מראי מקומות/בבא קמא/יח/א

מראי מקומות בבא קמא יח א

בגמ' דנפסק החבל ונשבר הדלי שמעתי ללמוד מכאן דאע"ג דאין כאן כח התרנגול אלא הפסיק את כח אחיזת הכלי מ"מ חשיב מעשיו, ומזה יש ללמוד דכ"ש מי שפתח את ידו ונפל חפץ מידו חשיב מעשיו, וי"ל דהוא כבידקא דמיא דאיתא בסנהדרין עז: דחשיב מעשיו, שו"ר במשכנ"י חו"מ סי' ס"ו שדן בזה אי חשיב מעשיו, וכתב דלעיל מדמינן לזב, ובזב כה"ג טהור דרסה על נוד מלא שמן על הנוד משלם נז"ש ועל השמן ח"נ, והא הו"ל כהסרת בידקא דמיא ויתחייב נז"ש על השמן, והוא ממש כאופן דסוגיין, ועי' להלן מדברי הרשב"א יעו"ש. [ועוד יל"ע בירושלמי דלכאו' בשלמא שמן הראשון שנשפך הוא כחו, אבל שמן השני הו"ל כבידקא דמיא בכח שני דהוא גרמא, ועמש"כ בסנהדרין עז: לדון דכלפי המים עצמם לעולם הוא ככח ראשון] ועי' אב"ע פ"ב מנ"מ הי"ד שפי' הענין באופ"א עי"ש.- וראיתי להוכיח עוד מגמ' לק' ע"ב בהטילה גללים דהבהמה חייבת והוא ג"כ כהסרת בדקא דמיא.

בגמ' והא חבל משונה הוא ופירש"י שאין דרך שן לאכול את שאין ראוי לה מדברי רש"י נראה דחיובא דשמעתין הוא מדין שן, והק' בחי' ר' נחום דא"כ מוכח שיש צרורות בשן, ועמש"כ לעיל יז: בחזיר נובר באשפה בשיטת רש"י שאין צרורות בשן, ובמאירי פי' דבמאוס בלישה חיובו מדין רגל עי"ש, וכפה"נ טעמו דאכילת החבל אין זה שן אלא כיון דאורחי' לאכול הלישה ע"כ הוי רגל על החבל.

כח כחו

בגמ' דבעי ר"א כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי הרי"ף לא הביא בעיא זו, וכתב הרא"ש (סי' ב') משום דלסומכוס מבע"ל ולית הלכתא כוותי', וכתב ע"ז הרא"ש דמ"מ יש לדקדק מדברי ר"א דאליבא דחכמים בודאי ככחו דמי, דר"א סבר דלכו"ע כח כחו ככחו, ומספק"ל אי סומכוס גמיר הלכתא בכח כחו דמשלם ח"נ, עי"ש בכ"ד, וכתב הרא"ש דבתוס' לא פי' כן, וציין הגר"א דהוא בתוס' לק' כב. ד"ה ור"י (ציינם הרע"א בגלהש"ס) דמבואר דלרבנן ג"כ איכא לספוקי אי כח כחו ככחו דמי, וכתב הגר"א שם שכן דעת הר"מ ודלא כהרא"ש, ובסי' ש"צ ס"ק י"ג הוכיח הגר"א משמעתין דקאמר אי סומכוס אימא סיפא כו' משמע דלרבנן ניחא, והיינו דמסיפא דברייתא מוכח דככחו דמי, [וכיו"ב העירוני מתוס' יז: ד"ה בתר דמבואר דהו"מ למיתני במשנה דרסה על כלי ונתגלגל למקו"א ונשבר שם וניתז למקו"א והזיק חייב, וק' דבכה"ג הוא כח כחו] ואמרו בזה וכ"ה בחי' הגרש"ר סי' י"ז אות ו' דכל מה שאמרו בגמ' דהוא כח כחו הוא למ"ד בתר תבר מנא, אבל למ"ד בתר מעיקרא כיון שע"י השבר הניתז נעשה הכלי השני כשבור [וכדברי הקצוה"ח דבזרק חץ ג"כ אמרי' בתר מעיקרא] ע"כ חשיב ככחו, אכן כבר נתבאר מד' הקצוה"ח דמודה דלענין צרורות ה"ז חשיב ככחו, וכמש"כ הקצוה"ח גופי', ולפמשנ"ת להלן עפ"ד הרשב"א דבעינן נגיעה וע"כ הוא צרורות א"כ שפיר חשיב כחו, ויעויין בחי' הגרש"ר שביאר באופ"א, וע"ע ברש"ש לעיל במשנה שדקדק כדברי הרא"ש ונתבאר שם, וע"ע בהגר"א סי' שצ"ב ס"ק ב' שהביא יש"ש שפי' ד' תוס' בדף כב. אליבא דסומכוס ותמה עליו ועי"ש, וע"ע בחי' הגרש"ר סי' ט"ז וי"ז שהאריך בזה.

והנה בתוס' בדף כב. כתבו דאי כח כחו לאו ככחו משמע דהדבר ספק, והיינו דספיקא דר"א הוא אף אליבא דרבנן, והוא תימה מ"ט מספק"ל לסומכוס ולא לרבנן דהלכתא כוותיהו, וכן הוכיח הגר"א סי' ש"צ ס"ק י"ג דליכא למימר דהספק גם לרבנן, וצ"ע ע"ד תוס', ועמד בזה הלח"מ, והגרש"ר הביא ריטב"א במכות ח. דכתב דקי"ל דלאו ככחו, (ובריטב"א כ' בפ"ק דב"ק, ואמר הגרש"ר דהוא ט"ס, והוא פ"ב דב"ק) וק' דהכא ספיקא הוא, ומשמע דנקט דכל הספק לסומכוס אבל לרבנן לאו ככחו, וכ"מ מדברי הרמב"ם וכמש"כ הגר"א דפסק דלאו ככחו, והר"מ לא כ' דהוא ספק, [ויעויין בכס"מ פ"ב מנ"מ הי"ז שפי' ד' הר"מ דכח כחו לאו ככחו, והק' הלח"מ דמ"ט לא כ' הר"מ דהוא ספק] וצ"ב מ"ט לרבנן פשיטא דלאו ככחו, וצ"ל דכל הספק הוא לסומכוס כדי להעמיד ההלכה דצרורות, אך כ"ז ניחא בצד האיבעיא דלסומכוס ח"נ, אבל בהצד דהוא נז"ש ק' היכן אשכחן פלוגתא חדשה בין סומכוס לרבנן, וכבר עמד בזה הריב"ש תשו' שע"ה עי"ש, ובפשוטו הביאור בזה וכן ביאר הגרש"ר דמסב' כחו וכח כחו כגופו, אבל לחכמים דנתחדשה הלכה דכחו לאו כגופו, וכמשנ"ת בארוכה לעיל יז:, אלא דחייב מדין ההלכה, א"כ ההלכה נאמרה רק על כחו, אבל לסומכוס הדרינן לדינא דכגופו, אבל לפ"ז בכה"ת ודאי כח כחו ככחו, וא"כ אכתי תיקשי, בדברי הריטב"א במכות, דלמד מזה למיתה דלאו כגופו ועוד מדברי הרא"ש והגר"א מוכח לא כיסוד זה, דא"כ הלכתא לגרועי אתא דמן הדין כח כחו ככחו, אלא אתאי הלכתא וגרעה. – ולענין מיתה בפשוטו בגמ' במכות ח. מבואר דפטור מגלות, וכ"ה בתוס' סנהדרין עז. סוד"ה סוף, וק' ע"ד הרא"ש דכח כחו ככחו ועמד בזה הנחל"ד, ושמא י"ל דלענין מיתה בעינן מעשיו, אבל הכא כל שנעשה מחמתו הרי הוא חייב ע"ז, אמנם בר"מ סופ"ו מרוצח פי' דפטור מטעם אונס, וי"ל דכח כחו אינו כגופו, אבל מ"מ לענין אדם הוא אחראי על כל הנעשה ע"י וה"ה על כח כחו. ויעויין חזו"י פ"ב ה"א שהאריך בשיטת הר"מ דאע"ג דכח כחו הוא כמעשיו, מ"מ אין חיוב שמירת ממונו, ועי"ש עוד בישוב קו' הגר"א עי"ש. ועי' רמ"ה סנהדרין עז: ומשנ"ת שם, וצ"ע בזה מירושלמי כאן.

וע"ע או"ש פ"ט משבת ה"ב דכתב דלענין שבת אינו חייב על כח כחו, [ומקשים מדברי הראשונים בשבת עג: דמבואר דכח כחו חייב לענין שבת] וכן הביא מעירובין לה. וברש"י שם דלענין זב כח כחו לאו כגופו, ועי"ש עוד לענין זה, ומתבאר היטב ע"פ החילוק שנתבאר דהוא רק סב' ברציחה ונזקין דהוא אחראי ע"ז, ויעויין היטב בד' הגר"ח פי"א משכנים וחזו"א בגליונות ואכ"מ, ובתבואות שור סי' ג' סעי' ב' נסתפק לענין שחיטה אי כח כחו ככחו אי דמי לרציחה דלאו ככחו או לנזקין דככחו, ועוד די"ל שאין לדמות שחיטה לנזקין עי"ש, ולעיל יז: נתבאר דאשכחן להיפוך דכחו כגופו חייב ברציחה ובנזקי בהמתו מספק"ל.

נחלקו הראשונים בכח כח כחו האם הוא כגופו לענין יין נסך, ובשו"ע יו"ד סי' קכ"ה סעי' ב' פסק דלאו כגופו ועי"ש בהגר"א, וק' מ"ט לא מספק"ל דסומכוס יעמיד ההלכה בזה, ובמכות ח. ס"ל לרבי דב' כוחות חייב גלות ובג' כוחות פטור עיש"ה, וע"ע ברש"ש במשנה דנראה דאף כמה כחות חייב בצרורות, שו"ר ברבינו ירוחם נתיב ל"א ח"א שכתב דאפי' מאה כתות חייב, וי"ל דהכא נתחדש דחייב על כל מה שנגרם מהבהמה, ואשר ע"כ אף במאה כחות חייב, שו"ר דביין נסך מיירי באופן שאין הפסק אויר בינתיים, ובזה בודאי בכה"ת הוא כגופו, ובהכרח הוא קולא ביי"נ.

בגמ' דקאזיל מיניה מיניה הרי"ף (ז. מדפיו) הביא דין הברייתא וכ' והוא דקא אזיל מיני' ומיני', ותמה הבעה"מ (יא: מדפי הרי"ף) דמאחר דהרי"ף הביא ד' רבה דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור אלמא דבתר מעיקרא, א"כ אע"פ דלא אזיל מיני' מיני' ג"כ יתחייב, וכמו"כ ק' ע"ד הר"מ פ"ב מנ"מ הי"ד דהביא שינוייא דקאזיל מיני' מיני', ותי' המלחמות דהרי"ף מספק"ל אי בתר מעיקרא, וע"כ פסק בדינא דרבה דפטור השובר מספק, ומה"ט הוצרך להעמיד באזיל מיני' מיני', דאל"כ יפטר מספק, ועי"ש שדחה זאת, ובנמוקי יוסף (ז: מדפי הרי"ף) הביא להריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל שקיים תי' זה, [ולמדנו מדבריהם דכשיש שני מזיקים והספק מי הזיק דינא הוא דשניהם פטורים דהמע"ה, וראיתי להעיר מזה ע"ד הקצות החושן (סימן שפ"ג ושפ"ח ס"ק י') דהוכיח מב"מ פ. לפירש"י דשנים מזיקים וספק מי הזיק חולקים, וכן הוכיח מדברי הר"מ עי"ש, ותי' דשאני שורף שטרותיו שכבר חל חיוב, אבל הכא למ"ד בתר מעיקרא לא חל חיוב עד שנשבר, וע"י שבא אחר ושברו חשיב שגורם שלא יתחייב הראשון, ודבריו צ"ע דלמ"ד בתר מעיקרא לכאו' החיוב נשלם מיד] ושוב תי' המלחמות דבאמת הרי"ף פסק בתר תבר מנא, ומה שפסק דינא דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, אדרבה הוא כמ"ד בתר תבר מנא, דאין לו דמים, והוכחת הש"ס מרבה הוא להיפוך מהא דלא אמר הזורק חייב אלמא דבתר תבר מנא אזלינן, וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' רע"ב [יז] בדעת הרמב"ם, ודלא כמ"מ פ"ז מחובל הי"ב דהר"מ פסק בתר מעיקרא.

והראב"ד (הובא בנמוקי יוסף ז: מדפי הרי"ף וברא"ש סו"ס א') תי' דסבר הרי"ף דשינוייא דקאזיל מיני' מיני' הוא לשנויי דבכה"ג אינו משונה וא"צ לאוקמי דמאוס בלישה עי"ש בדבריו, (ויבואר בעזה"י בתוד"ה והא), וברשב"א (הובא בשיטה מקובצת) תי' דהרי"ף סובר דרב ביבי בר אביי דקאמר דאזיל מיני' מיני' סבר דאף למ"ד בתר מעיקרא א"א לחייבו נ"ש כיון שאינו פועל בגוף הכלי אלא בחבל, ועלה משני דקאזיל מיני' מיני', ויעוי"ש שדקדק כן מלישנא דרב ביבי עי"ש, ולמדנו מדבריו חידוש גדול דאע"ג דהוא מעשה בגופו ולא בכחו מ"מ כיון שלא נגע בגוף הכלי אינו אלא צרורות, ולפ"ז מתבאר דדינא דצרורות אין זה דין בכחו לאו כגופו, ועמשנ"ת לעיל יז:, ויל"ד עפ"ז דהרשב"א לשיטתו דדליל הוא גופו ודלא כרש"י, דס"ל להרשב"א דכל שהוא מחובר ה"ז גופו, וצריך לבאר לדברי הרשב"א מגמ' לק' מד: דבהמה שנתחככה בכותל ונפל על האדם דלא חשיב צרורות, אע"ג דאין המעשה בגוף הנזק, וכן מכלב שנטל חררה, וכן ראיתי להעיר מלעיל ב: בקרן תלושה דאחזתה הבהמה והזיקה וחייבת, וי"ל כמשנ"ת לעיל יז: בתוד"ה וחמור דהתם הבהמה מזקת ע"י הכותל, והוא כגרזן ביד החוצב אבל הכא אין לדון דהתרנגול מזיק ע"י פסיקת החבל וע"כ אמרי' דכל דלא נגע הוא צרורות, וכן מתבאר בדברי הירושלמי שהובא ברשב"א לעיל יז: בטבלא ע"ג טבלא, ועמש"כ לעיל יז: פלוגתת הבבלי וירושלמי בדין כופר בצרורות ודוק, ולפ"ז נסתרה ראיית תוס' לעיל יז: דלא שייך בתר מעיקרא בזרק חץ דאל"כ לא משכח"ל צרורות, ולדברי הרשב"א הא כל שאינו נוגע בגוף הכלי ה"ז צרורות, וק' דהרשב"א הביא ד' תוס', אכן ראיית תוס' קיימת מהס"ד בשמעתין דא"צ מגע בגוף הכלי, ועמש"כ לעיל דחיית הקצוה"ח לראיית תוס' ודוק, ויש להוסיף דכפשנ"ת כ"ד הרשב"א מיוסדים דדינא דצרורות אינו דין בכחו, והוא שלא כדברי רבא דתלי לה בכחו, א"כ דברי הרשב"א ותוס' לעיל הוא בדעת רבא. ולעיל הבאנו דכדברי הרשב"א מבואר בירושלמי לענין נוד שמן, ובישועות מלכו פ"ב מנ"מ פי' ד' הרשב"א באופ"א דהוא סב' כיון שלא עשה מעשה ממש אלא הסרת מניעה, וכן פי' המנחת שלמה, וצ"ע דלכאו' זה חשיב מעשה גמור וכמשנ"ת כדין בידקא דמיא, ועי' בכ"ז בשיעורי אבי עזרי שכתב יסוד הדברים, וע"ע בחי' הגרש"ר סי' י"ז אות ט' מש"כ ליישב ד' הרשב"א באופ"א.- הרשב"א הקשה אנפשי' שא"צ דקאזיל מיני' מיני', וסגי שפעם אחת גלגל הכלי ושוב חייב מדין בתר מעיקרא, וכתב דשיגרא דלישנא דע"ז סא., וכן צ"ל בד' הראב"ד, ועי' אבן האזל פ"ב מנ"מ ה"י אות י"ב שכתב דבדברי הגמ' צריך לפרש מיני' מיני' דאל"כ נפשוט דבתר מעיקרא, אבל ברי"ף א"צ לזה, ועמד ע"ד הר"מ שלא נראה כן.

בתוד"ה והא בשלמא אי אדלי קאי הראב"ד בהשגות פ"ב מנ"מ הי"ד פי' דקו' הש"ס והא חבל משונה קאי אגופה דברייתא, והשיג על הר"מ שלא כ"כ, ובמ"מ תי' בשם הרשב"א כדברי תוס', ולעיל הבאנו ד' הראב"ד שהובא ברא"ש ונמוקי יוסף דשינוייא דקאזיל מיני' מיני' ע"כ חייב ופי' בב' אופנים א. דאע"ג דלגבי החבל הוא משונה מ"מ לגבי הדלי אינו משונה ב. דכיון דרוצה לשתות מן הכלי ע"כ אף לגבי החבל אינו משונה וכעין הא דאיתא לק' יט: עי"ש, ועי' יש"ש סי' ג' שהאריך שדברי הראב"ד בהשגתו על הר"מ הוא כתירוצו השני דבכה"ג חייב גם על החבל עי"ש, ויעויין באבן האזל אות י' שהאריך בזה, ונתקשה ע"ד המ"מ שתי' ד' הר"מ כתוס' דמיירי בחבל בלוי וע"כ אינו משונה דהא הר"מ מסיים דאם החבל מאוס בלישה חייב על החבל נז"ש, אלמא דהחבל משונה, ובהכרח דדעת הר"מ כתי' קמא דהראב"ד דאע"ג דהחבל הוא משונה, מ"מ על הדלי חייב נז"ש.

וביאר האבן האזל דיסוד הפלוגתא הוא כל שתחילת המעשה הי' ע"י שינוי ובסופו הוא אורחי' כדהכא דפסיקת החבל הוא משונה, אבל היזק הדלי ע"י דאזיל מיני' מיני' הוא אורחי' האם דנים זאת לאורחי', והביא דפליגי בזה הראשונים לק' כג. בכלב שחתר ואכל, והחתירה היא שינוי והאכילה אורחי' דדעת רש"י דהוא משונה, ודעת הרא"ש (סי' ג') דחשיב אורחי', וכמו"כ פליגי בכלב שהרג אימרי ואכלו דדעת הרא"ש דאע"ג דההריגה משונה מ"מ חייב על האכילה דכאורחי', ועי"ש (באות י"א) מש"כ ליישב דעת הר"מ לחלק בזה, ודנו עוד בזה דלמ"ד פ"נ קנסא א"כ כיון שתחילת הנזק הוא משונה הו"ל קנס א"כ ה"ז אונס על סוף הנזק, כיון שאין עתיד לבא לסוף הנזק, ויעויין חזו"א סי' י"ד ס"ק ז' שעמד בזה, והאריכו בזה ואכ"מ, וע"ע לק' יט. משנ"ת בזה.

וכל זה בשני מעשים אבל במעשה א' בודאי פטור על הדלי וכמבואר בראב"ד דזהו קושיית הש"ס, ושיטה חדשה מצאנו במאירי (הובא בשיטה מקובצת) דאף בחבל משונה חייב על הדלי נז"ש כיון דפסיקת הדלי הוא כאורחי', וד' הגמ' מסייעים לחידושו של המאירי דע"כ להס"ד דהחיוב על החבל לא מקשי והא משונה, ועי' בשיטה מקובצת לק' יט. (ד"ה ואי) בשם תלמידי ה"ר ישראל ז"ל דדרסה על הכלי כדרכה ושברתו דחייבת נז"ש, והתיז והזיק בשינוי חייבת ח"נ לסומכוס, ומבואר דאע"ג דמעשה הבהמה הוא כדרכה, מ"מ כיון שההיזק הוא בשינוי ה"ז שינוי וצ"ע, וצ"ע בין למאירי בין לה"ר ישראל ז"ל דמ"ט בעטה והתיזה צרורות ה"ז שינוי וכדלק' יט., והא ההיזק שהוזק הכלי הוא כאורחי', אלא פעולת הבהמה הוא בשינוי, ועמשנ"ת שם בשיטת הרמב"ם.- וכ"ד המאירי יתכנו רק לשיטת הרא"ש בסי' ג' דמעשה שתחילתו משונה וסופו אורחי' חייב, אבל לרש"י דפוטר כ"ש הכא ודוק.

מגופו משלם או מעלייה משלם

בגמ' בעי רבא ח"נ צרורות מגופו וכו' דלא אשכחן ח"נ דמשלם מעלייה וכו' ד' הגמ' צ"ב מהכ"ת שישלם מגופו הא תולדה דרגל הוא, וברגל אין דין מגופו, ועמשנ"ת לעיל יז: דמוכח דאינו תולדה דרגל ממש, ובקה"י סי' ט"ז אות ב' כתב די"ל דספיקו דרבא הוא ספק בדין מגופו [ולא בדין צרורות] האם הדין דתם משלם מגופו הוא דין בקרן וא"כ צרורות דתולדה דרגל ישלם מעלי', או"ד דהוא דין בחצי נזק ואף צרורות דמשלם ח"נ ישלם מגופו [ובחי' ר' נחום הוסיף לבאר דהוא שיעור בחיובא דחצי נזק דהוא עד כפי שיווי השור] ועי' חי' הגרש"ר סי' ג' אות ב' שביאר דהספק האם דין חצי נזק הוא שיש בו דין תם וא"כ ישלם מגופו. – הק' התוס' לעיל ג: ד"ה לפוטרו מ"ש דברה"ר פשיטא לי' דפטור, ואי משלם מגופו או מן העלי' מספק"ל, ותי' דהלכתא אתאי להקל, וכתב הקה"י דכל תי' עולה אי נימא דהלכתא אתאי להקל, אכן לפ"מ דמשמע ברש"י בדף ג: דאתאי הלכתא לומר דממונא ולא קנסא, והיינו דמסב' הי' פטור לגמרי, א"כ אתאי הלכתא להחמיר, והדרא קו' תוס' לדוכתא, [ויעויין בשיטה מקובצת בשמעתין בשם המהריכ"ץ דמבואר דהו"מ לספוקי ג"כ לענין לפוטרו ברה"ר עי"ש] וכ' הקה"י דלדרכו לא קשה כלל קו' תוס' דזה פשיטא דהוא תולדה דרגל, אלא דמספק"ל די"ל דמ"מ משלם מגופו דהלכה הוא בח"נ דמשלם מגופו, וא"כ ליכא לספוקי שיתחייב ברה"ר, דהדין דח"נ חייב ברה"ר בודאי הוא דין בקרן ולא בח"נ דהא מועד ג"כ חייב ברה"ר, והק' ע"ז דהא תשלומין מגופו הוא ג"כ דין בקרן, והראי' דקרן בחצר הניזק לר"ט דמשלם נז"ש, או תם שחבל באדם לרע"ק דמשלם נז"ש ג"כ משלם מגופו, ותי' דמ"מ לרבנן אין הוכחה לזה וצ"ע. ויעויין בפנ"י בסמוך שכתב יסוד הדברים ועמד בזה מר' טרפון, ועי"ש משכ"ב. ועי' היטב בתוס' בע"ב ד"ה היכא מש"כ ביאו"ד ר' טרפון, ועפ"ד לכאו' יש ליישב הקו' מר' טרפון, ועי' לק' כה. בתוד"ה מידי מש"כ בדברי ר"ט דלא אשכחן נז"ש מגופו עיש"ה. – ובשיטת תוס' בהכרח דהספק הוא בדין צרורות אי לקרן מדמינן או לרגל וכמשנ"ת, ולישנא דגמ' לא משמע הכי, דבאבעיא לק' ביש העדאה לצרורות מפרש הש"ס דהספק אי לקרן מדמינן או תולדה דרגל, אבל הכא לא מפרש כן, משמע דאין זה טעם הספק, אכן לעיל ג: קאמר דתולדה דרגל לענין מעלי', שו"ר בשיטה מקובצת לעיל ג: מתוס' שאנץ דנראה דהוה גריס הכא דהספק אם הוא תולדה דרגל עי"ש.– וע"ע לדברי הגר"ח דדין מגופו הוא דין משום דהוא חיובא דשור ונתבאר בדף לד. ליכא לפרושי כדרכו של הקה"י, דבודאי הוא דין בעיקר המזיק ולא דין בחצי נזק ודו"ק. וע"ע תשו' הרשב"א ח"ד סי' י"ג מש"כ ללמוד תשלומי נהנה אי משלם מעידית משמעתין עי"ש.

ביש"ש סי' ד' כתב בטעם השמטת הרי"ף בעיא דרבא דלהלן אם יש העדאה לצרורות דתליא בבעיא דמגופו משלם, דאי מעלי' משלם בודאי אין העדאה, והיינו דבשלמא אי מגופו משלם יש לו דין קרן, אבל אי מעלי' משלם אינו כקרן כלל, ובחי' הגרש"ר סי' ג' אות ב' אסברה לה דהספק האם נתחדש בהלכה דהוא חצי נזק מדין תם, וממילא משלם מגופו ושייך בי' העדאה, אבל אם הוא מדין מועד דרגל והקילה תורה בתשלומין ל"ש העדאה ומשלם מעלי', וזה ג"כ דלא כדרכו דהקה"י דהספק בגדר חצי נזק, ובאבן האזל פ"ב מנ"מ ה"ה אות ב' ביאר הספק עפי"מ שהוכיח מר"ח לק' יט. דכל צרורות הוא משונה במקצת, (וכן הבאנו לעיל יז: מהיש"ש דאין זה אורחי' כ"כ שתתיז בחוזק) וע"כ מספק"ל די"ל דמה שהקילה תורה דמשלם ח"נ הוא דהוי כקרן וא"כ ישלם מגופו, שו"ר בשיטה מקובצת לק' כו. (ד"ה וז"ל הרא"ש) שכ"כ בשם הרא"ש דצרורות הוא משונה וע"כ ישלם מגופו, ויש שדקדקו כן מדברי הר"מ בפה"מ עי"ש.- ולדרך זו יל"ע דלהלן איבעיא לי' בש"ס כמה ספיקות בצרורות האם הוא כקרן או כרגל, ומפרש הש"ס לקרן מדמינן או תולדה דרגל, והכא לא מפרש זאת, משמע דהכא הספק בדין מגופו וכמשנ"ת, וצ"ע ע"ד היש"ש דנקט דחד ספיקא הוא.

בגמ' דשני בהא בגחלת החזו"א סי' י"א ס"ק ב' (ד"ה והנה) ובכמה דוכתי נקט בפשיטות דלא מיירי בכוונה להזיק, ומה"ט הק' ע"ד תוס' לעיל טו: ד"ה והשתא דלר"פ דפ"נ ממונא אין חיוב במשונה כשאין כוונתו להזיק, א"כ הא ר"פ ס"ל לעיל ג: דמעלי' משלם, וא"כ בהכרח צריך לשנויי בדשני בגחלת, והניח בקו', וכפה"נ מה שהכריחו לחזו"א דלא מיירי בכוונתו להזיק, הוא ע"פ דרכו (שם ס"ק י"ב) דבכוונה להזיק אין זה צרורות, ובגמ' בע"ב מבואר דהכא הוא צרורות.

בגמ' ותסברא לר"א וכו' כ' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) דצ"ל דבברייתא דתני משלם מגופו קתני נמי אדר"א.

צד תמות במקומה עומדת

בגמ' צד תמות במקומה עומדת וכו' אימור דשמעת וכו' צ"ב מאי קס"ד, והנה בחזו"א סי' י"א ס"ק י"ז (ד"ה שם) נתקשה מ"ט דחי הש"ס, הא יסוד דברי ר"י הוא דלא מסתברא להקל במועד טפי מבתם, וכיון דבתם חייב בשמירה מעולה ה"ה במועד, וכיון דמחמרינן עלי' אף בשמירה מעולה מקילינן לשלם מגופו, (עי' לק' מה: תוד"ה לא) וא"כ אף במועד מתחילתו נימא דאע"ג דרגל סגי בשמירה פחותה כ"ז בדין נז"ש אבל ח"נ יתחייב אף בשמירה מעולה וממילא ישלם מגופו, ותי' דקים לי' דלא אר"י אלא בתם ונעשה מועד דלא מקילין עלי' יותר ממה שהי' בתחילה, משא"כ במועד מתחילתו. – ולפ"ז בהו"א י"ל דסבר דהוא אף במועד מתחילתו, ולפ"ז להו"א בכל שן ורגל ישלם ח"נ מגופו, וזה דוחק, ובפשוטו כל ההו"א הוא רק בצרורות, וכ"נ בשיטה מקובצת בשם הרא"ש עי"ש. ועי' במרומי שדה שפי' דצרורות הוא קצת משונה ובעינן לבמה הצד מקרן וע"כ ישלם מגופו, ויש בו צד תמות עי"ש.– ע"ע בחזו"א שהקשה דכל הסב' דצד תמות במקומה עומדת מיוסד על הא דמועד סגי לי' בשמירה פחותה, אבל ר"א דסבר לק' מה: דלא סגי לי' בשמירה פחותה א"כ לא שייך דין צד תמות במקומה עומדת, וכתב דהמשנה לק' מה: הוא ר' אליעזר והכא ר' אלעזר. – עוד ילה"ע דכל ספיקת הגמ' דצרורות לא ישלם מגופו משום דלא אשכחן כאורחי' דמשלם מגופי', וא"כ הא למ"ד דצד תמות במקומה עומדת אשכחן כאורחי' דמשלם מגופי', וכ"ש להס"ד השתא דאף במועד מתחילתו הדין כן.

ובעיקר היסוד דצד תמות במקומה עומדת לכאו' הי' משמע דדינא הוא דמועד אינו מחדש אלא חיוב חצי נזק, וזה לא יתכן מסב', דהא מועד הוא טעם לחיוב נז"ש, אלא הסב' דחיובא דתם לא פקע וכמשנ"ת דחיוב תם הוא חומרא, וא"א שיתחייב לשלם יותר מנ"ש, ע"כ בהכרח אינו מוסיף עליו אלא חצי מועד, ולפ"ז באמת יש כאן ב' סיבות לתשלומין מטעם תם ח"נ ומטעם מועד נז"ש, אלא דח"נ דתם הוא חמור יותר דבעי שמירה מעולה, וע"כ צד תמות במקומה עומדת, ועדיין צריך לבאר דבשלמא אם שמר שמירה פחותה וליכא לחיובי' מטעם מועד בזה מחייבינן לי' מצד תמות, ובזה הדין דמשלם מגופו וישלם רק ח"נ, אבל בלא שמר כלל ומשלם נז"ש מדוע לא ישלם מעלי', הא אית לי' ג"כ חיובא דמועד, ובשמעתין מוכרח דאף כשיש חיוב נז"ש ג"כ אמרי' צד תמות, וכן מוכח לק' לט:, וכ"ה להדיא ביש"ש סופ"ד דבלא שמר כלל ג"כ אמר ר"י דצד תמות במקומה עומדת, וביאר מו"ר הגרי"ג שליט"א דמאחר דיש כאן חיוב גם מצד תם, הפקיעה תורה חיובא דמועד, וכעין דאשכחן דחיוב כופר פוטר מחיוב דמים, ה"נ חיוב תם פוטר מחיוב מועד.- באו"ש פ"ב מנ"מ הי"ט (ד"ה ודע) כ' לדון ולחדש דלר"י דצד תמות במקומה עומדת ומשלם מגופו, כי ליכא לאשתלומי מגופו ישלם מעלי', ועי"ש משכ"ב, ולפמשנ"ת דמחמת המועד ביסודו חייב נז"ש, אלא דחיוב תם מפקיע חיוב מועד לא שייך כי ליכא, דלא אשכחן כי ליכא אלא כשדנים אם הוא מזיק, וא"ש דאי נימא דיש כי ליכא, א"כ הכא שחייב נז"ש מאי נפ"מ שחצי משלם מגופו, ומשכח"ל נפ"מ באופן דאפוטרופוס לק' לט: ודוק, וע"ע משנ"ת לק' מא: בתוד"ה הביאוהו.

בגמ' במועד מתחילתו מי שמעת לי' כ' בחי' ר' נחום דיש ללמוד מכאן דבנחש וכיו"ב דמועד מתחילתו ולשיטת רש"י והר"מ החיוב מדין קרן לא יהא בזה דין צד תמות במקו"ע. וע"ע בחזו"א סי' י"א ס"ק י"ב (סוד"ה ונראה) מש"כ עוד גוונא דלא הי' לו דין תם אין בו דין צד תמות אף בכה"ג דבעינן ג"פ, וכתב ע"פ דרכו בסוס"ק י"ז ליישב קו' תוס' בדף מא: ד"ה הביאהו, ונתכוין בזה לשיטה מקובצת שם, ומדברי תוס' לכאו' מתבאר לא כן.

בתוד"ה במועד וקשה דהיכי פשיט וכו' דצד תמות במקומה עומדת הק' הנחל"ד דכל הדין דצד תמות במקומה עומדת הוא במועד דמשלם נז"ש וחצי כדין תם וחצי כדין מועד, אבל הכא דמשלם ח"נ ישלם כולו מן העלי' עי"ש, והיינו דאל"כ נמצא דאין חילוק בין תם למועד, והביאור פשוט כמש"כ החזו"א סי' י"א ס"ק י"ז וכמשנ"ת עפ"ד תוס' בדף מה: דהדין צד תמות במקומה עומדת, הוא דאע"ג דמועד סגי לי' בשמירה פחותה מ"מ לא קל יותר מתם דצריך שמירה מעולה, וא"כ חצי נזק יש לחייבו כדין תם, ומקילינן עלי' שישלם מגופו, וא"כ ה"נ בצרורות, אכן בצרורות לא שייך טעם זה דהרי א"צ שמירה מעולה, ואין בו חומר בהצד תמות וצ"ע, ועפנ"י שפי' ד' תוס' באופ"א. – ובשיטה מקובצת בשם הגליון תי' קו' תוס' דבאייעד ישלם רביע מגופו ורביע מעלי', ולכאו' דבריו עולים רק אי נימא דצרורות שע"י שינוי משלם רביע נזק וכי אייעד ישלם רביע מגופו ורביע מעלי', וצ"ע דלק' יט. מבואר דלמ"ד יש העדאה אין שינוי לצרורות לשלם רביע נזק.- ובעיקר קו' תוס' יל"ד דאי נימא דהלכתא דצרורות הוא דאף צרורות דקרן הוא כרגל, א"כ י"ל דהדר דינא לרגל דאין בו צד תמות, ויעויין מלא הרועים משכ"ב, א"נ דכיון דהוא כרגל א"כ אף בג"פ הראשונות משלם מעלי', אכן לק' ע"ב ברש"י ד"ה אמר הבאנו הוכחת האמר"מ דמשלם מגופו.

בא"ד ונראה דבתרוייהו מבע"ל עשיטה מקובצת בשם רבינו נתנאל הקדוש בביאו"ד תוס' דכיון דשניהם נאמרו בהלכה, ע"כ בהכרח דדין קרן ורגל שוים, והספק האם יש להשוות קרן לרגל ולא יהא העדאה או להיפוך ויהא העדאה, וע"ע בשיטה מקובצת בשם הראב"ד שכתב בתו"ד וז"ל דאי לצרורות ע"י שינוי יש לנזק שלם העדאה כ"ש שלא ע"י שינוי עכ"ד וצ"ב.

בא"ד פירוש דאי יש שינוי היכי אתי מרביע נזק לנ"ש עחזו"א סי' י"ב ס"ק א' משכ"ב, ובעזה"י יבואר לק' יט., ושם יבואר דכ"ד תוס' הוא ע"פ דרכם כאן, ולרש"י א"צ לכ"ז.

בסוה"ד לאו פירכא הוא עי' בתוס' לק' כד: ד"ה במכירין דבנגח ג"פ שור של הפקר לא נעשה מועד, ואע"ג דאורחי' ליגח, מ"מ לא נעשה מועד אלא ע"י ג"פ של חיוב, וא"כ ה"ה בצרורות כי אורחייהו בעינן העדאה, והעירו מזה ע"ד השיטה מקובצת לעיל ב: (ד"ה אבל) בשם הריצב"א דבס"ד דקרן מחוברת הוי אורחי' הוי מועד מתחילתו, וע"ע לעיל ג: תוד"ה משורו דבאסו"מ אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק אלא בבע"ח, ואין זה סותר לדבריהם כאן, משום דבאסו"מ דאינו בעלי חיים ל"ש חפצא דהעדאה, וע"ע מש"כ בע"ב מהאמר"מ בשיטת הר"מ, וע"ע מש"כ בדף לט. האם בעינן נגיחות חיוב, וע"ע מש"כ בדף מד..

ובאבן האזל פ"ב מנ"מ ה"ה אות ב' תי' קו' רש"י עפ"מ שהוכיח מהר"ח לק' יט. דכל צרורות הוא משונה במקצת (וכן הבאנו לעיל יז: מהיש"ש) וע"כ מספק"ל דשמא יש בו העדאה, [ועפ"ז ג"כ תי' שיטת הר"מ דכיון דקי"ל דמעלי' משלם, אלמא דלית בי' כלל דין קרן, וא"כ אין בו העדאה], וכ"כ המרומי שדה, [ועפ"ז כתב דבהצד דיש העדאה, נמצא דמה דצרורות הוא חצי נזק הוא משום דמשונה במקצת ואינו כאורחי', וכ"ז בדין רגל, אבל צרורות דשן דהוא שן ממש יתחייב נז"ש].

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף