מראי מקומות/נדה/נז/ב

הרואה כתם.

הנה בטעם תקנת כתמים. עי' רש"י לק' נ"ח. ד"ה מדרבנן, דטעם הגזירה משום דחיישי' שמא תרגיש ולא תשים ליבה, אולם בתוס' שם ד"ה מודה פליגי וס"ל דגזרו טומאה על שראתה דם, ונ"מ בפלוגתתם בברור לה שלא הרגישה. ובעיקר הענין אי זהו דעת רש"י, עי' תוס' שם שנקטו בדעת רש"י, ועי' לחם ושמלה, שמלה סי' ק"צ סק"א ד"ה עיין. וכן עי' פרדס רמונים פתחי נדה ד"ה עתה נבא, עמ' ל"ז.

אי דין הרגשה הוא גזה"כ או משום בירור

והנה דנו האחרונים אי הטעם שאינה טמאה מדאו', הוא משום גזה"כ דבעי' הרגשה, או משום דאז אין ברור שהדם בה מגופה, ונ"מ בברור לה שהוא מגופה, ומצינו פלוגתא רבה בזה, דעי' שו"ת מהר"ם לובלין סי' ב', ובפרדס רמונים בפתיחה כוללת בענין אם ראיה ללא הרגשה מטמאה מה"ת אות א' עמ' כ"ה, ויעו"ש להוכיח דהוא גזה"כ דבעי' הרגשה, וכן מסקנת המהר"ם לובלין שם, ויעו"ש במהר"ם להוכיח כן מהרמב"ם מהר"ם והגמי"י איסו"ב פ"ד אות כ', וכ"ה בשו"ת צ"צ יו"ד סי' צ"ז אות ב'. ועי' רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"א הלש' אינה טמאה עד שתרגיש וכו', וכ"ה ברמב"ן הל' נדה פ"ד ה"א. ולעיל נ"ב: ובמשמרת הבית [להרשב"א] ב"ז ש"ד, ט"ו:, ולק' נ"ח. ד"ה אלא. וכ"ה בכלבו סי' פ"ה, וכ"ה בפסקי הריא"ז, הו' בשיטמ"ק עמ' תתקנ"ז, וכ"מ בחוו"ד סי' ק"צ סק"ח. אולם בסדרי טהרה סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה ועוד, ד"ה וראיה, פליג, [ויעו"ש להוכיח מד' רש"י ותוס' דל"ב הרגשה, וכהצד הב', אך יעו"ש דאי"ז בשיטת שמואל אלא בשי' רב אשי לק' נ"ח. דלדעת רש"י ותוס' ר"א פליג על שמואל, ועייש"ע בד"ה ועפי"ז. וכ"כ בערול"נ לק' נ"ח. ד"ה שמואל, בדעת רש"י, וכן בשב יעקב סי' ל"ו ד"ה אמנם כן, נוב"י מהדו"ק סי' נ"ה ד"ה והנראה, בפי' א'. שערי דעה סי' קפ"ג סק"א, וכן מש' בשו"ת הרמ"א סי' צ"ז. אולם עי' בינת אדם שם דפליג. ועי' חכמ"ב לק' נ"ח. ד"ה מודה שמואל דמד' הרמ"א בשו"ע רס"י ק"צ, מוכח דכונתו בתשו' מדרבנן. ועי' חת"ס ד"ה אמר, וע"ע שו"ת צ"צ יו"ד סי' צ"ז, לדחות ד' הסד"ט. וע"ע להלן בהחילוק בין שיטת רב אשי לשי' רב ירמיה מדפתי, וע"ע משנ"ת להלן נ"ח. ברד"ה רב, וכן ע"ע להלן נ"ח. בתוד"ה כרבי, די"מ דהר"ן והתוס' נחלקו בדעת ר"א, אי כשהדם ודאי מגופה טמא מה"ת אף בלא הרגשה]. עי' רש"י לעיל נ"ב: ד"ה מהו דתימא. תוס' לעיל ו. ד"ה ואינה. ועי' בס' האשכול הל' נדה סי' מ"ב [דמש' כהסד"ט] וכן בתורי"ד ד"ה אמר שמואל, ובשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קי"ב בשם הר' עובדיה. וכן דקדקו בערול"נ ו. [בדעת התוס' שם ד"ה ואינה], וכן דקדק במהרש"ם ו. בשם עצי לבונה סי' קצ"ד, ובמים חיים אספ"ז ו. עמ' קצ"ז. פתח הבית סי' קפ"ז ד"ה ועתה. וכן האריך בסד"ט שם ד"ה וטרם. וכ"כ בתפארת צבי יו"ד סי' כ"ד ד"ה אך. וכ"כ בסדרי טהרה שם ד"ה וטרם אכלה. וע"ע חת"ס ד"ה תרתי, לעיל כ"ב. ד"ה אמנם. ועי' מרומי שדה ד"ה והנה להלן, [יעו"ש לדקדק מרש"י בחולין נ"ה. ד"ה חוץ, כהצד הב', וכן משמ' מרש"י בב"ק ל"ח:, [וכ"מ ברש"י לק' ס"ב: ד"ה א"ל הנח, וכן דקדק בסד"ט שם, וע"ע בסד"ט שם לדקדק מרש"י לעיל נ"ב:]. וכן מש' בתורי"ד ד"ה אמר שמואל, ד"ה ת"ש, וד"ה ובמגעות, [ועי' מה שצויין שם], ובשו"ת מהר"ח או"ז סי' קי"ב.

והנה עי' סד"ט שם ד"ה לכן, וד"ה וכ"ז, ד"ה גם, וד"ה כוונת, שכ' להוכיח מתוס' נ"ז: ד"ה הרואה ונ"ח. ד"ה מודה, דהוא משום גזה"כ, [ורק דלא קיי"ל כשמואל], וכ"כ בשו"ע הרב קו"א סי' קפ"ג סק"ב, ד"ה וזה. והנה עוד יש להוכיח ממש"כ הראשונים דדם בדיקה טמאה מדאו', משום דאמרי' דטעתה בהרגשת עד, משמע הלא"ה לא, ואף דוודאי מגופה.

ביאור הטעם דאינה טמאה מה"ת בלא הרגשה.

עי' חת"ס ד"ה תרתי, ולעיל כ"ב. ד"ה אמנם, דהטעם שאינה טמאה מה"ת בלא הרגשה, משום דאין דרך ראייה בכך. וכ"כ בצלעות הבית [שו"ת לבית מאיר] סי' י"ג, ובפרדס רימונים [פתחי נדה, ד"ה עתה נבאר בראתה שלא הרגשה, אות ה' עמ' כ"ח]. ובשו"ת צ"צ יו"ד סי' קכ"ט אות ה'. ובשו"ת שב יעקב סי' ל"ו, ד"ה אמנם כנ"ל, כ' לבאר דהטעם משום שלא טימאה תורה אשה שלא תדע שהיא טמאה.

הוכחות דדין הרגשה הוא גזה"כ ולא משום בירור

והנה במה"ם לובלין שם, מש"כ לדקדק מישובי הגמ' "אימא הרגשת שמש" "הרגשת עד" וכו', דבעי' דוקא הרגשה. ועי' סד"ט שם ד"ה וכבר עמדי, לדחות דאם הרגישה אכתי מסתבר יותר לתלות הדם במקורה, ועד כ' המהר"ם להוכיח דהוא משום גזה"כ, מדלא מוקים בגמ' הברייתות בגוונא שלא הרגישה, ושאם עמדה או נמצא משוך, טמאה משום דברור מגופה. ובסד"ט שם שם ד"ה ולפי דברינו, כ' להוכיח מדמק' בגמ' לשמואל מכמה מקומות, ולר"ע [לק' נ"ח:] לא מקשי', והיינו משום דלשמואל ס"ל דבעי' הרגשה מגזה"כ, משא"כ לר"ע דבכל אותם מקומות יש ראיה דהוא מגופה. וע"ע שו"ת צ"צ [שניאורסון] יו"ד סי' צ"ז דכן משמע מהא דשמואל לעיל מ"ג. לענין טומאת ש"ז, דג"כ בעינן הרגשה, ופשיט שם בעיא דרבא גבי יצתה שלא בהרגשה, דהרגשה גזה"כ. וע"ע בפרדס רימונים פתחי נדה ד"ה עתה נבאר, בראתה בלא הרגשה סק"א], עוד הוכחה דהוא משום גזה"כ, מהר"ן [ד"ה תרתי] שכ' לגבי רואה דם בחתיכה [לעיל כ"א:], דהיינו משום הרגשה. ובעיקר דברי הר"ן, כ"כ רשב"א ד"ה תרתי, בשם י"מ, ובתוס' חכמי אנגליה ד"ה מיבעי.

נ"מ בהנידון אי ההרגשה משום גזה"כ או משום בירור

והנה עיי"ש במהר"ם דנ"מ בהנידון אי ההרגשה משום גזה"כ או משום בירור, באופן שהרגישה, אך יש להסתפק ולתלות דהוי הרגשת מ"ר, דאי משום גזה"כ טמאה, ואי משום בירור טהורה. עוד י"ל נ"מ בזה, במצאה דם ע"י עד שקינחה, אי טמאה מדאו', דעי' חוו"ד סי' קפ"ג חידושים סק"ב, ובסי' ק"צ סק"א דטמאה מדרבנן, אולם להסד"ט שם טמאה מה"ת. וע"ע סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה וכל זה, וד"ה לכן, דמש"כ בתוד"ה הרואה, לחלק בכתמים בין זמן מרובה לזמן מועט, היינו רק אי הרגשה משום גזה"כ, אבל אי משום בירור, הא גם בזמן מרובה לא נתברר שהדם מגופה.

ועייש"ע בסד"ט בד"ה ונ"ל, דלהצד דהוא משום גזה"כ, נמצא דחלוק לבעלה דכשודאי מגופה טהורה, ולטהרות טמאה, וכדקיי"ל [לעיל מ"א:] מקור מקומו טמא, ועיי"ש בד"ה אך ד' הטור. ובעיקר הענין, אי תלי' בהפלוגתא אי מקור מקומו טמא, הנה עי' סד"ט שם, ובשו"ת חת"ס סי' קמ"ד, ולק' נ"ח: דדם בלא הרגשה טמא רק למ"ד מקור מקומו טמא, אמנם בשו"ת רע"א סי' ס"ב, פליג. אמנם עי' בתשו' רע"א סי' פ"א, כהסד"ט והחת"ס. ועי' שו"ע הגר"ז סי' קפ"ג, לצדד כהגרע"א דלא תלי' בהך פלוגת', ועייש"ע מו"מ בזה. וע"ע משנ"ת לעיל נ"ז: סוד"ה עד שתרגיש. מו"מ במאי דמשמ' מלש' הטור והשו"ע רס"י ק"צ דלענין טהרות וקדשים אינה טמאה עד שתרגיש, וק' דהא קיי"ל דמקור מקומו טמא, סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה אך דברי הטור, ועיי"ש דהב"ח שם ס"א ד"ה דבר, הרגיש בזה. ועי' מרחשת סי' ל"ה אות ז' [דלהטור קיי"ל דמקור מקומו טהור], ועייש"ע באות ח'. וע"ע פרדס רמונים שם מ"ז סק"א. מו"מ במה שהזכירו הטושו"ע דלקדשים וטהרות נמי טהורה, אף דליכא בזה נ"מ בזה"ז, ועי' בזה סד"ט שם.

וע"ע בחוו"ד שם דנ"מ בנידון זה, לענין קינוח אי טמאה מה"ת, [אבל בבדיקה בכל אופן טמאה, דתלי' בהרגשת עד, חוו"ד סי' קפ"ג חידושים סק"ב, וק"צ ביאורים סק"א], ויעו"ש דע"י קינוח טמאה מדרבנן, אמנם להסד"ט יוצא דטמאה מה"ת.

בגדר טומאת כתמים אי הוי טומאת ספק, ובשי' הרמב"ם בזה.

הנה ברמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ב מבואר דכל טומאת כתם הוי טומאת ספק, דשמא הדם אתי מעלייה, [ולפיכך אין שורפין עליהם תרומה וקדשים אלא תולין]. וכ"מ בס' האשכול סי' מ"ב, [לגבי תליית כתם בכתם], וכ"מ ברש"י לעיל י"ד. ד"ה משום כתם, ובריטב"א שם ד"ה טמאה משום, ובב"י סי' ק"צ סל"ד(ג). ובחוו"ד סי' ק"צ סק"כ. וכ"פ הראשונים לק' ס. דאין תולין כתם בכתם. ועי' כס"מ משה"ק לפי"ז. אולם בתורא"ש שם ד"ה והא, מבואר דטמאה ודאי, [וצ"ע דבתוס' ותורא"ש לעיל י: ד"ה לבתולה, כ' דהוי ספק], וכ"כ האו"ז סי' שנ"א, וכ"מ בתוס' לק' ס"ב. ד"ה הטבילו, [ויל"ע בדעתם], וכ"כ הגרע"א לעיל י"ד, וסד"ט סי' ק"צ סק"ב, ופרי דעה שפתי לוי סי' קצ"ב סק"ב.

והנה יל"ע אי מצרפים את הכתם לספק נוסף, ואי תלי' בנידון הנ"ל, אי טומאת כתמים הוי ודאי או ספק, ועי' תוס' לק' ס"ב. ד"ה הטבילו.

והנה עי' בשו"ת שב יעקב סי' מ"א, דצ"ע מה שהוצרך הר"מ לומר דטומאה זו בספק, הא בלא"ה אין שורפין ע"ז תרומה וקדשים, משום דהוי דרבנן. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה והנה ראיתי, שתי' דאי הוי טומאת ודאי היו שורפין אף דהוא מדרבנן.

והנה הק' הכס"מ שם לפימש"כ הרמב"ם דכתמים הוי טומאת ספק, וא"כ קשה אמאי גזרו חכמים בכתמים שאינם ודאי מגופה, דהא הוי ס"ס ספק אי מגופה, וספק אי מעלייה או מן המקור, וכה"ק הט"ז סי' ק"צ סק"ב.

ועיי"ש בכס"מ ליישב דהחמירו חכמים באיסור נדה אף בס"ס. עוד תי' די"ל דכיון דאין במה לתלות שלא עברה בשוק של טבחים, החמירו חכמים. ועי' כרו"פ שם. ועי' חת"ס נ"ח. ד"ה והנראה. ועי' סד"ט סי' ק"צ סק"ב ד"ה ובספר, [לדחות ד' הנוב"י]. וע"ע חוו"ד סי' ק"צ סקי"ד. ועי' לחו"ש סי' ק"צ שמלה סק"ג. ועי' נובי"ק סי' נ"ב. ועי' פרי דעה סי' ק"צ טורי כסף סק"ב, ובטורי זהב סק"ב. ובשיירי טהרה סי' ק"צ תשו' י"א די"ל דעיקר תקנת כתמים הוי לאסור את הספק, ומשו"ה ל"מ ס"ס. וכ"כ בס' בית אל סי' ק"צ סט"ז. ועי' יוסף דעת סי' ק"צ סק"א. ועי' חכמ"ב. וע"ע מי נדה לק' ס. ד"ה והנה ספק. וע"ע פרי דעה סי' ק"צ ט"כ סק"ב. ובעיקר הענין, דטומאת כתמים על הספק נתקנה, כ"מ ברש"י לעיל י"ד. ד"ה משום כתם, וברמב"ם איסו"ב פ"ט ה"ב. ובעיקר תי' זה, עי' מי נדה שם ד"ה אך הנה הרב המגיד, דמצינו כעי"ז לגבי בדיקת חמץ דל"א בזה ס"ס, משום דעל הספק נתקן, כמבו' במ"מ וכס"מ חמץ ומצה פ"ב ה"י. ובשו"ת ברית אברהם שם תי' דכיון שב' הספיקות הם משם אחד, שאין חילוק אם הדם מבחוץ או מן הצדדים ותרווייהו טהור, החמירו חכמים.

והנה בכס"מ שם כ' דאין לומר דכיון שרוב דמים מן המקור [לעיל י"ז:] ל"ח ס"ס, דיש לצרף המיעוט לס"ס. וכ"ה בסד"ט סי' קפ"ז סקט"ו מהתוס' לעיל י"ח. ד"ה שליא, וכן נקט הש"ך סי' ק"י כללי ס"ס, אות ל"ג. אמנם עי' תוס' כתובות ט. ד"ה ואי, שאין המיעוט כעי"ז מצטרף לס"ס, וכ"נ בט"ז סי' ק"צ סק"ב, ובשו"ת שב יעקב סי' מ"א ד"ה ובאמת, פתחי נדה. וע"ע חדרי דעה סי' ק"צ טורי כסף סק"ב מש"כ בדעת הט"ז, וע"ע תורת השלמים שם סק"א.

ובט"ז סי' ק"צ סק"ב כ' דכיון שרוב דמים מן המקור [דחייבין עליו על ביא"מ לעיל י"ז:], הצד שהדם אתי מהעליה אינו צד כלל. וכ"כ בשו"ת שב יעקב שם. ועי' מנחת יעקב בתורת השלמים שם סק"א משה"ק דהא רוב נשים רואות בהרגשה, והו' בחת"ס ד"ה והנראה לי, ובשו"ת שם. וכ"ה בכרו"פ שם. וע"ע חכמ"ב ד"ה וראיתי, מה שיישב. והנה כרו"פ בתפא"י סי' ק"צ סק"ב, דהכל ספק אחד אם הדם מהמקור וטמא או ממק"א וטהור, [ולכאו' אי נימא דטעם הרגשה אינו משום בירור, אין ליישב כן]. והנה בכרו"פ שם, די"ל דהוי ס"ס שאינו מתהפך. והנה בחכמ"ב ד"ה הרואה דהוי ס"ס, משום דנ"מ אי מעלייה או מהמקור, דדם נדה מכשיר לטומאה. וע"ע נוב"י סי' נ"ה ד"ה ומה מש"כ טעם אחר דהוי ס"ס.

והנה עייש"ע נובי"ק יו"ד סי' נ"ב שהקשה אמאי גזרו בכתמים, הא כיון שלא הרגישה טהורה מה"ת, וכיון דשמא אי"ז מגופה, א"כ הוי ספק דרבנן שדינו לקולא. ועי' פרי דעה סי' ק"צ טורי כסף סק"ב, וכן יעו"ש בטורי זהב סק"ב, דמצינו דוכתי שהחמירו, ועי' ט"ז יו"ד סי' צ"ח סק"ה

עוד תי' הנוב"י די"ל דכיון שהדם טמא מה"ת לטמא טהרות, דמקור מקומו טמא [כמבו' לעיל ט"ז.] אף כשיצא בלא הרגשה, ואחר דלטהרות הוא לחומרא, החמירו רבנן גם לבעלה. וכ"מ בר"ן ד"ה מודה [כסברא זו, ויל"ע בזה]. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"ח דילה"ק לתי' זה, דלרבי דס"ל מקור מקומו טהור, לא יהיה דין כתמים, וכה"ק בחת"ס לק' נ"ח. ד"ה כל, וע"ע בחוו"ד די"ל דאין להסתפק אם הדם ממנה, דהא לא עברה בשוק של טבחים. ובמרחשת ח"א סי' ל"ה סק"ח, די"ל להסוברים דגזירת כתמים הוא רק לטהרות, דכלפי טהרות יש רק ספק אחד, דכל דם מגופה טמא, משום דמקור מקומו טמא.

חזקת דם שבא בהרגשה

והנה ע"ע מו"מ במש"כ הרמב"ם שם, דאע"פ דמי שבדקה ומצאה דם טמאה מה"ת משום דחזקת דם בהרגשה, אם לא בדקה ומצאה כתם טהורה, שמא בא מן החדר, ומדברי סופרים גזרו בה, בשו"ת שב יעקב ח"א סי' מ"א, [הו' בסד"ט סקצ"ג ד"ה והנה, ד"ה נחזור], ובשו"ת בנין עולם סי' ל"ז, ובזכרון יוסף [סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה וראיתי].

והנה בשב יעקב שם שביאר דהטעם שהוצרך הרמב"ם לומר דשמא מן החדר, ולא פירש משום דהוי שלא בהרגשה, ול"ש לתלות בהרגשה דהא לא בדקה, ועוד דשמא אתי מבחוץ, משום דהוק' לו דזו שראתה כתם ולא בדקה היא בסד"א שמא הרגישה, ולהכי פי' דהוי ס"ס, וכעי"ז כ' בזכרון יוסף שם. וע"ע סד"ט שם טעמים אחרים לד' הרמב"ם.

הרואה כתם.

הנה בטעם גזירת כתמים, עי' תוס' לק' נ"ח. ד"ה כרבי, ועי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה אבל מדברי, בד' התוס' שם, דהטעם בכדי שלא יקלו בנדה דאו'. חוו"ד סי' ק"צ סק"ח.

ובר"ן ד"ה מודה, דהטעם בכדי שלא יבואו לטהר בגד שנגע בו דם ונטמא טומאת ערב. וכעי"ז ברשב"א נ"ז: ד"ה אמר שמואל בשם מורו, ובמאירי ד"ה זה שביארנו, וכעי"ז בנוב"י קמא יו"ד סי' נ"ב, דהטעם שגזרו משום דהבגד טמא ומשום דמקור מקומו טמא, וטומאת הבגד הוי סד"א דלחומרא. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"ח. חת"ס נ"ח. ד"ה כל. ועי' פרי דעה סי' ק"צ שפתי דעת סקט"ז.

ובשו"ת ברית אברהם יו"ד סי' נ"ה אות ב', כ' דטעם חומרת כתמים אף דהוא ס"ס שמא מבחוץ ושמא מן הצדדים, כיון דב' הצדדין הם משם אחד. ועי' שו"ת באר יצחק אה"ע סי' ו' ענף ט' ד"ה ועוד. ובעיקר הנידון דכל כתם הוי ס"ס, כה"ק בכס"מ איסו"ב פ"ט ה"ב. ועי' משנת"ב להלן בד"ה מטמאה.

ובשו"ת בית שערים יו"ד סי' רס"א ד"ה אמנם, דטעם גזירת כתמים היינו משום דמטמאי' הבגד והכל יודעים דהדם בא מגופה, גזרי' עלי' טומאה אטו רואה בהרגשה, משא"כ כשהבגד טהור, ועייש"ע בד"ה ועוד נ"ל דקשי', מש"כ באופ"א.

אי בכתמים קובעת וסת

הנה בכתמים אי קובעת וסת, מצינו פלוגתא בזה, דעת הראב"ד בבעה"נ, שער הכתמים פ"ג הכ"ט דאינה קובעת. ועי' לבוש סי' ק"צ סנ"ד דהטעם לזה דשמא הכתם הגיע זמן רב קודם מציאתו, [ולפי"ז בעד הבדוק קובע וסת, ועי' להלן פלוגתא לגבי ראתה ודאי מגופה, ולפי"ז מתבאר טעם אחר]. וכ"כ בפרדס רימונים שם שפתי חכם סקע"ד ד"ה והרי. ועי' שו"ע הרב סי' ק"צ סקכ"ב דפליג, ועי' סד"ט סי' ק"צ סקע"ד ד"ה אלא שיש, לדקדק ברמב"ם [איסו"ב פ"ט ה"ג], דראיית כתם עושה קלקול וסת, והוי דין ספק. אולם עי' פתחי נדה בחכמ"ב נ"ב: ד"ה הרואה בדעת הרמב"ם באופ"א. וע"ע לענין הלכה, שאין בכתמים משום וסת, וכ"כ בשו"ע סי' ק"צ סנ"ד. ועי' פרישה שם סקצ"א, דאפי' בראתה ב"פ, ובפעם הג' כתם, ל"ק וסת.

ראיה מגופה בלי הרגשה אי קובעת וסת

עוד יל"ע אי בראתה ודאי מגופה בלא הרגשה, קובעת וסת, ובזה נמי מצינו פלוגתא, דעי' בשו"ת רע"א קמא סי' פ"א ד"ה אף דחוששת לוסתה, אולם בשו"ע סי' ק"צ סקכ"ב פליג. ועי' בשם הלבוש ופרדס רימונים, דלפי"ד ע"כ קובעת וסת. ועי' חזו"א יו"ד סי' פ' סקט"ז.

ובעיקר הענין בדין וסת בראייה בלא הרגשה, עי' שו"ע הרב סי' ק"צ ס"ק קכ"ב, דדינו ככתם, והו' בדרכ"ת שם ס"ק רס"ה, וכ"מ בתורת השלמים שם סקנ"ח, וכ"פ בצ"צ פסקי דינים ח"א סי' ק"צ סעי' נ"ד. וכן בשו"ת נאות יעקב סי' כ"ט, [אך יעו"ש משה"ק]. ועי' חזו"א סי' פ' סקט"ז, שצידד כן, אך כ' דאפשר דכיון שמדרבנן טמאה הרי"ז ראיה גמורה לכ"ד, ויש בה משום וסת, וצ"ע. אולם בשו"ת רע"א מהדו"ק סי' פ"א ד"ה אף דמלישנא, פליג וס"ל דקובעת וסת. וכן דקדק בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' מ"ו אות ב', מד' הט"ז שם סקמ"א. ועי' בדי השלחן שם ס"ק תק"ג, ציונים ס"ק תשכ"ח, דמסיק להחמיר. ועי' שו"ת קנה בושם ח"א סי' פ"ה, שנוטה להחמיר. ועי' בשו"ת שבה"ל ח"ב סי' פ"ו, שדחאו. ועי' בשו"ת באר משה ח"ג סי' קי"ח, [יעו"ש דבזה"ז שהרבה נשים רואות בלא הרגשה, קובעות וסת]. וכעי"ז בקובץ תשובות ח"א סי' פ"ד.

כתמי עד הבדוק

ולענין כתמי עד הבדוק ה"ה כראיות לכ"ד, ואף לענין וסת, כמבו' בשו"ע שם. ועי' שו"ת חת"ס סי' קס"ו, דאפי' בפ"א. וכ"כ ברפדס רימונים בפתיחה לסי' ק"צ ח"א אות א'. אולם עי' שו"ת בית שלמה ח"ב סי' ז' בהגה מבהמ"ח אות ב', דלא שמענו מי שחש לזה, וצ"ע. ועי' שו"ת ערוגת הבושם ח"ב סי' קס"ז, [יעו"ש שדין כתמים אלו כוסת שע"י אונס כמו קפצה וראתה]. ועי' בהגהות שבה"ל שתמה ע"ז.

כתמים שנמצאו על בגדי בעלה.

הנה יל"ע אי דוקא על חלוקה ולא גזרו על כתמים שנמצאו בבגדי בעלה, ובאמת עי' פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ז, שכ' דלא גזרו על כתמים שנמצאו בבגדי בעלה, והו' לדינא, בסד"ט סי' קפ"ז סק"ג, ובסי' ק"צ סקס"א, בסופו. וכן עי' פרדס רמונים סי' קפ"ז סק"ד. אולם עי' עמודי אור סי' נ"ט, שנחלק בזה. וכן בלחו"ש סי' ק"צ סקי"ד. וע"ע חכמ"א כלל קי"ג ס"ד להקל. וכ"כ בשו"ת שו"מ תנינא ח"א סי' ל"ג, תליתא ח"א סי' שע"ט.

והנה עיי"ש בעמודי אור מש"כ להוכיח מהמבו' בתוספתא פ"ו ה"ב "נמצא על חמיה וכו' ה"ז טמאה" וכו'. ויעו"ש להק' על הפנמ"א דס"ל דלא גזרו על בגדי בעלה, מהתם, וכה"ק בלחו"ש שם. וכה"ק הרב השואל בשו"ת בית שערים שם. ועי' באחרונים הנ"ל ליישב זה.

מן החגור וכו'.

עי' סד"ט סי' ק"צ סקפ"ח שהעיר דמ"ש לגבי נמצא בבשרה דנקט הלש' כנגד בית התורפה טמאה וכו', ולגבי נמצא בחלוק לא נקט הלש' דכ"מ שכנגד בית התורפה טמא. ועי' ש"ך סי' ק"צ סקכ"א, וע"ע ראב"ד בבעה"נ שער הכתמים פ"ב ה"ב, ועייש"ע בסד"ט שהקשה דהא איכא מקומות מתחת לחגור, שהם מעל בית התורפה, ויעו"ש לבאר דחגור הוא גדר שנתנו חכמים שיעור בדבר, עיי"ש הביאור בזה.

אי מתחת לחגור היינו כנגד ב"ה ממש.

עי' חת"ס שכ' דמתחת לחגור הוא מעל בית התורפה, ואינו מגיע לב"ה אלא ע"י שחייה, וכ"כ בתויו"ט פ"ח מ"א ד"ה ראתה, בדעת הרשב"א, וכ"ה באחרונים בשם שה"ג, אולם בש"ך שם פליג וס"ל דהוא כנגד ב"ה ממש, וכ"כ בסד"ט בדעת רש"י נ"ז: ד"ה מן. וכ"מ בראב"ד שם.

ועייש"ע בסד"ט מה שדן בד' הרשב"א בתוה"ב ש"ד ב"ז י"ז: אי לעולם מן החגור למטה הוא כנגד בית התורפה, אי דמן החגור למטה כששוחה הוא מגיע כנגד בית התורפה [וכהראב"ד], ויעו"ש שנקט כהצד הא', ולפי"ז מקום שהוא מעל בית התורפה חשיב כמעל החגור, ואזיל לשיטתו לעיל. אולם בתויו"ט ד"ה ראתה פליג. וכ"כ בשלט"ג שבועות ב: אות א'.

מן החגור ולמעלה וכו'.

הנה יש לדון אי כתם מעל החגור טהור בלא תליה או דצריך תליה, ועי' בזה חוו"ד סי' ק"צ סקי"א, והגהות רע"א שם סקי"ז, והנה ב פרדס רימונים בפתיחה לסי' ק"צ אות ג' עמ' קנ"ח, כ' לדקדק מהראשונים, דכתם עליון צריך תלייה, ועיי"ש כן בד' התוס' לק' נ"ט. ד"ה היו, רא"ש סי' ז', ראב"ד בבעה"נ הל' כתמים, סי' ג', רשב"א בתוה"ב ש"ז ב"ד, ויעו"ש דהן אמנם דהראשונים נחלקו באופן התלייה, ויתבאר להלן.

והנה עי' בראב"ד שער הכתמים סי' ב' ד"ה עתה נבאר שנקט דהטעם שמעל החגור טהורה היינו משום תלייה, דתלי' שעברה בשש"ט ולאו אדעתה, או דתלי' במאכולת, ואף דבתחתון לא תלי' ביותר מכגריס ועוד למעלה תלי'.

ובאמת בעיקר הטעם דכתם העליון טהור, אי הוא משום תלייה בשש"ט ולאו אדעתה, או משום שהרגה כמה מאכולות ולאו אדעתה או שנתעסקה בכתמים ולאו אדעתה, ונ"מ בזה אי יכולה לתלות תחתון בעליון, עי' פרדס רמונים שם, דלדעת התוס' לק' נ"ט. ד"ה היו, והרא"ש שם, התלייה היא בשש"ט. ולדעת הראב"ד והרשב"א התלייה היא במאכולות ובעיסוק בכתמים, ועיי"ש בפרד"ר ישוב לפי"ז טעם השמטת הראשונים דין זה להלכה.

והנה עיי"ש ברשב"א דנקט לגבי נזדקרה, [בודאי או בספק] דטמאה אולם הראב"ד שער הכתמים ב-ה כ' דתלי' בעברה בשש"ט.

שנאמר בבשרה.

עי' רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"א דה"ה זבה דטהורה, דקרא איירי נמי בזבה. ועי' סד"ט סי' ק"צ סק"א. ועי' לעיל מ"א:

בבשרה עד שתרגיש בבשרה.

הנה לק' נ"ח: דריש ר"ע מקרא "דם" ולא כתם, ויל"ע אי הך דרשא ודרשת ר"ע, היינו ענין אחד שאינה טמאה עד שתרגיש, או דר"ע קאי על ספק אם הדם מגופה או מבחוץ, ושמואל קאי על ודאי מגופה ולא הרגישה דטהורה.

והנה עי' רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד ט"ו: שנקט דהך דרשא ודרשת ר"ע היינו ענין אחד דאינה טמאה עד שתרגיש, וכן באו"ז הל' נדה סי' שנ"א, ובתויו"ט פ"ח מ"ב [כ"כ בדעתו בפרדס רימונים פתיחה כוללת י"ג: אמנם בסד"ט סי' ק"צ סקצ"ג הביא בדעתו באופ"א, ויעו"ש עוד בפרדס רימונים בדין ראיה בלא הרגשה אות י"א], וכ"כ בשו"ת שב יעקב סי' ל"ו בתשובה השנית ממהר"ג, [ויעו"ש לדקדק כן בד' הב"י סי' ק"צ ד"ה, וכן בדעת הלבוש שם ס"א, וביאור הגר"א שם סק"א], וכ"נ בערול"נ לק' נ"ח. ד"ה שמואל.

אולם בסדרי טהרה סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה ולכן נר' לענ"ד, פליג ונקט דר"ע קאי על ספק אם הדם מגופה או מבחוץ, ושמואל קאי על ודאי מגופה ולא הרגישה דטהורה, ועיי"ש בד"ה ולפי דברינו, וכ"נ בצלעות הבית סי' י"ב, ובחוו"ד סי' קצ"ו סק"ג, וכ"ה בבינת אדם שער בית הנשים כלל ז' סק"ט. וכ"נ בערול"נ לק' נ"ח. ד"ה שמואל בדעת כמה ראשונים. ויעו"ש בבינ"א לדקדק דבד' ר"ע נקט הלש' "כתם" ובד' שמואל "דם", והיינו דכתם אינו ברור מהיכן הוא משא"כ דם דודאי מגופה ורק דהוי בלי הרגשה, ועל שניהם גזרו רבנן, ועיי"ש בסד"ט דלפי דרכו [דר"ע קאי על ספק מגופה ושמואל על ודאי], נמצא דלשמואל הוא גזה"כ דבעי' הרגשה, ולר"ע הוא משום בירור.

וההכרח לשי' הסד"ט הוא משה"ק המפרשים לשמואל, דהא ר"ע כבר דרש זה מהקרא דם יהיה וגו' דם ולא כתם, וכה"ק החת"ס לק' נ"ח: ד"ה דם, ובשו"ת יו"ד סי' קמ"ד ד"ה ואמנם, ובנובי"ק יו"ד סי' נ"ה, ובמי נדה לק' נ"ח: ד"ה ראה, ובבינת אדם כלל ז' אות ט'.

עוד יעו"ש בסד"ט שהקשה אמאי מק' לשמואל, ואין מקשה לר"ע, [ועי' בתי' להלן שחלקם מיישבים גם קו' זו].

ויש מן הראשונים דמבואר בדבריהם ליישב קו' הנ"ל מה חידש שמואל דהא ר"ע כבר דריש זה מקרא אחרינא, דשמואל פי' ד' ר"ע, דהטעם שכתם אין מטמא, משום דבעי' הרגשה, וכ"כ האו"ז ח"א הל' נדה, והרשב"א בתוה"ב ש"ז ב"ד ט"ו: וכ"כ התויו"ט פ"ח מ"ב, וכעי"ז בערול"נ שם דעכצ"ל דשמואל פי' ד' ר"ע, דבלא"ה אינו מובן דר"ע, דהא כתם נמי דם הוא, ועיי"ש עוד מו"מ וישוב לפי"ז.

ובמאירי פי' באופ"א דר"ע דריש מ"דם יהיה זובה בבשרה" ולא כתם, ודריש נמי מבשרה. וכ"כ במלאכ"ש שם.

ובחת"ס לק' נ"ח: ד"ה דם, תי' דבראתה דם אע"פ שטהורה לבעלה דם עצמו טמא, דמקור מקומו טמא, משא"כ בכתם שהוא ספק מגופה דטהור משום דם ולא כתם.

ובנובי"ק יו"ד סי' נ"ה כ' עפי"ד רש"י לק' נ"ח. ד"ה רב, די"ל אליבא דרב אשי [לק' נ"ח.] דשמואל לא מיירי לענין הרגשה, אלא לענין מציאת כתם על דבר שאינו מקבל טומאה, ול"ש כלל לד' ר"ע.

ובשו"ת צ"צ יו"ד סי' קמ"ב תי' דלר"ע בהרגשת זיבת דבר לח טמאה, ורק כתם לא, ולשמואל בעי' הרגשת פתיחת פי המקור. אמנם עי' בית מאיר סי' קפ"ח ס"ד ד"ה תשובת, שהוכיח מד' שמואל דהרגשת זיבת דל"ח, חשיב הרגשה. וע"ע נוב"י שם ד"ה ומעתה נוכל.

עד שתרגיש.

עי' נובי"ק יו"ד סי' נ"ה ד"ה ובזה, שהקשה אי בעי' הרגשה, אמאי בנמצא על שלה אותיום, חייבין בקרבן, ואי משום חזקת דם בהרגשה, הא איכא חזקת טהרה של האשה, ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"א, וכן עי' חידוד הלכות בסו"פ. ועי' ערול"נ ד"ה ואימא הרגשת. ועי' לחו"ש סי' קפ"ג סק"א ד"ה ולפע"ד, [ליישב דשמואל לשיטתו דוסתות דאו', וע"ע בדבריו בסי' ק"צ סק"א.

בדין חזקת דם שבא בהרגשה

הנה כ' הרמב"ם [איסו"ב פ"ט ה"א] דאשה שראתה דם יוצא ממקורה, כגון שבדקה ומצאה דם, טמאה מה"ת, דחזקה שהדם בא בהרגשה, וכ"כ התורא"ש ד"ה הרואה. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"א, כ"ז ועוד מש"כ לבאר בזה, [ויעו"ש דדוקא ראתה דם, אבל כתם רחוק לומר שטעתה ולא שמה לבה להרגשה, וטהורה מה"ת, ועי' להלן], וכ"ה בבינת אדם שער בית הנשים, כלל ז' סק"ח, ובשו"ע הרב סי' קפ"ג קו"א סק"ב ד"ה והנה, ובערוה"ש סי' קפ"ג סנ"ד, ובפרדס רימונים פתיחה לסי' ק"צ ש"ה.

אולם עי' בשו"ת מהר"ם לובלין סי' ב', שנחלק וס"ל דאם בדקה ומצאה דם ולא הרגישה אינה טמאה אלא מדרבנן. וכ"כ בשו"ת גבעת שאול סי' ס"ז. ועי' כרו"פ בתפא"י, סי' קפ"ג סק"א, [יעו"ש בזה פלוגתא בין השב יעקב להגאון ר' גבריאל].

והנה כ' החוו"ד שם סק"א דלשי' הרמב"ם נמי בכתם אינה טמאה אלא מדרבנן, משום דרחוק לומר שטעתה ולא שמה לבה להרגשה. וכ"כ בבינת אדם ובשו"ע הרב, ובערוה"ש, ופרדס רימונים שם. וע"ע בשו"ת שב יעקב ל"א סי' מ"א שכ' ג"כ בכתם ל"א דחזקת דם בא בהרגשה, וביאר הטעם משום דהוי ס"ס, שמא אינו מגופה, ושמא אינו מן המקור. וע"ע בסד"ט סי' קפ"ג סק"ב ד"ה וזה, שכ' דה"ה אם מצאה בעד, אך לא הכניסתו לעומק אלא קינחה מבחוץ, אינה טמאה אלא מדרבנן, ואין לתלות בהרגשת עד, ועייש"ע מו"מ בזה. וכ"כ החוו"ד שם, וחת"ס סי' קפ"ג ס"א, ובכרו"פ בתפא"י, סי' קפ"ג סק"א ויעו"ש לדקדק כן מלש' הרמב"ם, דדוקא מצאה בפרוזדור, ועי' בדקדוק זה, בסד"ט שם, ובבינ"א דלהלן. וע"ע בינ"א שם. אולם עי' נובי"ת סי' ק', דבקינוח הוי כעד וליכא בזה קולות כתמים.

והנה עי' ט"ז יו"ד סי' ק"צ סקכ"ג בשם ב"י שכ' דלשי' הרמב"ם אם אפשר לתלות בדבר אחר, כגון שנתעסקה סמוך לעד בכתמים, תולין בהם, וטמאה רק מדרבנן, ועיי"ש ביאור בזה. וכ"כ בשו"ע הרב סי' קפ"ג סק"ג, ובקונט"א סק"ב. ועי' סד"ט סי' קפ"ג סק"ב לבאר משום דבכה"ג הוי רק ס"ס, אי מגופה ואי בהרגשה, ויעו"ש דאף שרוב דמים מן המקור, ובכה"ג לא ס"ס, כמבו' בש"ך סי' ק"י דיני ס"ס, סקל"ג, ובסי' נ"ג סקי"ד, מ"מ במקום שיש ספק השקול עם מיעוט, זה מצטרף לס"ס, כנרא' להוכיח מתוס' לעיל י"ח. ד"ה שליא, וכ"מ בש"ך שם. ועי' מהר"ם בנעט כת"י בסד"ט שם לבאר באופ"א, דכיון דאינו חשש רחוק תלי' בזה, וכן ביאר בסד"ט שם בשם הב"י, וכן ביאר בפרי דעה פתיחה, בשער השלישי בדעת הט"ז. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סקכ"ז שביאר שבכ"מ שאפשר לתלות הדם מעלמא, אינה טמאה מדאו'.

והנה עייש"ע בשו"ע הרב דמוכח מהרמב"ם דס"ל דבדיקת עד הוי דאו' מדין ודאי. ועי' בערוה"ש ובינ"א שם. וע"ע מו"מ אי בדיקת עד הוי דאו' מדין ודאי או מדין ספק, דמצינו פלוגתא בזה, ונ"מ בזה אי מצטרף לס"ס, בפלתי סי' קפ"ג סק"א, מש"כ דהוא מדין ספק, וכ"כ בסד"ט שם סק"ב, ובסי' ק"צ סקס"ז, ובחי' חת"ס דינים העולים אות ד'. אולם בחוו"ד סי' ק"צ סק"א, פליג. וכ"כ בשו"ת רע"א סי' ס"ב. ועי' שו"ע הרב שם, מש"כ דהוי פלוגתת הרמב"ם הנ"ל, והתוס' ג. ד"ה מרגשת, דלדעתם רוב דמים בהרגשה ומ"מ מיעוט דאינן בהרגשה. וע"ע ערוה"ש שם.

שמואל אמר וכו'.

הנה ברמב"ם רפ"ט מהא"ב משמ' שם דקיי"ל כשמואל, וכן במ"מ שם, וברמב"ן בהל' נדה ריש פ"ד, רשב"א בתה"א והקצר ריש שער ד'. רז"ה בשער הכתמים ס"ב. אמנם הרי"ף והרא"ש השמיטו ד' שמואל, ועיי' בס' האשכול סי' ל' שכ' לבאר הטעם שהשמיטו משום דס"ל דדיני כתמים נאמרו רק לענין טהרות, ולא לבעלה, [ויעו"ש דעכ"פ בזמן שנהגו בטהרות, חשו לבעלה אטו טהרות], וכ"כ בערול"נ לק' נ"ח: ד"ה שטהורה, שו"ת שו"מ קמא ח"ב סי' ק"ה, ובסד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה ועוד כתבתי, כ' לבאר טעם אחר, דהרא"ש השמיט משום דס"ל דרב אשי פליג על דין הרגשה, ופ' כוותיה, [אך מודה רב אשי, דבעי' עכ"פ בירור דהדם יהיה מגופה, דלא פליג על ר"ע לק' נ"ח:]. ובשו"ת שב יעקב ח"א סי' ל"ו כ' דהטעם שהשמיט משום דסמך עמש"כ בסי' ו' ד' ר"ע דדריש דם ולא כתם. ובלחו"ש סי' קפ"ג שמלה סק"א ד"ה ולפע"ד, ביאר דהטעם משום דס"ל דע"כ מה"ת טמאה בלא הרגשה, דאל"ה אמאי בנמצא על שלה אותיום חייבין בקרבן, [ואין לומר משום חזקת דם בהרגשה, דכנגד זה איכא חזקת טהרה של האשה], ויעו"ש מש"כ זה עפי"ד נובי"ק יו"ד סי' נ"ה ד"ה ובזה, [ויעו"ש דשמואל דוקא משום דאזיל לשיטתו דוסתות דאו', משא"כ לדידן]. ובערול"נ נ"ח. ד"ה אינו, כ' דהטעם משום דליכא נפ"מ בזה, דהא טמאה מדרבנן, וכעי"ז בשב יעקב שם, [ועיי"ש שמצא נפ"מ אין הוי מדאו'].

גדר הרגשה.

הנה בביאור ענין ההרגשה מצינו כמה דרכים. והנה עי' רש"י ד"ה דארגישה, דהרגשה היינו שמרגשת צער. וכ"כ המאירי ד"ה האשה, [יעו"ש צער או עקיצה].

וברמב"ם איסו"ב פ"ה הי"ז כ' דהרגשה היינו, שנעשה שינוי בגופה, כגון שמרגשת שנזדעזע גופה, ועי' חוו"ד סי' ק"צ וסי' קפ"ז סקי"א, וכן דקדק בשו"ת משיבת נפש יו"ד סי' ל' ברד"ה דארגישה. ועי' ביאור תיבת הרגשה לפי"ז, בערוה"ש סי' קפ"ג סנ"ח.

בשיטת התוס'

ובתוס' לעיל ג. ד"ה מרגשת, כ' דהרגשה, היינו שהרגישה פתיחת המקור להוציא דם. וכ"כ התרוה"ד סי' רמ"ו, וכ"ה בשו"ע יו"ד סי' ק"צ ס"א, וכ"כ חת"ס יו"ד סי' קס"ז [יעו"ש דהשו"ע פ' זה עפי"ד התוס' הנ"ל], וכ"נ הב"ח סי' ק"צ ס"א בדעת התרוה"ד שם.

והנה בשו"ת צמח צדק יו"ד סי' צ"ז, כ' לדקדק מהתוס' [הנ"ל] דההרגשה היינו יציאת הדם מן המקור, ולא פתיחת פי המקור, ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"א שכ"כ מדעת עצמו. וכ"כ בשו"ת פני יהושע יו"ד סי' ט', ובשו"ת אבנ"ז יו"ד סי' רכ"ג. וכן עי' נוב"י יו"ד סי' קי"ח קי"ט בהגהה מבן המחבר מהר"ש לנדא לדקדק מלש' השו"ע, ותרוה"ד שם, והו' בפרי דעה בפתיחה סוף שער ו'.

זיבת דבר לח

והנה עייש"ע בנוב"י בהגהה שדקדק מלש' השו"ע [הנ"ל] ותרוה"ד שכ' להוציא דם, דבעי' הרגשת פתיחת פי המקור עם זיבת דבר לח, אולם עי' ב"ח סי' ק"צ ס"א, דפליג.

והנה ע"ע בנובי"ק סי' נ"ה ד"ה ומעתה נוכל וכן בסי' נ"ב, מש"כ דגם הרגשת זיבת דבר לח בפרוזדור חשיב הרגשה. וכ"כ הבית מאיר סי' קפ"ח ס"ד ד"ה תשובת, ועיי"ש הביאור בזה. אולם בחוו"ד סי' ק"צ סק"א כ' לדחות זה וס"ל דדוקא אם תרגיש זיבת דבר לח במקורה טמאה מה"ת. וכן עי' חת"ס יו"ד סי' קס"ז לדחות זה, ויעו"ש דאם לא מצאה כלום, מודה הנוב"י דל"ח הרגשה, משא"כ בהרגשת פתיחת המקור ולא מצאה כלום, דטמאה נמי, וכ"כ בשו"ת נודע בשערים תנינא יו"ד סי' י"ג, ובמהר"ם שיק יו"ד סי' קע"ד וקע"ז, וכ"ה בערול"נ, ובערוה"ש סי' קפ"ג סקס"ג ואילך, ובשו"ת בנין עולם יו"ד ס"ס ל"ו, וכן ע"ע בחת"ס יו"ד סי' קמ"ה וסי' קנ"ג בשם רבו ר' נתן אדלר דזיבד"ל ל"ח הרגשה. ועי' שו"ת צ"צ יו"ד סי' צ"ז אות י"א, שכ' דהנוב"י מודה דבעי' שתרגיש זיבת הדם מלמעלה, אלא שאינה מבחינה אי הוא מן המקור. וע"ע שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' רכ"ג, ליישב הנוב"י קצת כעין ד' החוו"ד, ויעו"ש כן גם בשם שו"ת הרי"ם.

והנה עיי"ש בנוב"י להוכיח דזיבת דבר לח חשיב הרגשה, מדדריש בגמ' מתיבת "בבשרה" דמטמאה בפנים כבחוץ, ונמצא דגם המקום שבחוץ הוא בכלל "בשרה", עוד כ' שם להוכיח מדלא מק' לשמואל מהא דלעיל י"ז: דם הנמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור, וק' דממ"נ אי הרגישה בפתיחת המקור אי"צ להחזקה, ואי לא מה יהני החזקה, ועכצ"ל שהרגישה זיבת דל"ח, ולכאו' הוכחה זו תלי' בהנידון אי טעם הרגשה משום גזה"כ או משום שמא אין הדם מגופה. וע"ע חוו"ד שם לדחות ההוכחה. וכן עיי"ש בנוב"י בד"ה והנה גוף.

ובבית מאיר שם כ' להוכיח מלש' הגמ', בדקה בקרקע עולם וישבה עליו וכו', ולא נקט אשה היודעת שיצא הימנה דם שלא בהרגשה טהורה, וע"כ משום דמרגשת זיבת דבר לח.

ובחוו"ד כ' להוכיח איפכא מלעיל ג. דאגב צערא מיתערא, ומוכח דלא מהני זיבד"ל דבזיבד"ל לא מיתערא. ובשו"ת שבו"י סי' ל"ט כ' עוד להוכיח כן דזיבת דל"ח ל"ה הרגשה, מדאמרי' ואימור מ"ר הוא, והא ע"כ הרגישה שזב ממנה, וע"ע בשו"ת צ"צ שם אות ו'.

והנה ע"ע בצ"שם סי' קמ"ב שכ' דהרגשת זיבת דבר לח תליא בפלוגתת שמואל ור"ע. ובשו"ע הרב קו"א סי' קפ"ג סק"ב ד"ה וגם, שכ' דהרגשת זיבת דבר לח פליגי בזה תנאי לעיל כ"א: לגבי רואה דם בחתיכה, [ולשיטה זו, להמ"ד דהרגשה היינו זיבת דבר לח, הרגשת פתיחת פי המקור ל"ה הרגשה]. וכ"כ בפרדס רימונים [פתחי נדה ד"ה עתה נבא לבאר החקירה השני הסק"ד].

והנה בשו"ת פנ"י יו"ד סי' א', כ' דהרגשה היינו שמרגשת איך שהדם יוצא מהמקור לפרוזדור כגון שמצטערת ביציאתו, והו' בסד"ט ריש סי' ק"צ, ועי' שו"ת צ"צ יו"ד סי' צ"ז אות ה' [שכ"ד הפנ"י, וכן מוכרח דעת מהרי"ו סי' כ"ה, עוד יעו"ש בקיצור אות ה' שנסתפק בזה, אי בעי' צער כלל].

שיטת האו"ז

עוד מצינו שיטה נוספת במהר"ח או"ז סי' קי"ב בשם ר' עובדיה, דכשמוצאת דם בפרוזדור אע"פ שלא הרגישה כלום טמאה, ול"ב הרגשה בבשרה, והיינו משום דס"ל דדין הרגשה היינו משום בירור, ולא משום גזה"כ.

והנה עי' בינת אדם סי' ז' לדקדק מרש"י ג. ד"ה מרגשת, ותוס' שם, ורמב"ם איסו"ב פ"ט ה"א, ורמב"ן בהל' נדה פ"ד ה"א, ורשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, דאי"צ דוקא הרגשת פתיחת פי המקור, ואין נ"מ איזו הרגשה היא מרגישה, אלא כל שהיא מרגישה איזו הרגשה שתהיה בשעה שיוצא הדם, טמאה מה"ת.

ובערוה"ש קפ"ג נ"ז ס"ו, כ' דאין כאן כמה מיני הרגשות שונות [עקיצה וצער וזעזוע הגוף] והכל דבר אחד, דהרגשת פתיחת פי המקור, היא כעין הרגשת עקיצה, ויש נשים דהפתיחה שלהם נעשית בקושי עד שמרגישות זעזוע הגוף, וכעי"ז בשו"ת חת"ס סי' קמ"ה, וכ"כ בשו"ת אגרו"מ ח"ד סי' י"ז אות י"ב.

אי ראיה בלא הרגשה עולה לז"נ.

והנה יל"ע אי ראיה בלא הרגשה עולה לז"נ, ועי' ישוע"י סי' קצ"א, וכן עי' בגאון צבי יעקב סי נ' בסופו, מש,כ לחלק דדם קושי סו"ס מטמא בימי נדה, משא"כ בהרגשה, וכ"כ בנודע בשערים מהדו"ת יו"ד סי"ג.

תרתי שמעת מינה.

הק' הראשונים דהא לעיל כ"א: דריש מינה ר"ז דראתה בשפופרת טהורה, והיאך דריש ג' דרשות.

והנה בתורא"ש כ"א: ד"ה מאי בבשרה, תי' דמהה"א דבבשרה ילפי' דלא בשפופרת, ומתוספת הב' ילפי' דמטמאה בפנים כבחוץ, וממילת בשר, ילפי' הרגשה.

ובר"ן ד"ה תרתי, כ' די"ל דטעם דם היוצא משפיר וחתיכה משום דאין בו הרגשה, וכן רואה בשפופרת טהורה משום דאין מרגשת בבשרה. וכ"כ הרשב"א ד"ה תרתי בשם י"מ, ובתוס' חכמי אנגליה ד"ה מיבעי. ועי' חת"ס ד"ה תרתי, שכ' להוכיח מפי' זה דזיבת דבר לח חשיב הרגשה, דהא פתיחת פי המקור איכא נמי בשפיר וחתיכה, וכ"כ במי נדה ד"ה ש"מ תרתי, ועי' לחו"ש שמלה סי' ק"צ סק"א לדחותם. עוד עי' פרדס רימונים [פתחי נדה ד"ה עתה נבאר, בראתה בלא הרגשה סק"א], דמוכח בר"ן דהרגשה הוא גזה"כ. והנה הרשב"א הקשה לפי' זה, מלעיל כ"א: דמשמע דטעם חתיכה, משום דאין רגילה לראות דם בחתיכה, ועי' בישוב קו זו, בשו"ע הרב קו"א סי' קפ"ג סק"ב ד"ה וגם ובהגהה שם. פרדס רימונים [פתחי נדה ד"ה עתה נבא לבאר החקירה השני הסק"ד]. ועי' חת"ס ד"ה תרתי. והנה ע"ע בסד"ט שם ובחידוד הלכות שהק' להר"ן, אמאי רואה בשפיר וחתיכה, אינה טמאה מדרבנן, וכמסקנת הגמ' הכא. [ובעיקר הענין, אי רואה בשפיר וחתיכה טהורה גם מדרבנן, עי' שו"ע יו"ד סי' קפ"ח ס"ג דטהורה], ועי' חכמ"ב ד"ה א"כ, לתרץ דלא גזרו, רק כשיצא דרך גופה ממש, ולא ע"י חתיכה ושפופרת, שאין הדרך לראות כן. וכ"כ בערול"נ ד"ה תרתי. עוד יש לדון דשמא להר"ן מדרבנן טמאה בחתיכה כדין כתם, או דכיון דלא שכיחא לא גזרו בו רבנן, ומצינו פלוגתא בזה, דעי' חדוד הלכות, שכ' דטמאה משום כתם], וכ"כ במי נדה כ"ב. אספ"ז עמ' קכ"ב. אולם בחת"ס יו"ד סי' קע"א ד"ה עוד פליג. וכן בערול"נ שם ובחכמ"ב שם. ובחכמ"א [בינת אדם כלל קי"ג ז-ז ד"ה וראיתי].

וברשב"א שם תי' בשם מורו דדרשת הרגשה, ודרשת שפיר וחתיכה, הוו דרשות שקולות, ולהכי ילפי' לתרוייהו.

ובחת"ס ד"ה תרתי, כ' ליישב דרואה בשפיר וחתיכה ודין הרגשה, תרוייהו מחד טעמא, דאין דרך אשה לראות כך. וכ"כ בצלעות הבית [שו"ת לבית מאיר סי' י"ג], ובפרדס רימונים בפתיחה לסי' קפ"ט ח"א אות ה', [ובפתחי נדה חקירה א' אות ה', וחקירה ב' אות ד'. ובעיקר הענין, אי טעם רואה דם בשפופרת, משום דאין דרכה לראות בכך, או משום דרואה מחמת דבר אחר טהורה. ע"ע רא"ש שם, ועי' שו"ע הרב שם להוכיח מביאור הרא"ש לגבי רואה בשפופרת, דהרואה מחמת דבר אחר, טהורה. ובשו"ת ברית אברהם סי' ל"ט סק"א, הו"ד במנחת שלמה תנינא סי' ע"ב סקי"ד, כ' להוכיח ממה דחיישי' דהדור מ"ר למקור ואייתו דם עמהם, דרואה מחמת דב"א טמאה. ועי' קנה בשם בירורי השיטות סי' א' סק"ב, ליישב, עפי"ד אבנ"ז בשו"ת סי' רל"א.

ובשב יעקב סי' ל"ו תי' דמדדריש דמטמאת בפנים כבחוץ, ע"כ דבעי' הרגשה, דלא מסתבר שיש לה דם בפנים, ואין יודעת הימנו, ותהא טמאה. ועי' משחת אהרן ד"ה תרתי משה"ק ע"ז.

ה"ד אי דארגישה וכו'.

כ' התרוה"ד סי' רמ"ו דאם הרגישה ולא מצאה כלום טמאה, דודאי היה שם טיפת דם ונימוקה, אבל מצאה מראות טהורים, טהורה, אולם בדרכי משה סי' קפ"ח סק"ב פליג וס"ל דדוקא בנמצא דם טמאה, ויעו"ש משה"ק להתרוה"ד, וכה"ק בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קמ"ט, ועי' שו"ע סי' ק"צ ס"א, [שהו' ד' התרוה"ד בשם יש מי שאומר]. והנה עי' נוב"י יו"ד סי' קי"ח קי"ט בהגהה מהר"ש לנדא, וב"ח סי' ק"צ ס"א, שנחלקו אי לדעת התרוה"ד בעי' פתיחת המקור יחד עם זיבת דבר לח, ויעו"ש דנחלקו כן גם בדעת השו"ע סי' ק"צ.

והנה התרוה"ד כ' להוכיח כדבריו מסוגיין דהרגישה ולא מצאה כלום, טמאה, דאמרי' לגבי הרגשה לאח"ז דחייבת בקרבן, וא"כ כמו למ"ד וסתות דאו' [לעיל ט"ז.] דהדין שם דאם לא מצאה כלום טמאה. ועי' חוו"ד סי' ק"צ ביאורים סק"ג מש"כ בביאור הוכחת התרוה"ד, דלמ"ד וסתות דאו' אפי' במצאה דם אי"ז בתורת ודאי [כמבו' ברש"י לעיל ט"ו. ד"ה דאו'], ובהרגשה במצאה דם הוא בתורתו ודאי, וא"כ ק"ו דכשלא מצאה טמאה וכדהתם, ועייש"ע מו"מ לפי"ז בבדקה ולא מצאה בתוך שיעור וסת להרגשה, דבוסתות כה"ג טהורה, ויעו"ש בחוו"ד לדקדק מהתרוה"ד ושו"ע דאפי' בדקה מיד טמאה, ועיי"ש הביאור בזה, וע"ע שו"ת חת"ס יו"ד סי' קס"ו ד"ה והנה בש"ע, ביאור בזה באופ"א, ועי' להלן.

והנה בחת"ס ד"ה ה"ד, כ' דראייתו [דהתרוה"ד], מהמבו' בשבועות י"ח. דחזקת דם בהרגשה עדיף מאורח זמנו בא. ובפרי דעה בפתיחה, שער השישי, כ' להוכיח כהתרוה"ד, מדפשיטא לגמ' דבהרגישה טמאה וחייבת בקרבן, אף בנמצא דם לאח"ז, אף שאין דרכו להתעכב בבית החיצון, וא"כ הוי ספק השקול, וע"כ דאיכא ב' חזקות, א' דהרגשה יש לה דם, וחזקת הדם שבא בהרגשה, עוד יעו"ש להוכיח כן, מדמקשי' אי דארגישה לאח"ז אמאי פטורין, וילה"ק דשמא כשבדקה אחר תשמיש ראתה הדם וטעתה בהרגשת עד, וע"כ דבהרגשה לבד טמאה. ובחידושי הפלאה סי' ק"צ סא הביא ראייה להתרוה"ד, דאי בהרגשה מטמאי' משום מציאת דם, א"כ לאח"ז נמי אית לן למיתלי בהרגשה, ועייש"ע. ובנובי"ת יו"ד סי' קי"ח ד"ה ואמנם הביא עוד הוכחה לשי' התרוה"ד, מדלא תי' לשמואל על מתני' דהרואה כתם כנגד וכו' דמיירי בהרגישה, והיינו משום דבכה"ג שהרגישה אף בנמצא שלא כנגד בית התורפה טמא, ועייש"ע בד"ה אבל. וכ"ה בפתחי נדה [בחכמ"ב] ד"ה ועוד, אך יעו"ש לדחות. וע"ע סד"ט סי' ק"צ סק"ג ד"ה ועתה, הוכחה נוספת, מדלא תי' על הברייתא של נמצא על בשרה ספק טהור וכו' דמיירי בהרגישה, וכנ"ל [בשאר ברייתות]. ועי' נוב"י שם ד"ה אבל, לדחות. וכן בחכמ"ב ד"ה קתני. ובערול"נ ד"ה אם רוב, כ' הוכחה נוספת, מדאמרי' אם רוב ימיה טמאים טמאה ואע"ג דלא ארגשה, ואמאי ל"א דארגשה ולא מצאה כלום, וע"כ דבכה"ג אפי' ברוב ימיה טהורין טמאה, אמנם יעו"ש דזה תלי' בפלוגתת רש"י ותוס' ד"ה ובמגעות, אי מיירי במצאה כתם. וכ"כ בחכמ"ב ד"ה לאו. עוד יעו"ש בנוב"י קי"ל הוכחה כהתרוה"ד, מד' ר"ח לעיל י"ב. [הו' ברמב"ן ובר"ן שם] גבי לבו נוקפו. וכ"ה בסד"ט שם סק"ג. אולם עי' שו"ת אמרי בינה ח"א בסוה"ס סי' ו', [להוכיח משם דלא כהתרוה"ד], וכ"ה בשו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סי' ל"ד. והנה בשו"ת רדב"ז ח"א סי' קמ"ט הביא נמי הוכחה דלא כהתרוה"ד, מלש' הרמב"ם [איסו"ב פ"ט ה"א] דאין האשה טמאה עד שתרגיש ותראה דם, ומשמ' דבעי' תרווייהו.

והנה עייש"ע בנוב"י שהקשה להתרוה"ד, איך שייך לטעות בהרגשת מ"ר, דלהתרוה"ד דנטמאת בהרגשה לבד, הו"ל לבדוק בכל פעם שמרגשת [דאל"ה טמאה], ועייש"ע ביאור בזה, ויעו"ש בהגה"ה מבהמ"ח, ובהגה"ה שם סי' קי"ט מש"כ דלהתרוה"ד בעי' פתיחת המקור יחד עם זיבת דבר לח, ולפי"ז נתיישב קו' הנוב"י, אמנם עי' ב"ח סי' ק"צ ס"א שנחלק ע"ז. עוד עיי"ש בנוב"י דילה"ק לשיטת התרוה"ד, להמבו' בתוד"ה הרואה, לגבי כתם שנמצא לזמן מרובה, דיש לחוש שמא הרגישה ושכחה, ולהתרוה"ד איך שייך שתשכח, דהא בהרגשה לבד טמאה כמו בדם ממש. ובשו"ת שב יעקב סי' ל"ו הק' עוד לשיטתו, משמואל לעיל ט"ז. דאשה שי"ל וסת, טמאה אף במצאה טהורה, וק' דממ"נ אם ארגשה בלא"ה טמאה, ואי לא, אין לתלות שהרגישה ולא שמה ליבה בזמן מועט, [כמבו' בתוד"ה הרואה], ועי' סד"ט סי' ק"צ ד"ה ולא ידענא. וע"ע כרו"פ בתפא"י סי' ק"צ סק"ג.

והנה בשי' החולקים על התרוה"ד יש לדון אם הרגישה ולא בדקה טמאה, ומצינו פלוגתא בזה, דעי' דרכי משה שם דטהורה, וכ"מ בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ה', ונוב"י סי' קי"ח. אולם עי' סד"ט סי' קצ"ד סק"ד דטמאה. וכ"מ ברע"א לעיל י"ב. וכ"מ בשו"ת הרדב"ז שם, ויעו"ש שכ' לפרש דכוונת התרוה"ד שאם מצאה לאח"ז דם תלי' זה בהרגשה, אבל בלא מצאה כלל, מודה.

והנה ע"ע בשו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"נ שכ' דלהסוברים דזיבת דבר לח חשיב הרגשה, מ"מ אם לא מצאה כלום טהורה [גם לדעת התרוה"ד], ודוקא בהרגישה פתיחת פי המקור או נזדעזע גופה איתא להך דינא, וכ"כ בסד"ט סי' ק"צ סק"ג, סוד"ה בשו"ת אמ"ו בעל שב"י. וכ"כ עוד הרבה אחרונים, אולם עי' שו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב י' ל"ו דפליג, ויעו"ש מה שהוכיח מלעיל כ: וכן עי' מלבושי טהרה סי' ק"צ ס"ב, להחמיר בזה.

ולגבי נזדעזע גופה, אי חשיב הרגשה לענין דינו של התרוה"ד, עי' בשו"ת חת"ס שם דהוי הרגשה. אולם עי' חכמת אדם סי' קי"ג ס"א דפליג.

והנה בגדר דינו של התרוה"ד אי הוי דין ודאי או ספק, הנה עי' בשו"ת בית יצחק [שמעלקיס] יו"ד ח"ב סי' ט"ו אות ה', דבמקום ספק אם נפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום, ודאי יש להקל משום ס"ס, וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' שס"ג, וע"ע חדרי דעה סי' ק"צ.

ובאמת בענין אי אף לד' התרוה"ד אינה טמאה אלא מספק, עי' נובי"ת יו"ד סי' קי"ח, שכ' דלהתרוה"ד נמי הוא מספק. וכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב סי' ס"ד. ודלא כהמבו' בשו"ת תשובה מאהבה הנ"ל. ועי' שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' קע"ז אות ב'. ועי' יין מישרים [דמה שדקדק בתשובה מאהבה מלש' התרוה"ד דהוא בתורת ודאי, י"ל דתלי' בפלוגתת הראב"ד והרז"ה אי רוב דמים שבאשה טמאים].

והנה נחלקו האחרונים אי דין זה [דהתרוה"ד] מיירי גם בבדקה עצמה מיד תוך שיעור וסת, דעי' חוו"ד סי' ק"צ דגם בתוך שיעור וסת טמאה. וכן בנוב"י. אולם בכרו"פ פליג. ועי' בלש' השו"ע סי' קפ"ח "מיד", וכן בתרוה"ד.

הוחזקה במראות טהורים

והנה לענין הוחזקה לראות מראות טהורים, והרגישה זיבת דל"ח ולא בדקה אי טהורה, איכא פלוגתא, דעי' חכמ"א כלל קי"ג, ס"ג וערוה"ש שם ס"ט, וחזו"א סי' פ"ט סק"א דטהורה, אולם עי' שו"ת בית שלמה ח"ב סי' ל"ו דפליג בזה, וכ"ה בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ט"ו. ועי' שו"ת תפארת צבי סי' א' אות י"א, דבדיעבד טהורה, וכ"מ בערוה"ש שם. [והנה החכמ"א כ"כ אף לשיטתו דזיבד"ל חשיב הרגשה אפי' לענין דינו של התרוה"ד, ועי' ערוה"ש בשמו, דה"ה הרגשה שנזדעזעו אבריה, וכ"מ בשו"ת דברי חיים וש"א, אולם עי' שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קמ"ו, ותשורת שי ח"א סי' תנ"ז, (הו' להלן) דאין להקל אלא בזיבד"ל, אמנם בסי' קפ"ח מש' דלא חילק]. ויש שכתבו דאפי' אי"צ בדיקה לכתחילה, וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' קפ"ח בהשמטות בשם שו"ת ברכת משה סי' ט"ו, וכ"כ עוד הרבה אחרונים.

והנה ע"ע מו"מ בנידון הנ"ל [גבי הוחזקה מראות טהורים] אי מהני גם לימי ז"נ, בשו"ת דברי חיים סי' ל"ד, מש"כ דטהורה, וכדתלי' במכה. וכ"כ בשו"ת צ"צ סי' קל"ג אות ז', וכ"מ בשו"ת טוטו"ד תליתאה ח"ב סי' נ"ז. וכ"ה בחוט שני שם סק"ד ד"ה ואמר לי, בשם החזו"א, דאפי' אי"צ בדיקה לכתחילה. אולם עי' שו"ת שערי צדק סי' קל"ח, דדוקא באירע כן בז"נ ג' פעמים, ויעו"ש מה שהוכיח משו"ת דברי חיים ח"ב סי' ס"ו. וכ"כ בשו"ת אגרות משה ח"ד סי' י"ז אות ט', וכ"כ בשיעורי שבה"ל שם סקי"א.

והנה עוד יעו"ש באג"מ מה שדן אי ביום הוסת מהני החזקה של מראות טהורין, ויעו"ש דל"מ, וכ"נ בחזו"א סי' פ"ט סק"א.

הדור מ"ר למקור ואייתי דם.

עי' בשו"ת מהר"ח או"ז סי' ח' ד"ה ואודו תהאשה, מש"כ הביאור בזה, שכשנעצרים המ"ר והשלפוחית מתמלאת, יכולים המ"ר לעבור למקור דרך נקב שביניהם, וכשיצאו המ"ר יצא דם עמהם דרך מקום יציאת המ"ר. וכ"ה בשו"ת נובי"ק יו"ד סי' מ"ח. וצ"ב מלעיל מ"א: דאין האשה טמאה עד שיצא הדם מדווה דרך ערוותה, וצ"ל דזה מיקרי דרך ערוותה. והנה ע' בשו"ת צהר"י ווייל סי' כ"ה שהק' לדרך זו, דא"כ אמאי שרי ר' יוסי ביושבת דלעולם ניחוש לזה ואין לדבר סוף. ועי' נוב"י שם, להק' ע"ד, דהא ל"ש שיעברו המ"ר מהשלפוחית למקור. והנה באבנ"ז סי' רל"א בשם שו"ע הגר"ז כ' ביאור אחר, דחיישי' שיצאו המ"ר לבית החיצון וחזרו לאחוריהם לתוך המקור, וחזרו ויצאו עם דם מהמקור, וכ"מ בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קמ"ח ד"ה תו. עוד כ' באבנ"ז שם באופ"א, דהחשש שכשחזרו המ"ר למקור התעורר הדם שבמקור ויצא כדרדכו, באופן שהמ"ר יצאו כדרכם ממקום יציאת מ"ר, והדם מהמקור. עוד יש לבאר באופ"א דהחשש שמא הדם יצא כדרכו מן המקור ועמד בפתחו, והמ"ר חזרו לשם ושטפו את הדם, ויצאו עמו, וכ"מ בחוו"ד סי' ק"צ סקכ"ד, ויעו"ש לבאר עפי"ז מה דמשווה בגמ' לעיל י"ד: בדיקה בעד שאינו בדוק לדין עושה צרכיה, והיינו דהמ"ר הם כעד שאינו בדוק וכו', עיי"ש.

ה"ד אי דארגישה עגול וכו'.

עי' בשו"ת הרמ"א סי' צ"ז מה שדן להוכיח מהכא דכתם שנמצא יחד עם מראות טהורים שודאי מגופה, אין תולין הכתם בחטטין. ועי' ט"ז סי' ק"צ סקמ"א. ועי' חוו"ד סי' ק"צ סקל"ז, ועי' סד"ט שם סקצ"ג ד"ה ואם. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה כבר, דמעשים בכל יום לטהר, וכהט"ז ודלא כהרמ"א. ויעו"ש ברמ"א מש"כ להכריח דלשמואל [בהוו"א] בלא הרגישה טהורה, אף כשודאי בא מגופה, ומשו"ה מקשה לשמואל. ולענין הלכה אי כתם שנמצא יחד עם מראות טהורים שודאי באו מגופה, אי תולין הכתם בחטטין, או דטמא דתלי' שהוא מגופה, עיי"ש בשו"ת הרמ"א שם דטמאה ועי' ט"ז שם דפליג. וכ"נ הש"ך שם בנקה"כ סקי"ב, ובסד"ט סקצ"ג ד"ה ועוד יש, חוו"ד סי' ק"צ סקל"ז, ועייש"ע. וכ"כ בלחו"ש בסוה"ס. מי נדה בקו"א מהדו"ק. ועי' סד"ט שם סקצ"ג ד"ה ואם. ועיי"ש בט"ז שדן בד' הרמ"א, אי כוונתו להחמיר דוקא באופן שהם סמוכים זה לזה. ועי' סד"ט שם ד"ה כבר עמד, להקל. ועי' בלחו"ש שם בסוף הסימן ד"ה הנה הרגיש, להחמיר. וע"ע מי נדה בקו"א מהדו"ק ד"ה כתב הט"ז, מש"כ לדון בד' הט"ז אי מיקל דוקא ביש לה מכה.

והנה הט"ז שם כ' דמוכח מהרמ"א [הנ"ל] דכתם שיש בו ב' צדדי תלייה לחומרא ולקולא, תלי' לחומרא, עיי"ש היטב, ויעו"ש שהק' דא"כ אשה שראתה מראה טהור, יהיו כל כתמיה טמאים, ולא מצינו בפוסקים שחילקו כן, ויעו"ש עוד הוכחות דתלי' לקולא. וע"ע חוו"ד שם, כ' דהט"ז מיירי כשלא הרגישה, אבל בהרגישה ומצאה מראות טהורין עם הכתם, טמאה, הוכחה לזה מדלא תי' בהרגישה ומצאה מראות טהורין ועגול, אולם עי' סד"ט שם לדחות ההוכחה. וע"ע פרדס רימונים שם מ"ז סק"ג, דלהט"ז ה"ה בהרגישה. ועי' קנה בשם ביאורי ט"ז סק"נ, [דדוקא בהרגשת פתיחת פי המקור, שאינה מצויה אלא במראה טמא].

והנה ע"ע ברמ"א שם דאם אין ברור שהמראה הטהור מגופה, אע"פ שאין לנו במה לתלות מראה זה, יש להקל בזה לכו"ע, וכ"כ במעי"צ סי' כ' בדעתו, והו"ד בסד"ט שם סקצ"ג ד"ה בשו"ת, ומחה"ש על הש"ך סקל"ב. אולם עי' ט"ז שם שלא הבי' קולא זו, ועי' לחו"ש שם ד"ה ודע כי, דלדעת הט"ז יש להחמיר בזה. וכ"כ בפרדס רימונים שם ד"ה ובעיקר הדין. ועי' שערי דעה שם סקי"ז.

עגול וכו' משוך וכו'.

עי' בינת אדם שער בית הנשים כלל ז' סקי"ב שכ' לדון אי עגול טהור משום דמוכח מצורתו דאינו מגופה, או"ד משוך טמא, משום דמוכח דהוא מגופה, ועי' רע"א לק' נ"ח: ד"ה אולם מש"כ דנ"מ בזה באבד העד שהיה בו כתם פחות מגריס, ואין ידוע אם היה משוך או עגול. ונידון זה תלי' אי סתמא דמילתא טהור, ובמשוך טמא משום דאיכא הוכחה לטומאה, או איפכא, ועיי"ש בבינ"א שכ' לדקדק בזה, מלש' הגמ' "משוך ודאי מגופה עגול טהור", וחזי' דהוצרך ליתן טעם דמשוך טמא, עוד יעו"ש הוכחה מרד"ה עגול, דסתם דם הנמצא על עד, חזקתו לטומאה, אמנם עי' סד"ט סי' ק"צ סקס"ז ד"ה והן אמת לדחות דרש"י מיירי דוקא בהרגישה, וכ"מ בשו"ע הרב קו"א סי' קפ"ג הע' ב' ד"ה ועיין כהבינ"א וכ' להוכיח כן מרד"ה דארגישה. וכ"כ בשו"ת צ"צ יו"ד סי' צ"ו ד"ה תשובה. [אמנם יעו"ש בשו"ע הרב, להוכיח מרש"י לעיל ג. ד"ה מרגשת, דמיירי בלא הרגישה].

עוד הביא הבינ"א שם להוכיח מהרשב"א [תוה"ב הקצר ב"ז ש"ד י"ח. שכ' עגול טהורה חזקה אם דם קינוח היה, היה משוך] דבלא הרגישה נמי, סתם חזקתו טמא, אא"כ יש הוכחה שטהור, אולם עי' רשב"א לעיל י"ד: ד"ה והתימה הגדול, ובתוה"ב הארוך ב"ז ש"ד י"ט. משמע דמשוך טמא דרגל"ד שבא מגופה, ומשמע איפכא. ועייש"ע להוכיח מהר"ן [ד"ה עד, וכעי"ז ברשב"א לעיל י"ד: ד"ה והתימה הגדול, ובתוה"ב הארוך ב"ז ש"ד י"ט.] שכ' דבעגול תלי' במאכולת, ומשוך מוכחא מילתא דמגופה. וכ"כ בסד"ט שם.

וע"ע בינת אדם שער רוב וחזקה סי' י"ח שכ' בביאור פלוגתתם, דפליגי בחזקה דמעיקרא שנתחדש בה ריעותא, ול"ש לתלותה בדב"א.

לעולם דארגשה, ואימור הרגשת מ"ר הואי.

הנה בביאור ד' הגמ' יל"פ בב' אופנים, אופן אחד דבשעת הטלת המ"ר הרגישה, וביושבת שאין דרך דם לצאת, תלינן דההרגשה הויא של המ"ר והדם דם מכה, ולקולא, עוד יל"פ באופ"א, שאומרת שלא הרגישה כלל, ובעומדת שדרך המ"ר להביא עמהם את הדם, תלינן דסבורה שהיא הרגשת מ"ר, ולחומרא, והנה עי' בשב יעקב ח"א סי' ל"ו, והו"ד בכרו"פ בתפא"י סי' קפ"ג סק"א, שנחלק בזה השב יעקב עם הגאון ר' גבריאל. וכ"כ לדון בזה במחצית השקל שם סק"ב, ובסד"ט שם סק"ב, ויעו"ש שכ' דנעלם מהאחרונים מש"כ הרשב"א במה"ב ש"ז פ"ז, דאם ודאי יצא הדם מגופה, אמרי' דארגשה וסברה דזו הרגשת עד, והו' בשו"ת צ"צ יו"ד ריש סי' צ"ז. ובשו"ת משיבת נפש סי' ל'. ועי' בבינת אדם כלל ז' אות ח'. פרי דעה בפתיחה, שער החמישי שכ' כן מדעת עצמו, ועייש"ע. ועי' שו"ע הרב קו"א סי' קפ"ג סק"ב, שנק' כהפי' הראשון דבשעת הטלת המ"ר הרגישה, וביושבת שאין דרך דם לצאת, תלינן דההרגשה הויא של המ"ר והדם דם מכה, ולקולא, וכן בפרי דעה טורי כסף סי' ק"צ סק"כ. ובמגיני אברהם אספ"ז עמ' י"ג בשם האחרונים, וכן בתרוה"ד סי' רמ"ו, וכדהביא הלקט יושר בשמו. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקס"ז ד"ה ואי"ז, וד"ה אך אחר. והנה עיי"ש בבינ"א שער בית הנשים כלל ז' אות ח', שכ' דלהפי' הראשון [הנ"ל] אם אומרת שלא הרגישה כלל, טהורה.

והנה בשו"ע הרב שם כ' להוכיח כהפי' הא' דהתלייה היא לקולא, ממש"כ ברד"ה דארגישה עיי"ש, ויש מהראשונים שחלקו בזה. וכ"כ בשו"ת נטע שעשועים סי' כ"א ד"ה והנה עתה, ובשו"ת צ"צ מהדו"ק יו"ד סי' צ"ט. [וכן מוכח ממש"כ בתרוה"ד סי' רמ"ו להוכיח מסוגיין דהרגישה פתיחת המקור ובדקה ולא מצאה כלום, דטמאה, ודוקא ביושבת או כשנמצא עגול תלי' לקולא, אמנם ע"ע בתרוה"ד סי' מ"ז שכ' דבלא הרגישה תלי' בעד ושמש לחומרא, ועי' להלן בשם הבינת אדם ושו"ע הרב, דתלי' גם לקולא וגם לחומרא]. ובעיקר הענין, כן מבואר ברש"י לעיל ג. ד"ה אשה, וברמב"ם איסו"ב פ"ה הי"ז. אמנם בתוד"ה אימור, מבואר דהתליה במ"ר היינו לחומרא, וכ"מ בתוד"ה הרואה, וכ"מ ברשב"א לעיל ג. ד"ה ואי. וע"ע סד"ט סי' ק"צ סק"א ד"ה אך.

והנה עוד עיי"ש בשו"ע הרב מש"כ להק' סתירה בדעת הרמב"ם דבאיסו"ב פ"ט ה"א כ' דראתה דם שלא בהרגשה טמאה, דחזקת דם שבא בהרגשה, ותלי' במ"ר לחומרא, ושם בפ"ה הי"ז פסק דהרגישה וישבה טהורה, דתלי' במ"ר, וכ' די"ל דבין הרגישה ובין לא הרגישה, יש לתלות דטועה וספק הוא, ובעומדת תלי' במ"ר לחומרא משום דדרך הדם לבוא כשעומדת, וביושבת תלי' במ"ר לקולא משום שאין דרך הדם לבא ביושבת. שו"ע הרב שם, וכ"כ בבינת אדם שם. ועי' ועי' כרו"פ בתפא"י סי' קפ"ג סק"א, דיש להוכיח מהרמב"ם באיסו"ב פ"ט ה"א [שכ' דחזקת דם בהרגשה, ותלי' במ"ר לחומרא] דגם להסוברים דתלי' במ"ר לקולא, מודים דיש לתלות לחומרא. ועי' עוד הוכחה לזה סד"ט סי' ק"צ סק"א ד"ה וכבר, מדמבו' בסמוך, דמצאו דם אותיום חייבים בקרבן, ולאח"ז פטורין משום דתלי' בשמש, ומ"מ באותיום חייבים, אף דאפשר לתלות בשמש. ומשמע מזה דגם באומרת ברי לי שלא הרגשתי דתלי' בשמש. אמנם עי' שו"ת נטע שעשועים סי' כ"א דפליג. וכן עי' לחו"ש שמלה סי' קפ"ג סק"ב, וסי' ק"צ סק"ב ד"ה הנה האחרונים, שביאר כן בד' הרמב"ן.

והנה נ"מ בנידון הנ"ל, אי בדיקת עד בלא הרגשה היא דאורייתא, ובאמת בעיקר הענין אי בדיקת עד בלא הרגשה היא דאורייתא, עי' תרוה"ד פסקים מ"ז, ובכרו"פ שם, ובסד"ט סי' קפ"ג סק"ב, ועי' בדבריו בסי' ק"צ סק"א ד"ה וכבר, וסק"ב, סק"ג, ד"ה אך, וסקס"ז ד"ה אך, ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"א, וסקכ"ז, ובשו"ת רע"א קמא סי' ס"ב, ובחכמ"א בבינת אדם כלל קי"ג ז-ח, ובנובי"ק יו"ד סי' נ"ה ד"ה אבל. וע"ע בשו"ת נטע שעשועים סי' כ"א שכ' דאם ברור לה שלא הרגישה בשעת בדיקת העד, אינה טמאה אלא מדרבנן, ויעו"ש להוכיח כן, מתשו' מהר"ם לובלין סי' א', ומשו"ת פני יהושע סי' א', והו' בלחו"ש סי' קפ"ג סק"ב, ובסי' ק"צ לחם סק"ב, והוסיף שכ"כ בשו"ת תפארת צבי סי' ל', וכ"ה בשו"ת צ"צ סי' צ"ח בשם כמה פוסקים,

עוד יש לעיי' אי בדיקת עד בלא הרגשה טמאה ודאי או ספק, ועי' פלתי קפ"ג סק"א דהוי ספק דאו', וכ"כ בסד"ט שם סק"ב, ובסי' ק"צ סקס"ז. ובחת"ס שם דינים העולים אות ד', אולם עי' חוו"ד סי' ק"צ סק"א, דהוי טומאת ודאי, וכ"מ בשו"ת רע"א קמא סי' ס"ב, וכ"מ בינ"א כלל ז' אות ח'. ועי' שו"ע הרב סי' קפ"ג, ובקו"א סק"ב, מש"כ דהוי פלוגתת הרמב"ם הנ"ל, והתוס' ג. ד"ה מרגשת, דלדעתם רוב דמים בהרגשה ומ"מ מיעוט דאינן בהרגשה, עיי"ש. וע"ע ערוה"ש שם סנ"ה.

ואימור הרגשת עד הואי.

עי' ברמב"ם איסו"ב פ"ט ה"א דהטעם לזה משום דחזקת דם בא בהרגשה.

אתיום טמאין וחייבין בקרבן.

עי' סד"ט סי' ק"צ סק"א ד"ה וכבר, שהק' דדילמא הוי זה הרגשת השמש, וכ' דצ"ל דהרואה דם תלי' לחומרא, שהרגישה וסבורה דזו הרגשת שמש, ועייש"ע בסד"ט לדון אי באומרת ברי לי שלא הרגשתי, תלי' בשמש לחומרא, או לא, ובאמת מצינו פלוגתא בזה, דעיי"ש בסד"ט דמבו' דתלי' לחומרא. אולם עי' שו"ת נטע שעשועים סי' כ"א דפליג, וכן עי' לחו"ש שמלה סי' קפ"ג סק"ב, וסי' ק"צ סק"ב ד"ה הנה האחרונים, שביאר כן בד' הרמב"ן.

לאחר זמן טמאים ופטורין מן הקרבן.

עי' ש"ש ש"א פי"ב ד"ה ולשיטת מוהרש"א, וש"ג פט"ז משה"ק אמאי לא מוקמי' בחזקת טהרה, ונימא דנטמאה אח"כ, וכ' דהטעם דאין לה חזקת טהרה, משום דבשיעור זמן מועט זה, איתרע חזקתה, ועי' חזו"א סוס"י צ' דלענין אשם תלוי ל"מ חז"ט, ובסד"ט כ' דבשעת וסתה ליכא חז"ט.

לאחר זמן טמאים מספק ופטורין מן הקרבן.

עי' חוו"ד סי' ק"צ סק"א שהק' להרמב"ם [איסו"ב פ"ט ה"א] דחזקת דם בא בהרגשה, וכ' דצ"ל דכנגד זה יש חזקת טהרה של האשה, וחזקת הגוף שלא ראתה וע"ע נובי"ק יו"ד סי' נ"ה ד"ה ובזה, ועי' חידוד הלכות בסו"פ. ועי' ערול"נ ד"ה ואימא הרגשת, ועי' לחו"ש סי' קפ"ג סק"א ד"ה ולפע"ד.

ועייש"ע בחוו"ד מה שבאר הטעם דאין החזקה פוטרתם מאשם תלוי, משום דרוב פעמים הדם בא מקודם, אין החזקה אלימא, [עפי"ד תוס' ס: ד"ה ואין]. ובנוב"י שם הקשה דאי בעי' הרגשה, אמאי בנמצא על שלה אותיום, חייבין בקרבן, ואי משום חזקת דם בהרגשה, הא איכא חזקת טהרה של האשה, ועיי"ש בלחו"ש דשמואל לשיטתו דוסתות דאו', וע"ע בדבריו בסי' ק"צ סק"א. וע"ע להלן.

לאח"ז טמאים מספק

עי' בית מאיר ור"ש דהיינו בטהרות שנגעה מקודם, אבל מכאן ולהבא טמאה בודאי, אולם ברע"א על המשניות וחוו"ד סי' ק"צ סק"א וסק"כ, מבו' דכיון שאם עכשיו ראתה הוי בלא הרגשה, הוי ככתם שטומאתו ספק ואין שורפין עליו תרומה.

והנה יל"ע אי לגבי לאח"ז ליכא חזקה, ועי' ש"ש ש"א פי"ב, ש"ג פט"ז, שכ' להוכיח דליכא חזקה בלאחר זמן, מדחייבין באשם תלוי. וכ"ה החזו"א אה"ע סי' פ' סקי"ח, והטעם לזה כ' שם לבאר או משום דהוי ספק רוב דאיסתפק לחז"ל שמא רוב פעמים אין הדם ממהר כ"כ לבוא, א"נ דאיתרע חזקתה לגבי הך שיעורא, אמנם ביו"ד סי' צ' סק"ד כ' החזו"א דלעולם יש חזקה ואעפ"כ זה לא פוטר מאשם תלוי ע"ש, ולפי"ז צ"ל דמה שבועלה טמא מספק וטהרותיה תלויין רבנן החמירו בזמן זה דטמא מספק. [ועי' תוס' לעיל ו. ד"ה כשבדקה, ועי' קונט' הערות וביאורים עמ' קע"ד]. וע"ע חוו"ד סי' קפ"ז סק"ט, וסי' ק"צ סק"א וסק"כ, שנקט דבשיעור לאח"ז איכא חזקה שאינה טמאה, [ועי' חזו"א יו"ד ס' סק"ה דבכל החזקות אין שום נפקותא בין זמן מרובה לזמן מועט], והטעם דחייבת אשם תלוי, משום דיש רוב שהדם היה בא קודם, ובשיעור אותיום הוי רוב גמור, ובשיעור לאח"ז הוי הרוב כחזקה והוי כפלגא ופלגא, וכמש"כ התוס' לעיל י"ח: עיי"ש. [ובעיקר הענין עי' חזו"א סי' צ' סק"ד, ואה"ע סי' ל"א סק"י, דלא יתכן דיהא דין מה"ת רוב דהוא כחזקה עיי"ש. אמנם יש להעיר מד' התוס' לעיל ג. ד"ה גמר, דמבו' דמה"ת איכא רוב דהוי כחזקה, והוי ספק עיי"ש]. וע"ע חזו"א אה"ע סי' פ' סקי"ח, שביאר דבלאח"ז אסתפק להו לחכמים אימת יוצא הדם ולכן ל"ש חזקה, [והוי כספיקא דדינא]. ועי' אבי עזרי, שתי' דלאח"ז דאיכא ספק חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא שוין, דכל המעליותא של חזקה דמעיקרא היינו שלא יתעורר ספק, משא"כ הכא שיש דין להסתפק וע"כ שוין, ודומיא מש"כ התוס' כתובות כ"ו: דבתו"ת ל"א בתר חזקה משום טעם הנ"ל. וכעי"ז כ' בשער"י ש"ב פ"ד, [ועייש"ע מש"כ לתרץ דל"ש חזקה דהשתא]. ובעיקר הענין אי איכא חיוב אש"ת במקום חזקה, עי' חזו"א הנ"ל, וע"ע רמב"ם שגגות פ"ח ה"ב דאיכא חיוב אש"ת בס"ס, ועי' לח"מ שם, ומנח"ח מצ' קכ"ז לבאר זה. וע"ע בביאור הטעם דליכא חזקה ביין מישרים, דהיינו משום דהוי כריעותא על זמן זה, וכעין מש"כ התוס' לעיל ב. ד"ה והלל, דבקו"ס איכא רגל"ד ולא מוקמי' אחזקה. ועי' קונט' הערות וביאורים [עמ' קע"ג]. והנה הש"ש שם כ' דילה"ק למהרש"א לעיל ב. בתוד"ה מעל"ע דהיכא דליכא חזקה אמרי' ס"ט ברה"י טמא למפרע, וא"כ הכא שתתחייב חטאת, ועיי"ש די"ל עפ"י התוס' ב"ק י"א. דלגבי בעלה ל"א ס"ט ברה"י, ועי' יין מישרים להעיר דצ"ב דעכ"פ אמאי הבועל טמא רק מספק, ושמא י"ל דטומאת בועל תלי' באיסור נדה, ובעיקר הענין בזה, הנה כ"כ הזכר יצחק, והאו"ש בהל' מטמאי מו"מ. עוד ילה"ק להש"ש מלק' ס: דבהך שיעורא דלאח"ז ס"ל לבר פדא דטהרותיה תלויות, וכה"ק ביין מישרים ד"ה לאחר, ולעיל ב. בתוד"ה מעל"ע, בבא"ד וי"ל דלא ילפי'.

עוד תי' הש"ש דאע"ג דאיתרע החזק"ט, מ"מ אי"ל חזקה שאינה טמאה בודאי, [וכעין מש"כ התוס' לעיל ב. ד"ה והלל, לגבי סוטה]. ובעיקר ד' התוס' שם, עי' חמד"ש יו"ד סי' ה' שביאר התוס' באופ"א. עוד מוכח מהש"ש דהביאור דלמפרע ל"א טמא נגד חזקה, והיינו דנגד פסק דחזקה ל"א ס"ט ברה"י טמא למפרע, אולם האבי עזרי קמא, וכן בחזו"א יו"ד סי' רט"ו, ביארו דהיכא דאיכא חזקה ליכא כלל ספק למפרע, וא"כ אי"ז שייך הכא.

והנה עוד הק' הש"ש דכיון דלאח"ז ליכא חזקה ניזיל בתר חזקה דהשתא, ויעו"ש ליישב דעכ"פ איכא חזקה שאינה טמאה בודאי, ועי' אבי עזרי קמא איסו"ב פי"ח לתמוה דסברת התוס' לעיל שאמרו כעי"ז היינו דבכה"ג אם מטמאים בספק חשיב כנגד חזקה, אבל אמאי לא ניזיל בתר חזקה דהשתא כיון דהוי ספק ממילא צריך להכריע בהכרעות של ספיקות. וכעי"ז הק' האבי עזרי במכתב להאחיעזר, לגבי ענין אחר, ועי' אבי עזרי סוף נשים שהו' מכתב מהאחיעזר שהסכים לטענה זו. עוד יל"ע אי בשעת וסתה איכא חזק"ט. סד"ט סי' ק"צ סקס"ט ד"ה ולכאורה. ועי' קונט' הערות וביאורים עמ' קע"ד.

ובחוו"ד ס' ק"צ סק"כ הק' דאמאי ל"א דחזקה דמים באים בהרגשה תוכיח דהדם בא מקודם והוי הרגשה ואימור הרגשת שמש הוי, ותירץ דאיכא חזקת טהרה דהדם בא אח"כ. ולכאו' צ"ע דא"כ גם בשיעור אותיום איכא חזקת טהרה וע"כ דחזקת דמים בא בהרגשה עדיף וא"כ גם באחר זמן, וצ"ל כוונתו דבשיעור אותיום דהספק אם היה דם בהרגשה או לא הרי חזקת דמים בא בהרגשה מכריע את הספק ולכן ל"ש לדון משום חזקת טהרה, אבל בלאחר הזמן הרי עיקר הספק הוא מתי בא הדם וכיון דחזקת טהרה תכריע דהדם בא אח"כ ממילא ל"ש דחזקת דמים בא בהרגשה תוכיח דהוי בהרגשה וממילא הוי קודם כיון דעל עיקר הספק דמתי בא הדם הכרענו דהגיע אח"כ וע"כ דהוי שלא בהרגשה, אלא דאכתי צ"ע כיון דהרי הוי ספק וכמש"כ בחוו"ד ס' קפ"ז סק"א כיון דאיכא רוב כנגד החזקה דמעיקרא וא"כ ממילא שחזקת דמים בא בהרגשה יברר דהוי קודם כיון דהרי החזקה דמעיקרא אינה מבררת דהדם בא אח"כ כיון דאיכא רוב כנגדה, וצ"ע.

והנה לכאורה היה אפ"ל דהטעם דלא אזלי' בתר חזקה לטהר משום דאיכא כנגדה חזקת דמים בא בהרגשה דמברר דהוי קודם, אמנם ז"א כדהוכיח הגרעק"א בתשו' ס"ב מהא דלעיל דף י"ב בבדקה ומצאה דם לאחר תשמיש דמביאה אש"ת דבזה ל"ש דחזקת דמים באים בהרגשה יוכיח דהוי קודם כיון דעכשיו איכא נמי הרגשת עד וע"כ מוכח דגם בלא חזקת דמים באים בהרגשה איכא ספק דהוי קודם, וכן מוכח מדף ס: דבנתעסקה בטהרות וראתה בשיעור דאחר זמן טהרותיה תלויות ושם הרי לא בדקה קודם וסתם נגעה בטהרות ואפ"ה הוי ספק דבא קודם הדם, ולהכי הוצרך החוו"ד לבאר דהוי ספק משום דאיכא רוב דהדם היה קודם.

לא לעולם דארגישה ואימא הרגשת שמש הוה.

עי' ערול"נ ד"ה ואימא, שכ' דהטעם דתלי' שהרגישה וטעתה בהרגשת שמש, מדאו' [דהא נמצא אותיום וכו' חייבין בקרבן], משום דחזקת דם בא בהרגשה [עפי"ד רמב"ם איסו"ב פ"ט ה"א, ובעיקר דבריו, עי' לעיל בד"ה לעולם דארגשה]. וכ"כ בחידוד הלכות, וכ"ה בנוב"י סי' נ"ה ד"ה ואף, [הו' בערול"נ שם], וכ"כ החוו"ד סי' ק"צ סק"א ויעו"ש דבנמצא לאח"ז פטורין משום דיש חזקה דמעיקרא שאומרת שלא הרגישה. עוד כ' שם הנוב"י לפרש באופ"א, דכיון דמקור מקומו טמא [לעיל מ"א:] א"כ טמאה טומאת ערב לענין ביא"מ וטהרות, ואחר שטמאה, שוב אין לה חזקת טהרה, ומשו"ה אמרי' דחזקת דמים שבאין בהרגשה. ועייש"ע בחוו"ד הטעם דחזקת דמים באין בהרגשה עדיף מחזקת טהרה של האשה.

אי טעות הרגשת שמש שכיחא

והנה דנו האחרונים בביאור מה דחיישי' הכא להרגשת שמש, אי טעות בהרגשת שמש שכיחא, או דוקא הכא חיישי' כיון דראתה שלא בהרגשה, שהוא כנגד הרוב, ועי' חוו"ד סי' קפ"ה חידושים סק"ז, וביאורים סי' ק"צ סק"א, עי' סד"ט סי' קפ"ד סק"כ ד"ה ובזה, ובסי' ק"צ סקמ"ד, וסקס"ז, וכן ע"ע בפרדס רימונים סי' קפ"ז מ"ז סוס"ק ג'.

מו"מ בעבר הוסת ונאבד העד

עי' חוו"ד סי' קפ"ד ביאורים סקי"א, שכ' דלפי"ז דחיישי' להרגשת שמש משום שראתה שלא בהרגשה, אף דקיי"ל וסתות דרבנן ובעבר הוסת טהורה, מ"מ בבדקה עצמה בשעת הוסת, ונאבד העד, יש להחמיר דדלמא ארגשה ולאו אדעתה. אולם עי' שו"ת פנים מאירות סי' קכ"ו דס"ל להקל, וכ"כ שו"ת שב יעקב סי' מ"ה, ובכרו"פ סי' קפ"ג, ועי' סד"ט סי' קפ"ג סק"ב, לפקפק בדבריהם, ועייש"ע בד"ה ומיהו, ועייש"ע בסי' ק"צ סקמ"ד וס"ז, ובסי' קפ"ד סקי"ג, וע"ע בסי' ק"צ סוס"ק צ"ג. וע"ע שו"ת בית שלמה ח"ב חיו"ד סי' כ"ז דף י"ד: ע"ג, לדחות החוו"ד, מד' השו"ע סי' ק"צ סל"ה. וכן וע"ע פמ"ג יו"ד סי' נ"ג וסי' ע"ד כיו"ב דנאבד העד הוי ס"ס. וכן עי' שו"ת אבנ"ז יו"ד סי' ר"ל, [אך יעו"ש בשם פ"ת כהחוו"ד].

והנה עי' פ"ת סי' קפ"ד סקנ"א מה שדן לפי"ז בהטילה מ"ר בשעת וסת ועבר הוסת ולא בדקה אי טמאה משום דאימא סברה דהרגשת מ"ר הוא, וכן מסיק שם בפת"ש, אולם עי' בתחילת שו"ת מהר"ם שיק דפליג. וכן בס' שאלת יעקב [פראגר] בפתיחת שו"ת מהר"ם מהר"ם שיק חיו"ד בסוף הפתיחה, דאין דרך דם לבא עם מ"ר. וע"ע סד"ט סי' ק"ת סוס"ק צ"ג ד"ה נחזור לעניננו, וע"ע שו"ת דברי חיים חיו"ד סי' ע"ח, [יעו"ש דכן נ' מד' הראב"ד והרמב"ן והרשב"א דאין להחמיר משום הרגשת מ"ר].

והנה ע"ע פרדס רימונים בפתיחה דף י"ח. בשם הסד"ט סי' ק"צ סק"א, כיו"ב דאם מצאה כתם אחר תשמיש אסורה, דשמא הרגישה וכסבורה הרגשת שמש הוא, ושה"ה אם מצאה כתם בבגד צבעוני אחר תשמיש, דהוי סד"א לחומרא, ועיי"ש בפרדס רימונים, דהוא תמו' ולא אישתמיט שום פוסק לומר כן, ושכ"כ בסד"ט בסי' ק"צ סקצ"ג בד"ה נחזור לעניננו, דכתמים דרבנן אפי' לאחר תשמיש והטלת מ"ר, וע"ע סד"ט סי' קפ"ד סק"כ ד"ה ובזה, ועי' חוו"ד סי' ק"צ סק"א, וסי' קפ"ג חידושים סק"ב, דאחר הטלת מ"ר ושמש טמאה מה"ת, וכ"כ בשערי טוהר שער ב' אות ג'. וכ"פ בשיעורי שבה"ל סק"צ ס"י סק"ג. ועייש"ע בשו"ת ד"ח מו"מ אי יש להחמיר משום ששמשה ויעו"ש בשם הסד"ט דאין להחמיר, וכן יעו"ש דכן נ' מד' הראב"ד והרמב"ן והרשב"א לגבי הרגשת מ"ר.

והנה עי' בחוו"ד שם סקכ"ז מה שדן אי אחר הטלת מ"ר, היכא דמיתלי בדב"א אי תלי' או לא, וכ' שם דתלי', וכ"כ בחת"ס לסי' קפ"ג, דינים העולים אות ה', לענין דם הנמצא בבדיקת עד. וכ"כ בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ז, ובשו"ת שב יעקב ח"א סי' מ"ה. ועי' שו"ע הרב סי' קפ"ג סק"ג, דזה תלי' בפלוגתת הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"א, והתוס' לעיל ג. ד"ה מרגשת, אי אמרי' חזקת דם בא בהרגשה, לענין טעות בהרגשת עד, עי' לעיל בד"ה בבשרה עד שתרגיש. ועי' סד"ט סי' קפ"ג סק"ב, דנוטה להחמיר, ועייש"ע בסוף סקצ"ג ד"ה נחזור לעניננו, שחזר בו, וע"ע בדבריו, בסי' קפ"ז סק"ג. ועי' פרי דעה פתיחה שער החמישי ד"ה ולכן נראה, לחלק דאחר הטלת מ"ר, כיון דאין דרך דם לבוא עם מ"ר, ל"ח להרגשה, משא"כ אחר בדיקה או שמש, וכ"כ בחזו"א סי' צ' סק"א, דאחר מ"ר, ל"ח להרגשה, וכ"מ בשו"ת אגרו"מ ח"ד סי' י"ז אות ט"ז.

והנה עוד עי' בחוו"ד סי' קפ"ה חידושים סק"ז, וביאורים סי' ק"צ סק"א, שכ' דהאומרת לבעלה בשעת תשמיש מרגשת אני, אי"צ לפרוש באבר מת, דטועה בהרגשת שמש, אולם עי' סד"ט סי' קפ"ד סק"כ ד"ה ובזה, דפליג, וס"ל דטעות בהרגשת שמש לא שכיחא, וכ"כ הסד"ט בסי' ק"צ סקמ"ד, וסקס"ז, וכ"כ בפרדס רימונים סי' קפ"ז מ"ז סוס"ק ג'.

לאו אם רוב ימיה טמאין טמאה ואע"ג דלא ארגשה.

עי' ערול"נ ד"ה אם רוב, מש"כ לדון אי מוכח מדלא אמרי' דמיירי בהרגישה [וכנ"ל בשאר ברייתות] כהתרוה"ד סי' רמ"ו דבהרגשה לבד טמאה, ואף ברוב ימיה טהורין, ויעו"ש דזה תלי' בפלוגתת רש"י ותוס' ד"ה ובמגעות, אי מיירי במצאה כתם, וכ"כ בחכמ"ב ד"ה לאו.

בשיטת הרמב"ם דכתם בבשרה טמא בכל שהוא.

עי' מ"מ איסו"ב פ"ט ה"ו מדהכא הוא מקו"ד הרמב"ם שם דכתם הנמצא על בשרה אפי' כל שהוא טמאה ולא תלי' במאכולת, הוא מהכא, [משא"כ בנמצא על חלוקה, דבעי' כגריס ועוד, כדלק' נ"ח:] ועי' ערול"נ ד"ה דאי, ביאור הטעם לזה. ובעיקר הענין הנה הראשונים נחלקו ע"ז וס"ל דאין חילוק בין כתם הנמצא על חלוקה לנמצא על בשרה, וכ"כ בס' האשכול סי' מ"א, ובראב"ד איסו"ב שם, וברמב"ן בהל' נדה פ"ד הט"ז, וברשב"א בתוה"ב ריש ש"ד, ובחי' הר"ן נ"ז: ד"ה על בשרה, ובאו"ז סי' שמ"ט.

והנה עי' ש"ך סי' ק"צ סק"ט מש"כ להביא ראיה לד' הרמב"ם, מלק' נ"ח. דמוקמי' הברייתא דעל בשרה ספק וכו' בנמצא כרצועה, ועייש"ע מו"מ בזה, וכן בשו"ת שב יעקב ח"א סי' מ"ג, ובתורת השלמים סי' ק"צ סק"ט, ודגמ"ר שם בש"ך סק"י, וכרו"פ בתפא"י, שם סק"ח, ובמחצית השקל שם בש"ך סק"י, ובסד"ט שם סקי"ב, ובחכמ"ב לק' נ"ח. ד"ה לא. והנה יש מהאחרונים שהביאו עוד ראיות להרמב"ם, ועי' בזה ביאור הגר"א סי' ק"צ אות ט"ז. ובאו"ש ברמב"ם שם, הביא ב' הוכחות, חדא דמ"ש מאכולת משאר תליות, דלא תלי' להקל רק בנמצא על חלוקה, ועוד הוכיח מלעיל נ"ב: עיי"ש. וע"ע תפארת למשה בב"י רס"י ק"צ.

והנה עי' חוו"ד סי' ק"צ סקי"ב מש"כ לדון בדעת הרמב"ם דבגופה ל"ש מאכולת, אי הוא דין ודאי, או רק לחומרא, [ואי תלי' בנידון הנ"ל, אמנם כשנמצא למעלה פחות מכגריס ולמטה יותר, מחמרי' גם להרמב"ם, ולכאו' מוכח כהצד הב']. וע"ע בזה בתפארת למשה שם סי"ז, ובהגהות רע"א שם סי"ז. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסי' ק"צ עמ' ק"ס.

הטעם להחמיר בנמצא בבשרה

והנה בביאור הטעם להחמיר בנמצא בבשרה, מצינו כמה דרכים ווכן יש נ"מ בין הדרכים, דהנה עי' הגהמ"י שם אות א' בשם רבינו שמחה דהטעם משום דכל הגוף כבדוק אצל מאכולת, ועי' ב"י סי' ק"צ ס"ו (א) דרבינו שמחה פליג על המ"מ הנ"ל, דלהמ"מ הטעם משום דכל ספק בבשרה טמא, ועי' ערול"נ שם באופ"א דנמצא על בשרה רגל"ד דהוא מגופה, וכעי"ז מבו' בחוו"ד סי' ק"צ סק"ו, אמנם עי' חוו"ד שם סקי"ב. ועי' תפארת למשה בב"י רס"י ק"צ, דכיון דהטעם להיתר בפחות מכגריס, הוא משום דאין לך כל מיטה ומיטה שאין בה כמה טיפי דמים כמבו' לק' נ"ח: וזה ל"ש בבשרה, וזהו כד' רבינו שמחה, ונ"מ בזה בתלייה אחרת שתהיה בבשרה, דתלי' בפלוגתת ההגמ"י והמ"מ, ועי' דרכי משה סי' ק"צ סק"ג לגבי תלי' במכה, דתולין וכההגמ"י, עוד עי' מו"מ בהגיר' בהגמ"י במה שהבי' מרבינו שמחה, בב"י ודרכי משה שם, ועי' תורת השלמים שם. ועי' בהגמ"י לפנינו גיר' אחרת. וע"ע חוו"ד שם מו"מ אי טעם הרמב"ם משום דבגופה ל"ש מאכולת, עי' במפרשים, הנ"ל, ועיי"ש בחוו"ד להק' המפרשים כן, מלעיל י"ד. דמבו' דרק או"מ בדוק ממאכולת, ועוד דהחוש מכחיש זה, וכעי"ז בחכמ"ב ד"ה אמר, הב'. ובערול"נ וחוו"ד שם כ' דטעם הרמב"ם משום דבבשרה רגל"ד דאתי מגופה.

והנה ע"ע בכרו"פ בתפא"י סי' ק"צ סק"ח, דילה"ק להגהמ"י, אמאי קרי בגמ' לנמצא על בשרה ספק, הרי הוא ודאי טמא, כיון שהוא בדוק, וע"ע מו"מ בזה, בסד"ט שם סקל"ג ד"ה ואגב.

ובעיקר הענין אי כתם שנמצא על בשרה, אי טמא בכל שהוא, פלוגתא בזה. כ"מ ברש"י לעיל י"ט: ד"ה הרגה מאכולת, כהרמב"ם [ועי' חכמ"ב ד"ה בעי, מש"כ בדעת רש"י בזה]. ועי' שו"ע סי' ק"צ ס"ו שהביא ב' השיטות, ועי' סד"ט שם, ועי' לחו"ש שמלה סי' ק"צ סקי"ג ד"ה בס"ט. וע"ע סד"ט שם עוד מו"מ בשי' הרמב"ן אי ס"ל כהראב"ד או כהרמב"ם, ומו"מ במש"כ בהלכותיו שם הט"ז דרק בנמצא על בשרה וחלוקה תלי' במאכולת, אבל לא בנמצא רק על בשרה, וכן עי' בזה בלחו"ש שם.

והנה כ' הגרע"א סי' ק"צ סק"ה בשם תפארת למשה בב"י, ד"ה שכ' הרשב"א, לדון אם בהרגה מאכולת, מודה הרמב"ם, דתלי' גם בנמצא בבשרה.

והנה הק' הראב"ד שם לדעת הרמב"ם, מלק' נ"ח. דנסתפק בטיפין טיפין. וכה"ק בס' האשכול סי' מ"א עמ' 101, ועי' מ"מ שם. עוד הק' הראב"ד שם להרמב"ם, מדתני במתני' דין כתם על בשרה וחלוקה יחד, ואתרוייהו אמרי' [לק' נ"ח:] ותולה בכ"ד שהיא יכולה לתלות, ומש' נמי לענין מאכולת. ובערול"נ ד"ה דאי, כ' בדע' הר"ן להק' להרמב"ם, מדמוכיח בגמ' דעל בשרה טמא, דאי מן השוק על לאשתכוחי על חלוקה, ומש' דבלא"ה הוי תלי' בשש"ט, וא"כ ה"ה בפחות מגריס במאכולת, ויעו"ש בערול"נ עוד בזה, אמנם יעוי' בלש' ר"ן דמש' באופ"א, ובס' ספר האשכול [אוירבך] הל' נדה סי' מ"א עמ' 101, כ' להק' להרמב"ם, אמאי לא מוקמי' הברייתא, בכתם כל שהוא, דעל בשרה טמאה ובחלוקה טהורה, וכה"ק בתורת השלמים שם, ובערוה"ש שם סכ"ח, ובשו"ת שב יעקב ח"א סי' מ"ג, ובלחו"ש שם בהגהה. ויעו"ש בתוה"ש די"ל דבנמצא על בשרה שבדוקה אצל מאכולת [לרבינו שמחה הנ"ל], אי"ז ספק ול"ש לאוקים הברייתא בזה. וכ"כ בנחל אשכול שם אות ז'. ובלחו"ש שם סקי"ג כ' די"ל דמדנקט לשון כולל ספק טהור ספק טמא מש' כל הספיקות, ולאו דוקא בפחות מגריס, עוד כ' שם די"ל דלהוו"א אה"נ כתם בפחות מגריס בבשרה ג"כ היה טהור, וזה גופא נתחדש הכא, ועייש"ע ביאור בזה.

ובחת"ס ד"ה אב"א תי' די"ל דלמקשן דס"ל דטמאה בלא הרגשה, ילה"ק היאך מקילי' בכתמים דהא הוי ספק אחד מה"ת, וצ"ל דס"ל דאין רוב דמים מן המקור, ומשו"ה לעולם איכא ס"ס, וא"כ ה"ה דעל בשרה בעי' גריס, כמו בחלוקה, ובחכמ"ב ד"ה אמר הב', בשם מוהר"מ פישלס, כ' די"ל דע"כ מיירי בגוונא דאיכא גריס, ועיי"ש ההכרח לזה. ועי' מי נדה שם, ועייש"ע בחכמ"ב עוד ישובים בזה. וכן עי' בתפארת למשה שם.

והנה כ' החוו"ד ק"צ ו' דלדעת הרמב"ם בנמצא על בשרה וחלוקה טמאה בכל שהוא, דכיון שנמצא על גופה רגל"ד דטמאה, ועיי"ש ראיה לזה מהרשב"א, ועי' רע"א בחוו"ד שם מש"כ להק' דלהרשב"א עצמו בנמצא על בשרה וחלוקה טהורה, ועוד דברמב"ם שם הכ"ג איתא נמי דטהורה, ומש' שם דאף בלא עברה בשש"ט, וכה"ק בלחו"ש שמלה שם סקי"ד, ובחי' מהר"י שפירא לעיל י"ד. ד"ה תד"ה ולמחר, ובאו"ש שם ה"ו.

על בשרה מגופה וכו' על חלוקה וכו'.

הנה נחלקו הראשונים בנמצא על בשרה וחלוקה, אי טמאה או טהורה.

והנה דעת הרמב"ם איסו"ב פ"ט הכ"ג דבכה"ג טהורה, וכ"מ ברמב"ן הל' נדה פ"ד הי"ג, ט"ז, ורשב"א ד"ה איבעית, תוה"ב ב"ז ש"ד י"ח, [ועי' משמרת הבית שם להוכיח כן, וכ"פ השו"ע, וכן מאירי ד"ה תולה, וד"ה מזה, וכן בר"ן ד"ה על בשרה, בשם אחרים, רשב"ץ בשם איכא מ"ד.

אולם הרא"ה בבדק הבית ב"ז ש"ד י"ז: פליג, וכ"ה הרשב"ץ בשמו, וכ"כ בר"ן ד"ה על בשרה, ויעו"ש שהכריע בין השיטות, דהכל תלי' לפי רוב הדם שנתעסקה בו.

ועי' תורא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת זקנותו, דהוא ספיקא דדינא. ועי' ראב"ד [הו' ברשב"א ד"ה אבל הראב"ד], דאם עברה בשוק של טבחים, אף בבשרה תלי' לקולא, ואינו בראב"ד לפנינו, ועי' ערוה"ש סי' ק"צ סנ"ג בדעת התוס' ד"ה על, דטמאה, שכ' שם לדקדק מהמבו' בתוס' שם, דאילו היתה מגלה את בשרה, הוי תלי' דאתי מבחוץ, אף דהוא ספק השקול, וא"כ ה"ה בנמצא על בשרה וחלוקה, דטהורה. ועי' ערול"נ ד"ה דאי.

והנה הראב"ד שם כ' דאם עברה בשוק של טבחים, אף בנמצא על בשרה תלי' לקולא, ועי' רשב"א שם. ובעיקר ד' הראב"ד, אי מיירי בכל גווני או דמיירי רק כשנמצא מן החגור ולמעלה בנזדקרה ועברה בשש"ט, עי' רשב"א שם. אולם עי' פרישה סי' ק"צ סקכ"ב מה שכ' כהצד הב'.

עוד יל"ע היאך הדין בנמצא הדם על בשרה ועל צידו הפנימי של החלוק, ועי' בזה תוד"ה על, ועי' רשב"א ד"ה איבעית, וד"ה הרואה. ועי' שו"ע סי' ק"צ סי"ב מש"כ דטהורה.

והנה יל"ע בגדר הרגל"ד, אי מה שנמצא בבשרה זהו הרגל"ד, או ממה שאינה נמצא על החלוק, ונ"מ בגילתה בשרה, [דלהצד הא', בכה"ג יש רגל"ד], וכן בנ"מ בנמצא על ידה, ועיי"ש בתוס' דטהורה]. ועי' בית שלמה ח"ב סי' י"ד בדעת הרשב"א, כהצד הב', ועי' בגמ' "דאי מעלמא אתאי על חלוקה" וכו', ומש' כהצד הב', ועי' בית שלמה שם לדחות.

עברה בשש"ט ונמצא על ידה

ויש לדון אי בעברה בשוק על טבחים ונמצא על ידה, טהורה או לא, ועי' טור בזה שם, וט"ז שם, ועי' רע"א שם מש"כ להוכיח דטמאה, ממש"כ הרשב"א בתוה"ב הקצר שם דנתעסקה בכתמים ומצאה דם על ידיה טהורה, ומש' דבעברה בשוק של טבחים טמאה, וע"ע מו"מ אי בעברה בשש"ט, ונמצא על גופה, אי טהורה או לא, בפרישה סי' ק"צ סק"ל שכ' להשוות נתעסקה בכתמים, ונמצא על ידיה, לתולה בבנה ובעלה ונמצא על גופה ממש, וכ"מ בסד"ט שם סקמ"ג, ובלחו"ש שם סקכ"ו, ובחכמ"א סי' קי"ג סקט"ז, ולפי"ז אין לחלק בעברה בשש"ט בין נמצא על ידיה לנמצא על גופה, אולם עי' חוו"ד שם סקי"ג דפליג. אמנם עי' ט"ז שם סקי"ד לגבי נתעסקה בכתמים, דדוקא בנמצא על ידיה, ולא בנמצא על גופה, ודלא כהפרישה שם שהשוום. אך עי' פרי דעה [טורי כסף שם] בדעת הט"ז כהפרישה.

והנה הק' הגרע"א שם להרשב"א [בתוה"ב שם, הו' בט"ז שם מהטור בשמו], שכ' דנתעסקה בכתמים ומצאה דם על ידיה טהורה, ומש' דבעברה בשוק של טבחים טהורה, וק' דבידיה אין להוכיח דטמאה ממה שלא נמצא על חלוקה, [אמנם להצד הא' לק"מ, ועי' מש"ה לעיל מהבית שלמה בדעת הרשב"א]. ובעיקר ד' הרשב"א, הנה דקדוק זה הוא לפימ"ש הט"ז בשמו, אמנם יעו"ש ברע"א גיר' אחרת, וכן עי' בפרישה שם סק"ל בד' הטור.

והנה ע"ע חוו"ד שם לדון בדעת הרמב"ם [איסו"ב פ"ט ה"ו] שכ' לגבי כתם פחות מגריס בבשרה דטמאה, היאך הדין בנמצא פחות מגריס בבשרה, וכן בחלוקה, ועייש"ע ברע"א [בחוו"ד שם], וכן עי' בזה בערול"נ. והנה החוו"ד שם כ' להוכיח מהרשב"א בסוגיין דבנמצא על בשרה הטעם משום רגל"ד,וכ"ה בערול"נ שם, אמנם הרע"א שם דחאו דהא הרשב"א ס"ל לטהר בנמצא על בשרה וחלוקה.

והנה ע"ע תורא"ש לעיל י"ד. ד"ה ולעת, שכ' דהטעם לטמא בנמצא על בשרה וחלוקה [להני שיטות], משום דבספק שקול אין לתלות בשוק ש"ט, ורק כשיש הוכחה וכגון שנמצא רק על חלוקה.

עוד מצינו פלוגתא באחרונים אי בנמצא דם על גופה במקום מגולה, כגון על ידה או רגלה היחפה, ועי' בזה ט"ז יו"ד סי' ק"צ סקי"ד, רע"א שם.

ואב"א מחגור ולמעלה.

הנה יל"ע אי הל"ב פליג על הל"ק, או לא, ומצינו פלוגתא בזה, ונ"מ בנידון זה בנמצא על בשרה לבד אי תולה במקום שיכולה, ועי' רשב"א ד"ה ונמצא פסק הלכה, דס"ל דהל"ב מודה להל"ק, יעו"ש כן בשם הרמב"ם, וכ"כ בתוה"ב ב"ז ש"ד. וכ"כ האו"ז סי' ש"נ, ועי' סי' שנ"א. וכ"כ הרשב"ץ, והמאירי ד"ה מזה. וכ"פ הטור סי' ק"צ סי"א. אולם עיי"ש ברשב"א ומאירי בד' הראב"ד דהל"ב פליגא.

כגון דאזקרה.

הנה נחלקו הראשונים אי בסתמא חיישי' שנזדקרה, דדעת הרמב"ם איסו"ב פ"ט הכ"א דבסתמא נמי, חיישי', והו' ברשב"א ד"ה והא דאמרי' דאבשרה, ובר"ן ד"ה ואב"א, אלם הרשב"א שם,ס"ל דדוקא כשיודעת, וכ"כ הר"ן שם, וכ"כ הראב"ד שם, וכ"כ המאירי ד"ה ועכשו. ועי' ערול"נ ד"ה כגון, דלא מבו' היכא מש' כן בר"מ, ויעו"ש מש"ה מד' בהל' איסו"ב פ"ט הכ"א, ושהי' לר"ן גיר' אחרת בר"מ, ועי' כס"מ וב"י שם דנזדמן לראב"ד ורשב"א ברמב"ם נוסחא מוטעית.

ועוד תנן הרואה וכו' טמאה ואע"ג דלא הרגישה.

עי' נובי"ת יו"ד סי' קי"ח ד"ה ואמנם, מה שדן אי מדאין מתרץ דמיירי בהרגישה וכדלעיל, מוכח כהתרוה"ד [רמ"ו] דהרגישה ולא מצאה כלום טמאה, וא"כ אין לחלק במתני' בין נמצא כנגד בית התורפה לשלא כנגדו. וכן עי' בזה בפתחי נדה [בחכמ"ב] ד"ה ועוד, שכ' לדחות דל"ש לאוקים בהרגישה, דא"כ הו"ל לחלק בלמטה מחגור עצמו, בין הרגישה ללא הרגישה.

רד"ה מן החגור וכו' כנגד בית התורפה הוא.

הראב"ד בבעה"נ שער הכתמים פ"ב ה"ב פי' דמיירי שנמצא הכתם במקום החגור עצמו, דטמאה, והטעם משום דכששוחה מגיע החגור כנגד בית התורפה. ועי' בתויו"ט ד"ה ראתה בדעת הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד י"ז: כרש"י, וכ"מ בשלט"ג שבועות ב: אות א'. [הו' לעיל בד"ה מן החגור]. וכן עי' סד"ט ק"צ סקפ"ח בדעת הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד כ. דמקום החגור עצמו טהור. ובעיקר הענין אי זהו דעת רש"י והרע"ב, עי' ש"ך יו"ד סי' ק"צ ס"ק כ"א שכ"כ בדעתם. אולם עי' הגהות אמרי ברוך בחוו"ד, חידושים סקי"ט, דכוונת רש"י כהראב"ד. ועי' סד"ט סי' ק"צ סקפ"ח, ועייש"ע בסקל"ה שדן אי כוונת הראב"ד לאופן שע"י שחייה מועטת מכוון כנגד בית התורפה, או גם באופן דבעי' שחייה מרובה, ויעו"ש אי יש לחלק בין אופן שחוגרת חגור לאופן שאינה חוגרת. ועי' ערוה"ש סי' ק"צ סנ"ט מה שתמה ע"ד.

והנה ברמב"ן הוסיף דאפי' אם אינו מגיע אלא בשעה ששוחה ביותר טמאה. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ד, והמאירי ד"ה ועכשו, וכ"פ הור סי' ק"צ סי"ג, וכן בשו"ע שם.

רד"ה דארגישה בשעת בדיקה ועגול להכי טהור וכו'.

עי' שו"ע הרב קו"א סי' קפ"ג ד"ה ועיין דמוכח דמיירי כשאומרת שהרגישה, ואעפ"כ תלי' להקל, דאל"ה הול"ל אמאי משוך טמא הא לא ארגשה, ועייש"ע דמוכח דמיירי בהרגישה, ומשו"ה התלייה בעד להקל זהו דוקא כשנמצא עגול, [ומש' דסתם דם שנמצא על עד בלא הרגשה חזקתו טהור].

בא"ד ואע"ג דעברה בשוק וכו'.

עי' סד"ט סי' ק"צ סקל"ג דמפירש"י משמע דאף לל"ב לא תלי' להקל, אא"כ עברה בשש"ט, מלבד דאיזדקרה, וכ"כ הרש"ש, וכ"מ בדברי חמודות אות ט', וכ"כ הר"ן בשם יש מי שפירש, וכ"כ המאירי בשם י"א, וטור סי' ק"צ בשם י"א, וכ"כ בסד"ט שם י"ב, בדעת התוס'. וברש"ש. ובחי' מהר"י שפירא. ועי' מ"מ איסו"ב פ"ט הי"ט, דכן מוכח ברמב"ם.

אולם הרשב"א ד"ה ואיבעית, ד"ה והא, תוה"ב ב"ז ש"ד י"ח, נחלק ופירש דלל"ב מיירי בלא עברה בשוק ש"ט, ואעפ"כ תלי' להקל בנמצא רק על חלוקה, והטעם משום דאי מגופה אתי אמאי לא נמצא על בשרה כלום, [ולפי"ז בתחת לחגור בין על בשרה בין על חלוקה, טמאה, ולמעלה מהחגור בנזדקרה ונמצא רק על חלוק טהורה, דלאחר שנזדקרה לא יתכן שלא ימצא כלום על גופה], ועי' ש"ך סי' ק"צ סקכ"ו דכ"ד הרמב"ן ומ"מ ורי"ו. וכ"כ הראב"ד שער הכתמים ב-ה, וכ"ה המאירי ד"ה ועכשיו, בשם הרשב"א, וכ"כ בס' האשכול בהל' ד-י, והר"ן בשם אחרים, וכ"מ ברמב"ן בהל' נדה פ"ד ה"י. וכ"פ בשו"ע סי' ק"צ סקי"ב. ועי' ר"ן, וטור סי' ק"צ סקי"ב, שהביאו ב' הדעות. ועיי"ש ב"ח אות י"ז. ועי' שו"ע שם, שפ' כהרשב"א, ועי' ב"ח שם אות י"ח, [להק' דהרשב"א הוא יחידאה]. ועי' ש"ך סקכ"ו. והנה בב"י שם ד"ה ומ"ש ואפי' עברה, הק' לרש"י אמאי אין הגמ' מיישב באופן זה, ועיי"ש ביאור הכרח לפי' הרשב"א, עוד עיי"ש דקדוק מד' הגמ' דרק לל"ק מיירי בעברה בשוק ש"ט. ועי' סד"ט שם מה שדקדק מהא שבל"ב הושמט תיבת "ודאי" והיינו משום דלא עברה בשוק ש"ט. ועי' לחו"ש סי' ק"צ סקכ"א ליישב לרש"י דקדוק הסד"ט.

והנה כתב הרשב"א שם, דלשי' הראב"ד [הו' ברשב"א שם] דבעברה בשש"ט תלי' לקולא אף בנמצא על בשרה, יל"פ פלוגתת הלישנות, דלל"ק מיירי בעברה בשש"ט, ומשו"ה בנמצא על בשרה אין תולין בו, ולל"ב לא מיירי בעברה בשש"ט, דאי עברה, תולין אפי' נמצא רק על בשרה.

תוד"ה הרואה וכו' ואומר הר"י דמדיני כתמים ליכא למיפרך וכו'.

עי' מי נדה ד"ה אמר, הב', די"ל עוד, דזה ידעי' דלעולם יש לחוש שמא הרגישה ולאו אדעתה, וסבר דזהו שייך דוקא כשמצאה כתם דאיכא ריעותא, אבל כשמצאה על הקרקע דליכא ריעותא לא, ומשו"ה מק', [ועי' חולין י. סכין אתרעי בהמה לא איתרעי].

בא"ד שיש זמן מרובה וכו' ולאו אדעתה וכו'.

עי' סד"ט סי' ק"צ סקצ"ג ד"ה וכל זה, שכ' דחילוק זה בין זמן מרובה לזמן מועט, היינו רק אי הרגשה משום גזה"כ, אבל אי משום בירור, הא גם בזמן מרובה לא נתברר שהדם מגופה, ועייש"ע בד"ה ולא ידענא, דחילוק הנ"ל [בין זמן מרובה לזמן מועט], ל"ש לפירש"י לק' נ"ח. ד"ה מדרבנן, דלמסקנא טעם הטומאה, מדרבנן דחיישי' דלא שמה ליבה להרגשה, וכ"ש להתוס' לק' נ"ח. ד"ה מודה [עיי"ש], ועייש"ע ביאור בזה, ויעו"ש מה שיישב בזה.

וע"ע תורא"ש ד"ה הרואה, מש"כ בביאור הטעם שמטמאין בכתם שנמצא זמן מרובה. וע"ע בזה נובי"ת יו"ד סי' קי"ח ד"ה ועוד נלע"ד, ויעו"ש בהגה"ה מבהמ"ח, ובהגה"ה שם סי' קי"ט, ויעו"ש משה"ק מהכא, להתרוה"ד [רמ"ו] דהרגישה ולא מצאה כלום טמאה, דא"כ איך תשכח ההרגשה, הא בהרגשה לבד טמאה.

בא"ד ואימור הרגישה ולאו אדעתה.

עי' תורא"ש ד"ה הרואה, דהחשש הוא שהרגישה בזמן לבישתה ואח"כ שכחה, [ולפי"ז הוא חשש דאו']. וכ"מ ברשב"א ור"ן שם. וכ"כ הנוב"י מהדו"ת יו"ד סי' קי"ח ד"ה עוד נלע"ד, וכ"מ במשנ"א פ"ח מ"ג. סד"ט סי' ק"צ סק"ד ד"ה ודע בדעת רש"י לעיל נ"ב: ד"ה מהו דתימא. אמנם עי' מרומי שדה ד"ה ובמגעות, שכ' דהוא חשש דרבנן, ול"ח דהרגישה ושכחה, אלא שלא שמה ליבה. ועי' רש"י לק' נ"ח. ד"ה מדרבנן [יעו"ש דמשמע כן]. ועי' סד"ט סי' ק"צ סק"ג ד"ה ודע, להוכיח מרש"י דהוא חשש דאו'.

בא"ד א"נ כיון דרוב ימיה טמאים יש לחוש.

עי' תורא"ש ד"ה הרואה, להק' דמ"ש לחלק בין אשה שרוב ימיה רואה בהרגשה, לרואה פעם בחודש בהרגשה, דתרוייהו רואות רוב פעמים בהרגשה, [ומבו' בדבריו דחזקה רוב דמים באים בהרגשה, וכמש"כ הרמב"ם איסו"ב פ"ט ה"א].

תוד"ה אימור וכו' וא"ת אמאי לא נקט הרגשת מ"ר וכו' והל"ל כסבורה וכו'.

מבואר בדבריהם דהתלייה במ"ר היינו לחומרא, ודלא כרש"י בד"ה דארגישה, וכ"מ בתוד"ה הרואה, וכ"מ ברשב"א לעיל ג. ד"ה ואי. וע"ע סד"ט סי' ק"צ סק"א ד"ה אך. ועי' חכמ"ב, די"ל דעדיף לי' למינקט הרגשת מ"ר, משום דהגמ' הוצרכה לתרץ דאימור הרגשת מ"ר הוא, וא"כ גם הכא וכו', ועוד דהו"ל לאשמעי' רבותא דאע"פ שלא הטילה חיישי' להרגשת מ"ר. ועי' חזו"א סי' ק"צ סק"א ד"ה והנה וסוד"ה ג' א'. וע"ע סד"ט סי' קפ"ג סק"ב סוד"ה אמנם, ועיי"ש בסי' ק"צ סק"ג ד"ה ובזה ניחא, שהק' אמאי לא הק' זה על תי' הגמ' לעיל אימור הרגשת עד הואי, ויעו"ש דצ"ל דהרגשת מ"ר נאמרה לקולא, [עי' לעיל ו.] ואין מקור לאומרה לחומרא, ומשו"ה בברייתא דאמרי' אם משוך טמא, ל"ק דנימא הרמ"ר לחומרא, ורק לגבי קרבן שייך בכדי להקל. אמנם עי' מהרש"א דתי' התוס' מיישב נמי לגבי הרגשת עד.

בא"ד ואע"פ שלא הטילה.

ועי' חזו"א סי' ק"צ סק"א ד"ה והנה, שהביא הוכחה דלמסקנא ל"ח להרגשת מ"ר אם לא הטילה. אמנם עי' חכמ"ב דלא מש' כן.

והנה עי' בסד"ט סי' קפ"ג סק"ב סוד"ה אמנם, שחידש דוקא לגבי תרומה וקדשים החמירו לחוש להרמ"ר גם כשלא הטילה.

בא"ד כדאמר בריש מכילתין כסבורה הרגשת מ"ר הוא.

עי' חוו"ד סי' ק"צ סק"א ד"ה ולפע"ד, דקשה לשמואל אמאי הרואה בלא הרגשה טהורה, ניחוש דארגשה ותולה במ"ר, ויעו"ש ליישב דמוקמי' האשה בחזקת טהרה, ודוקא בזו שמכאן ולהבא בודאי טמאה תלי' במ"ר לחומרא עיי"ש.

תוד"ה ובמגעות וכו' ואין לחלק בין ברואה תדיר וכו'.

עי' ערול"נ דתמוה ד' התוס', דודאי יש לחלק בזה, ויעו"ש דאף אי נימא דאין לחלק בזה, מ"מ יל"פ הברייתא כר"מ לעיל י"ב: דס"ל אשה שאי"ל וסת חוששין לה מכאן ולהבא שמא תראה, ודוקא בשאין רגילה, אבל ברגילה לראות חיישי' אף לשעבר.

בא"ד ונראה דקאי וכו'.

אולם הרשב"א ד"ה אם רוב, כ' לפרש באופ"א, דבמגעות והסיטות הלך אחר הרוב, היינו רק לטהרות, אבל לא לבעלה, והיינו אף ברגילה לראות ומצאה כתם, אם עברה בשוק של טבחים, וכ"כ התורא"ש ד"ה רוב ימיה, ויעו"ש ברשב"א בשם מורו לדקדק כן, מדלא אמרו אלא במגעות והסיטות וכו', דדוקא לענין טהרות. וכה"ק להתוס' ברש"ש. ועי' מרומי שדה שכ' דרש"י ותוס' מודים לזה, וס"ל דמותרת לבעלה, ומשום דלהוו"א ולמסקנא אסורה רק מדרבנן אף מכאן ולהבא, ולענין טהרות טמאה משום דמקור מקומו טמא, ובזה אזלי' בתר רוב, ועייש"ע מו"מ בזה, [ועיי"ש מש"כ במה דל"ש מק"ט לענין היסט]. וכ"ה במקור מים חיים יו"ד סי' ק"צ סי"א ממה שהשמיטו בטושו"ע ד' התוס', [והיינו משום דזהו רק לענין טהרות, ויעו"ש דזה דוחק]. ועי' ערול"נ.

ובתורי"ד ד"ה ובמגעות, כ' דיל"פ דבמגעות הלך אחר הרוב, מיירי כשנמצא כתם על כלי שנגעה בו, ואף דסתם אשה טהורה בכה"ג, זו טמאה משום שרגילה, [ואזיל לשיטתו בד"ה אמר שמואל, וד"ה ת"ש, דס"ל דהרגשה הוא משום בירור, ומשו"ה הכא טמאה].

תוד"ה על וכו' וי"ל וכו' אבל אין דרך לגלות בשרה.

עי' רשב"א ד"ה ואיבעית שהק' דהא איכא למימר דניתז מלמטה כנגד בשרה ולא נגע בבגדיה, וכה"ק במאירי ד"ה מזה. ויעו"ש ברשב"א ליישב באופ"א, דודאי דם יכול לבא מבחוץ על גופה, ואעפ"כ תלי' להחמיר דרגל"ד שבא מגופה, משא"כ בנמצא על חלוקה התחתון, ועיי"ש בד"ה הרואה, [ונ"מ דלפי' התוס', בנמצא על בשרה והצד הפנימי של חלוקה, טמאה דל"ש לבוא מבחוץ, ולהרשב"א טהורה, משום דליכא רגל"ד, וכ"פ השו"ע סי' ק"צ סי"ב].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף