מראי מקומות/בבא קמא/לז/ב

מראי מקומות בבא קמא לז ב

בגמ', איבעיא להו נגח שור שור ושור חמור וגמל מהו. האי שור בתרא וכו'

קשה מדוע לא נדון על כל הה' נגיחות כאחת ונימא שהוא מועד לכל, וצ"ל דיסוד דין מועד הוא במה שראינו ג' דברים שאינם טבעו ודנים על שלשתם כאחת לומר שכך הוא טבעו, אבל כאן אי נימא דהוא מועד לשוורים א"כ נגיחת השוורים היא נגיחה טבעית ואינה מצטרפת להעדאה, וכל ספיקת הש"ס הוא דדלמא נדון שנגיחת השור היא חלק מנגיחת הג' מינים ונעשה מועד למינים ולא לשוורים.

ומה"ט מבואר מש"כ הרמב"ן בנדה סד. דאם נגח ד' פעמים שור ואח"כ חמור וגמל נעשה מועד רק לשוורים, והוא כמשנ"ת דהתם בודאי הוא מועד לשוורים דאף אם שור בתרא בתר חמור וגמל שדינן לי' מ"מ הרי נגח כבר ג' שוורים ע"כ לכו"ע לא מצטרף השור שהוא מחמת טבעו לייעדו לחמור וגמל. [ואינו מוכרח דהפי' כמשנ"ת דשפיר י"ל דהטעם דבכה"ג שנגח ד' שוורים לכו"ע קיימא הסב' דבתר קמייתא שדינן לי' וכ"נ מלשונו ומל' הרע"א שכתב כד' הרמב"ן].

ודעת הבה"ב [להרא"ה] בית ז' שער ג' [י.] נראה דאף בנגח ד"פ שור ג"כ תליא בספיקא דסוגיין, ונקט דפליגי רב ושמואל בעיקר בעיא דהש"ס דלרב לא מצטרף ולשמואל י"ל דמצטרף.

ויש להקשות על יסוד זה דלפ"ז בנגח ג"פ שור ג"פ חמור ג"פ גמל לא יהא מועד לכל דהרי כל נגיחה היא נגיחה טבעית דנוגח שור בטבעו וחמור בטבעו, ואין הדבר כן וכמבואר ברא"ה [הובא בשיטה מקובצת בע"א] דבכה"ג בודאי נעשה מועד לכל [וכן מתבאר בנדה דף סו.] ואולי י"ל דאדרבה דיינינן שאינו מועד לשור לחודי' וחמור לחודי' וגמל לחודי' אלא נעשה מועד לכל דעדיף לתלות שיש בו מועדות לכל מאשר לתלות בכמה מינים.

והנה מדברי החוו"ד סי' קפ"ט ס"ק כ"ט יש ללמוד דנגח שור חמור וגמל וחזר בו משור בטלה העדאתו אף מחמור וגמל [ודלא כהיש"ש סי' ד' דמין שלא נגח חזר לתמותו ובשאר המינים הוא מועד] ונראה מדבריו בנגח ג"פ שור ג"פ חמור וג"פ גמל וחזר בו משור דנשאר מועד לחמור וגמל דלא חזר מהם, דהעדאתו להם הוא מחמת עצמם ולא מחמת השור ולכאו' לפמשנ"ת דבנגח ג' מינים ג"פ בזה דיינינן מעיקרא שהוא מועד לכל ולא מועד לג' מינים דאם היינו דנים שהוא מועד לג' מינים לא הי' נעשה מועד לכל כיון דכל נגיחה היא נגיחה טבעית וע"כ שדנים שהוא מועד לכל וא"כ כי חזר בו משור תתבטל העדאתו לגמרי, ועיין בכ"ז.

ובעיקר הקושי' דמדוע לא נדון את כל הה' נגיחות כאחת ונימא שהוא מועד לכל לכאו' יש ליישב לפמש"כ תוס' דמיירי שבין השוורים ראה בהמות ולא נגחן א"כ א"א לצרף את כל הנגיחות לדונם כאחת שהוא נגחן לכל המינים דהרי כשנגח שוורים הראשונים בודאי לא הי' מועד לכל דהרי ראה בהמות ולא נגחן, אלא דמ"מ מדברי תוס' מבואר דשפיר איכא לאוקמי אף באופן שבין שוורים ראשונים לא נגח וכ"ה להרי"ף.

ודעת הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת בע"א] דכל הספק הוא באופן שראה שוורים ולא נגחן וכתב וז"ל דאי לא פשיטא מילתא דלכלהו הוי מועד דהשתא נגח שור חמור וגמל הוי מועד ומשום דנגח טפי שני שוורים אפסיד עכ"ד.

מקשים אי שור המועד בג"פ ענינו הרגל א"כ הרי הורגל בג' שוורים ומדוע מספק"ל דבתר חמור וגמל שדינן לי', הרי בודאי הורגל לשוורים, ולהיפוך בבעיא בתרייתא בחמור גמל שור שור ושור בודאי הורגל לג' מינים, ושם ל"ש לומר הסב' שכתבנו לעיל דכל שהוא מחמת טבעו אינו מצטרף להעדאה, ויש ליישב דבשור חמור גמל תלינן שאין לו קפידא במינים והורגל לכל מין, משא"כ הכא נגיחת השור יש ספק שמא זה מחמת נגיחת שור וממילא לא נתרגל לכל המינים, אמנם לד' הר"מ שפי' דהכא ג"כ הספק שמא הוא מועד רק למינים אלו יקשה. ומאידך אם זה מתורת ראי' והוכחה הרי אין ראי' דהוא מועד לכל דדלמא הוא מועד רק לשוורים.

בעיקר דין נגח שור חמור גמל דנעשה מועד לכל, צריך לבאר טעם הדבר דנעשה מועד לכל הרי לא נתחזק בכל מין אלא פעם אחת, והי' מקו' לבאר דלעיקר החזקה בנגחן בעינן ג"פ אבל להתחזקות בכל מין סגי בפעם אחת, וזה נסתר לכאו' בסוגיין דא"כ כיון שנגח ג"פ שור נעשה מועד לשוורים ואח"כ כשנגח חמור וגמל ליהוי מועד למינים אלו וצ"ת.

כתב הר"מ פ"ו מנזקי ממון הי"ב נגח שלשה שוורים בשלשה ימים זא"ז וברביעי נגח חמור ובחמישי נגח גמל וכו' ה"ז ספק אם הוא מועד לשוורים בלבד או לשלשת המינין הוא מועד עכ"ד, ובהשגות א"א אי נמי לכל המינין ויעוין במג"מ מש"כ בשיטת הר"מ דבג' מינין לא נעשה מועד לכל אלא לאותן המינים, והאבן האזל נתקשה טובא בזה, ואשר ע"כ פי' בד' הר"מ דבנגח ג' מינים בודאי נעשה מועד לכל אלא דהכא כיון שנגח ג"פ שור בודאי א"א לקבוע שהוא מועד לכל המינים אלא מועד לשור חמור וגמל עי"ש.

כתבנו לעיל ע"א לד' הרא"ה דנגח שני שוורים וחמור דנעשה מועד לשוורים וחמורים, וילהס"ת בנגח ג' שוורים וחמור האם זה תליא בבעיא דהש"ס האם נעשה מועד גם לחמור או רק לשוורים, וכ"כ הרש"ש ואפשר דהכא ודאי תלינן בנגיחת השוורים ולא מצרפים את החמור, וכן יש ללמוד מדברי החוו"ד סי' קפ"ה ס"ק ג' ד"ה ויש לסמוך.

בחי' ר' שלמה סי' ל"ב הובא מבנו של האפיק"י שדן לדעת טורי אבן דלרבי אע"ג דמועד הוא ג"פ מ"מ לייעדו למינים סגי בתרי זימני וע"כ נגח ב' שוורים וחמור נעשה מועד לכל, והקשה דמ"מ יש לתלותו בסוגיין דאי שור בתרא בתר קמא שדינן לי' לא יהא מועד רק לשוורים, וצ"ע.

כתב המהר"ם שיף דה"ה דהו"מ למיבעי שור נגח ולא נגח שור נגח ולא נגח נגח נגח נגח האי נגיחה בתרא בתר קמאי דסירוגין שדינן לי' או לא ועי"ש, ולפמש"כ בחי' ר' ראובן סי' ט"ז ללמוד מד' הנמוקי יוסף דמועד לסירוגין הוא ע"י דג"פ לא נגח א"כ בכה"ג הרי אין כאן ג"פ לא נגח ולא נעשה מועד לסירוגין ודו"ק.

בגמ', חמור וגמל שור שור ושור מהו

ופי' רש"י ותוס' דהבעיא באת"ל דבעיא קמייתא בתר שוורים קמייתא שדינן לי' הכא מאי ועפנ"י מש"כ בזה.

שם

כ' באילה"ש דבנגיחה רביעית דהיינו חמור וגמל שור שור ישלם נז"ש דהרי נגח ד' מינים ונעשה מועד לכל המינים. ואעפ"כ כשחזר ונגח עוד שור הוברר שהוא מועד לשוורים וע"ש מש"כ בזה. [וכ"ה בבעיא קמייתא לדעת רש"י דבנגיחה שלישית משלם נז"ש א"כ בשור השלישי ישלם נז"ש אע"פ שיש ספק דלמא הוא מועד לכל המינים, ונמצא שעדיין לא נשלם העדאתו].

בגמ', שבת שבת ושבת וכו'

עמש"כ בשיטה לבאר מדוע הדר מבע"ל לענין ימים.

כ' הש"ך ביו"ד סי' קפ"ט ס"ק כ"ו ראתה ר"ח שבט ר"ח אדר ר"ח ניסן וסירגה לראות ר"ח סיון ור"ח אב קבעה וסת לר"ח ולא לדילוג. והקשו הרע"א [כאן] ובחוו"ד שם ס"ק ו' וס"ק י' מסוגיין דמספק"ל אי מועד לשוורים או לכל המינים וא"כ התם נמי יש ספק אם הקביעות ר"ח או סירוג, והרמב"ן בנדה סד. והרא"ה בבה"ב כתבו לדמותו לסוגיין, ותי' החוו"ד דבווסתות כשהוחזקה ג"כ בר"ח וע"י שסירגה אנו רוצים לעקור קביעות ווסת דר"ח ולומר דקבעה לסירוג ואין לנו לעוקרו משא"כ בשמעתין דאדרבה אנו מוסיפים לומר שהוא מועד גם לחמור וגמל ואין אנו עוקרים את מועדותו לשוורים, ובפרדס רימונים בפתיחה לווסת ה, ט הקשה דמה יענה החוו"ד בבעיא בתרייתא דהתם מספק"ל שע"י נגיחת השוורים נעקר מועדותו לכל המינים, ועוד העירני חכ"א שליט"א דנתבאר לעיל דהספק בסוגיין הוא דלמא הוא מועד לכל המינים ולא לשוורים, ואם יראה ג"פ חמור ולא יגח יחזור לתמותו וכמשנ"ת לעיל.

וי"ל עוד בזה דשאני העדאה דאיכא גזה"כ ודינים בהעדאה וכמשנ"ת ובעינן נגיחת חיוב ואין זה משום הרגל לחודי'. ובווסתות לא אשכחן ד"ז [ועיין נדה יא: שאין דם טוהר קובע ווסת לדם טמא, וראיתי מובא דהמנחת פתים ביו"ד סי' קפ"ז מדמי לה לשור המועד דבעינן נגיחת חיוב וצ"ע, ובחזו"א יו"ד סי' צ"ט ס"ק ד' כתב דאם ראתה ראי' שאינה מטמאה אינה קובעת וסת דקביעות וסת תליא בהשגחה ובמזל וי"ל דלא תראה ראי' המטמאה] והתם הוא רק ענין הרגל וע"כ אין ספק, וראיתי סברא זו לבנו של האפק"י נדפס בח"ג סי' כ"ה ובחי' ר' שלמה סי' לב, וביאר בזה ד' התוס' והר"ן שבת סא: שלא יקשה ע"ד מסוגיין.

עד שתשלש בדילוג

בגמ', נגח שור יום ט"ו בחודש זה ויום ט"ז בחודש זה ויום י"ז בחודש זה פלוגתא דרב ושמואל

ביארו התוס' דבנגח ג"פ ביום החודש בודאי נעשה מועד, ובאופן שהוא נקבע בהפסק ימים שבין נגיחה לנגיחה בזה בודאי נגיחה קמייתא לאו ממנינא. והכא פליגי בדילוג, וביאור הפלוגתא דרב סבר דה"נ יום החודש גורם הנגיחה, ובכל חודש יש לו יום הגורם לו לנגיחה אלא דמשתנה בכל חודש ליום אחר אבל יסוד הקביעות הוא יום החודש וע"כ סגי בג"פ, דלא דמי להפסק ימים דהתם ראשונה בודאי אינו בא מחמת הגורם דעשרים משא"כ הכא הראשונה הוא מחמת הט"ו ויש כאן ג' פעמים שאפשר לתלותם בסיבה אחת, ושמואל סבר דמ"מ קמייתא לאו בדילוג ואינו מצטרף.

ויש לחקור לדעת שמואל דקמייתא לאו ממנינא האם טעמו דס"ל דכל שלא נגח ד"פ אין לנו הוכחה על סדר קביעותו. אבל לאחר שנגח ד"פ שוב אף קמייתא הוא התחלת מועדותו, או"ד דסבר שמואל דלעולם קמייתא לאו ממנינא כיון דלא נעשה באופן של דילוג [ויש בזה נפ"מ בדיני ווסתות להסוברים דהוא הוכחה למפרע מראי' ראשונה עיין יבמות סה. סותוד"ה אי ואכמ"ל] ויסוד החקירה היא די"ל דטעמא דשמואל דדילוג שוה להפלגה שאין הימים גורמים כלל, וא"כ בודאי קמייתא לאו ממנינא, או"ד דס"ל דבאמת היום גורם אלא דיסוד חזקה הוא במה שראינו דבר ג"פ הוא מחזיקו, וכאן לא ראינו ג"פ דילוג ממילא א"א להחזיקו לדילוג, אבל לאחר ד"פ שוב הראשונה ג"כ מחמת דילוג הוא.

ובספר בעלי הנפש להראב"ד שער תקון הוסתות הביא פלוגתא דרב ושמואל בנגיחה וכ' והילכך מספק"ל הא מילתא, ובנגיחות עבדינן כשמואל לקולא לנתבע דאי לא נגח בחדש רביעי כי מטי חדש חמישי אפילו נגח בי"ט תו לא משלם נז"ש כלל דאכתי לא אייעד תלתא זימני בדילוג כשמואל, הלכך מעקר בחד זימנא. וכו' עכ"ד ותימה מדוע פי' הראב"ד הנפ"מ לנגיחה רביעית באופן שלא נגח בחדש רביעי אלא בחדש חמישי, והנפ"מ בדין עקירה, והרי הנפ"מ הפשוטה בין רב לשמואל הוא על נגיחה רביעית בחדש הרביעי דלרב משלם נז"ש ולשמואל משלם ח"נ.

וראיתי לחכ"א שליט"א שכתב לחדש דבכה"ג שנגח נגיחה רביעית בחודש הרביעי לשמואל ג"כ ישלם נז"ש דע"י נגיחה רביעית הוברר שנעשה מועד ע"י הג' נגיחות דהוברר דנגיחה קמייתא ג"כ ממנינא הואי. ואשר ע"כ פי' הראב"ד דהנפ"מ היא באופן שלא נגח בחודש הרביעי אלא בחודש החמישי ויל"ד טובא בזה דמ"מ כיון שלא נודע שהוא מועד ולא הועד בב"ד א"כ לא נעשה מועד ע"י ג' נגיחות הראשונות. [וע"ע חוו"ד סי' קפ"ט ס"ק ה' מש"כ ללמוד מד' הראב"ד אלו].

הש"ך סי' קפ"ט ס"ק י"ח הביא להפרישה דכ' דעד כאן לא פליג שמואל אלא באשה שלא הי' לה וסת קבוע אבל אם הי' לה וסת קבוע ושינתה ווסתה וראתה בט"ו ט"ז י"ז מודה שמואל דקבעה וסת, דראי' קמיתא שֵם דילוג עלה, וכל מאי דפליג שמואל הוא משום דראי' קמייתא אין עלי' שם דילוג אבל מודה שמואל שא"צ ג' הוכחות למנין הדילוג ודו"ק.

בגמ', דאתמר ראתה וכו'

הראשונים דנו הלכתא כמאן דקי"ל כרב באיסורי וכשמואל בדיני והכא פליגי באיסורי ובדיני, וכאמור הראב"ד כתב דהדבר ספק. ובהשגות הרז"ה (אות י"ז) כתב דקי"ל כרב בווסתות וכשמואל בשור המועד וז"ל אע"ג דמדמינן נגיחות לוסתות דמויי בעלמא הוא דמדמינן להו אבל לא תליא חדא בחברתה וכו' ואע"ג דפליגי הלכתא אהדדי לא חיישינן מידי, מידי דהוה אנשואין ומלקיות דקי"ל כרבי ווסתות ובשור המועד כרשב"ג עכ"ד.

רש"י ד"ה ראתה

ומתחילה היתה לימודה בימים אחרים

ביאו"ד דאם היתה למודה לט"ו בכה"ג לכו"ע ראי' קמייתא לאו ממנינא כדאיתא בנדה סד..

ד"ה ושמואל

ונראה דהך ברייתא נמי דאייתינן לעיל [ראה] שור ונגח כו' לרב נעשה מועד דקתני אשלישית וכו'

מבואר בד' רש"י דשור נגח שור לא נגח ג"כ תליא בפלוגתא דרב ושמואל, ומש"כ רש"י דלרב משלם בשלישית נז"ש כתבו המהרש"א ומהר"ם דהוא כשיטת רש"י פ' כיצד קודם חזרה. והקשה המהרש"א דלפ"מ שחזר בו רש"י דרק בנגיחה ד' משלם נז"ש יקשה הברייתא דשור נגח ולכאו' קושיתו דתיקשי לשמואל דניבעי נגיחה חמישית ובברייתא לא קתני רק ג' נגיחות [ומש"כ המהרש"א לרב צ"ת] אם לא שנחלק דבסירוגין מודה שמואל דא"צ לשלש בדילוג וכד' תוס'.

וכבר עמד התור"פ [הובא בשיטה מקובצת] בקו' זו ותי' דשמואל מוקי לברייתא דלעיל כרבי דבתרי זימני הוי חזקה וע"כ בנגיחה רביעית משלם נז"ש דהועד בתרי דילוגי. והדברים תמוהים דהרי מודה רבי דלענין שור המועד בעינן ג' זימני. [ויעוין בראשונים יבמות סה.]

ובשלמ"י נדה כ' דכל מאי דמודה רבי דמועד הוא בג"פ היינו דאינו נעשה מועד עד שיגח ג' נגיחות דאמרה תורה דמתייעד ע"י ג' נגיחות, אבל לענין הוכחת הדילוג סגי בתרי זימני, א"כ הכא שנגח ג"פ אלא דהוכחת הסירוג הוא ב' פעמים בזה מהני לרבי בתרי זימני, וזה כעין משנ"ת לעיל ע"א מהטו"א חגיגה ד. דלרבי נגח ב' שוורים וחמור נעשה מועד לכל דלענין הוכחת המינים סגי בב' פעמים ורק לעיקר ההעדאה בעינן ג"פ, והבאנו דהגר"ר כ' דלפמש"כ תוס' ביבמות סה. דבממון מודה רבי דבעינן ג"פ אין לחלק בכ"ז.

המהר"ם הקשה ע"ד רש"י קודם חזרה דמשלם נז"ש בשלישית דא"כ מדוע קתני בברייתא שור לא נגח בפעם השלישית והרי כבר נעשה מועד בנגיחה שלישית עי"ש, ולפמשנ"ת לעיל ע"א מד' הגר"ר דהשור לא נגח הוא ג"כ חלק מהמועדות א"כ לכאו' בעינן להשור לא נגח פעם שלישית כדי שיהא מועד לסירוגין וצ"ע.

תוד"ה יום

ט"ו בחדש גרים

שיטת הרמב"ן בנדה סד. דלא אמרינן ט"ו בחדש גרים אלא מנין הימים, והבה"ב [להרא"ה] בית ז' שער ג' כתב וז"ל שא"א שיהא קדוש החודש גורם וכו' אבל כי אמרינן בט"ו בחדש זה לא לקידוש החדש שלנו אמר אלא למולד הלבנה לשעה שנראה שראוי לקבוע ר"ח ע"פ הראי' שמשעה זו שהוא נראה על הארץ הוא פועל בעולם וכו' עכ"ד [ולדבריו צריך לידע את המולד האמיתי ולא המולד שבידינו שהוא המולד הממוצע ועיין כו"פ סי' קפ"ט ס"ק ט"ו שהרבה להקשות ע"ד הרא"ה ועחזו"א יו"ד סי' פ"ה ס"ק ע"ב] ובמשה"ב השיבו דודאי אזלינן בתר קדוה"ח וכפי מה שב"ד מקדשין את החודש כך משתנה טבע הבריאה עי"ש באורך.

והיכא דאין שם היום גורם וכו' לכ"ע אין הראשונות מן המנין

ודעת בה"ב [להרא"ה] שם דהראשונה מן המנין והוכיח כן מסירוגין דשוורים שהראשון מן המנין וכמו שהק' תוס' בסוה"ד.

ואין נראה לחלק משום דהתם למודה וכו'

אע"ג דחילוק זה קאמר הש"ס שם מ"מ כוונתם דהש"ס שו"ט בחילוק זה ולא מוכיח סב' זו מהמשנה, אלמא דהתם בעינן ד"פ, וכן הביאו הראשונים בנדה ראי' זו.

ולפ"ז אם נגח יום א'

מד' תוס' נראה דכתבו כן עפ"מ שפירשו דכשאין שם היום גורם ולא המנין גורם כו"ע מודו דבעינן ד"פ וע"כ הקשו מברייתא דסירוגין, וכ"ה להדיא בתוס' בנדה סד. ובראשונים כאן. וק' דהו"ל לאקשויי מהברייתא לשמואל דלשמואל דבעינן בדילוג ד"פ ה"ה בכה"ג, ובראב"ד בבעה"נ הקשה לשמואל [ועמש"כ לעיל מדברי חכ"א דבנגיחה רביעית לשמואל משלם נז"ש וא"צ נגיחה חמישית, ועפ"ז תי' דלא תיקשי לשמואל טפי מלרב דאי לרב סגי בג' ה"ה לשמואל ישלם ברביעית נז"ש דכשנגח רביעית שוב אף קמייתא ממנינא, ולהנתבאר מד' הראב"ד גופי' דתלי לה ברב ושמואל מבואר דלא כיסוד זה ודו"ק].

וצריך לחלק בין סירוגים של ימים וכו'

בביאור החילוק בפשוטו דבסירוגין של שוורים עיקר העדאתו הוא בג"פ שנגח אלא דמ"מ לא נתחזק ליגח בכל פעם שרואה אלא דמפסיק וע"כ מתחזק בג"פ משא"כ בסירוגין של ימים שם תלינן שהפסק הימים גורמים לו ליגח ונגיחה קמייתא לאו ממנינא, וצ"ת, ועשיטה מקובצת בשם הגליון.

והנה הרמב"ם פ"ו מנזקי ממון ה"י הביא דינא דסירוגין בסירוגין של ימים ולדבריו לא שייך חילוק התוס', ועמד בזה היש"ש בסי' ד', [ואפשר דמה"ט רש"י לא פי' כתוס' דמוקי להג"כ בימים ובכה"ג אין הראשון מן המנין.] וצ"ל דהר"מ מחלק בין נגיחות לראיות וכמו שצידד הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] ואע"ג דדחה זאת מ"מ בתוה"א בית ז' שער ג' נראה דס"ל חילוק זה, וכ"כ הר"ר ישעי' [הובא בשיטה מקובצת] [ואולי נפל שם ט"ס וצ"ל ימים במקום דמים ודו"ק] וביאור החילוק דבנגיחות צריך להחזיקו בנוגח ובג' נגיחות מתחזק בנוגח אלא דמ"מ א"א ליעדו טפי מסירוגין, משא"כ בראיות א"צ להחזיקה ברואה, דכל אשה בחזקת רואה אלא צריך לקבוע אימת הוא זמן ראייתה ובזה עיקר הקביעות מבוסס על הפסק הימים שבין הראיות וע"כ צריכה להתחזק בד' ראיות וג' הפסקים ודו"ק, ויעויין בהגר"א יו"ד סי' ק"צ ס"ק ח' שמתבאר חילוק זה.

ובבעה"נ להראב"ד שער תיקון הווסתות הוכיח מברייתא דסירוגין דה"ה בווסת הסירוג שראתה חדש א' וחדש ב' לא ראתה וכו' קבעה וסת בג' ראיות ודוקא במקום שאין היום גורם אלא ההפלגה גורמת בעינן ד' ראיות ועוד כתב דדלמא שמואל ארבעה תני בגוי' א"נ תנא כי רוכלא לחשוב וליזיל ולא איצטריך ליה למיתני אלא שיש קביעות לסירוגין את"ד, ועיין יו"ד סי' קפ"ט סי"ב בדין ווסת הסירוג ובנו"כ שם.

ולענין החזרה לתמותו בווסת הסירוג, בסירוג דשוורים הי' נראה דבמה שראה ד"פ ולא נגח חזר לתמותו דראי' קמייתא לאו ממנינא דזהו טבעו ואח"כ הי' לו ליגח וכל שלא נגח ממילא עכשיו כל שור שרואה יש לו ליגח, וכשלא נגח ג"פ חזר לתמותו, וכמשנ"ת דיסוד העדאתו הוא ליגח אלא דמפסיק בין נגיחה לנגיחה, ובסירוג ימים יל"ד בזה. אכן העומד לנגדי ד' היש"ש סי' ד' וסי' ו' שכתב דבעינן שיראה ששה שוורים ולא יגח והחזרה הוא ע"י שור השני הרביעי והשישי. ולדבריו אם יגח את שור השלישי משלם ח"נ וצ"ע.

הרשב"א [הובא בשיטה מקובצת] הביא פיר"ח בסוגיין דפי' פלוגתא דרו"ש באופ"א ועיין בתוס' נדה סד. ובפיר"ח שנדפס עה"ג שיש בזה כמה שינויים, והובא ד"ז ביו"ד סי' קפ"ט ס"ח והאריכו שם הפוסקים ואכמ"ל.

בהא דמדמינן בסוגיין ווסתות לשור המועד יעויין בספר חידושי רח"ה פ"ד מאיסו"ב מש"כ בזה ועי"ש בגליונות חזו"א.

בגמ', אמר רבא שמע קול שופר ונגח וכו'

בהשגות הראב"ד פ"ו מנ"מ ה"ה הקשה דליהוי כשור האיצטדין, ועיין במגיד משנה מש"כ בזה והאריכו בזה בחי' מרן רי"ז הלוי אבן האזל קה"י סי' כ"ג ואכ"מ.

במשנה, שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של הדיוט

הרש"ש עמד על דקדוק התנא שפתח בישראל וסיים בהדיוט, ודן לומר דשור של גוי שנגח של הקדש חייב דלי"ל פטור רעהו אולם הביא דהב"ח גריס ברישא הדיוט, וי"ג אף בסיפא ישראל.

מעילה בתשלומי הקדש

במשנה, ושל הקדש שנגח לשור של הדיוט פטור וכו'

וכתב הרב המאירי ז"ל [הובא בשיטה מקובצת] וא"ת ומה הוצרך לרעהו והלא הנהנה מעל וכתבו גדולי פרובינציא בחיבורים שלא נאמר כן אלא בנהנה שלא לצורך, אבל כל חובות שהקדשות חייבין לפרוע אף מתרומת הלשכה וכ"ש מבה"ב המקבלה והנהנה ממנו לא מעל והרי שוכרים היו מכאן אומני בית אבטינס ודברים הרבה וה"ה לפרוע נזיקין עכ"ד, ובטעם הדבר פי' בקובץ הערות סי' נ"ב ע"פ דברי תוס' לק' נא: ד"ה השותפין דע"י שגובה פקע דין ההקדש, אלא דהקשה [באות יד] מהא דפליגי ב"ע ור"ע בפ"ד דשקלים מ"ו האם הקדש מתחלל על המלאכה, היינו האם אומנין גובין שכרן מהקדש ואף רע"ק דסבר מתחלל יליף מקרא, ומ"ש מכל חובות שהקדש חייב לפרוע ה"ה חוב לאומנים יתחייב לפרוע ולא יהי' מעילה.

ובספר חידושי רבנו חיים הלוי פ"ח ממעילה כתב לבאר בהא דמן הדין פועל שעושה בשל הקדש הי' אוכל ואין כאן משום מעילה, וביאר הגר"ח דכל שיש לו זכות אכילה אין כאן מעילה כלל ע"ש בכ"ד, והחזו"א השיגו מהא דאמרו הקדש מתחלל על המלאכה אלמא דבעינן לדין חילול ונקט שם החזו"א דאף לב"ע דאין הקדש מתחלל על המלאכה הוא מדרבנן אבל מה"ת מודה שמתחלל ומבואר כן בקר"ס פ"ח ממעילה וברש"ס פ"ד דשקלים בשם הרא"ש, ומאידך מד' השיטה מקובצת כריתות ו. בהשמטות אות ל"ד נראה דאף לרע"ק דהקדש מתחלל על המלאכה הוא מדין לב ב"ד מתנה עיש"ה, וע"ע בקר"א מעילה יד. שכתב דפלוגתא דב"ע ורע"ק הוא בחפצי הקדש שלא ניתנו להוצאה אבל מעות לכו"ע נותנים אותן לשכר המלאכה שע"מ כן הקדישן. [ובשיעורי רח"ה ב"מ פ"ז כתב דשיטת תוס' דאיסורא דהקדש אינו מדין גזל ורק חיובא דמעילה הוא מדין גזל עי"ש, ועיין לק' נא: תוד"ה השותפין].

ובמה שהוכיח המאירי מהא דנותנין לאומנין מתרומת הלשכה אלמא דאין בזה מעילה, התוס' במעילה יד. סוד"ה בונין פי' דזה מדין לב ב"ד מתנה עליהם ומבואר דאין כח לגבות תשלומי הקדש, ויתירה מזאת מבואר ברש"י שם ד"ה מ"ט שאין הקדש יכול לקנות דבר חולין במעות הקדש דנמצא המוכר מועל, ועיין באור גדול החדשות סי' ה' מה שהאריך בד' המאירי.

וכ"ז באופן שהחיוב הוא מחמת ההקדש, אבל הדיוט שנתחייב והקדיש נכסיו בודאי גובין מהקדש וכדאיתא לעיל לג: ואין בזה מעילה דאינו נוטל מן ההקדש אלא מן החייב לו.

ובדבר קו' הגר"ח בהא דממעטינן אכילת פועל מהקדש ותיפו"ל משום מעילה עמד בזה הריטב"א בב"מ פ"ז: [ומבואר ג"כ דלא ס"ל כיסוד הגר"ח, וכן נתבאר מד' רש"י ותוס' במעילה] ותי' דאיצטריך כשהתנה שלא יחול עליה הקדש אלא בדמיו וכההיא שאמרו בונין בחול ואח"כ מקדישין. וכתב בקובץ ביאורים סו"ס כ' בביאו"ד דמקדיש את החפץ לדמיו, וכתב דלדבריו ניחא ג"כ קו' המאירי דאיצטריך קרא למעט בכה"ג שאין בו קדושה, וכתב הקו"ב דהמאירי מיאן בתי' זה דס"ל דבכה"ג לא מיפטר.

בחי' ר' ראובן סי' ד' הרחיב בגדר פטור שור הקדש ועכו"ם האם הפטור בחפצא דהקדש ועכו"ם או במה שההפסד הוא להקדש ועכו"ם, וכן להיפוך לרשב"מ דבנגח שור הקדש חייב נז"ש האם זה תליא בהפסד ההקדש עי"ש, וע"ע לק' מש"כ בד' הבעה"מ. והעירוני עוד מד' המהרש"ל ברש"י לעיל ו: דפטור מזיק הקדש הוא מגדרי מעילה ובקרקעות חייב עש"ה ומבואר דלא תליא בממון הקדש אלא באיסור.

הקשה בכ' הגר"ח [בדף יג:] למ"ל קרא למעט הקדש מנזיקין תיפו"ל שאין שם בעלים שיתחייב בנזקין, ותי' דהו"א דהגזבר יתחייב מדין שומר ואע"פ שאין שמירה להקדש כ"ז הוא שמירת גופו אבל לחיוב נזיקין איכא וע"כ איצטריך קרא למעטו דשור הקדש פטור, ולכאו' בדבריו למדנו יישוב לקו' המאירי דל"ש כאן מעילה דהרי גובה מהשומר, אך ז"א דאכתי תיקשי בשור תם שגובה מגופו וצ"ת אם יש בד' הגר"ח יישוב על שור תם וקרא דרעהו כתיב בתם וזה תליא בגדר דין הגבי' משומר בשור תם וכמשנ"ת לעיל בהרחבה ודו"ק.

בדין שאר נזקין האם פטורים בהקדש דעת רש"י ותוס' לעיל ו: דכל הנזקין פטורין בהקדש. ובראשונים שם דרשו מקראי לפטור שו"ר בהקדש, ובגיטין מט. כתבו התוס' ב' תירוצים בדין שאר נזיקין וכן דנו הראשונים בפ"ק, [ויעויין בהמשך מד' בעה"מ] ובאדם המזיק הביאו תוס' דרשא דכי יאכל פרט למזיק דכתיב בתרומה וילפינן קדש מיני', אלא שכתבו דהתם למיפטר מחומש וליכא קרא למפטרי' מקרן ואדרבה אמרינן בהשואל דקרן חייב ודחו דהוא מדרבנן בש"ך סי' ס"ו ס"ק קכ"ו נקט בשיטת הרמב"ם דאף הפושע חייב בהקדש ובתומים סי' ס"ו ס"ק ס"ז נקט דפטור, ועיין בהגר"א סי' ש"א ס"ק ד' דמדמה פושע למזיק, ובנזקי בהמתו כ' המנ"ח מ"ע נה [ד] דפטור אף מדרבנן, ומ"מ כתב המנ"ח דמשלמת מה שנהנית וכ"כ באו"ש פ"א מנ"מ ה"ב בחי' הגרשש"ק סי' ה'.

כתב המנ"ח מ"ע נא [ה] דשור הקדש שהזיק או שהוזק ואח"כ נשאל על הקדשו פשוט דחייב. ויל"ע דלא הי' מוטל עליו לשומרו ועיין בתוס' ריש פרקין, ועוד דן שם דנימא דכיון דאי בעי מתשיל הוי בכלל רעהו וכדדרשינן בבל יראה, אך כתב דבשור תם כ"ז שלא נשאל א"א לגבות וצ"ע.

במשנה, שור של ישראל שנגח לשור של כנעני פטור

ובדין אדם המזיק לעכו"ם כתב המש"ח פ' אמור עה"פ ומכה בהמה ישלמנה דחייב ופי' דע"כ מכה בהמה לא נאמר בפרשת משפטים, דפרשת משפטים לישראל נאמרה כמו שדרשו לפניהם ולא לפני עכו"ם אבל מכה בהמה נאמר אף בנכרי, ותי' בזה קו' הראשונים בפ"ק למאי איצטריך קרא דמכה בהמה דאדם המזיק חייב והא נילפי' משאר נזקין ותי' דאיצטריך קרא למזיק עכו"ם, וכ"כ החזו"א סי' י' ס"ק י"ד להוכיח מתשובת הרא"ש הובא בטושו"ע סי' שע"ח ס"ט דאדם המזיק גוי חייב ועמנ"ח מ"ע נ"א [ח] שנסתפק בזה ועי' חי' הגרשש"ק סי' ה' ס"ק ב', ויעויין עוד לק' לח.

במשנה, ושל כנעני שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם

כתב הרא"ש בפ"ק סי' י"ט דאין מוציאין מן הנכרי אלא בעדים כשרים. וכתב המנ"ח מ"ע נ"א [ח] דנמצא דממונו חמור מגופו דגופו נידון בע"א ובדיין אחד וממונו בעינן שני עדים, והוכיח מהנמוקי יוסף ביבמות [ד:] מדפי הרי"ף דממונו ג"כ א"צ שני עדים, ויעויין אבן האזל פ"ח מנ"מ הי"ג אות ב' מש"כ בזה.

כתב המנ"ח מ"ע נא [ח'] דכיון דמשלם נז"ש ה"ז משלם מן העלי' ואין בו דין יוחלט השור.

ביפ"ע הביא תוספתא פ"ד ה"ב דלת"ק דין כנעני שוה לשל ישראל דתם משלם ח"נ ומועד משלם נ"ש ועי"ש.

בגמ', ר"ש בן מנסיא אומר וכו' ושל הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם

הפנ"י לעיל ו: בד"ה בתוספות כתב דמשלם מן העלי', וכ"מ בתוס' ז. ד"ה ורבי, וכן מתבאר בסוגיין דקאמר הכל היו בכלל נז"ש, אולם החת"ס בגיטין מט. כתב דגובה מגופו ויעוי"ש בתוד"ה ור"ע.

התוס' לעיל ז. ד"ה ור"ע כתבו דלרשב"מ אדם המזיק הקדש חייב ומ"מ בבור פטור, ובגיטין מט. בד"ה ור"ע כתבו דבין אדם ובין בור פטור [ועי"ש מהרש"ל] ובתורא"ש שם כתב דכשם דדריש רשב"מ רעהו להחמיר על הקדש דהדיוט שהזיק של הקדש חייב נז"ש ה"נ בבור דדריש מי שהמת שלו יצא הקדש שחייב אף על כלים בבור.

בגמ', ואי רעהו לאו דוקא וכו'

הקשה התורע"א א"כ יקשה מדוע הדיוט שנגח של הקדש משלם נז"ש, וקדמו התור"פ [הובא בשיטה מקובצת] וכתב דעדיפא מינה פריך.

בגמ', אלא אמר ריש לקיש הכל היו וכו'

יעויין פירש"י ותוס' ובבעה"מ פי' בכל נזקין שבעולם דכולהו כי שדית בור ביניהו אתיין וכו' והשיגו המלחמות דתליא בפלוגתא דפ"נ ממונא או קנסא, והוא פלוגתת רש"י ותוס' לעיל ה: ועוד השיג המלחמות דבור פטור בהקדש כדדרשינן והמת שלו, א"כ ליכא למילף מבור, ובדעת בעה"מ י"ל דס"ל דאין זה פטור בהקדש אלא דאין המת שלו, וצ"ע בד' המלחמות דנקט דהוא פטור בהקדש, וכדברי המלחמות מבואר בתוס' ז. ד"ה שור, וקשה כנ"ל דה"ז פטור באין המת שלו וכמבואר בתוס' בדף י. ד"ה שהשור שכל שאין המת שלו פטור. וביותר ילה"ע דהרמב"ן בגיטין נ"ג פי' בטעמא דכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין דאע"ג דמזיק הקדש פטור הכא דהחיוב לבעלים לא שייך פטור הקדש, וא"כ ה"ה בשור פסוהמ"ק אין פטור הקדש, ועיין בחי' ר' ראובן ובחי' רא"ל.

ונפ"מ עוד בזה דאי מדין פטור הקדש פטור אף בנזקין משא"כ אי מדין שאין המת שלו חייב בנזקין, ובחש"ל לקמן נג: עמד בזה דנזקין ליכא למעט מוהמת יהיה לו ומש"כ שם מד' הר"מ בהל' נז"מ דנראה דבנזקין חייב, הערוני דברמב"ם פ"ו מחו"מ הט"ז מבואר דפטור, ובשיטה מקובצת נג: הביא מהגליון דחייב בנזקין ועפנ"י שם ומרומי שדה דף ז.,

וילה"ע עוד בזה דהקובץ ביאורים סו"ס כ' כתב דאי ילפינן מפסוהמ"ק מבואר דפטור הקדש הנלמד מרעהו תליא בקדושה ולא בממון גבוה ודלא כמש"כ לעיל מהריטב"א, ולהנתבאר לדעת בעה"מ באמת לא ילפינן משם פטור הקדש.

העירוני במאי דאר"ל הכל היו בכלל נז"ש והיינו אף שור תם כמו שנראה ברש"י וכ"ה להדיא בראב"ד [הובא בשיטה מקובצת] והרי למ"ד פ"נ קנסא אדרבה בלאו קרא הי' פטור דבחזקת שימור קאי. וי"ל עפ"מ שיסדו דמן הדין שור תם הי' חייב ואין פטור משום דבחזקת שימור דאין זה שימור גמור והרי שו"ח חייב על פשיעה זו, אלא דמדאמרה תורה דשור תם משלם ח"נ אלמא דאין חיוב על נגיחת תמות דדרגת שימור זו פטרה תורה, והא דחייב ח"נ הוא קנס [ובעזה"י יתבאר עוד לק' לט. בתוד"ה אין ביסוד זה] וע"כ שפיר קאמר דבלאו קרא הי' חייב נז"ש ודו"ק ובמחנ"א דיני אונאה סי' ג' [הובא ברע"א חו"מ סי' רל"ב סעי' י"ב] הביא רמב"ן לענין מקח טעות דסתם שוורים לאו בחזקת שימור, ותמה ע"ז המחנ"א דאדרבה סתם שוורים בחזקת שימור, ולהנתבאר ניחא דרק כלפי חיוב תמות פטרה תורה, וע"ע בזה לעיל ה: תוד"ה שכן שכתבו דשוורים בחזקת שימור אף לולי קרא דקרן משלם ח"נ עיש"ה, וע"ע מש"כ לק' מה. להוכיח ממשנה דשו"ח חייב על היזק שור תם אלמא דהוא פשיעה.

רש"י ד"ה דא"כ

דליכא למימר והועד בבעליו

ובתור"פ [הובא בשיטה מקובצת לח.] כתב ע"ז מיהו קשה דהא לקמן גבי יתומים חייב לפי שמוטל על האפוטרופוס לשומרו והועד בבעליו קרינן בי' כדפ"ל עכ"ד, ולכאו' כוונתו דה"נ האיכא גזבר [וכמשנ"ת לעיל] דמוטל עליו לשומרו ועקה"י סי' י"ד אות ה' מש"כ עפ"ז בגדר גזבר.

ילה"ע דהא משכח"ל כשהועד אצל הדיוט והקדישו, וי"ל דרשות משנה וחזר לתמותו וכדלקמן ל"ט, וי"ל עוד דאף למ"ד רשות אינה משנה, היינו דמה שהועד ביד מוכר יש כאן העדאה ביד לוקח משא"כ ביד הקדש אין כאן קיום והועד בבעליו, ודו"ק היטב.

ולפ"ז כל שור ההפקר הו"ל תם דאין כאן והועד בבעליו, ובחזו"א סו"ס ט' כ"כ מטעם אחר דהו"ל רשות משנה.

וכי יגוף שור איש

וכ"ה ברשב"א דמהך קרא ממעטינן שור הקדש וכ"כ תוס' לקמן נג: ד"ה איפוך, אולם בדף סג. כ' התוס' בד"ה רעהו דאין למעט הקדש מאיש דאיש הוא לשון זכר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף