משאת המלך/ויקרא/כו
ב[עריכה]
את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' (כו ב)
כתב הרמב"ם (בפ"ז מהל' בית הבחירה הל"ז) ז"ל, אע"פ שהמקדש היום חרב בעונתינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח, שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם, שאע"פ שחרב בקדושתו עומד.
ולכאורה צ"ע שהרי כתב הרמב"ם בפ"ו (הט"ז) ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעת"ל כו', לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטילה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדין עכ"ל. וא"כ כיון דס"ל דלא בטלה קדושת המקדש, א"כ פשוט הוא שאף דין מורא מקדש קיים, שהרי קדושת מקדש אכתי במקום זה ומה לי שחרב בנינו, ולכאורה עכצ"ל דהו"א דדין מורא מקדש תלוי דוקא בבנינו, דאע"פ שקדושת המקדש לא בטילה ומקריבין אע"פ שאין בית, מ"מ אין זה דומה לקדושתו בבנינו, ולהדיא מבואר בחינוך (מצוה ת"מ) דהמצוה להקריב קרבנות זהו בבנינו דוקא. [ועמש"כ בזה באורך בחי' לזבחים].
ובאמת היה אפשר לישב באופן אחר דנהי דס"ל להרמב"ם דקדושת המקדש קדשה לעת"ל, מ"מ אין זה לפי שקדושה אין לה הפסק אלא לפי שכך קידשו, וכמו שאמרו קידשה לשעתה וקידשה לעת"ל. די"ל דהיינו דהתכוונו גם לקדש לעת"ל, אבל אה"נ אם לא היה בכונתם לקדש לעת"ל לא היה מתקדש אלא לשעתו, וכדחזינן משי' הראב"ד (שם הי"ד) דנתן טעם שלא נתקדש לעת"ל, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי כו', הרי דס"ל דענין זה אם לקדש לעת"ל תלוי היה בדעתם, וא"כ מהיכא תיתי דהרמב"ם פליג גם בעיקר הדבר וס"ל דקדושה אין לה הפסק, וטפי נראה כמוש"כ דאמנם בעיקר הדבר מודה הרמב"ם להראב"ד דקידוש זה אי הוי לשעתו או לעת"ל היה תלוי בדעתם בשעה שקדשו, אלא דס"ל דכך היה בדעתם גם לקדשה לעת"ל [ולפ"ז צ"ל דמש"כ הרמב"ם הטעם לפי ששכינה לא בטלה, היינו שהם תלו הקידוש בשכינה, ומאחר דהשכינה לא בטלה לכך אף דעתם היה דהקדוש לא יבטל וימשך], ולפי"ז ניחא דצריך לקרא וילפותא דמורא מקדש קיים לעולם, דנפק"מ שאף אם היו מקדשים רק לשעתו, מ"מ היה דין מורא מקדש נוהג לעולם.
אלא דישוב זה אינו אלא לעיקר הילפותא ומשום דאיכא נפק"מ וכמש"כ, אבל אין בזה ליישב מפני מה הביאה הרמב"ם להך דרשה, אחר שלדעתו הרי קידשוה לעת"ל, וע"כ מבואר מהרמב"ם דאפי' לאחר שקדשו לעת"ל אכתי צריכים לדרשה זו, וצ"ב.
עוד נראה ליישב דעיקר הדרש דמורא מקדש לעולם אין זה דוקא לענין לנהוג קדושה במקום, דיש עוד הלכות שתלויים במורא מקדש כמו איסור לעשות בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם, דמבואר מדברי הרמב"ם שם הל"י שהוא מלתא דמורא מקדש, ולפי דהיה מקום לומר דאינו נוהג אלא בזמן שישנו למקדש, לכן קמ"ל מההיקש דמקדש לשבת דנוהג כל דין מורא לעולם, אמנם האיסורים שהם מקדושת המקום, יתכן דאה"נ דאינו אלא לפי שלא בטלה הקדושה [וע"ע מש"כ בחי' על הרמב"ם בזה].
יט[עריכה]
ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה (כו יט)
כתב רש"י, זו קשה משל משה, ששם הוא אומר והיו שמיך אשר על ראשך נחושת וגו' (דברים כ"ח כ"ג), שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחושת מזיעה, והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע והיא משמרת פירותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע ויהא חורב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחושת מזיעה והיא מאבדת פירותיה, ע"כ. ויש להבין האיך יתכן שמשה היקל ממה שאמר לו הקב"ה, וכי היה לו כח ותוקף לבטל גזירת הקב"ה.
ונראה דהנה התוכחה שנאמרה בפרשת בחוקותי דהיא התוכחה של הקב"ה וא"כ דין תורה עלה, והרי היא כשאר משפטי התורה שאם יעשו כך וכך יהיה עונשם כך וכך, והרי תוכחה זו קיימת לעולם ואין לה ביטול ולא גרעון ותוספת כמוש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' יסוה"ת לענין תורה, וכן נראה דאע"פ שנבואה רעה יכול הקב"ה להנחם עליה כמש"כ הרמב"ם שם פ"י, מ"מ אי"ז אלא בנבואה אבל בתורה לא יתכן זאת לפי שה"ז נמי בכלל שלא תשתנה התורה. משא"כ תוכחה של משה דין נבואה היא ומשה כתב זו הנבואה בתורה, ומאחר דאינה תורה אלא נבואה, א"כ שייך שהקב"ה ינחם ממחשבתו הרעה וכשאר נבואות. [ושוב הראוני בס' אהל יעקב לפ' דברים כעין מש"כ וע"ש בהג"ה].
נמצא לפי"ז דשני תוכחות הן, ותוכחה דמשה אי"ז חזרה על תוכחה קמייתא, אלא שהיא תוכחה אחריתי שנמסרה בנבואה, וא"כ תו לא קשה איך נשתנית תוכחת משה משל הקב"ה דהא ב' ענינים הם ואין תלויים זב"ז. [ואף שאמרנו שהיא נבואה ואין דין תורה עלה, אבל מ"מ ברור שהכתוב בתורה שכך היא הנבואה דין תורה עלה, וכיוצ"ב שכתוב בתורה דברים שאמרו לבן ופרעה שהרי בודאי אמירתם אינה שייכת לתורה, אבל מאחר שכתוב בתורה שכך אמרו מעתה ה"ז תורה, אף כאן עצם התוכחה היא נבואה, אבל מה שכתבה התורה שכך היתה הנבואה ודאי דין תורה עלה ופשוט]. [והגר"י הוטנר זצ"ל העיר על מש"כ דנפק"מ לענין להנחם מהרעה, דמאחר דנבואת משה היא גדולה יותר מאו"ת, והרי באו"ת אין הקב"ה חוזר בו וכש"כ בנבואת משה].
וביותר נראה שהרי התוכחה של משה היה תוקפה מדין ברית שכרת עם ישראל, וכש"נ שם (דברים כ"ח ס"ט) אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל וגו', והרי מבואר אמנם כמוש"כ דהיה בזה צווי מהקב"ה שמשה יכרות ברית על זה עם בנ"י, ולכן שפיר יתכן לומר כמש"כ דאין זו אלא נבואה. אלא דביותר ניחא שהרי נתחדש כאן ענין ברית, ולכן יתכן דשניא תוכחה זו שהיא מדין ברית מתוכחה האמורה בפרשת בחוקותי שאין לה דין ברית, ולכן קיל טפי תוכחה דמשה די"ל דלענין ברית לא כרת ברית להחמיר כל כך.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א