משנה למלך/אישות/יח

משנה למלך ‏ אישות יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ומשתתבע כתובתה בב"ד אין לה מזונות. מימרא בפרק נערה. ועיין בתשובת מהרש"ך ח"א סי' ע"ב דהיכא דהתביעה הוי מחמת אונס פליגי בה רבוותא אם יש לה מזונות ומציא האלמנה לומר קי"ל כהרא"ש והטור דס"ל דיש לה מזונות כיון דהנכסים הם בחזקתה כל זמן שלא נשאת יע"ש. (* א"ה עיין בתשובת הרדב"ז סי' ע' הרשד"ם סי' ק"פ). ויש לתמוה דדוקא ביתומים אומרים נתננו הוא דאמרינן נכסי בחזקתה קיימי לא בספק מעיקרא אם יש לה מזונות או לא. ובח"ג סי' כ"ד צידד הרב ז"ל החילוק המבואר הלזה ודחאו וכ"ש שיש לתמוה עליו מה ראה על ככה וצ"ע:

ט

והנכסים עצמם שהם נדונייתה נוטלת אותן בלא שבועה. מהרש"ך בח"ג סי' פ' הבין בדברי רבינו דנדונייתה לעולם נוטלתם בלא שבועה אפילו כתב לה כתובה ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. לא נתחוור זה בעיני דלעולם כל שכתב לה ואין כתובתה קיימת איתרע מילתא דחיישינן לפרעון שפרע לה מנכסיו ואפילו בשבועה אינה נוטלת כלום דומיא דמלוה בגו זימניה דאם כתב לו את השטר ואינו יוצא מתחת ידו דאיתרע חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ושקיל בלא שבועה כל שאין השטר בעיניה איתרע ונאמן לומר פרעתי. והבא לומר דבנכסיה אלים טפי לומר שלא נפרעה כיון שבידה ליטלם בע"כ אע"פ שקבלם עליו בזוזי משום שבח בית האב ולעולם אפילו כתב לה שטר כתובה עלייהו ואין כתובתה בידה שתטול אותם. עליו להביא ראיה לבאר דין זה וכבר הארכתי בתשובת מהרש"ך הנזכר בסי' הנזכר וצ"ע. (* א"ה ועיין בדברי הרב המחבר בהלכות מלוה ולוה):
ומ"ש ה"ה ז"ל דבנאבדו נכסי צאן ברזל לא גביא בלא שבועה ואם מתה דיינינן בהו אין אדם מוריש שבועה לבניו. אין ספק שהדין דין אמת וע"כ צריכין אנו לומר זה בדעת רבותינו בעלי התוס' וכמה רבוותא ז"ל עלה דמתניתין דפרק מי שמת גבי נפל עליו הבית ועל אשתו ב"ה אומרים נכסים בחזקתם ופירשו בגמרא בחזקת יורשי הבעל והיינו נכסי צאן ברזל. והקשו עלה למה לי חזקה אפילו בלא חזקה כיון שלדבריהם הבעל מת תחילה ואח"כ האשה ה"ל מת לוה בחיי מלוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ותירצו מה שתירצו וכתבו בשם ה"ר שמשון דבמת פתאום לא חיישינן וכו' והשתא לכולהו הני רבוותא קשה דהכא בנכסי צ"ב איירי מתניתין ולא שייך אין אדם מוריש שבועה לבניו ומאי קושיא. ואין סברא כלל לומר דחולקין על דין זה דרבינו ואפילו בנכסי צ"ב סבירא להו דשייך שבועה דזה כמו מושכל ראשון מכל גדולי רבוותא. אלא דצריכים אנו לומר ע"כ דס"ל דמתניתין סתמא קתני נכסים בחזקתן דהיינו בין כשהם קיימים בין כשנאבדו ונפחתו ומש"ה קשיא להו והוזקקו לכל הני תירוצי ואע"ג דטעמא דאיתמר בגמרא לפי מה שפירשב"ם לא שייך אלא כשהם בעין לא כשנאבדו ונעשו חוב עליו. מיהו כיון דמעיקרא הויא לה תפיסה בהו אעיקרא קאי ואוקמה אחזקה קמייתא. וכל זה שהארכתי הוא להוכיח דינו של ה"ה שהוא אמת. אבל הראיה שהוא ז"ל כתב דלא עדיף מחוב דעלמא ראיתי גדולי האחרונים שתפסו עליו דחוב דעלמא נמי בגו זימניה אינו צריך שבועה דהילכתא כר"ל וכל שבועת אלמנה בגו זימניה היא. וכבר הקשו התוס' אמאי צריכה שבועה כל אלמנה דעלמא דקתני מתני' אין אלמנה נפרעת מן היתומים אלא בשבועה. ותירצו משום דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפילו בחייו בגו זימניה הילכך גבי נכסי צ"ב דאינה בתנאי ב"ד כל שנפחתו חזר הדבר לחוב בעלמא בגו זימניה ואפשר שאינה צריכה. ואפילו לאותם תירוצים האחרים שנאמרו בטעמא דמתניתין אמאי צריכה שבועה איכא למיגמר בנכסי צ"ב שנאבדו שאינה צריכה שבועה ואין כאן עוד מקום להאריך:

יד

הניח נשים רבות וכו'. (* א"ה כתב ה"ה שאפילו ניזונות מן הקרקע ניזונות בשוה. ועיין מ"ש בזה הרב המחבר פרק ב' מהלכות מלוה דין ו'):

יט

אלמנה שבאה לב"ד וכו'. וכתוב בהשגות והלא מה שאמרו וכו' ודברי הראב"ד תמוהים שהרי דבר מבואר הוא דלרב דקי"ל כוותיה מתניתין דתשבע בסוף כפשטא היא באשת איש שהלך בעלה למדינת הים. ולשמואל דוקא מיתוקמא בששמעה בו שמת. והנראה בכוונתו הוא כמו שהקשה הרא"ש לרבינו ז"ל במ"ש שהאשה שהלך בעלה אין מצריכין שתהא כתובתה בידה כמ"ש לעיל בפרק י"ב. והקשה עליו דאדרבה אלמנה קיל טפי מנשואה שהרי מי שמחמיר שלא לפסוק בנשואה מודה כששמעו בו שמת שפוסקין. ואע"ג דאידחי האי דשמואל מהילכתא מ"מ בהאי סברא דטפי מחמרינן בנשואה מאלמנה לא מצינו לרב ז"ל דפליג עליה. וזה נ"ל כוונת הראב"ד דאפילו לשמואל דמחמיר בששמעו בו שמת מודה דפוסקין ותשבע לבסוף וכ"ש לרב ולפי זה מאי דדחה ה"ה דברי הראב"ד ואמר דשמואל הוא שהעמידה בכך ואין הלכה כמותו לאו דחייה היא כדאמרן אבל אפשר שיהיה כוונתו דזה דקיל טפי אלמנה מנשואה כל זה הוא לשמואל אבל רב פליג נמי בהא ולדידיה חמיר טפי אלמנה מנשואה בקצת דברים אע"ג דלרב נמי פוסקין באלמנה:

כז

אלמנה שתבעה מזונות וכו'. (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל בפירקין דין א'). כתב ה"ה ונ"ל טעם לדבריו שהצריכה שבועת היסת וכו'. ונראה דמה שהוצרך ה"ה לבאר הוא דקשיא ליה דשבועה בנקיטת חפץ מיבעי ליה וכמו דס"ל לרבינו בנפרע ממשכון שתחת ידו דנשבע בנקיטת חפץ וכן פירשו קצת מגדולי המורים דברי רבינו אלו. אבל ה"ה כתב דכיון דקי"ל נכסי בחזקת האלמנה קיימי עדיף טפי ממשכון וחשיב מוחזקת ג"כ. ודומה למי שבא להוציא מחבירו שנשבע היסת אף כאן אינם מחוסרים גוביינא. ויש מי שר"ל דבא לתת טעם שלא מצינו היסת אלא כדי לפטור עצמו אבל כל שנשבע ונוטל אינו בדין היסת והוצרך לומר דאף כאן היתומים חשיבי באים להוציא. ומיהו ממ"ש בסוף דבריו וכשנשאת הוא בהפך משמע כמ"ש ודו"ק:

כח

דין תוספת כתובה וכו'. בפרק נערה שנתפתתה אר"י אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות. וכתב הרא"ש בשם הירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס לא. וכתב מהרש"ך ח"א סי' קע"ז דאם גבתה כתובתה אף מן האונס איבדה מזונותיה יע"ש. ומ"ש ה"ה שדעת רבינו לפרש ולתובעת דפרק אע"פ כפירוש הרמב"ן דלא נימא דדוקא גבי עיקר מפסדת בתביעתה אבל לא גבי תוספת. בעיני קשה לפרש פירוש זה בדברי רבינו שהרי סיים ואם תבעה מקצת והניחה מקצת הרי היא כמו שתבעה מקצת העיקר. ולפירוש הרמב"ן תלמודא לא מספקא ליה בהא דידע כבר שאוכלת בשביל מקצת התוספת כמו שניזונת בשביל מקצת העיקר ולא בא לומר דמהני תביעה לחוד ולא נימא דוקא עיקר דכגבוי דמי. ומדברי רבינו ז"ל משמע דכל עצמו לא בא אלא ללמד שדין התוספת כעיקר לענין שאם תבעה מקצת ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף