מראי מקומות/יורה דעה/רצב

מראי מקומות יורה דעה רצב

גדר חיוב שילוח הקן

יש לדון אם אדם המוצא קן, חייב לשלח ולקחת הבנים, או שגדר המצוה היא שרק אם רוצה את הבנים צריך לשלח את האם, ואם אינו רוצה פטור, וכבר האריך בזה הגר"ח קנייבסקי בספר שיח השדה בקונטרס הלקוטים סימן ט, ויש להוסיף דהר"ן במגילה מב ד"ה על קן, כתב שאין לפרש שטעם המצוה הוא רחמים על העופות אלא הוא גזירה, ע"כ, והשתא אי אמרת בשלמא דהחובה לשלח למי שרוצה ליקח הבנים שפיר הוי רחמים, אבל אם החובה לכל המוצא קן לשלח האם אף אם אינו רוצה ליקח הבנים, א"כ אין זה רחמים אלא אכזריות וכיצד אפשר לפרש טעם המצוה מרחמים, אלא ודאי ס"ל לר"ן דגדר המצוה היא שמי שרוצה ליקח הבנים חייב בשילוח, ועתה ראיתי שציינו שהר"ן בחולין קלט. כתב להדיא הכי, ועוד יש להביא דבברכות לג:, תנן האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, ופירש"י שאומר לקב"ה רחום וחנון אתה שאמרת לשלח את האם, ע"כ, ומהא דכתב רש"י לשלח האם ולא כתב לשלח הקן, מבואר דהרחמים הם בשילוח האם ממש שהקב"ה חס שלא יקח גם את האם, ואי תימא דאף כשמרחם צריך ליקח הבנים א"כ לא הוי רחמים אלא אכזריות. ועוד יש להוכיח מהא דתנן בשילהי חולין דשילוח הקן הוא מצוה קלה דהא יש בו רק הפסד כאיסר ואפ"ה אמרה תורה שיאריך ימים, ופירש"י שאין בה חסרון כיס אלא מעט, ע"כ, וא"כ מוכח דגדר המצוה דכשרוצה ליקח האם והבנים אמרה תורה שלח האם ואל תיקחנה וזה החסרון כיס, דאי גדר המצוה אף באין רוצה ליקח האם והבנים א"כ אין כאן חסרון כיס כלל, וא"כ עדיפא הו"ל לתנא למימר דאף בגוונא שאין חסרון כיס אמרה תורה שיאריך ימים, וזו הוכחה ברורה, ועוד יש להוכיח דאמרי' בעלמא דיש מצוות שהגויים משיבים עלינו ואומרים מה טעם מצוה זו כגון בשר בחלב ושעטנז, ולמה לא אמרי' שמשיבים עלינו משילוח הקן דהיא מצוה אכזרית לכאו', דאפי' בגוונא שמרחם על היונה ובניה חייבה אותו תורה לשלח באכזריות, ועוד יש להוכיח קצת דבכל התורה חזי' דגדר המצוות הוא לטהר מדות האדם ונפשו וא"כ הוא דבר זר שתהא מצוה שמחייבת האדם אף כשמרחם להתאכזר על בעלי החיים, ובפרט שהתורה חסה על בעלי החיים דהא צער בע"ח דאורייתא, ומכל זה נראה דפטור וא"כ לפי צד זה אף אסור משום צער בע"ח. ובפתחי תשובה הביא מחוות יאיר דיש להוכיח דחייב דהא אמרי' בחולין קלט:, יכול יחזר בהרים וגבעות ת"ל וכו', וא"כ משמע דנהי דלא יחזר בהרים מ"מ חייב לשלח כשמוצא, ע"כ, וראיתי שציינו דהמאירי שם כתב להדיא דאף זה בכלל המיעוט, דהיינו שאחר הקמ"ל מתמעט גם שאינו חייב אלא כשרוצה הבנים, ויש להוסיף לדחות דאפשר דהיינו באדם שאם ימצא קן בדרך ירצה ליקח הבנים, דהוא בר חיובא, ועליו נאמר דיכול יחזר בהרים, וקמ"ל שפטור מלחזר אבל אם מוצא לפניו ודאי חייב כי רוצה ליקח הבנים, אבל אדם שאינו רוצה ליקח הבנים א"כ הוא לא שייך במצוה כלל ועליו לא היה הו"א כלל לחזר בהרים. ומכל זה נפיק לן לכל הפחות, דאף לסוברים שמברכים על שילוח הקן, דהא הכי פשטא דמילתא מחמת דלא שנא מכל המצוות, מ"מ אם אינו רוצה הבנים לא יברך, והכי פשטא דמילתא דאין בכה"ג מצוה כלל אלא אדרבה צער בע"ח.

נטל האם באיסור

כתב הטור בסעיף ו, דאם נטל האם מעל הבנים ולא שלחה ישלחנה ופטור, ע"כ, וקשה על שתיקת הב"י בזה, דהא כתב הר"ן בחולין קמא ד"ה אבל אחרים, דקי"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו, והר"ן לעיל שם כתב דלרש"י היינו שישלח תוך כדי דיבור ואם לא שילח, אף אם שילח אחר כדי דיבור חייב, ואחרים חולקים וסוברים דיכול לשלח כל עוד לא מתה, וכ"כ הרמב"ם, ע"כ דברי הר"ן, וא"כ דברי הטור שכתב שישלח ולא חילק בין תוך כדי דיבור לאחרי כן, הוו דלא כרש"י, ועוד יש להעיר, דלפי ר"ת בתוס' בב"ק עג: ד"ה כי לית, דס"ל דשיעור כדי דיבור הוא תקנת חכמים, א"כ הכא דעסקי' בדאורייתא, יהיה מוכרח לפרש דלא כרש"י.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף