מראי מקומות/סוגיות/קנין שטר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף משנה תורה להרמב"ם והשגות הראב"ד נושאי כלים מפרשי הרמב"ם

מראי מקומות סוגיות קנין שטר

מראי מקומות "צורתא דשמעתתא" להערות והוספות: shm5845843@gmail.com

ראיות שקנין שטר הוא מסירת ראיה

ידוע הנידון מהו יסודו של קנין שטר, דבכל דוכתא מהני שטר לפעול חלות, בקנין קרקע ועבדים וכן בגירושין וקידושין ושחרורי עבדים, וידוע לדון מהו יסוד המעשה קנין בזה. האם יסודו הוא "מסירת ראיה", דמה שמוסר ראיה לשכנגדו על החלות זה הוי מעשה קנין על החלות. או שיסודו הוא "מסירת דברים בכתב", דשטר הוי דברים הקובעים את החלות, והיינו שבעלמא דברים על פה לא אלימי לעשות חלות, אבל דברים הכתובים וחתומים בשטר אלימי טובא ומהני לקבוע ולפעול חלות.

ומצינו בד' הגרע"א (כתב וחותם ח"ב סי' ז') שכתב וז"ל דמסירה לא הוי קנין אא"כ מסר לה הדבר דיש לה ראיה על גוף הענין, וכיון שמסר לה כח גדול שיש לה בירור על עיקר הענין הוי המסירה קנין, עכ"ל. ועפ"ז כתב דאם עדי השטר ל"מ לראיה מדאורייתא משום שהוי מפי כתבם, גם לקנין לא יועיל משום שליכא בירור וראיה. ולכאו' מבואר להדיא שיסוד קנין שטר הוא מסירת ראיה.

וכן היה נראה לכאו' בדברי הנתיה"מ (סי' ל"ו סק"י) שכתב וז"ל דאין חשיב שטר רק כשיש ראיה ממנו. ועפ"ז כתב שבמקום של"מ לראיה גם ל"מ לקנין. וכ"כ בתורת גיטין סי' קכ"ד סק"ב. וכבר נמצא כן בחי' הרא"ה בכתובות צד. שכתב וז"ל ולא בעי' סהדי אלא לשוויה שטרא דאי לאו סהדי כיון שאיכא לאכחושי לההיא שטרא ליכא עליה תורת שטר, עכ"ל. ומבואר ג"כ ששטר שאפשר להכחישו אין לו תורת שטר. אמנם באמת אין מבואר בדברי הרא"ה והנתיה"מ שזהו עיקר יסוד המעשה קנין של שטר, ואפשר שהוי רק תנאי בשטר שאם אפשר להכחישו אין לו תורת שטר.

והביאו מציאה גדולה בדברי תוס' הרשב"א בכתובות (דף פג.), שמבואר בדבריו שקנין שטר יסודו הוא כקנין חזקה, דהוא יסד שם שאין הבעל יכול להקנות לאשתו את הקנין פירות שלו ע"י שתעשה חזקה בקרקע, כיון שגוף הקרקע כבר שלה ול"ש חזקה בדבר שהוא שלה. (והיינו שחזקה היא הוראת בעלות והחזקה בדבר, ואין משמעות לחזקה אם בלא"ה הוא שלה). אמנם התוס' הרשב"א צירף שם קנין שטר בהדי חזקה וכתב שבין ע"י חזקה ובין ע"י שטר ל"מ, ועל תרוויהו כתב שהטעם משום שא"א להחזיק בדבר שהוא שלו. ומבואר שיסוד קנין שטר הוא שע"י השטר נעשה מוחזק בקרקע, ולכן לא שייך שטר על דבר שהוא כבר שלו דבלא"ה הוא מוחזק. ולכאו' הביאור בזה שקנין שטר הוא מסירת ראיה, וע"י שיש לו ראיה על הקרקע חשיב מוחזק בקרקע שהיא כמסורה בידו.

וכבר משמע כן בדברי הרמב"ן בגיטין (דף כב:) שכתב בתו"ד וז"ל שאינה עומדת אלא לקנות באותה שטר "כחזקת נעל גדר ופרץ כל שהוא". וצ"ב למאי השווה שם שטר לחזקת נעל גדר ופרץ, ונראה לכאו' ששטר הוא קנין חזקה (ולא השווה שם שטר לשאר קנינים ככסף וסודר). ואמנם י"ל שלדוגמא נקט.

ובב"ב קסט: איתא הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו. והיינו שהקונה קרקע ע"י שטר יכול להקנות הקרקע ע"י שמקנה את השטר. ובפי' הגרמ"ה שם כתב שהטעם משום "שטרא אפסרא דארעא" ובפשוטו י"ל שהוא קנין חדש שמסירת השטר שבו קנה הקרקע חשיבא כמסירת הקרקע. אבל בשו"ת הרא"ש (כלל ס"ח סי' ד') כתב וז"ל הוי כאילו כתב לו בקלף שדי נתונה לך. והיינו שהוי מדין קנין שטר וכאילו כתב לו שטר. ואם קנין שטר הוא קנין בדברים הרי בשטר זה אין כלל דברים שהוא מקנה לו הקרקע ואדרבא כתוב להיפך שהראשון מקנה לשני. אך אם קנין שטר הוא מסירת ראיה שפיר י"ל שבזה שמוסר לו בחזרה את הראיה שקיבל ממנו הוי מסירת ראיה לראשון.

ועוד יש להוכיח ממה שדנו הראשונים אם שטר הכתוב בלשון עדים מהני לקנין, והיינו שהעדים כותבים לפנינו גירש פלוני את אשתו או מכר את השדה. (ולראיה ודאי מהני). והריטב"א במקומות רבים כתב של"מ בלשון עדים ובעי' דווקא בלשון מקנה (כ"כ בגיטין דף י' ב', ובקידושין דף ה' ב', ט' א', כ"ו א', ב"ב נ"א א'). אבל בשיטה לא נודע למי (קידושין כו.) כתב להדיא שמהני שטר קנין בלשון עדים. וכ"כ בשו"ת מהר"י בירב (סי' מ"ז) לגבי גט. וביותר מצינו חידוש גדול בארחות חיים להרא"ה מלוניל (הל' כתובה אות א') שכתב שאפשר לקדש אשה ע"י השטר כתובה, מדין קידושי שטר. והרי הכתובה נכתבת בלשון עדים. (ומצאתי בשלטי הגיבורים על המרדכי (גיטין רמז תמו) שמחלק בזה, שבקנין מהני לשון עדים אבל בגט ל"מ דכתיב וכתב).

ומעתה לכאו' אם קנין שטר הוא קנין אמירה בכתב, לכאו' מה שייך להקנות ע"י אמירת העדים, וצריך אמירה של המקנה. ומוכח לכאו' ששטר הוא מסירת ראיה ולזה מהני גם שטר בלשון עדים, וכשם שהוא כשר לשטר ראיה. (ומדברי הריטב"א מוכח לכאו' ששטר אינו מסירת ראיה, ולדעת השלטי גיבורים אולי מבואר שחלוק בזה גט מקנין, ועי' בזה להלן).

וחידוש גדול מצינו בד' הרמ"ה, דהנה בגיטין דף כ. אמרו שהמגרש את אשתו בספר תורה, שמוסר לה ס"ת וכוונתו לגרש בפרשת גירושין הכתובה בתורה, ל"מ משום שאין כתוב בו שמו ושמה. והמאירי ומהר"ם שיף שם כתבו שהחסרון הוא שאין כתוב כלל בלשון גירושין. אבל בליקוטי הרמ"ה שם כתב שכל החסרון הוא רק שליכא שמו ושמה, אך מצד נוסח הס"ת היה מהני לגרש, וכתב דמהא שמעינן שבדיעבד אי"צ כלל לכתוב בגט הרי את מותרת לכל אדם, וכל שכתב בה "עניני גירושין ופיטורין" מהני. והנה הלשון הכתובה בס"ת ודאי אינו אמירה של הבעל, אלא לשון סיפור בעלמא, ומוכח שגט אינו אמירה של הבעל.

ראיות שקנין שטר אינו מסירת ראיה

אמנם ידוע להוכיח בראיות רבות מאוד שקנין שטר אינו מסירת ראיה. והראיה הגדולה לזה היא משטר קידושין, דהנה בשטר קידושין הבעל מוסר שטר לאשה, והרי בקידושין הבעל הוא הזוכה והאשה היא המתחייב, ואם שטר הוא מסירת ראיה מה מקום יש שהבעל ימסור ראיה לאשה על כך שהיא מתקדשת ומקנה עצמה לו, והרי כל ענינה של ראיה היא לעמוד נגד המתחייב ולהוכיח את חיובו.

וכן מצינו בשטר אמה עבריה שנחלקו בגמ' (קידושין טז.) מי כותבו, ואיכא למ"ד אדון כותבו דילפי' משטר קידושין, ואע"פ שהוא הזוכה. ובאמת אפי' בשטר מכר שו"ט בגמ' בקידושין (דף ט.) אם המוכר יכתוב או הלוקח, ובעי' למילף לה מקראי, ומבואר שהיה ס"ד שהלוקח יכתוב שטר למוכר. וביותר מצינו שיטה במאירי (קידושין ט.) בדעת הירושלמי שאליבא דאמת מהני בשטר מכר שהלוקח יכתוב למוכר, וכן נקט הגר"א (חו"מ ל"ב ח') בדעת הירושלמי.

עוד ידוע להוכיח מכמה וכמה דוכתי שמצינו שטר קנין שאינו מועיל לראיה ומ"מ מהני לקנין (והעמיד כן בקה"י יבמות סי' כ"ד): ראשית מצינו כן בדין שטר שיכול להזדייף, שנחלקו בזה הראשונים אם לדעת ר"מ מהני שטר קנין בדבר שיכול להזדייף, ושיטת רש"י בגיטין דף כ"ב שגם לר"מ מהני שטר שיכול להזדייף. וכן דעת הריטב"א בכתובות כא. והרי לראיה ל"מ שטר שיכול להזדייף, ומוכח לכאו' ששטר אינו מסירת ראיה.

ועוד מצינו בשטר הכתוב על יד העבד, שאמרי' בגיטין בדף כ: שאם נכתב באופן שאין יכול להזדייף כשר לגרש בו. והרי לראיה ל"מ שטר כזה משום שהוי גודרות ואין ראיה ממנו כלל, ומבואר לכאו' ששטר אינו מסירת ראיה.

וביותר יש להוכיח משיטת הרמב"ם שעדות השטר לא מהני אלא מדרבנן, ומדאו' הוי מפי כתבם ול"מ כלל. ומ"מ שטר קנין ודאי מהני מדאו', וא"כ כל עיקרו של שטר קנין ל"מ לראיה כלל. ואמנם הנה החת"ס (אה"ע ח"ב ה') והגר"ח (פ"ג מעדות) כתבו בדעת הרמב"ם ששטר קנין מהני אף לראיה מדאו', ורק שטר שעיקרו לראיה ל"מ. ואמנם יל"ד גם לדבריהם שלכאו' כל מה ששטר מהני לראיה הוא רק מאחר שמהני לקנין, ותחילתו של השטר הוא שמהני לקנין, ואם ענינו של שטר הוא מסירת ראיה איך מהני מתחילתו לקנין כלל, וי"ל בזה.

אבל עדיין יש להוכיח מדברי הרמב"ן (סה"מ שורש ב') שהקשה על שיטת הרמב"ם מהא דשטר קנין מהני לראיה, והיינו שהוא נקט בדעת הרמב"ם שאף שטר קנין ל"מ לראיה מדאו', ומ"מ לא הקשה עליו מעיקר הא דמהני לקנין אלא רק מדמהני לראיה, ומבואר שאף אם לא מהני לראיה יכול להועיל לקנין. וכן מבואר בש"ך (סי' כ"ח סקי"ד) והב"ש (סי' קמ"ב סק"ב) שהקשו כן על הרמב"ם. ובאמת שהתומים (סי' כ"ח סקט"ז) נקט אליבא דאמת בדעת הרמב"ם שאף שטר קנין ל"מ לראיה כלל, וכתב שם להדיא להעמיד בדעת הרמב"ם שקנין שטר אינו ע"י מסירת ראיה.

עוד הוכיחו מדברי הרי"ף ביבמות (דף ט. מדפה"ר) שכתב ששטר שנכתב ע"מ שלא לימסר, מהני לקנין ולקדש בו אשה, ואע"פ שלראיה ל"מ והוי מפי כתבם. ומבואר להדיא ג"כ שאי"צ שהשטר יהא כשר לראיה.

ראיות שקנין שטר הוא מסירת דברים

וביותר ידוע להוכיח בכמה ראיות שיסוד קנין שטר הוא "מסירת דברים" שבהם קובע את החלות: ראשית ידוע להוכיח מדברי הראשונים בענין נוסח הגט, דהנה כתב הרא"ש (בסדר כתיבת הגט - סוף הל' גיטין) וז"ל ראיתי בטופס נוסח הגט של רב אלפס ז"ל שכתוב בו איך אנא פלוני כו', ואינו נופל על הלשון דודאי בשאר שטרות שכותבין העדים הדבר שנתקיים בפניהם שייך למכתב זכרון עדות איך נעשה זה הדבר בפנינו, אבל לשון נוסח הגט הוא סיפור דברים שהבעל מספר שבזמן הזה הוא מגרש אשתו לא שייך למכתב איך אלא בזמן הזה אני פלוני מגרש אשתי, הלכך טוב שלא לכתוב איך. עכ"ל.

והיינו שנקט הרא"ש שאין שייך לשון "איך אנא פלוני" בגט, משום שלשון איך הוא סיפור זכרון דברים שהיה גירושין, אבל לשון הגט צריך להיות שהבעל אומר שבזמן הזה הוא מגרש את אשתו. וכן נפסק בטוש"ע (סי' קכ"ו ס"ח). וכ"כ הר"ן בגיטין (מה: מדפה"ר) וז"ל דכיון דספר מקנה בעי' צריך שידבר הוא, עכ"ל. ולכאו' הטעם בזה הוא שענין גט הוא שקובע בדברים שמגרש עכשיו את אשתו, ולכן צריך להיות לשון שעכשיו מגרש ולא לשון שמספר זכרון דברים שגירש. ולכאו' מוכח שגט אינו מסירת ראיה אלא שקובע בדברים את הגירושין.

עוד יש להוכיח מדברי הריטב"א שכתב בכ"ד שצריך שיהא הגט והשטר בלשון המקנה, אבל גט ושטר קנין בלשון עדים ל"מ (עי' גיטין דף י' ע"ב, קידושין ה' ע"ב, ט' ע"א, כ"ו ע"א, ב"ב נ"א ע"א). וכן איתא ברדב"ז (ח"ד רכ"ב) ובמהרשד"ם (חו"מ רכ"ה). והרי שטר ראיה ודאי מהני בלשון עדים, ומבואר מזה ששטר קנין אינו מסירת ראיה אלא שקובע בדברים את החלות, ולזה צריך דווקא לשון המקנה.

עוד מצינו שנחלקו הראשונים אם שטר בלשון ראיה מהני לקנין, והיינו שכתוב בשטר מכרתי לך שדי לשון הודאה לשעבר, ולא שמקנה לו עכשיו. ולהלכה קיי"ל (חו"מ סי' קצ"א) ששטר בלשון ראיה ל"מ לקנין, ולכאו' מוכח מזה ששטר אינו מסירת ראיה אלא קביעה בדברים ולזה צריך לשון שקובע עכשיו את החלות. (ומהשיטות שמהני שטר בלשון ראיה אין ראיה כ"כ להיפך, די"ל ששייך לקבוע את החלות ע"י לשון כזה שמודה שהוא כבר שלו, וכעין קנין אודיתא, ועי').

עוד יש להוכיח לכאו' מדין ידות בגט, דבגיטין דף פה: מבואר שבגט בעי' לדין ידים מוכיחות, והראשונים בנדרים דנו בזה מנלן שנתחדש דין ידות בגירושין (שהרי לקידושין ולכל דבר בעי' ילפותא כמבואר שם). ומבואר מזה שלידות בלשון הגט בעי' לחידוש התורה בדין ידות שמהני ליחשב לשון. ולכאו' אם ענינו של גט הוא מסירת ראיה למאי בעי' לזה לחידוש דין ידות, הרי כל שיש ראיה מהלשון שפיר יועיל אף אם אין לו תורת לשון לפי גדרי ידות, ואטו בשטר ראיה או בכל הגדת עדות בעי' לתורת לשון, ולכאו' כל שמובן הענין מדבריו שפיר מהני לראיה. ומוכח מזה לכאו' שדברי השטר אינם לראיה אלא לקביעת החלות, ולזה בעי' שיהא לו תורת לשון, ועי'.

ועיקר הדבר יש להוכיח עוד מדינא דעדיו בחתומיו זכין לו, דאביי ס"ל (ב"מ יג.) שעדיו בחתומיו זכין לו ובכל שטר החתימה היא פועלת את הקנין בשעת החתימה, ודעת הרבה ראשונים שמהני לקנין מדאו' (אלא שבעי' שימסר לו השטר אח"כ). והיינו שקנין שטר הוא במעשה החתימה. ואם קנין שטר הוא מסירת ראיה אין מובן כלל איזו מסירת ראיה יש במעשה החתימה, ומוכח מזה שקנין שטר הוא קביעת החלות ע"י דברי השטר, ובזה חידש אביי שאי"ז דווקא בשעת מסירה, שע"י שמוסר את הדברים לקונה הוא קובע את הקנין, אלא בעצם החתימה שהוא כותב וחותם את הדברים בזה הוא מחיל את הקנין.

עוד הוכיחו מהא דאמרו רבנן "דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו", והיינו שתקנו רבנן שדברי שכ"מ מהני לקנין, אמנם לשון הגמ' הוא שדברי שכ"מ "ככתובין וכמסורין" והיינו שהוא כמו שנכתבו בשטר ונמסרו. ולכאו' מאי מייתי דווקא מקנין שטר טפי מקנין כסף וחזקה, והביאור בזה שבעצם קנין דברי שכ"מ הוא מאותו יסוד של קנין שטר דתרוויהו הוא קנין בדברים, אלא שבעלמא דברים לא אלימי לקנות אא"כ נכתבו ונמסרו בשטר, ובשכ"מ תקנו חכמים שאלימי דבריו לקנות כמו דברים המסורים בשטר.

ראיות שקנין שטר אינו "אמירה" של המקנה

והנה בפשוטו יסוד קנין דברים הוא קנין באמירה, דהיינו שהאדם פועל ומחיל את החלות ע"י אמירה, שהוא אומר וקובע את עשייתו. וכמו דברים הנקנים באמירה שהוא עשיית החלות ע"י אמירה. וכן שטר הוי אמירה של המקנה ובאמירה זו הוא עושה וקובע את החלות. וא"כ יסוד הקנין הוא "אמירה בשטר".

אמנם יש לדון טובא בזה דא"כ לכאו' צריך להיות לעולם שכותב השטר הוא מי שפועל ומחיל את החלות, דבקנין אמירה לעולם האמירה היא של פועל החלות, שהרי זהו כל יסודו של קנין אמירה, דהיינו קביעת ועשיית החלות בדיבור. אך לכאו' מצינו כמה גווני של שטרות שלא עושה החלות הוא כותב השטר:

ראשית כן הוא לכאו' בכל קנין שטר ע"י שליח, שהרי פועל החלות הוא השליח (עכ"פ אי נימא שיסוד השליחות הוא עשיית השליח), אך כותב השטר הוא המשלח והשטר הוא אמירה של המשלח. ומה מהני לשליח אמירה של המשלח לפעול על ידה. והנה הקצוה"ח (סי' ער"ה סק"ג) חידש ששייך לחלק בשליחות את עשיית החלות מהמעשה קנין, שהשליח יעשה רק את המעשה, והמשלח יפעל את החלות ע"י מעשה של השליח. ויל"ד שה"ה להיפך שהמשלח יעשה את המעשה קנין והשליח יפעל ע"י מעשה של המשלח. אבל בקנין אמירה לכאו' אין שייך כלל לחלק את זה, דאמירה אינה "מעשה קנין" בעלמא אלא יסוד האמירה הוא שקובע ועושה את החלות בדיבור וזה שייך רק למי שעושה את החלות.

וכן מצינו לכאו' במאמר יבמין, דהנה שיטת בית שמאי שמאמר קונה מדאו', והיינו בכסף ושטר. ובפשוטו מאמר הוא קנין יבום וקונה בעל כרחם (וכן נקט הקרן אורה יבמות יט:) וא"כ לא היבם פועל את החלות אלא משמיא קמקנו, אלא שצריך מעשה קנין כמו בכל יבום שע"י מעשה הביאה נעשה היבום ממילא. ולכאו' מה מתאים בזה שהיבם יכתוב שטר דהיינו אמירה של היבם, דכיון שלא היבם פועל את הקנין מה שייך בזה אמירה של היבם.

עוד יש להביא מדין עבד עברי שמכרוהו בי"ד, ונקנה ע"י שטר, וכבר דנו בזה מי יכתוב את השטר והמאירי בקידושין יד: כתב שבי"ד כותבין את השטר (כיון שהם המקנים) אבל ברמב"ם משמע שהעבד הוא כותב את השטר וכמו שכבר למדו האחרונים מדבריו, (והיינו שבי"ד יכפוהו לכתוב שטר). והרי בודאי בי"ד הם פועלים החלות ואפי' בע"כ של עבד, ומה מהני אמירה של העבד לחלות שנעשית ע"י בי"ד.

וביותר מצינו שיטה מחודשת בשטר קידושין, שהמאירי (קידושין ט.) הביא בשם י"א שנקטו בדעת הירושלמי, שמהני שתכתוב האשה שטר קידושין לאיש ויקדש אותה בו. (והמאירי נחלק עליהם בפי' הירושלמי). וכן נקט הגר"א (סי' ל"ב סק"ח) בדעת הירושלמי. ולכאו' פשיטא שהירושלמי מודה שהאיש הוא פועל את הקידושין ולא האשה, אלא שמהני לזה שטר שנכתב ונמסר ע"י האשה. ומבואר א"כ להדיא שקנין שטר אינו "אמירה" דאיך יקדש האיש ע"י אמירה של האשה. (ואם שטר הוא מסירת ראיה י"ל שהאיש מקדש ע"י מה שיש בידו ראיה והוכחה על הקידושין).

· מעבר לתחילת הדף