משאת המלך/שמות/ב
א[עריכה]
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (ב א)
איתא בסוטה (י"ב.) תנא עמרם גדול הדור היה, כיון שראה שאמר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו עמדו כולן וגירשו את נשותיהן, א"ל בתו אבא קשה גזירתך משל פרעה וכו', ומשמע דעמרם גזר גזירה דהכל יגרשו נשותיהן [ועפרש"י שם, ובשמו"ר (פ"א י"ז) עמרם ראש הסנהדרין באותה שעה]. ויש להעיר מה היה צריך לומר שעמרם עמד וגירש את אשתו, הרי פשיטא הוא דמאחר דהוא ובי"ד גזרו לגרש הנשים, א"כ בודאי שאף עמרם בעצמו יקיים זאת.
ונראה פשוט שהרי אמרו שם בגמ' ובב"ב (קי"ט:) שהיתה יוכבד בת ק"ל שנה ובנס חזרה לנערותה, [וצ"ל דאע"פ שהולידה לפני ג' שנים את אהרן ולפני ו' שנים את מרים, מ"מ לאחר זאת כבר בלתה, ורק להולדת משה שוב נעשה נס שחזרה לנערותה], וא"כ הרי בגזירה זו שיגרשו כולן את נשותיהן, הרי בפשוטו היה זה רק על אלו הנשים שהן בנות פו"ר, אבל יוכבד כל זמן שלא חזרה לנערותה היא אינה בכלל הגזירה של בי"ד של עמרם. הלכך צ"ל ע"כ דעמרם דגירש לא היה זה מעיקר הגזירה, אלא עשה כן למופת לרבים ולהורות הלכה לישראל שיגרשו, ולכך אמרו בגמ' שעמרם עמד וגירש את אשתו הגם שלא היה מחוייב בדבר, וביותר למאי דאיתא בשמו"ר (שם) דכשגירש עמרם היא כבר היתה מעוברת ג' חדשים, וא"כ בודאי היא אינה בגזירה זו, ואעפ"כ גירשה כדי להורות ההלכה וכנ"ל.
עוד איתא בסוטה (י"א:) פועה זו מרים שהיתה פועה ברוה"ק ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע וכו'. הרי מבואר דעיקר הנבואה היתה שיוכבד תלד, ואף מסתברא כן דאילו היתה הנבואה לעמרם, א"כ היה נושא אשה אחרת בת בנים, וביותר נראה דהרי דרשו (שם) על הכתוב ויעש להם בתים בתי כהונה ולויה שהם אהרן ומשה ודוד ע"ש, א"כ נמצא ע"כ דעיקר הנבואה היתה על יוכבד שזכתה לבתים, ולכן נאמרה הנבואה למרים עתידה אמי שתלד ופשוט.
ד[עריכה]
ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו (ב ד)
תנן בסוטה (ט':) מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר ותתצב אחותו מרחוק, לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים במדבר וכו'. ולכאורה הדבר צריך ביאור והלא טבעי הוא הדבר שתלך לראות מה יעשה לאחיה, וא"כ מה טעם לתת לה גמול על כך.
וביותר קשה דהא אמרו (שם י"ב:) דמרים היתה מתנבאה עתידה אימי שתוליד בן שמושיע את ישראל וכו', וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה, א"ל בתי היכן נבואתיך, והיינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו, לידע מה יהא בסוף נבואתה ע"ש. ומבואר דעיקר הליכתה לדעת ולהבין מה יהא בסוף נבואתה ולא משום משה ולצורכו, וא"כ מאי האי דתנן דמרים המתינה למשה וקבלה שכר על כך, ושמא י"ל דהלכה לראות לפי שהיתה בטוחה שינצל ואולי תוכל להיות לעזר, וכמו שהיה אכן לבסוף שקראה למינקת, וצ"ע.
יש לתמוה איך לא האמין עמרם לנבואתה, דלכאורה ברור כשבאה להורות לעמרם בנבואה שיחזיר את יוכבד, הרי בודאי עשתה כדרך הנביאים אות ומופת, דבלא אות ומופת האיך תהא נאמנת על עמרם לעבור על הגזירה שגזר שיגרשו נשותיהן, [מיהו למתבאר לעיל (ב' א') עמרם לא היה בכלל הגזירה לפי שאינה בת בנים, ואי משום נבואת מרים שיוכבד תלד, הרי א"כ ממ"נ גם יכול לסמוך על נבואתה ולהחזירה], וא"כ יקשה האיך פקפק עמרם בנבואתה, הרי כל זמן שלא ראה בפועל שנסתרה הנבואה לא היה לו לעמרם לפקפק בנבואתה.
אמנם י"ל דהנה מבואר ברמב"ם (בפ"ח מיסוה"ת ה"א) וז"ל, משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף וכו', ובהל"ב כתב נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו, אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון כו' עכ"ל. והרי מבואר דרק ממשה ואילך היה החיוב להאמין בנביא מפני המצוה שצוה משה, אבל לפני משה שכל האמונה בנביא היא מפני האות והמופת בלבד, א"כ אכן יש בלב דופי שמא עשה את האות בלט וכשוף.
והשתא א"ש דלכן פקפק עמרם בנבואתה וחשב שהאות והמופת שעשתה היה זה בלט וכשוף, לפי שראה שמשליכים אותו היאורה, דאי כל ההוכחה לנבואה היא לפי שמסתבר הדבר ע"י האות והמופת, א"כ הרי כשנמצא סברא הפוכה [כגון השלכתו ליאור] א"כ כבר מסתברא איפכא, ואדרבה אמרינן שלא הי' בזה נבואה ומלבה בדתה זאת.
ועפ"ז יתברר נמי הא דאמרינן בסנהדרין (פ"ט:) היכא דמוחזק [בנבואה] שאני, דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, ופרש"י היכי שמע ליה יצחק שהוא דבר אמת מה שלא נאמר לשום אדם להקריב את בנו, והקשה לי ח"א אמאי לא פרש"י בפשיטות משום הרציחה שבזה.
אמנם למתבאר אם משום הרציחה א"צ לזה מוחזקות בנבואה ודי שעשה אות או מופת, לכך פרש"י דיש בזה מילתא דלא מסתברא להקריב את בנו, וכל שאין הדבר מסתבר א"כ תלינן את האות והמופת בכשוף, אם לא שהיה אברהם מוחזק בנבואה. [וקצת יש להעיר מנ"ל לגמ' מהכא דדי במוחזק, ושמא בעינן תרתי גם אות או מופת, וגם שיהא מוחזק בנבואה לסלק החשש שמא נעשה הדבר בלט או כשוף, וצ"ע].
ו[עריכה]
ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה (ב ו)
נראה עפ"י הא דאמרו בסוטה (י"ב.) ג' גזירות גזר, בתחילה אם בן הוא והמיתן אותו, ואח"כ כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ולבסוף אף על עמו גזר, ופרש"י אף על עמו גזר לפי שא"ל אצטגניניו היום נולד מושיען של ישראל, ואין אנו יודעין אם מצרי הוא או יהודי וכו'.
וא"כ יתכן דאם היתה מסתפקת שאולי הוא מאלו שנולדו ביום שנולד מושיעם של ישראל, אזי היתה חוששת להצילו דשמא הוא מושיעם של ישראל ויביא רעה לבית אביה ולעמה, אבל כיון שראתה בו שקולו כנער כדפרש"י הכא, וא"כ ע"כ שכבר נולד מזמן הרבה עד שהוא כבר כ"כ גדול, וע"כ אמרה מילדי העברים הוא זה, כלומר שהוא מאלו שהושלכו בגזירה שניה שהיתה לילדי העברים בלבד, ולכן משתהו מהמים ולא חששה שהוא מושיען של ישראל.
יד[עריכה]
אכן נודע הדבר (ב יד)
כתב הרמב"ם בהל' דעות (פ"ז ה"ה) ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה כבר נשמע הדבר ונודע [וליכא איסורא דלשון הרע] ע"ש. וי"ל דאף כאן לפי שכבר שלשה יודעים הדבר, אלו השנים הנצים וכן העברי המוכה ע"י המצרי, ולפיכך אמר משה אכן נודע הדבר דחשש שכבר יודעים בזה כולם [וכלישנא דהרמב"ם כבר נשמע הדבר ונודע].
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א