו ורפואתו שכיחא דאזול רבנן בתר רפואתו לחומרא בזה אין חילוק בין מוציא בסתם למוציא בכוונה דאם הוציא דבש לאכילה נראה ששיעורו כדי ליתן על הכתית ודמי למוציא תבן לגמל דאם הוציא כמלא פי פרה חייב כיון שיש בו כשיעור ה"נ כיון שיש בו שיעור כדי ליתן על הכתית חייב עד שהוציאו לאכילה: ולפי זה צריך לומר דמ"ש רבינו ז"ל בפרקין הלכה ו' המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכו'. השכיח דהתם הוא לאכילה שהוא השיעור המרובה אלא שאם הוציאו לבהמה שיעורו הוא כמלא פי גדי. וכן אם הוציאו לצביעה שיעורו הוא כדי לצבוע בגד קטן. וכן במוציא גרעינין השכיח הוא השיעור המרובה ואם הוציאו בסתם אזלינן בתר השכיח ולקולא. ומאי דכתב רבינו אם לאכילה לאו דוקא דאפי' בסתם נמי שיעורו כגרוגרת אלא משום דבעי למימר לבהמה ולצביעה לאשמועינן דאף דלא שכיחי אזלינן בתר כוונתו לחומרא נקט נמי ברישא אם לאכילה: עוד נ"ל לומר דכל דבר דשכיח ושכיח אף דבסתמא אזלינן לחומרא בתר שיעורא זוטא מ"מ אזלינן בתר מחשבתו לקולא כיון דהשיעור המרובה גם כן שכיח וכן הני דכתב רבינו כגון מורסן וגרעינין הוו שכיח ושכיח ואם היה מוציא בסתם היה שיעורו כדי לצבוע. ומ"מ כיון דהוי שכיח ושכיח אם הוציאו לאכילה הוי כגרוגרת. ומאי דכתב ואם לצביעה אגב אחריני נקטיה דה"ה בסתם וכן גרעינין הוו שכיח ושכיח. אך היכא דהוי שכיח ולא שכיח והשיעור המועט הוא שכיח והמרובה לא שכיח לא מיבעיא בסתמא דאזלינן בתר שיעור המועט שהוא השכיח אלא אפי' במוציא לדבר דלא שכיח שיעורו כשיעור המועט דהיינו השכיח והיינו ההיא דהמוציא תבן כמלא פי פרה לגמל דחייב משום דתבן הוי שכיח לפרה ולא שכיח לגמל. ולפ"ז עשבים דראויים לטלה ולגדי נהי דבסתמא חייב כמלא פי גדי אם הוציא כמלא פי גדי לטלה אינו חייב משום דעשבים שכיחי לגדי ולטלה וכדכתיבנא: הכלל העולה דכל דבר ששכיח ולא שכיח אם השכיח הוא השיעור המועט לא מיבעיא בסתם דחייב כשיעור המועט אלא אפי' במוציא לשיעור המרובה חייב כשיעור המועט והיינו ההיא דמוציא תבן כמלא פי פרה לגמל. ואם השכיח הוא השיעור המרובה בסתמא אזלינן בתר השיעור המרובה לקולא אבל אם הוציא לשיעור המועט חייב כשיעור המועט דהא עצה לפרה לא שכיח ואפ"ה קי"ל דמוציא עצה כמלא פי פרה לפרה חייב. אך בשכיח ולא שכיח דבסתם אזלי' לחומרא בהא מספקא לי אי אזלינן בתר מחשבתו לקולא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: ודע דמ"ש רבינו המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרת וכו' וכ"כ גבי גרעינין אם לאכילה חמש פשטא דמלתא נראה דבכוונת המוציא מיירי רבינו. אלא שלפי זה קשה מ"ש ואם לזריעה שתים ובמוציא לזרע חייב בכל שהוא וכמו שפסק רבינו בפרקין דין כ'. והתוס' מכח קושיא זו כתבו אם לנטיעה שתים, פירוש אותן שהן ראויין לנטיעה א"נ כלומר במקום שרגילין לנוטעם והוי סתמא לנטוע ע"כ. ולפ"ז אפשר לפרש כולהו בבי על פי סגנון זה שאם המורסן ראוי לאכילה או במקום שרגילין לאוכלו שיעורו בסתם כגרוגרת ואם ראוי ג"כ לבהמה שיעורו כמלא פי גדי דשכיח ושכיח אזלינן לחומרא. וכי אם היה ראוי לצביעה אזלינן בתר צביעה. וכן בבא דגרעינין ה"נ הוי פירושא. והנך רואה דרבינו ז"ל בכל השני בבות נקט בתחלה השיעור המרובה ואח"כ השיעור המועט לומר שאם היה ראוי לשיעור המועט אזלינן בתריה לחומרא ולא אזלינן בתר השיעור המרובה אלא היכא דהשיעור המרובה הוא השכיח והשיעור המועט הוא דלא שכיח:

יח

המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פי"ד מהל' אבל):

כא

המצניע דבר לזריעה או לרפואה וכו'. משנה ר"פ המצניע ואמרינן בגמרא (דף ע"ח) בד"א במוציא אבל במצניע כל שהוא חייב. ואין הכונה דכל מצניע חייב ואם הצניע פחות מכגרוגרת לאכילה שהוא חייב. דפשיטא דבטלה דעתו של זה שהצניע פחות מגרוגרת לאכילה ולא מצינו שיהיה המצניע חייב אלא בהני דתנן ר"פ המצניע שהם לזרע ולדוגמא ולרפואה דכל הני אף דבסתמא בעו שיעורא הוא משום דכל הני לא שכיחי ומש"ה כיון שהצניע לדבר זה חייב דהא אחשביה גביה ולא שייך בזה לומר בטלה דעתו אצל כל אדם דהא איכא קצת בני אדם שמצניעין לזרע ולדוגמא ולרפואה כל שהוא. אבל במצניע פחות מכשיעור חוץ מהני דתנן בפ' המצניע פשיטא דאמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דאלת"ה המצניע פחות מכשיעור חייב. והתוס' (דף ע"ו) ד"ה הואיל כתבו וה"ה דהו"מ למינקט הכא ולזרע ולרפואה אלא דלא כל דברים שייך בהו רפואה. אלמא דבדברים דלא שייכי בהו זרע ורפואה אין המצניע חייב אם הצניעם לאכילה. דאלת"ה תיקשי דשוו בשיעורייהו במצניע לאכילה אלא ודאי דכל המצניע פחות מהשיעורים האמורים במשנה לא עשה ולא כלום אלא במצניע לזרע ודכותיה. ומאי דאמרינן (בדף ע"ז) אי אצנעיה רבו מיחייב עילויה וכו' מיירי במצניע לרפואה או לדוגמא אבל אם הצניע רבו פחות מגרוגרת לאכילה לא מיחייב:

כב

דבר שאין דרך בני אדם להצניעו וכו'. (א"ה כתב ה"ה ומכאן שדם נדה או עצי אשרה וכיוצא בהן בשום שיעור אין חייבין עליהם. ועיין מ"ש הרב המחבר פרק י"ד מה' אבל):

כז

זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק וכו'. בעיא דגמרא פרק המצניע (דף צ"א) זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאת אוכלין כביצה בעינן ואסיקנא לעולם לענין שבת וכו'. וכתב ה"ה ויש לתמוה למה כתב רבינו אוכלין סתם ולא כתב אוכלי תרומה כלשון הבעיא וכו'. ואני תמה על ה"ה ז"ל לפי שיש מחלוקת בין הראשונים אם אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה דהתוס' והרמב"ן והרשב"א ס"ל דפחות מכביצה אין מקבל טומאה ורבינו ס"ל דלא נאמר שיעור זה דכביצה אלא לטמא אוכל אחר אבל לקבל טומאה אפי' כל שהוא וכמ"ש ברפ"ד מהל' טומאת אוכלין. והנה לסברת החולקים דס"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה א"כ מה שנסתפקו בגמרא הוא משום דאם זרק כזית אוכלין לבית טמא והיו שם אוכלים אחרים ונעשה הכל כביצה שנמצא שנעשה הכל דבר חשוב שהרי נטמא אם חשוב שיעור גם לענין שבת, לפי דרך זה יש לחלק בין תרומה לחולין דדוקא תרומה שטומאתה אוסרתה איכא למימר דאף שזרק כזית כיון שהשלימו לכביצה ועשה מעשה שאסרו באכילה איכא למימר דגם לשבת חשיב הוצאה אבל בחולין שאין טומאתן אוסרתן לא חשיבא הוצאה פחות מגרוגרת. (א"ה עיין בתוס' ד"ה או לענין שבת שכתבו דהו"מ למפרך אמאי נקט תרומה. ובד"ה כגון כתבו כדברי הרב המחבר דכזית חולין כיון דאין איסור לאוכלו בטומאה לא שייך לומר מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף לענין שבת). אבל לדעת רבינו דאף פחות מכביצה מקבל טומאה ע"כ מה שנסתפקו בגמרא אינו לפי שזה הכזית מקבל טומאה לפי שלא היה צריך לקבלת טומאה שיהיו שם אוכלין וישלימו לכביצה. אלא הטעם הוא לפי שעכשיו נעשה דבר חשוב דמטמא אחרים לפי שלטמא אחרים צריך כביצה. ולפ"ז פשיטא דאין חילוק בין תרומה לחולין דהכל הוא שוה שמטמאים את אחרים בכביצה ולא פחות והדבר מוכרח לדעתי דרבינו ז"ל לא גריס תרומה בלשון הבעיא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף