מראי מקומות/שבת/לב/ב

מראי מקומות שבת לב ב

בעון נדרים בנים מתים

בספר נפש חיים לרבי חיים פלאג'י (מערכת הב' אות לח) דן אם דין זה שבנים מתים בעון אביהם, הוא גם בעון אמותיהם, אם אינן זהירות בנדרים. וכתב להוכיח שהוא הדין באמותיהם, מהמעשה המובא בגמרא בגיטין (לה.) מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו בכד של קמח, ואפאתו בפת, ונתנתו לעני. לימים בא בעל הדינר ואמר לה הבי לי דינרי, אמרה ליה, יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום. אמרו, לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה. וכששמעו חכמים בדבר אמרו, מה מי שנשבע באמת כך [- היינו מי שסבור שהוא אמת, כמבואר בגמרא שם], הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה. ומקשה הגמרא: מאי טעמא איענשה [- והרי לא נהנתה מהדינר]. ומיישבת: דאישתרשי לה מקום דינר, ע"כ. ומכח גמרא זו הוכיח ר"ח פלאג'י שבנים מתים אף בעון נדרים ושבועות של אמותיהם.

וציין לשו"ת מהר"ם מינץ (סימן ז) שם נשאל בדבר אשה שנדרה לסייע לנדוניא של אחותה הענייה, ועתה חזרה בה באומרה שאין לה רשות לעשות דבר בלי רשות בעלה. וכתב שם בתוך הדברים: מה שעשתה קודם לכן [- קודם הנישואין] נראה שהוא חייב לקיים, כי מוטל על הבעל לבטל מעליה עונש, דבעון נדרים בנים מתים, וכי האי גברא לא בעי בריה, בתמיה, ע"כ. הרי מבואר להדיא שדין זה שבעון נדרים בנים מתים הוא אף כשהאם נודרת.

עוד ציין הנפש חיים לספר שרשי הים (גניבה פ"ט ה"י) שם הסתפק בנידון זה, וזה לשונו: ודע עוד שזה ימים הייתי מסתפק באותה שאמרו, בעון נדרים בניו של אדם מתים כשהם קטנים, אם יש עונש זה גם כן באשה שיש לה עון נדרים, אם בניה מתים בעבורה כשם שמתים בעון האב, דמעשה ידיה הם הבנים, או דילמא דוקא בעון האדם הם מתים שמתייחסים אחריו והם ערבים עליו, כמו שמצאנו בקבלת התורה, שביקש הקב"ה מישראל ערבים, ואמרו 'בנינו ערבים לנו'.

והביא הראיה מהמעשה המובא בגיטין, שאמרה אותה אשה 'יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה', ואכן 'לא היו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה'. ומדברי התוספות מבואר שנענשה על השבועה שנשבעה, ואם כן מוכח שאף אשה שאינה נזהרת בעון נדרים ושבועות, נענשת במיתת בניה.

מקור מפורש נוסף לנידון זה מביא השרשי הים מדברי המשנה בכתובות (עב.) אלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו היא דת משה... ונודרת ואינה מקיימת. ובגמרא: דאמר מר, בעון נדרים בנים מתים, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו', ואיזו הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו. רב נחמן אמר מהכא, לשוא הכיתי את בניכם, לשוא - על עסקי שוא, ע"כ. הרי מפורש שהבנים מתים אף עבור נדרי אמם.

עוד הביא בשרשי הים שם דברי הרשב"א (גיטין מו.) לגבי מוציא אשתו משום נדר, וכתב בתוך דבריו: ואיכא עונש, דאפשר דבעון נדרה זה ימותו בניו, וכדאמרינן בעון נדרים בנים מתים. הרי מבואר שאף באשה נאמר דין זה.

ועל הפסוק (ויקרא טו לא) "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם", כתב רש"י: ולא ימותו, הרי הכרת של מטמא מקדש וקדשיו קרוי מיתה, ע"כ. ובספר גור אריה הקשה מה נשתנה שבמקום זה דוקא כינה הכרת בשם 'מיתה', ותירץ, שכיון שהפסוק עוסק אף באשה אין לומר בה שתהיה היא וזרעה נכרתים, שהרי אין הבן מת בעון אמו. ובספר זבח השלמים (פ' מצורע אות עד) הקשה על דבריו מהמעשה המובא בגיטין, שם מבואר שנענשה אותה אשה במיתת בנה בעבור שבועתה, הרי שאף אשה מת בנה בעוונה. ויישב, שאפשר ששבועה חמורה שנפרעים ממנו ומכל משפחתו ומכל העולם, ולכן נפרעו אף מהבן עבור אמו. ועוד יישב, דשאני התם שהיא היתה מזכרת שתקבור את בניה, ופתחה פיה לרעה, וכמשפטה חרצה, ולהורות שהיתה נשבעת לשקר היו מתים, אבל על הסתם אין הבן מת בעון האם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף