משאת המלך/בראשית/לד
יב[עריכה]
הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה וגו' (לד יב)
כתב בעל הטורים שהתנו עמם שלא לעבוד ע"ז ע"ש, ונראה דזה יתבאר היטב עפמש"כ בחי' מרן הרי"ז הלוי על הכתוב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה, ות"א בחכמתא, וביאר מרן הרי"ז כונתו דבאמת היתה תשובת בני יעקב תשובה אמיתית, שרק אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר, ר"ל שימולו עצמם כדין ולשם גירות, וכדסיים הכתוב והיינו לעם אחד, דהיינו ע"י המילה שהיא לשם גירות ובכך נהיה לעם אחד דהיינו ישראלים, אלא שהם לא קיימו זאת ועשו מילה בעלמא שלא לשם גירות, ע"ש, והם הם דברי הבעה"ט שהתנו עמם שלא לעבוד ע"ז היינו דיתגיירו ע"י המילה ולהיות עם אחד ממש.
כה[עריכה]
ויהרגו כל זכר (לד כה)
הרמב"ם בהל' סנהדרין (פ"א ה"א) כתב דמצות דינים בכל פלך ופלך וכו', והרמב"ן כאן פליג דאין מצות הדינים רק להושיב דיינים בכל פלך, אלא דזהו ציווי בדיני גניבה ואונאה ושומרים וחובל בחבירו וכו', ובחת"ס (ח' חו"מ בליקוטי שו"ת סי' י"ד) כתב דלהרמב"ם כל הני בכלל מצות גזל שנצטוו משא"כ לרמב"ן אין מצות גזל אלא כמשמעו ותו לא, ע"ש. ולכאורה יש להוכיח כדעת הרמב"ם מב"מ (ס"א.) ל"ל דכתב רחמנא לאו בריבית לאו בגזילה לאו באונאה וכו' ע"ש דמשמע דהכל בכלל גזל, אמנם יש לדחות דהתם הביאור דלאחר שנאמר כבר האיסור א"כ ל"ל ללאו בייחוד לכל אחד ואחד, אבל לא מוכח מהתם שמעצמנו היינו כוללים זאת בגזל.
ועמש"כ הרמב"ן דבכלל דינים נכלל חובל בחבירו, והק' עליו המנ"ח (מצוה מ"ט) מגמ' סנהדרין (נ"ח:) דאמרו דגוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר (שמות ב' י"ב) ויפן כה וכה וגו', ולהרמב"ן הלא אפי' הכה את חבירו הרי הוא חייב מיתה מדין חובל בחבירו שהוא בכלל דינים שנצטוו, ע"ש. [אלא דיל"ע דאכן מנ"ל לגמ' דויפן כה וכה וגו' לא היה זה מדין חבלה שהיא בכלל דינים להרמב"ן, ושמא מדחזינן דהרגו משה ע"י דיני שמים ש"מ דאי"ז מהז' מצוות שנהרגין עליהן, וכ"ה שיטת הרמב"ם דגוי שהכה את ישראל חייב מיתה בדיני שמים, אמנם הר"ן בחי' לסנהדרין (נ"ח:) השיגו וס"ל דבהכה את ישראל נהרג על כך, ע"ש].
ועיין בחי' הר"ן (שם) דהקשה על יש מפרשים דס"ל דהא דאמרו גוי שהכה את ישראל חייב מיתה, זהו לאו דוקא ישראל אלא אפי' הכה את חבירו, והקשה עליהם הר"ן א"כ ל"ל מצות רציחה בב"נ, והלא הוא כבר מחוייב מיתה אפי' על שחבל לחבירו וכ"ש כשהרג לחבירו, ע"ש.
אמנם על קושית הר"ן י"ל לכאורה דנפק"מ היא לענין יש שליח לדבר עברה ברציחה שנתרבה מקרא מיוחד, וכן לענין רציחת עוברים, וכן לענין רציחת עבדו, וכן לענין הכהו ברשות ב"ד ומת, דפשטות הדברים דאי משום חבלה לית לן בה בכל הני, ואילו משום רציחה יתחייב ולכן נאמר להם נמי מצות שפיכות דמים.
במשך חכמה כתוב דהיינו טעמא דנתחייבו בני שכם הריגה לפי שב"נ אסור לו חבלה אפי' בעצמו, ע"ש. ויל"ע למה לא כתב הטעם לפי שחבלו בבניהם ע"י שמלו אותם, ואולי אב על בנו שאני לפי שהוא קנינו, ואכתי צ"ע סברא זו דאע"פ שיכול למכרו מ"מ אין מוכח שהוא ממונו לגמרי גם לענין חבלה, [ובמנ"ח (מצוה ב') הביא למל"מ דבן קטורה שהקדים ומל קודם ח' ימים שנהרג על שביטל עשה ע"ש, והנה למשך חכמה הרי הוא נהרג עכ"פ משום שחבל בעצמו דכל דאי"ז מילה ה"ז חבלה, אמנם איכא נפק"מ במל קודם ח' יום משום רפואה דלית בזה חבלה].
לא[עריכה]
הכזונה יעשה את אחותנו (לד לא)
עיין בחי' מרן הרי"ז עה"ת על הכתוב לעיל כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב, ופירש דהיינו משום דבית דינו של שם גזרו על נכרי הבא על בת ישראל.
והנה כתב הרמב"ם (בפי"ב מאיסו"ב הלי"ג) בענין הבועל שפחה וז"ל, אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה, שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה' וכו', הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה, עכ"ל. ויש להבין הרי מיהו לא קי"ל כאונקלוס דהבא על השפחה לוקה משום קדשות, אלא אנן ס"ל שאין זה אלא מגזירת בי"ד של שם וא"כ מאי סייעתא מייתי הרמב"ם מאונקלוס.
וצ"ל שזהו על דרך מש"כ הריטב"א (ר"ה ט"ז.) בענין אסמכתא, דענין אסמכתא הוא שהתורה רמזה שחכמים יאסרו כאן דבר זה, ואף הכא י"ל דהפשוטו של מקרא הרי מיהו תקפו כאסמכתא, ואף אי לא ס"ל בעלמא בגדר אסמכתא כהריטב"א, אבל מ"מ אסמכתא כזו מפשוטו של מקרא יתכן דס"ל, והיינו סייעתא דמייתי לה הרמב"ם, דמפשוטו של מקרא ע"פ תרגום אונקלוס הרי דאיסור חמור הוא לפי דמוכח דהתורה רצתה דיאסר זה.
ועפ"י המתבאר דאמנם בלשון הכתוב עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל ה"ז זנות וקדשות, ורק לדינא קיי"ל דאין זה חשיב זנות וקדשות. א"כ לפ"ז יתבאר היטב הכתוב הכזונה יעשה את אחותינו בכף הדמיון, וזהו משום שאמנם אין זו ממש זנות, אבל ה"ז חשיב כזנות ומשום דבלשון התורה יקרא לזאת זנות.
והנה הרמב"ם פי' לנאמר לא יהיה קדש וגו' על עבד, ואמנם שכם וחמור היו עבדים שהרי בני כנען הם, וכבר פי' לעיל (ט' כ"ה) במקומו דדין עבדים להם. וע"ע ברש"י (דברים כ"ג י"ח) וברא"ם ובגו"א שם אם גם עכו"ם בזה הלאו, וא"כ גם בלא עבדותם דשכם וחמור א"ש כמש"נ.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א