משאת המלך/במדבר/יח
ח[עריכה]
לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם (יח ח)
הנה אמרו בחולין (קל"ב:) דמתנות כהונה צריך לאוכלם למשחה כדרך שהמלכים אוכלים, וערש"י בבכורות (כ"ז.) דהכהן הוא דצריך לאוכלם למשחה, אבל ישראל שלקח מכהן א"צ לאכלם למשחה וערדב"ז (ספ"ט מבכורים). ומבואר דאין המתנות מחמת עצמן טעונות אכילת למשחה, אלא דהוא ענין להחשיב את המתנה שבזה, דכשאוכלו למשחה הרי הוא מראה שמחשיב את המתנה שקיבל, והלכך זהו שייך רק בכהן המקבל ולא בישראל הלוקחו ממנו. [ונראה דאף אכילת בעלים חשוב נמי כמתנות לענין זה דהרי משולחן גבוה קזכו, דיעויין בזבחים (כ"ח.) דאמרו דעור האליה כאליה דמי לענין אכילת למשחה, והרי האליה [דגדי] היא מאכילת הבעלים, ומבואר דאף שהיא אכילת בעלים כיון דמשולחן גבוה קזכו יש בזה לדין למשחה].
וזה נראה מבואר במש"כ הרמב"ם (בפ"ט מבכורים הל"כ) ז"ל, ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנם במתנה אפילו לעכו"ם או להאכילם לכלבים מאכיל שאין בהם קדושה כלל, עכ"ל. וביש"ש (חולין פ' הזרוע סי' י"א) הקשה תימה מאחר שצריך לאכול דרך גדולה א"כ איך יותר לו להאכילן לכלבים, וכי זו היא למשחה בהם, ע"כ נראה דדוקא היכא שאין ראויין לאכילתן וכגון שהסריחו כו', ע"ש. ובאמת תירוצו לכאורה אינו מכוון בלשון הרמב"ם דוכי כשהסריחו קאמר, והרי הרמב"ם דיבר מלולו להדיא משום שאין בהם קדושה כלל דמשמע אף בלא הסריחו.
אמנם למתבאר דאין הלמשחה דין בעצמותן דהמתנות א"כ שפיר נראה כמוש"כ היש"ש לאוקמי כשהסריחו, וכונת הרמב"ם לומר אדרבה שאע"פ שיש דין למשחה מ"מ בעצמותן אין בהן דינא כלל, והלכך משום עצמותן שריא להשליכן לכלבים לפי שאין בהם לא קדושה ולא דינא, אמנם אי אתית עלה מדין אחר דלמשחה בהא לא איירי הרמב"ם, דלא קאמר אלא שמשום עצמותן לית בהו קדושה, וכיון דשפיר משכח"ל נפק"מ באופן שהסריחו דאז אין בזה כבר חיסרון מה דנראה כאינו מחשיב המתנות, מעתה כבר שייך שפיר לשנות דין זה ולומר דמחמת עצמן שריא לתתן לכלבים, ולא תקשה דמאי נ"מ בדין זה דהרי מ"מ יאסר מצד למשחה דהרי איכא נ"מ כשהסריחו וכנ"ל.
כ[עריכה]
ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם (יח כ)
אמרו בספרי הביאו רש"י, וחלק לא יהיה לך בתוכם אף בביזה. וצ"ע ל"ל קרא למעטם מביזה, כיון שאין נלחמים כמש"כ הרמב"ם (בהל' שמו"י פי"ג הי"ב), א"כ בלא"ה אין להם חלק בביזה וכמש"כ הרמב"ם (בהל' מלכים פ"ד הל"ט) דהביזה היא לאנשי הצבא, ע"ש. ואין לומר דקרא אתי לענין שעכ"פ ילקה אם נטל ביזה (כמ"ש הרמב"ם שם בשמו"י ה"י), דגם זה אין מובן דמאחר שלא שייך בביזה הרי ביזתו גזל ואין זו ביזה שילקה על נטילתו, ודוחק לומר דבהכי חייבא רחמנא.
וכמו"כ יקשה מש"כ הרמב"ם (בהל' שמו"י פי"ג הי"א) דבשאר ארצות ליכא איסור ביזה, והרי מ"מ אינו נלחם הכהן ואינו שייך בביזה, וכן קשה סוגיא דקידושין (כ"א:) כהן מהו ביפ"ת וכו' והרי אינו נלחם, ולכאורה היה נראה ויל"ע בזה דאף שפטורים ממלחמה מ"מ הרשות בידם להלחם, ושפיר שייכי בביזה וכן ביפ"ת.
וכן מוכח במרדכי בגיטין (סי' תל"ב) בגט על תנאי האם פוסל לכהונה, וכתב דאין להביא ראיה ממלחמת בית דוד שהיו כותבין גט על תנאי והיו שם גם כהנים כמו כהן משוח מלחמה, די"ל דהכהן לא היה בעורכי המלחמה וכדמוכח מדאבעי כהן מהו ביפ"ת ואם היה הכהן משוח במלחמה פשיטא שהוא בכלל הפרשה, ע"ש. והרי בפשטא צ"ע דאדרבה מהא דאיבעי ליפ"ת מזה הוכחנו שהוא נלחם, אלא הכונה כמוש"כ דאה"נ בודאי דרשות יש לו להלחם, אלא כונת המרדכי דבאם היה בכלל חובת המלחמה בודאי היה נמי בכלל הפרשה להיתר יפ"ת, אלא לפי שאינו בחובת המלחמה אלא רשות בידו לכך איבעי להו אם דינא דיפ"ת אף עליה קאי.
וכן בדברי הימים (א' י"ב כ"ז) ויהוידע הנגיד לאהרן, וכתב רש"י דבניהו הוא בנו, ולעיל (י"א כ"ב) כתיב בבניהו הוא הכה את שני אריאל מואב, וכן כתיב (י"ב כ"ח) וצדוק נער גבור חיל, וחזינן נמי שאע"פ דהיו כהנים מ"מ נלחמו [דבפשוטו היה זה במלחמה], ולכאורה מוכח מכל זה כמוש"כ דרשות יש לכהנים להלחם.
ומה דאיתא בסוטה (מ"ד.) פרט לגרושה לכהן שאין חוזר עליה מעורכי המלחמה, ולכאורה משמע דאף חובת מלחמה יש עליו, אמנם י"ל למה שנסתפק המנ"ח (שלהי מצוה תקכ"ו) אי חזרה מעורכי המלחמה הוי רשות או חובה, והביא מהספרי שופטים פן ימות במלחמה אם אינו שומע לדברי כהן סוף שהוא מת במלחמה ומשמע דמחוייב לחזור, וא"כ י"ל דאף כאן הכונה פרט לגרושה לכהן שאם רוצה הכהן לצאת למלחמה אין חייב לחזור אבל מ"מ גם אינו מחוייב להלחם.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א