מראי מקומות/בבא קמא/כב/ב

מראי מקומות בבא קמא כב ב

בגמ' סיפא חנווני חייב כ' התר"פ (הובא בשיטה מקובצת בע"א) דסיפא מיירי בדלא אפיש בטועני', וכתב דאי אפיש בטועני' יש לחייבו משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

בגמ' בשלמא למ"ד אשו משום חציו משו"ה פטור מבואר דלמ"ד אשו משום חציו יש חיוב מיתה ע"ז ופטור מדין קלב"מ, כן הוכיחו תוס' בסנהדרין עז. ד"ה סוף, ועי' להלן.

קלב"מ במעשה אחד

הקשה הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) בעבד כפות לו וגדי סמוך לו מ"ט פטור משום קלב"ם והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו של עבד וכדאמרי' באלו נערות בגונב כיס של חבירו בשבת שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת וכ' דלמסקנא דהצית בגופו של עבד ניחא, והו"מ הש"ס לומר ולטעמיך. ובשעה"מ סופ"ג מגניבה (ד"ה עוד) כ' בשם שיטה כ"י לתלמידי הרשב"א שכתבו וז"ל ואפי' נשרף הגדיש קודם שהגיע לגופו של עבד דהו"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו קודם שהמית שהוא פטור עכ"ל, ובשעה"מ שם מבואר דטעמם דכל השו"ט בעקירה צורך הנחה הוא בב' מעשים, אבל כל שהוא מעשה א' ה"ז פטור, ובאחיעזר סי' י"ט אות ד' מתבאר טעמא דמילתא משום דדנים על מעשה זה כאילו עשאו אחר וכמו שביאר הרע"א בדברי תוס' בגיטין נב:, והק' השעה"מ מגמ' כתובות לא. דאר"א בזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' פטור משום דעקירה צורך הנחה, ותיפו"ל שהוא מעשה אחד, וכן הק' מלק' ע: בזרוק גניבותיך לחצירי ותיקני לי חצרי ושו"ט התם בחיוב שבת וחיוב מכירה באים כאחת, ותיפו"ל כיון שע"י מעשה אחד הוא יש לפוטרו, ועוד הק' מירושלמי דמקשי במדליק את הגדיש בשבת מ"ט פטור משום קלב"מ הא בשיבולת הראשונה נתחייב מיתה, וא"כ שיתחייב על השאר ממון, ולדברי תלמידי הרשב"א הא מאחר שע"י מעשה א' נתחייב יש פטור קלב"מ, וכתב דלכן נראה לו עיקר כדברי הרשב"א ותוס' שאין בזה פטור קלב"מ, ועי' באחיעזר סי' י"ט אות ז' ואמר"מ סי' ל' אות ז' ואפק"י ח"ב סי' ל"ז (ד"ה שבתי) בישוב קושיות השעה"מ, וע"ע להלן בתוד"ה והיה משנ"ת בזה.

בדבר הרשב"א בפטור רודף

ותי' הרשב"א דמשעת הצתת האש בגדיש הו"ל רודף, והו"ל רודף ששיבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם שהוא פטור. - ובדברי הרשב"א נתקשו טובא האחיעזר סי' י"ט אות ד' והאו"ש פ"א מרוצח ה"ח חי' הגרשש"ק סי' כ"א אות ג' קו"ש ח"ב בציוני דברים ואמר"מ סי' ל' אות י' דממ"נ כשם דלריו"ח ניח"ל דיש קלב"מ משום רודף ה"ה לר"ל יהא קלב"מ משום רודף, וכתב דמוכרח דרודף בגרמא אין לו דין רודף, ועמשנ"ת בזה להלן דלריו"ח חשיב רודף ע"י מעשה ויש לו עונש מיתה משא"כ לר"ל הוא רק משום הצלת נרדף ואין בזה פטור קלב"מ, [ובמנ"ח מצוה נ"ו [י] כ' דלר"ל ה"ז כגרמא רחוקה ולא ניתן להצילו בנפשו], עוד הק' האחיעזר והאמר"מ סי' ל' אות ב' ממ"נ הא כשנשרף העבד כבר אינו רודף, ואי משום דבשעת ההדלקה הי' רודף, וכל שהוא ע"י מעשה א' ה"ז פטור, א"כ מעיקרא לא תיקשי קו' הרשב"א דמאחר שחייב מיתה על מעשה זה ע"כ פטור מן הממון [וכדברי תלמידי הרשב"א] ובברכ"ש סי' י"ט אות ב' ביאר דמיירי כשא"א לכבות האש, ואעפ"כ מיפטר משום רודף, כיון דמעשה ההבערה הוא מעשה רדיפה ארוך, וכשם דהעושה מעשה שמתחייב מיתה יש לו פטור קלב"מ כל זמן עשיית המעשה, א"כ ה"נ על מעשה זה מתחייב מיתה משום רודף, ומה לי אם המיתה באה לבסוף או בתחילה, ואכתי לא נתיישב בדבריו דא"כ אף לר"ל הוי רודף, ונתבאר לעיל דלר"ל הו"ל גרמא, ואין פטור קלב"מ.

והאחיעזר ביאר דהרשב"א ס"ל דלא אמרינן בקלב"מ כאילו עשאו אחר וכמשנ"ת, אלא דמ"מ על מעשה זה שמתחייב מיתה א"א לחייבו ממון, וא"כ לריו"ח דחיובו משום ההבערה כיון דנתחייב מיתה א"א לחייבו ממון, אבל לר"ל דחיובו משום ממונו, א"כ אע"פ שבשעת ההדלקה הו"ל רודף מ"מ אח"כ יתחייב על אשו משום ממונו, ויעויין כעי"ז באמר"מ שם באותיות ו' י' י"ט, ועמש"כ להלן בתוד"ה והיה בדרך אחרת.- ועדיין מקשים בדברי הרשב"א דממ"נ בשעה שנדלק אינו רודף, והרדיפה הוא קודם ההדלקה, וחיוב ממון הוא על ההדלקה עצמה, וכיו"ב מקשים ברודף אחר נערה המאורסה, הרי משהערה איפגימא, ואעפ"כ ניתן להצילו בנפשו בשעת הביאה, וע"ע להלן. – ולפ"ז אין ראי' משמעתין דיש חיוב מיתה באשו משום חציו, די"ל דחיובו הוא מדין רודף, ורודף הוא אף ע"י גרמא, והא דלר"ל חייב אין זה משום דלר"ל אשו לא משום חציו, אלא דלר"ל יש חיוב משום ממונו, וע"ע להלן.

וכ"ז דלא כתוד"ה והיה דאף למ"ד משום ממונו אין לחייבו אם הדליק אש כשהי' פטור קלב"מ, וכפשנ"ת דלתוס' קלב"מ הוא כאילו עשאו אחר וא"א לחייבו ע"ז, ולדבריהם צ"ל הא דלר"ל לא מיפטר מטעם רודף, הוא מטעמים אחרים הנ"ל או דאפשר להצילו ע"י התרת הכפיתה, או דרודף בגרמא אינו פוטר מממון וכמשנ"ת, ובעזה"י יתבאר בתוד"ה בגדי האם מיירי בשמעתין ברודף.

בגמ' אילו קטל תורי' עבדא עפרש"י ותוס', ובחי' מרן רי"ז הלוי פ"ג מרוצח (ד"ה והנה בדף) הק' דהלא זהו מילתא דפשיטא דאי משום ממונו ליכא קלבד"מ, ומה צורך להביא ראי' ע"ז משור, ויעוי"ש מש"כ לפרש ע"פ הסוגיא בדף מ"ג דכוונת הגמ' לומר שאין חיוב דמים באש, וסבר דה"ה בשור אין חיוב דמים אף בכה"ג דליכא קנס, ויעוי"ש שביאר דזהו כוונת רש"י.

באחיעזר ח"א סי' י"ט אות ג' דן ברודף ע"י גרמא האם יש לו דין רודף, והביא להוכיח משמעתין דמאי מדמי לקטל תורי' עבדא הא שאני הכא דאע"ג דסבר ר"ל דאין חיוב חציו מ"מ הא הו"ל גרמא, ודחה די"ל דאע"ג דניתן להצילו בנפשו מ"מ אין בזה דין קלב"מ, דהיינו דדינא דקלב"מ הוא משום חומר העונש, אבל ברודף בגרמא הוא רק מדין הצלת הנרדף, ונתקשה בסב' בזה, ויעויין באמר"מ סי' ל' בהגה שהרחיב בזה, וע"ע אפק"י ח"ב סי' מ' ואב"ע פ"א מרוצח ה"ו. וע"ע באבן האזל פ"א מרוצח ה"ט שהביא בשם הגר"ח שהוכיח דרודף נהרג משום חיובא דרודף ולא משום הצלת נרדף מהא דרודף פוטר בקלב"מ, ולקלב"מ בעינן חיוב מיתה. (ועמש"כ בכתובות (עמ' ח') האם בעינן חיוב מיתה לקלב"מ, או"ד דכל שהותר דמו יש קלב"מ) ושוב כ' באחיעזר דלא ניתן להצילו בנפשו דהבא להציל את העבד יתיר כפיתתו, אכן הקשה ע"ד הרשב"א (הובא לעיל) דפי' שמעתין מדין רודף, וע"ע בחזו"א (אהע"ז סי' קל"ה לדף לא. אות ה') דכתב דבודאי רודף דגרמא יש לו דין רודף וראי' ממוסר, והכא בהכרח דלא הוי רודף שאפשר להציל ע"י כיבוי האש או להתיר הכפיתה, וע"ע בחי' ר' ראובן סי' י"ג שכתב דרודף בגרמא אין חיוב להורגו אלא רשות, וראיתי מובא שקדמו הגליא מסכת חיו"ד סי' ה', וביאר בזה ד' הגמ' בברכות דף ס"ב דא"ל רודף אתה ולא הרגו משום שלא הי' שם רודף בידים, ולכאו' הן הן הדברים דרודף בגרמא אין חיוב רודף אלא רשות, והמצוה והחיוב להרוג רודף הוא משום חיובא דרודף [וכן דקדקו מהר"מ פ"א מרוצח ה"ט דעובר הרודף אין חיוב להורגו דהתם אין חיובא דרודף וכמו שביאר הגר"ח עי"ש] והעירו מד' המאירי לק' קיט. שכתב דבמסור מצוה להרגו ולא רשות, והרי אינו בידים.

בגמ' כשהצית בגופו של עבד הק' הרשב"א מ"ט פטור על הגדיש הרי כבר נשרף העבד אטו מי שנתחייב בנפשו ואח"כ קרע שיראין של חבירו מי לא מתחייב, ושריפת העבד לאו צורך שריפת הגדיש ותי' דמיירי שנשרף הגדיש קודם שמת העבד עיי"ש, וק' דהדק"ל דקדם חיוב הממון ובכה"ג דעת הרשב"א שיש לחייבו, ופי' האמר"מ דבשעת שריפת העבד נשרף הגדיש, וכל משך הזמן שהולך ושורף חשיב מעשה רציחה דמתחייב משום רציחה ופטור משום קלב"מ, וכ"נ באחיעזר סי' י"ט סוף אות ה'. ויעויין היטב בחי' הרשב"א הנדמ"ח שיש תוספת דברים ולא נדפס בשיטה מקובצת ובחי' הרשב"א, וז"ל דכל שעתא ושעתא חשבינן לי' רודף עד שמת העבד עכ"ל, ומבואר דפטורו מדין רודף, והיינו דעד כאן לא סברינן דאין רודף לר"ל באש משום דהוא גרמא, אבל הכא דהוא בידים הו"ל רודף, ולכאו' משמע דבכל שעת הרדיפה יש פטור קלב"מ, אע"פ דאין כאן הצלת נרדף, [ודוח"ל דמיירי שאוחז בכל שעה בגופו של עבד, דהרי מיירי שהגדיש נשרף עמו א"כ כבר יש כאן דליקה] וכבר נתבאר לעיל דכן מוכח מבא על הערוה דאע"פ דבשעת ביאה כבר לא יועיל הריגת הרודף אעפ"כ אית לי' דין רודף, א"כ ה"ה הכא, ולפ"ז שוב י"ל דאליבא דריו"ח חשיב רודף כל שעה ודלא ככל משנ"ת ודוק.

ובשעה"מ (שם) הביא לתלמידי הרשב"א שכתבו וז"ל ואפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור הא למה זה דומה לזורק חץ והלך וקרע שיראין של חבירו אחר שהמית שהוא פטור עכ"ל, ואזדו לשיטתם דס"ל דכל שהוא ע"י מעשה א' לעולם פטור, וזהו שיטת תוס' בד"ה והיה דהואיל וע"י מעשה א' בא הכל ה"ז פטור, והתוס' לשיטתם דבקלב"מ אמרי' דכאילו עשאו אחר ע"כ לעולם פטור מן הממון על מעשה זה וכמשנ"ת. – ומש"כ דתלמידי הרשב"א כשיטתם יעויין בשיטה מקובצת לק' ע: (ד"ה כמאן) בשם תוספי הרא"ש ז"ל דמחלק בין קדם החיוב מיתה דבזה לא מתחייב אח"כ בממון, לבין קדם החיוב ממון דמתחייב אח"כ במיתה.

ובעיקר קושיית הרשב"א תי' התרומת הכרי סי' שצ"ב (ד"ה וכן) דיש לפטור מדין עקירה צורך הנחה, ואין חילוק בין קדם חיוב הממון לבין קדם חיוב המיתה, ולדבריו ניחא ג"כ קו' הרשב"א לדעת ריו"ח בהדליק את הגדיש מ"ט מיפטר משום קלב"מ והא קדם חיוב הממון, דיש לפטור מדין עקירה צורך הנחה, ותמה ע"ז מאד האמר"מ סי' ל' אות כ"ו דעד כאן לא אשכחן עקירה צורך הנחה אלא במלאכת שבת דהעקירה היא מצורך המלאכה משא"כ הכא, והארכנו בס"ד בכתובות (עמ' לא) בזה, ויעוי"ש דדעת הרשב"א בכתובות שם ובגיטין נב: דבעינן שיהא העקירה חלק מהמעשה המחייב ואשה"ט כשיטתו, שו"ר כן בחי' הגרשש"ק סי' כ"א אות ג'.

בגמ' דקלב"מ מבואר דאם בשעת חיוב המיתה נתחייב בממונו המזיק יש פטור קלב"מ, ויש ללמוד מזה דאם שורו הזיק בשעה שנתחייב מיתה הרי הוא פטור, וכ"ה בהפלאה כתובות לב. בתוד"ה דאין, וברע"א לעיל ד. (לענין כופר) ובחזו"א סי' ג' ס"ק א' (ד"ה שם ותנא), אמנם האמר"מ סי' ל' אות כ"ד נקט בפשיטות שאין פטור קלב"מ בכה"ג (ועמש"כ בכתובות עמ' מג) ולדבריו הכא שאני דבעינן שיהי' מבעיר את הבערה וע"י קלב"מ אין כאן מבעיר, וצ"ע דכ"ז ניחא בשיטת תוס', אבל בשיטת הרשב"א דס"ל דלא אמרי' דע"י קלב"מ אין כאן מבעיר, דהרי אם שרף אח"כ חייב, ובהכרח דפטור קלב"מ פוטר מן הממון.

בגמ' א"ה מאי למימרא הק' השיטה מקובצת בשם תלמידי ה"ר ישראל ז"ל לדברי תוס' [ותלמידי הרשב"א] הא איצטריך לאשמועינן שיש כאן פטור קלב"מ ואינו קרוי שני מעשים.

חיוב מיתה באשו משום חציו

בהא דמבואר בשמעתין דיש חיוב מיתה על אשו משום חציו וכדהוכיחו תוס' בסנהדרין עז., הנה בחידושי הר"ן בסנהדרין עז: כתב בשם ה"ר דוד ז"ל בשם רבותיו בעלי תוספות שאין חיוב מיתה באשו משום חציו, וק' משמעתין, והנה בחי' מרן רי"ז הלוי פ"ג מרוצח הי"ב (ד"ה והנה בדף) אדרבה דקדק מהגמ' דרק בסמוך בדברי ר"ל שהצית בגופו של עבד קאמר קלב"מ משמע דעד השתא אין הפטור משום קלב"מ, וביאר הגרי"ז דיש דין מיוחד דמכה אדם פטור מדמי הנהרג וילפינן לי' מדרשא דתנא דבי חזקי' מקיש מכה אדם למכה בהמה (ועמשנ"ת בסנהדרין עט.) אלא דכ"ז בדאתינן עלה מדין חיוב אדם, אבל יש לחייב מדין ממונו, ואשר ע"כ לר"ל דס"ל דיש חיוב מדין ממונו, ע"כ בעינן לפטור קלב"מ, אבל לריו"ח לפ"מ דסבר הש"ס השתא שאין חיוב מדין ממונו א"כ א"צ לדין קלב"מ אלא דאין חיוב דמי הנהרג, וכתב הגרי"ז דלפ"ז י"ל דאין חיוב מיתה באשו משום חציו, ותי' בזה ד' הר"ן הנ"ל ועי"ש עוד. ולא נתבאר בדברי הגרי"ז מ"ט פטור על הגדי, ונראה כוונתו דפטור על הגדי משום שהי' לו לברוח, וכסוגיית הגמ' לק' מג:, עי"ש ברש"י ד"ה עבד, וע"ע משנ"ת לעיל דלדברי הרשב"א אין ראי' משמעתין דיש חיוב מיתה באשו משום חציו, וכ"כ המנ"ח מ"ע נ"ו [י] ונקט כן בשיטת הרמב"ם, והגרי"ז נקט בדעת הר"מ דחייב מיתה, ולדברי הרשב"א י"ל דהוא מדין רודף, אבל לא חשיב מעשיו, וע"ע באבן האזל פי"ד מנ"מ ה"י (ד"ה והנה דברי) מש"כ בישוב שיטת הר"ן די"ל דא"צ חיוב מיתה, ואף בהורג ע"י גרמי כיון שיש אסון ה"ז פטור מממון, ולענין נזקין הרי זה חשיב אדם המזיק דהרי חייב בד' דברים, ובעיקר ד' הר"ן י"ל דס"ל דלמסקנא הדר בי' הש"ס וכמשנ"ת להלן כג. מס"א ברש"י.- ע"ע חלקת יואב חו"מ סי' ז' דנקט דאין חיוב מיתה באשו משום חציו ומ"מ יש פטור קלב"מ מתד"ח דכל הכאה שחשיב אדם לענין חיוב ממון ה"ז נלמד מדרשא דתד"ח, ויעויין כעי"ז באבנ"ז או"ח סי' שפ"ט אות ד' בתשובה לחלק"י (נדפס גם בסו"ס אגלי טל החדש סי' ק"ז).

בתוד"ה והיה ופי' רשב"ם דגדי נמי היה לו לברוח והובא פי' זה ברש"י לק' סא:. – כתב החזו"א סי' ח' ס"ק ט' ומצינו עוד בדבר דלא הוי אונס ופטור משום דלאו שם מזיק עלה וכו' וכן י"ל בגדי סמוך לפרשב"ם כ"ב ב' וכן הניח גחלת על לב עבדו כ"ז א', ואפשר דהני חשיבי אונס עכ"ד, מתבאר דיל"ד האם הטעם דהי' לו לברוח הוא דלא חשיב מעשה דידי', או"ד דהוא פטור אנוס, וילה"ע מהא דמבואר בשמעתין דבעבד סמוך לו אין פטור קלב"מ כיון דאינו חייב מיתה על העבד, ואי נימא דהפטור הוא משום אונס, א"כ אתינן לנידון הרע"א בכתובות ל: האם בחייבי מיתות אונסים יש פטור קלב"מ, והארכנו בכ"ז בסנהדרין סי' ב'. – ובמאירי (הובא בשיטה מקובצת) כ' בזה"ל שהרי מטבעם לברוח מן המזיק וכו' והוא הוא שהזיק בעצמו ואין המדליק חייב שהיה לו להעלות על לבו שיברח כמו שהי' ראוי לו מצד טבעו עכ"ד, וע"ע מש"כ בסו"פ.

בא"ד וההוא דסוף פרקין וכו' ושור כפות ובמאירי (הובא בשיטה מקובצת) כ' דמיירי שהניח על גבו בענין שאינו יכול לסלקו, ודעת ה"ר ישעי' והתר"פ ז"ל דלברוח יש לו דעת ולסלקה אין לו דעת.

בא"ד גדי סמוך לו ועבד כמו שאמר ברישא שהי' סמוך לו פטור כ' המהרמ"ש ולא מיירי אהך בבא [אלא אבבא דרישא] רק הגמרא מקצר המשנה עכ"ד. ויעויין בהמשך התוס' שכתבו ולפי' ר"ת ורשב"ם א"ש הא דנקט גדי ולא נקט גדיש.

בא"ד ור"ת מפרש וכו' דפטרינן טמון באש הרע"א לק' סא: נתפלא מאד על דבריהם דהא מסקינן בשמעתין דמיירי בהצית בגופו של עבד וא"כ הוי כהדליק בתוך של חבירו דלית בו דין טמון, והוסיף ואף אם נפרש בעבד שלו מ"מ י"ל כיון דאין לו רשות להדליק עבדו הוי כמו הדליק בשל חבירו וצל"ע. – ע"ע במנ"ח מצוה נ"ו [ז] מש"כ דלדברי תוס' מבואר דאליבא דאמת חייב אף בדבר שאין דרכו להיות בגדיש, וכתב דדעת הר"מ פי"ד ה"י אינה כן עי"ש, וכ"כ החזו"א סי' ו' ס"ק ט' (ד"ה ודברי) עי"ש. – ובעיק"ד ר"ת העיר כיון דר"ת ס"ל דבגדי לא אמרי' הי' לו לברוח א"כ אין הכפיתה גורם כלום בהיזק ומהיכי תיתי יחשב כטמון לפטור, ותי' דמ"מ גזה"כ לפטור המשונה כגזה"כ לפטור טמון, א"נ דמודה ר"ת דעל הרוב הוא בורח, ושפיר יש לייחס הנזק לכפיתה.- ע"ע מש"כ לק' כג. ללמוד מדברי תוס' בגדר פטור טמון.

קלב"מ בשעת הבערת האש וכריית הבור

בא"ד הואיל וע"י מעשה אחד בא הכל עמש"כ בגמ' שכן דעת תלמידי הרשב"א הובא בשעה"מ, ודעת הרשב"א דלמ"ד משום ממונו יש לחייב בזה ולא אמרי' דע"י מעשה א' בא הכל, ונתבאר דהתוס' לשיטתם בגדר קלב"מ דהוא כאילו עשאו אחר, וכמו שביאר הרע"א בתשו' קס"ד, ומזה למד האמר"מ דהחופר בור בשבת יפטר על נזקיו, ובברכ"ש סי' י"ז אות ו' כתב דכ"ד תוס' הוא באש, אבל בקנה שור בשעה שנתחייב מיתה אין פטור קלב"מ דאין קניית השור תנאי בחיוב התשלומין, וע"י קלב"מ א"א לומר שאין זה שורו, משא"כ באש דאף לר"ל החיוב הוא על הבערתו, דע"י ההבערה חל עליו דין שחייב משום ממונו, ושפיר י"ל דכל שיש פטור קלב"מ דנים כאילו עשאו אחר ופטור, ועי"ש עוד באות ז' מש"כ דבור דמי לשור ולא יהא פטור קלב"מ בחפר בור בשבת, ועמשנ"ת בזה לעיל ע"א באופ"א, ובחזו"א סי' ב' סוס"ק ב' נסתפק האם כוונת תוס' בנפל הגדר ברוח מצוי' ואעפ"כ חשיב כלו לו חציו (וכמשנ"ת בדף כג.) ומיירי שלא הי' לו שהות לגודרה וחיובו על ההדלקה, או"ד דאף בכה"ג שהי' לו לגודרה מ"מ כיון שהחיוב לגדור הוא מחמת שהדליק והשתא לא קעביד מידי יש פטור קלב"מ. ובחזו"א (אהע"ז סי' קל"ה לדף ל"א א' ס"ק ה') הק' בדברי תוס' מה טעם לא יתחייב אח"כ על שהי' לו לגודרה, וכתב דכ"ד תוס' במדליק בגחלת שאינה שלו, ואילו לא הי' מתחייב בנפשו הי' חייב לסלק היזקו, והשתא שנתחייב בנפשו פטור מלשלם היזקו, ומתבאר מדברי החזו"א דיש לחייב על אשו משום ממונו אע"פ שלא הבעירה, וע"כ בגחלת שלו יתחייב, ועמש"כ בזה לעיל ע"א. ויעויין מנ"ח סוף מצוה נ"ו שדן במדליק אש בשבת ודלק לאחר שבת האם חייב, ולא הביא מדברי תוס' והרשב"א.

וע"ע בחי' הגרשש"ק סי' כ"א אות ד' שכתב ללמוד מדבריהם דעשה בור בשבת יפטר, וכתב דלשונם אינו מורה כן, ומשמע דהכא הפטור הוא אף על מה שהאש שרף דחשיב הכל שנעשה בב"א וצ"ע.- בחי' ר' נחום נסתפק במעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו ועשה דבר שחייב עליו מיתה בשעת ההעמדה, האם יהא פטור קלב"מ, ולכאו' לפ"מ שדימו התוס' בדף נו: מעמיד למדליק באש של חבירו א"כ יהא פטור קלב"מ וצ"ע.

ובמש"כ תוס' דבכלו לו חציו ג"כ פטור מבואר דבכלו לו חציו ג"כ חיובו על מעשה ההבערה שבתחילה, ולא על חיובא דהשתא בלחוד דא"כ לא שייך קלב"מ, ונתקשה בזה הקוה"ס סו"ס שצ"ב, ועמשנ"ת בדף כג..

והנה מדברי תוס' מבואר דלמ"ד אשו משום חציו פשיטא להו דפטור ולא הוצרכו לבאר אלא למ"ד משום ממונו, אכן הרשב"א נתקשה אף למ"ד משום חציו, וביאר הברכ"ש סי' י"ז אות ה' בשם הגר"ח דפליגי בגדר אשו משום חציו האם חשיב הכל כמו שעשה מתחילה וזהו דעת תוס' וע"כ פשיטא שיש פטור קלב"מ, ודעת הרשב"א דהוא עשי' נמשכת, וע"כ ס"ל דאפשר שיתחייב אח"כ, וק' לדברי תוס' דפטור מממון כיון ששני החיובים חלו כאחת מהא דבכתובות לא. דבעינן לעקירה צורך הנחה, ותיפו"ל דשני החיובים באו כאחת [ולעיל הבאנו מהשעה"מ שהק' כן בהא דיש פטור כשעל מעשה א' בא הכל, והכא זה קו' אחריתא] וי"ל דאה"נ דבשעת זריקת החץ באו שני החיובים כאחת, מ"מ בחץ אפשר לחייב גם אח"כ, דהוא כעושה וחוזר ועושה, וא"כ בעינן לעקירה צורך הנחה לפוטרו בשעת קריעת השיראים ודוק היטב, [ומדברי הנמוקי יוסף נראה דאף בחץ אין דנים כעושה וחוזר ועושה, ואפשר דאינו מוכרח, וכוונתו דמ"מ א"א להענישו דהו"ל אנוס, אבל בממון י"ל דאפשר לחייבו אח"כ] ולדברינו ניחא ג"כ הקו' מגמ' לק' ע: בזרוק גניבותיך לחצרי, דלא פטרינן לי' משום דהכל מתחייב בשעת הזריקה, דלפמשנ"ת אפשר לחייבו גם אח"כ דהוא כעושה וחוזר ועושה, ועדיין יל"ד עפ"ד תוס' דכל שע"י מעשה א' בא הכל פטרינן לי' גם משום ממונו ויל"פ בזה. 

והנה בירושלמי בפרקין (הלכה ה') מוכיח ר' יוסי דאשו משום חציו מהא דמדליק את הגדיש בשבת פטור, דאם אינו חציו יתחייב אח"כ בתשלומין, והק' בחי' הגרש"ר סי' י' אות ד' דלכאו' כוונת הירושלמי דאם אשו משום ממונו יתחייב אח"כ על אשו משום ממונו [ודלא כתוס' דיש בזה פטור קלב"מ, ובירושלמי כאן מפורש דלא כתוס' דאמר דמדליק גדיש ועבד לריו"ח פטור על הכל ולר"ל רק שיבולת ראשונה] וק' דריו"ח ג"כ מודה דחייב משום ממונו, ודוח"ל דהירושלמי פליג בזה [דא"כ יקשה קו' הש"ס מטמון באש] וביאר דכוונת הירושלמי דלריו"ח דאשו משום חציו א"כ חייב בכל שעה משום שבת, וזהו ג"כ כוונת הירושלמי פ"ג דכתובות דחייב על כל שבולת, ויש שפירשו כוונת הירושלמי בכתובות דמיירי שהדליק כל שבולת, אבל בירושלמי כאן יש לפרש דחייב משום שבת, ומבואר כהנמוקי יוסף דאשו משום חציו חייב משום שבת.

ולהמבואר בדעת הרשב"א דאשו משום חציו הוא כעושה וחוזר ועושה א"כ הדק"ל מה הועיל בתירוצו דהוא רודף מ"מ יתחייב ממון אח"כ, וכשם דלר"ל דאשו משום ממונו חייב אח"כ, וע"כ צ"ל דסובר הרשב"א דחיוב מיתה פוטר מן הממון אף תנאי החיוב, אבל תנאי החיוב דמיתה אינו פוטר מממון, ואשר ע"כ לריו"ח דאשו משום חציו א"א לפוטרו מממון כיון דאינו חייב מיתה השתא, והוצרך לבאר דחיובו מדין רודף וזה חיוב מיתה השתא ופוטר מתנאי החיוב דהיינו ההבערה, אבל באשו משום ממונו בזה מתחייב אח"כ דבזה ההבערה אינו מתנאי החיוב אלא היכי תימצי שיהא ממונו וצ"ע בכ"ז. אכן בכתובות (עמ' סו) הוכחנו מדברי הרשב"א דל"ל יסוד הרע"א, וכן נקט האחיעזר סי' י"ט ע"פ דרכו וצ"ע.

ובמש"כ תוס' דכל שע"י מעשה א' בא הכל פטור הבאנו לעיל קו' השעה"מ ממימרא דר' אבין בכתובות לא. בזרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' דפטור משום עקירה צורך הנחה, ולא פטרינן משום שע"י מעשה א' בא הכל, ובחזו"א (אהע"ז סי' קל"ה לדף לא. ס"ק ה' ד"ה ולר"י) כתב דכוונת תוס' מדין עקירה צורך הנחה, ותי' עוד וז"ל א"נ ע"כ לא אמרינן דבמצי לאהדורי חייב על השיראין, אלא במתחייב מיתה על מה שלא הדר כגון מעביר דגומר את המלאכה, אבל הכא בזורק חץ ומצי לאהדורי ולא הדר חייב על מה שזרק ולא על מה שלא הדר והוי כלא מצי לאהדורי עכ"ד, וע"ע בחי' הגר"ח מטעלז שהאריך לבאר החילוק בזה, ועי"ש מה שתי' קו' השעה"מ גם מלק' ע:, וי"ל עוד כדברי התורא"ש (הובא בשיטה מקובצת לק' ע:) דכל שקדם חיוב המיתה בזה א"צ לחידושא דר' אבין.

בא"ד ותדע דלמ"ד משום ממונו וכו' ד' תוס' צ"ב מה הוכיחו מהצית בגופו של עבד דהוא מעשה בידים לשמעתין, ובפשוטו תוס' באו להוכיח דאשו משום ממונו ג"כ החיוב הוא על ההבערה וכמשנ"ת.

בא"ד ולפי' ר"ת ורשב"ם א"ש ערע"א לק' סא: מש"כ ליישב ע"פ דרכו הנ"ל לדברי רש"י.

בד"ה קטיל דבפ"ק אמרי' וכו' כ' המהרמ"ש והנחל"ד דרש"י לשיטתו שם דפי' טעם הפטור משום קלב"מ וכ"ז הוא כשחייב מיתה, אבל בדין ממונו הוצרך לומר טעם אחר, והתוס' לשיטתם לעיל ד. ד"ה כראי שכתבו דלא שייך לומר קלב"מ כשהוא במעשה א', ובהכרח צ"ל דפטור מטעם אחר.-עמש"כ לק' מב. בגמ' ולא שוורים.

הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) כ' שאין להוכיח מהא דמשלם ל' עבד אלמא דאין פטור קלב"מ די"ל דממונא מקנסא לא ילפינן, ובאמת אשכחן לרבה בכתובות לד: דבקנס לא אמרי' קלב"מ, וההוכחה מקטל תורא עבדא והזיק גדי עמו.

בד"ה דגדי ממון לזה ונפשות לזה חייב בטעמא דמילתא י"ל דדין קלב"מ הוא כשיש צירוף בין שני העונשים, אבל מיתה לזה וממון לזה אין כאן צירוף.

בא"ד ותירץ הר"ר יצחק בר מרדכי דכל רודף וכו' משום דמחייב מיתה לכל אדם הסב' צ"ב, דמאי נפ"מ במה שכל א' יכול להורגו, הא החיוב מיתה חדא הוא, ושמא י"ל דאי נימא דהקלב"מ דרודף הוא מחמת דהותר דמו, ולא משום החיוב מיתה, א"כ הכא הותר דמו לכל, ועמש"כ בגמ' מדברי האמר"מ דדין קלב"מ ברודף אין זה משום שהותר דמו, אלא מחמת הדין עונש שמחוייב מיתה, ע"ע מש"כ בכתובות (עמ' מז) בדברי תוס'. – כתב המהר"ם שאין בזה תי' על שמעתין, ועי"ש שביאר היטב ד' תוס', אכן הרש"ש כתב די"ל דבשמעתין הוא ג"כ רודף והוא כמשנ"ת לעיל מהרשב"א, וכ"ה להדיא בשיטה מקובצת בשם הראב"ד, וכ"ה בתוס' בכתובות לא. ד"ה רב (הנמשך מע"ב), ועמשנ"ת בגמ' מ"ט לר"ל אין כאן רודף.

בא"ד ור"ת מפרש וכו' דבעינן שיתקיים כאש"ז בכל אחד בחי' הר"ן בסנהדרין (הובא בשיטה מקובצת כתובות לא.) רצה לפרש דהוא כדי שתתקבל העדות ולא יהא עשאאי"ל, ותמה ע"ז הר"ן דאדרבה נימא דהוא עשאאי"ל כיון שקלב"מ, ואשר ע"כ כתב דבדין כאש"ז נתחדש דחייב אף במיתה לזה וממון לזה.

בא"ד דבההוא גברא מתקיים כאש"ז נתקשו האחרונים בטעמא דמילתא, ויעויין באחיעזר ח"א סי' כ"א אות ו' בהגה בסו"ד במש"כ לפרש עפ"ד הרמב"ן במכות ב. דקלב"מ חשיב דמקיים כולא מילתא ורחמנא הוא דפטרי', וא"כ חשיב שכאש"ז נתקיים בהכל, וצ"ב דא"כ אף במיתה לזה וממון לזה נימא הכי.

בא"ד כיון שהן גוף אחד בחי' ר' ראובן כתובות סי' י"ח ביאר דיסוד החיוב לאשה והבעל זוכה מכוחה, (ועמשנ"ת בזה לק' מג.).

בא"ד ועוד הביא ראי' וכו' שהדליק את הגדיש כ' המהרש"א ראייתו זאת גם הוא לפום סברתו דלא שאני לי' למימר דבגוף אחד חשוב מיתה ותשלומין לחד ודו"ק עכ"ד, ויעויין בבית יעקב בכתובות לא. דמיירי בהדליק תחילה בקש ועצים של הפקר והלכה ברוח מצוי' לחבירו וע"כ חשיב מיתה לזה וממון לזה, ויל"ע דבירושלמי אמרו דחייב מיתה על כל שיבולת ושיבולת, ועמש"כ בכתובות (עמ' מג מה) בענין זה.

בא"ד מיתה לשמים ותשלומין חבירו וכו' כ' הרשב"א וז"ל הוא חייב נפשות לשמים שהכל שלו והרי הוא כמחוייב נפשות וממון לחד עכ"ד.

בא"ד הלא אין מתחייב מיתה לפי שהפסיד לו עבדו למ"ד דסבר דמיתה לזה וממון לזה חייב כ' הר"ן והרמ"ה בסנהדרין (הובאו בשיטה מקובצת כתובות לא.) דבהכרח צ"ל דהכא בגדי ועבדא דחד, ונתקשה הר"ן וז"ל ואין זה מחוור דא"כ גדי ועבד דחד אכתי ממון לזה ונפשות לזה שע"י העבד הוא חייב נפשות ולא ע"י האדון שאף האדון נהרג עליו עכ"ד, ועמש"כ בכתובות (עמ' מז) בזה. ולדברי הגרי"ז י"ל דהפטור הכא אינו מדין קלב"מ אלא דאין חיוב דמי הנהרג וכמשנ"ת.

בסוה"ד נ"ל חידוש יותר העירוני א"כ מאי פריך מאי למימרא, הא קמ"ל דמיתה לזה וממון לזה חייב וצ"ע.- בראב"ן תי' על קו' תוס' דכל שקדמה המיתה בזה פטור אף במיתה לזה וממון לזה, ורק כשבאו שניהם יחד חייב, וצ"ב סב' הדברים.

חציו בנעשה ע"י חש"ו

בד"ה חציו ואור"י דלמ"ד וכו' ענחל"ד שהק' ע"ז מגמ' לק' כג. ונתבאר שם, ועי"ש שפי' הסוגיא באופ"א.- והנה ילה"ע לפמש"כ הרא"ה (הובא בשיטה מקובצת לק' נו.) דאסו"מ שהניחן בראש גגו לא חשיב חציו, וביאר החזו"א סי' ב' ס"ק ב' דאשו משום חציו הוא רק כשהאש מתפשטת מיד, אבל אסו"מ עדיין אין רוח, ובעינן התחדשות הרוח וע"כ לא חשיב חציו, ויעויין בחי' רח"ה בהל' שכנים שנתכוין לדברי הרא"ה, וביאר זאת עפ"ד דאשו משום חציו הוא חציו ממש, דמה שהאש הולכת הוא כחו ממש, אלא דכיון דכח אחר מעורב בו, ע"כ בעינן לקרא דהוא חציו, אבל באסו"מ אין שם כחו כלל, ובזה הוא מדין ממונו, ולכאו' ה"ה בשמעתין לא ייחשב חציו, ואפשר דזהו טעמו של רש"י שקיצר ולא פי' מדוע אינו חציו, שו"ר בחזו"א שם (במוסגר) לאחר שכתב יסודו הנ"ל וכ' וכמש"כ תו' כ"ב ב' דחרש אע"ג דהוי כרו"מ אבל חציו לא הוי עכ"ד וצ"ע, וכ"ז צ"ע מהא דאיתא בע"א בגמל טעון פשתן והניח חנוני נרו מבחוץ דחנוני חייב אע"ג דהגמל הבעירו, והיינו משום חיוב חציו, דהא להס"ד ל"ל לריו"ח חיוב ממונו וצ"ע, עוד ילה"ק ע"ז דא"כ מ"ט במסר לי' גווזא סילתא ושרגא חייב ופירש"י דודאי פושע הוא, הא מ"מ בעינן למעשה החש"ו ולא ייחשב חציו, ומוכח דאף ע"י מעשה דאדם אחר חשיב חציו, ובתורי"ד פי' דמיירי במסר לו האש לשומרו, ולדבריו א"ש, וניחא בזה להרא"ה דאסו"מ לא חשיב חציו, ומ"ט בגווזא סילתא ושרגא חייב, דהתם חיובו על מעשיו והחש"ו לא שמר, אכן רש"י והראשונים לא פי' כן, ובפנ"י כתב דחש"ו יש להם דעת מעט והוי כמש"כ תוס' לעיל ו. שכל שנעשה ע"י אדם בכוונה א"א לייחס לבעל האש, שו"ר בתורי"ד לק' ס: דכתב דא"א לחייבו משום חציו כיון דהוא מעשה החרש, וביאר דכ"ז לריו"ח דאשו משום חציו חשיב חיצי חרש, אבל לר"ל דמשום ממונו ה"ז חייב, וא"כ א"ש מה שהוכיחו תוס' דהא מודה ריו"ח שיש גם חיוב ממונו, דמ"מ מאחר דאית לי' אשו משום חציו הוא מעשה החרש, וע"ע מש"כ לק' כג..

בא"ד מידי דהוה אמסר שורו קשור משמע דבכה"ג חייב אף לריו"ח, וכ"ה בשיטה מקובצת לעיל ט: בשם ה"ר ישעי' ז"ל, וענחל"ד.

בא"ד והא דפוטר ריו"ח לאו משום דאזיל לטעמי' וברש"י ד"ה ור' יוחנן פי' דאזיל לטעמי', וכתב הגר"א סי' תי"ח ס"ק ו' דרש"י כ"כ להס"ד דריו"ח לא מחייב משום ממונו, ועתר"פ (הובא בשיטה מקובצת).- וע"ע דהרי"ף והר"מ פסקו כריו"ח דאשו משום חציו ואעפ"כ פסקו דמסר לו שלהבת חייב, והוא שלא כדברי רש"י דריו"ח לטעמי', ולדברי תוס' ג"כ יש נפ"מ לדינא דלא הוי חציו עד דמסר לו גווזא סילתא ושרגא.

בגמ' קרא ומתניתא מסייע לי' לריו"ח עמש"כ בע"א מדברי הגר"ח בהא דריו"ח איצטריך קרא ואינו מסב', ועי"ש בגליונות חזו"א, ובחזו"א סי' ג' ס"ק ב' (ד"ה ה' ב') כתב בתו"ד וז"ל ואע"ג דעיקר הדבר דאש חשיב חציו למדנו מקרא דנאמר באש, מ"מ אין זה אלא גילוי מלתא וכו' שהרי אש בהמתו לא שייך ללמוד מאש עצמו, אלא כבר הוכרע בכה"ת דאש חשיב חץ עכ"ד, וע"ע להלן כג. בפטור טמון לרבא, ובאבן האזל פי"ד מנ"מ ה"י (ד"ה ואף) מש"כ לבאר דפליגי אמוראי בשמעתין האם הוא חציו ממש או מגזה"כ, ויתבאר בעזה"י לק' כג..

בגמ' המבעיר את הבערה עשיטה מקובצת בשם תלמידי הר"י ז"ל דר"ל יפרש הקרא באופן דהאדם בעצמו הדליקה. ועמשנ"ת לעיל ע"א דאף לר"ל יסוד חיובו משום המבעיר ולא משום שהאש שלו, וא"כ צ"ב קצת מאי ראי' מהמבעיר את הבערה כריו"ח, ולפמשנ"ת שם באופ"א עפ"ד תוס' בדף נו: דחיובו מדין מעמיד א"ש, וע"ע בתוס' לק' מח. ד"ה איש מה שדרשו מקרא דהמבעיר וצ"ע.- נתעוררתי דהכא משמע דאת הבערה היינו מה שנשרף, ובכ"מ משמע דהבערה הוא הדלקת האש וכדלעיל השולח את הבערה, וכן לק' נט: תוד"ה לבתה ודף ס. ד"ה ליבה עי"ש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף