מראי מקומות/בבא מציעא/עח/ב

מראי מקומות בבא מציעא עח ב

בא"ד לכך נראה דלא חשיב הכא פשיעה במה ששינה וכו' וכ' המהרש"א דהא דחייב בהוחלקה הוא משום דהוי כעין גניבה ואבידה ששוכר חייב ותחלתו בכעין גו"א וספו באונס פטור כמש"כ תוס' בסו"פ הפועלים [צג: ד"ה אי] ויעויין בריטב"א (הובא בשמ"ק בע"א במשנתינו) שמבואר כדרך זו, וצ"ב בגדר הדברים מדוע הוי כעין גו"א, הא ממנ"פ אין כאן פשיעה רק משום ששינה מדעת המשכיר, ומ"ש שו"ש משו"ח, וכ' הק"ר דלפ"ז לא אתיא מתני' כר"מ דסובר שוכר כשו"ח דמי, ועי' בר"ן שלא כתב כן, ויעויין ברמב"ן שג"כ כתב דאתיא אף כר"מ דשוכר כשו"ח, ומ"מ להמבואר בדבריו לק"מ דהכא הטעם שאין כאן פשיעה ומ"מ אין כאן שמירה, ויעויין רע"א בג' שו"ע סימן ש"ט סעי' א' מש"כ לדון לענין שמירה בבעלים דג"כ יתחייב בכה"ג, ועי' ברכת שמואל סימן ל"א מש"כ בדבריו. ומדברי המהרש"א עולה דאם מתה בהבלא דאגמא פטור, וכן עולה מדברי תוס' לקמן צג: דהרי פי' דמה"ט פטור בשומר שמסר לשומר פטור אע"פ דאיכא סב' דהבלא דאגמא קטלה וי"ל הטעם דהרי אינו ברור שמתה בהבלא דאגמא, ונתבאר בע"א דמ"מ בפשיעה חל עליו חלות חיוב, וכ"ז בתחילתו בפשיעה, אבל הכא דתחילתו בכעין גו"א א"א לחייבו מספק. וראיתי לבאר בדברי תוס' באופ"א [וכ"כ בס' נחלת ישראל נדפס בעל מסכת] דקפידת המשכיר הוא שלא ילך בבקעה בלי לשומרה שלא תתחמם, אבל אם ישמרנה אין לו קפידא, וכן בהר מקפיד שלא ילך עמה ולא ישמרנה שלא תחליק, אבל אם ישמרנה שלא תחליק אין לו קפידא, וע"כ אם מתה כדרכה אין כאן פשיעה, אבל אם מתה מחמת ההחלקה או שהוחמה, הרי ע"ז גופא הקפיד ודוק היטב.- והא דלא חשיב פשיעה במה שמתה מחמת שהוחלקה ולא שמרה, די"ל דמיירי שמתה באופן שא"א לשומרה, וע"ז לא חשיב פשיעה, שהוא דבר שאינו מצוי, ומ"מ הוא הקפיד שלא ילך שם דשמא לא יוכל ליזהר.

המאירי כתב כדברי תוס' דלא הוי פשיעה לחייבו באונס, וכ' יראה לי מ"מ שלא הקילו בכך אלא בשכרו סתם להוליכה בהר והוליכה בבקעה אבל כל שהמשכיר התנה שלא לילך בדרך פלוני והלך נתחייב באונסיה ואם הזכיר לו סבה שמחמתה הוא מונעו מדרך זה אפילו לא מתה מחמת אותה סיבה הואיל ומ"מ היתה שם הסיבה חייב שהרי הוא כעין תחילתו בפשיעה וסופו באונס עכ"ד, וצ"ב בגדר הדברים בצירוף אמירת המשכיר.

המעביר ע"ד של בעה"ב נקרא גזלן

בגמ' (בע"א) ארחב"א אריו"ח הא מני ר"מ היא דאמר כל המעביר ע"ד של בעה"ב נקרא גזלן הי ר"מ וכו' צריך לבאר דבשלמא במתני' י"ל דמשתמש לצרכו ע"כ הו"ל גזלן, אבל בלצבוע אדום וצבעו שחור מ"ט הו"ל גזלן.- ע"ע רי"ף לעיל פ"ג (כ.) בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דלר"מ הו"ל מעביר ע"ד של בעה"ב ונקרא גזלן, וכ"כ הרא"ש פ"ק דב"ק (סימן י"ד) בשומר שמסר לשומר דיש בזה משום מעביר ע"ד של בעה"ב נקרא גזלן עי"ש. שו"ר בשי' מו"ר רבי דוד זצ"ל (אות נא) שעמד בכ"ז, ונתקשה דבמשנתינו לא נתכוין לגזול, וכ' ואולי נימא דסברת כל המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן היינו דכל שעושה מעשה בממון חבירו כמו בעלים זה הוי גזלן ואפי' דלא נתכוין לגזול דמ"מ זה עצמו הוי גזילה ולכן שפיר מדמה הכא לדין דר"מ דהוי גזלן עכ"ד.- ויל"ע בכל שליחו"י האם יש לחייבו לר"מ מדין מעביר ע"ד של בעה"ב, ושמעתי לדון דכ"ד ר"מ דמעביר ע"ד של בעה"ב נקרא גזלן, הוא דין בשליחו"י, דכולה שמעתין הוא בשומר, ונותן צמר לצבע הוא ג"כ שומר וכדלקמן פ:, אכן בהא דמייתי מעות עניים התם אינו שומר, וצ"ל דמייתי התם האם יש בזה קפידא וצ"ע.

וברשב"א ב"ק קב: (הובא בשמ"ק שם) כ' בתו"ד וז"ל י"ל דלמא לר"מ כל ששינוי שינוי גמור ועבר על דעת בעה"ב מתכוין הוא לקנות לעצמו ושינוי זה הוא מוכיח על כונתו עכ"ד, ומתבאר לדרכו דזהו ג"כ הטעם בלצבוע לו אדום וצבעו שחור דהש"ס מייתי לה התם עי"ש, וצ"ע דבדף צה: שם מבואר דהוא בשוגג וכנ"ל. וע"ע דברי יחזקאל סימן נ"ב אות ו'.

כתב הר"י מלוניל דמעביר ע"ד של בעה"ב נקרא גזלן הוא אף כששינה לטובה, וכן במ"ש בסמוך דאם אמר לו שיקח חלוק לא יקח טלית, אע"פ שאם היו שואלים אותו מעיקרא הי' מסכים גם לטלית וצ"ע.

כתב השמ"ק בשם השיטה דה"ה אם אמר לו הוליכה בבקעה פלונית והוליכה באחרת הו"ל מעביר ע"ד של בעה"ב, ואורחא דמילתא נקט שאדם קפיד ומתנה מהר לבקעה ובקעה להר, והמהרמ"ש כ' ומ"מ מהר להר לא מיקרי שינוי, ועמש"כ בע"א בתוד"ה כגון.

הר"מ השמיט למשנתינו, וכ' ה"ה פ"ד משכירות ה"א דהר"מ ס"ל כשינוייא דריו"ח דמשנתינו כר"מ ולא קי"ל כוותי', וצ"ב דלכאו' מאחר דסתם משנה כר"מ הו"ל למיפסק כוותי', וי"ל משום דבריש פרקין תני בהלכתא פסיקתא כל החוזר בו ידו על התחתונה והוא כר"י דצבע ועי'. וכ' עוד ואפשר שריו"ח חולק על האוקמתות האחרות ולומר דלרבנן כ"ז שאין פשיעתו ניכרת פטור דאי לא לא הוה מוקי לה דלא כהלכתא, ובחי' הריטב"א (ישנים) כ' דריו"ח בעי לאוקמי מתני' בכל גווני ע"כ מוקי לה כר"מ דסתם מתני' כוותי'.

שינוי מעשה במי שאינו גזלן

בגמ' דלמא שאני התם דקניא בשינוי מעשה הק' הרמב"ן (הובא בשמ"ק) וכי מי שאינו גזלן קונה בשינוי, וכ' לפיכך צריך לפרש דילמא שאני התם דכיון ששינה אותו ועשה בו מעשה שהגזלן קונה בו מתכוון הוא לגזול ולכך שינהו כדי שיקנה אותו לאו מעביר על דעת מיקרי אלא גזלן גמור מקרי עכ"ד, וצ"ב דבב"ק צה: מפרשינן דעשה כן בשוגג וע"כ לא קניס ר"מ א"כ לא נתכוין לגזול, והריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' דה"ק דשאני התם דעשה שינוי גמור הראוי לקנות בו כגזלן גמור המכוון לגזול ובכי הא חשיב לי' ר"מ כגזלן ואע"פ שלא נתכוון לגזול וכו' עכ"ד, והיינו דיש לחלק כיצד הוא מעביר ע"ד של בעה"ב.

ותלמיד הר"פ (הובא בשמ"ק בע"א) כ' דבהו"א מוכיח הש"ס דהוא גזלן דאל"כ לא קני בשינוי, ומשני דהתם ה"ט דשינוי קונה אפילו בדבר שאינו שלו, והוא מחודש מאד, ויעויין בסמ"ע סימן צ"ז ס"ק ס' וסימן ק"ג ס"ק י"ח ושמ"א ס"ק י"א דחידש דבשינוי מעשה קונה אע"פ שאינו גזלן, והקצוה"ח סימן צ"ז ס"ק י"ד נתפלא על הסמ"ע, וכן נחלק עליו בסימן שמ"א ס"ק ב', ובמקור ברוך ח"ב סימן כ"ח (ד"ה ועי') ובהשמטות שם (עמ' 116) עמד בדברי התר"פ כאן, והביא ד' הסמ"ע, וכ' שכן מבואר במלחמות סופ"ד דכתובות שכתב כדברי הסמ"ע וז"ל כיון דלשמן צבען הצבע הקנה צבעו לאשה וקנין גמור קנאתן בשינוי דהכי מסקנא בב"ק עכ"ל, וצ"ע לפ"ז בסתירת ד' הרמב"ן דבשמעתין מבואר מדבריו דאינו קונה, ועי' בחי' הגרא"א דסלר סימן ד', וביד אליעזר ח"ג (עמ' קסז) משכ"ב הגרנ"פ זצ"ל דקונה בקנין יצירה. [ע"ע ריטב"א כתובות לד: ורע"א שם האם שינוי הוא מעשה גניבה].

עוד צריך לבאר דהא גזלן אינו חייב אא"כ עשה קנין ולעיל י: ילפינן קנין חצר מגנב שמתחייב כשהגניבה בחצירו, ולעיל מא. פריך והא לא משכה, ויעוי"ש פירש"י דאין גזלן חייב בלא מעשה קנין, ובפשוטו י"ל דהי' בחצירו והו"ל גזילה בחצירו.

עוד צריך לבאר דהרי מעשה הגזילה היא בצביעה עצמה, א"כ נמצא שאין כאן שינוי ממה שגזל, והוכיח מזה בחי' מרן רי"ז הלוי הל' גו"א (סח. מדה"ס) וז"ל ולענין קניית הגזילה אזלינן בתר שעת היותה ברשותה בעלים, ואם רק נשתנית מכמות שהיתה ברשות הבעלים הוי שינוי לענין קנין, וכמו בנתן צמר לצבע לצבוע שחור וצבעו אדום דקני להצמר בשינוי אף דהגזילה והשינוי באין כאחד, דכל לענין קנין שהוא זכותו של הגזלן כל שנשתנית הגזילה מכפי שהיתה של בעלים קני לה עכ"ד, ויעוי"ש שהוכיח כן גם מב"ק צו. בגזל דיקלא וקטלי' עי"ש, ויסוד הדברים דהדין שינוי קונה הוא דחיוב ההשבה הוא להשיב מה שהי' לבעלים, ולבעלים הי' צמר, ועכשיו הוא צבוע הו"ל שינוי, ובקו"ש ב"ק (אות קט) ג"כ עמד בכ"ז, ודחה הראי' משמעתין די"ל דמתחילת הצביעה נעשה גזלן אף שעדיין לא נשתנה עד גמר הצביעה, ונמצא שנשתנה לאחר הגזילה, וציין בסו"ד לדברי הריטב"א, דהיינו דלמש"כ הריטב"א דהכא הוי גזלן משום דעשה שינוי, א"כ ממנ"פ כ"ז שלא נשתנה אינו גזלן. וע"ע חזון איש ב"ק סימן י"ז ס"ק ט"ו אמר"מ סימן ל"ב אות ז' בהגה דבר אברהם ח"א סימן ח' שעמדו בראי' זו. עוד העיר בזה ידידי שליט"א בספרו ברכת צבי סימן ה' אות ה' דמבואר דמשלם דמי צמר, והיינו כפי מה שהי' לבעלים ולא כפי"מ שבא לידו, והאריך בזה.

התוס' לעיל מג: ד"ה משלם ובב"ק צה: ד"ה בשבח הקשו דר"י הכא סבר שינוי אינו קונה והתם סבר שינוי קונה ופליגי בסברות הפוכות ותי' דהא דסבר ר"י שינוי קונה היינו משום דנתכוין לקנות בשינוי אבל צבעו שחור אין מתכוין לקנותו בכך, והקו"ש ב"ק (אות קא) פי' דבריהם דאין שינוי קונה אא"כ נתכוין לקנות, ולפ"ז נחלקו ר"מ ור"י בדבר זה, וכ"ה במחנ"א ואו"ש פ"ב מגו"א הט"ו, וע"ע או"ש פ"ג מחמץ ה"ח (ד"ה ואין).

וצ"ב דלכאו' ר"י פליג על מעביר ע"ד של בעה"ב ואינו גזלן ואינו קונה בשינוי, וא"כ י"ל דזהו כוונתם שאין כאן גזילה, ויעויין בקו"ש (שם אות כו) ואמר"מ סימן ל"ב אות מ"ד וסימן ל"ג אות ד', שביאר כן דכוונתם שאינו מתכוין לגזול ולא נעשה גזלן, אבל היכא דנעשה גזלן קונה אע"פ שלא נתכוין לגזול, וכן בהכרח צ"ל לדעת הנתה"מ סימן שנ"א ושס"א ותרוה"כ סימן רס"ב דגזלן קונה בשינוי בע"כ, בהכרח דהכא משום שלא נתכוין לגזילה, וע"ע חזון איש ב"ק סימן י"ז סוס"ק א' וס"ק ב' (ד"ה ודעת) ודברי יחזקאל סימן נ"ב אות ו' בדרך זו דר"י פליג על דין מעביר ע"ד של בעה"ב ואינו גזלן, וע"כ אינו קונה בשינוי, ולדרכו דהתר"פ דהכא קונה בשינוי בלא גזילה, בזה לכאו' בודאי צריך כוונה לקנין.

מגבת פורים

בגמ' ואין מדקדקין בדבר פירש"י לומר דיים בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה, ובנמו"י (מח: מדפי הרי"ף) כ' ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי וזה אינו ראוי אלא כל הפושט ידו ליטול יטול כדי שיהיו הכל שמחים דימי משתה ושמחה כתיב ועי"ש עוד, וכ"ה בר"מ פ"ב ממגילה הט"ו, והריטב"א (הובא בשמ"ק) הוסיף שאין יום זה מדין צדקה בלבד אלא מדין שמחה ומנות שהרי אף בעשירים כתיב ומשלוח מנות איש לרעהו, וכ' דשני הפירושים הכל אמת ויציב, ובריטב"א (ישנים) כ' והראב"י פירש אין מדקדקין בדבר לומר זה עני ולותיב ליה טפי אלא לכולם נותן בשוה ואפי' לעשיר שבהם [דכתיב] ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים דאיש לרעהו היינו עשיר שהוא רעהו שהרי אח"כ הזכיר לאביונים, וכ' ע"ז הריטב"א ולא נהיר דמנות לאו היינו מגבת פורים אלא מתנות לאביונים הוא מגבת פורים ובההוא לא חזינן רעהו ור"ש פ' בע"א עכ"ד.

ובביאו"ד הריטב"א (החדשים) שהביא ממשלוח מנות, ולא תיקשי עליו קו' הריטב"א (ישנים) דהכא במתנות לאביונים, ביאר האילה"ש דכוונתו לראי' בעלמא דהמצוה היא לשמחה ולא מדין צדקה, ונסתפק האילה"ש האם מתקיים בזה דין מתנות לאביונים, או"ד דאם בא אדם א' צריך ליתן לו, וכ' דמסתבר דיוצא בזה יד"ח דכך היתה התקנה, ועי' שלמי תורה פורים סימן כ"ו אות ג' שכתב דמשמעות הפוסקים שאין מתקיים בזה מתנות לאביונים, והי' היטב במגילה דף ז' קיימתב נו רבינו משלוח מנות ומתנות לאביונים, ורש"י לא גרס מת"ל, והב"ח והגר"א מתקיהו, והריטב"א גרס לה, והתם עשיר הוה, ועיש"ה.

ויל"ע בכ"ז שמשמע שהיו נותנים לגבאי צדקה, והם היו מחלקים לעניים, ועליהם נאמר ואין מדקדקין בדבר, וק' איך תתקיים מצות מתנות לאביונים לכל מי שנתן, הרי המותר נופל לצדקה, וביותר ק' במה שכתבו הראשונים דנותנים אף לנכרי ק' ביותר איך יתקיים בזה מתנות לאבינוים הא לא הגיע ליד עני, ושמא י"ל דבמה שהגיע ליד גבאי נתקיימה המצוה, אכן לסב' הריטב"א דהמצוה היא לריבוי שמחה, א"כ כשהוא ביד בגבאי אין כאן קיום שמחה כלל.- עוד יל"ע בזה דלכאו' עדיף ליתן לעני דעי"ז מקיים גם מצות צדקה. ומה"ט יש להעדיף ליתן לעניי עירך, דאע"ג דבמצות מתנות לאביונים שהוא לריבוי שמחה לא מצאנו בזה דין קדימה לעניי עירך, וכשם שבמשלוח מנות אין דין עניי עירך קודמין, מ"מ כיון שיש בזה גם משום צדקה, י"ל להקדים עניי עירך. ובפי' האלשי"ך למגילת אסתר (ט, כב) ובמגילת סתרים לנתה"מ (ט, ט) כתבו דמת"ל הוא מדין צדקה, ויום זה מסוגל מאד לצדקה עי"ש.- עוד ילה"ע בדרי הריטב"א דהמצוה משום שמחה, וע"כ אין מדקדקין, האם מותר לכתחילה לעשיר לפשוט ידו ואפשר דזה גופא שנוח לו לפשוט ידו הוא בכלל אביון ויש מצוה ליתן לו.- הריטב"א במגילה דף ז' כ' דבשו"פ מתקיים מצות מתנות לאביונים, וצ"ל דיש בזה ריבוי שמחה.

והראב"ד (הובא בשמ"ק) פי' אין מדקדקין אחריו אם יעשה כן אם לא אלא שמלמדין אותו שלא יקח בהם חלוק אלא שיקיים בהם שמחת פורים, ועי' להלן.

בגמ' אבל לוקחין את העגלים המג"א סימן תרצ"ו ס"ק ט"ו כ' שיש מצות אכילת בשר בפורים עי"ש, ובחת"ס שם הקשה מ"ט לא חשיב לה בחולין פג. בהדי ארבעה פרקים שמצוה לאכול בשר, ובחולין שם ובחו"מ סימן קצ"ט סעי' ג' תי' ע"פ המבואר כאן שהיו שוחטים עגלים, א"כ היינו טעמא דלא חשיב לה התם, דהתם מיירי לענין איסור אותו ואת בנו, ובפורים ליכא חשש שישחטו את האם.

בגמ' ר"א אומר וכו' דברי ר' יעקב הגר"א סימן תרצ"ד סעי' ב' כתב דגירסא זו צ"ע דפתח בר"א וסיים בר"י וכתב דהעיקר כגירסת הרי"ף דלא גרס ר"א, ועמהרמ"ש בישוב גרסתינו.

בגמ' ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו וכו' משום ר"מ ורשב"ג מיקל מהא דרשב"ג מיקל מוכח דאין כאן מעביר ע"ד של בעה"ב, ולפ"ז לא אשכחן פלוגתא בדין מעביר ע"ד של בעה"ב נקרא גזלן אלא האם הוא מעביר ע"ד של בעה"ב, ועי' היטב בשמ"ק בשם ה"ר יהונתן וצ"ע.- הטור סימן תרצ"ד פסק כר"מ, וכמדומה שלא נהגו כן, וכפה"נ היום דעת הנותנים דאדרבה לא יבזבז הכל לסעודה, אלא יעשה צרכיו לכל השנה, ויל"ע דבגמ' משמע דעיקר המצוה הוא שיקח לסעודתו.

בגמ' ורשב"ג מיקל פירש"י לקמן קז. ד"ה מיקל, אע"ג דמשני לא סבר דמקפיד איניש מידי דלא חסר בי' עכ"ד, והיינו דפליגי האם יש כאן קפידא.

בגמ' דילמא התם נמי דאדעתא דפורים וכו' הריטב"א (הובא בשמ"ק) פי' דהתם כיון דמצות היום היא קפידא רבה איכא לנותנים שאינם רוצים לשנותו וכאילו נתנום בפירוש ע"מ שאם ישנו אותם עניים בדברים אחרים שלא יהו נתונים מה שאין במשנתינו דכיון דליכא שינוי השתא מהר לבקעה ולא מחמת שום שינוי אין לדון אותו בגזלן עכ"ד, ובמש"כ הריטב"א כיון דמצות היום היא, הראב"ד (הובא בשמ"ק) כ' לא נתנו אלא לשמחת פורים וכו' ואין מעבירין על המצוות.- לר"מ דעני שמשנה הוא גזלן, נמצא דהנותן לא קיים המצוה, דהרי לא זכה העני.

ומתבאר דהשקו"ט בשמעתין הוא בדבר שאינו קפידא גמורה האם אמרינן דמ"מ כיון שהעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן, וכן פי' הריטב"א (הובא בשמ"ק בע"א) וז"ל כל המעביר וכו' פירוש ואפילו במידי דליכא קפידא גמורה ולא פשיעה גמורה עכ"ד, וע"ז הביאו ממגבת פורים דסבר הש"ס לדמותו לשמעתין, ומשני דשאני התם דאיכא קפידא גמורה, וכ' הריטב"א (ישנים) אבל משנתינו ודאי לא קפיד דאי א"ל להוליכה בהר ובבקעה מתרוייהו היה רוצה בעל החמור הילכך לא מקפיד ואפי' ר"מ מודה דאינו מעביר על דעתו של בעה"ב עכ"ד, ואכתי צריך לבאר דעד כאן לא שמעינן אלא שאסור לשנותו, אבל מנלן שנעשה גזלן, ותי' האילה"ש דבמגבת פורים הרי נתנו לעני ואם אין כאן קפידא גמורה ותנאי בנתינה לא שייך בזה דין דלכתחילה לא ישנה, וזה הראי' לר"מ דכל המעביר ע"ד של בעה"ב נקרא גזלן, וה"ה הכא יש תנאי בנתינה, אמנם בראב"ד (הובא בשמ"ק) מבואר דלרשב"ג ג"כ לכתחילה לא ישנה, ומבואר דשייך דין לכתחילה אע"פ שנתן, וצ"ב בגדר הדברים וכסב' האילה"ש דהרי מאחר שנתנו, מה שייך תנאי לכתחילה שלא ישנה, ולדברי הראב"ד יש לבאר ד' הגמ' דמשמע דבהא פליגי דלת"ק הוא דין לכתחילה וע"כ אין מדקדקין בדבר, אבל ר"מ פליג דמדקדקין בדבר והיינו משום דס"ל דנעשה גזלן.

בגמ' אלא הא ר"מ וכו' ליקח לו חלוק לא יקח בו טלית הכא לא אמרינן דאדעתא דחלוק יהבי' דליכא שינוי גדול בין חלוק לטלית וכמשנ"ת מדברי הריטב"א והראב"ד דשאני מגבת פורים דאיכא קפידא רבה, ועמהרמ"ש שמתבאר כן.- בספר היראה לר"י פסק לדין זה דכל המשנה מדעתו של בעה"ב נקרא גזלן.

בתוד"ה מגבת וי"ל דדוקא בפורים המשנ"ב סימן רמ"ב ס"ק ד' הביא ס"ח שמי ששלחו לו מאכל שיאכלנו בשבת אינו רשאי לאוכלו בחול, וכ' דתליא בפלוגתא דר"מ ורשב"ג, ולהמבואר בתוס' אף ר"מ מודה, דכ"ד בפורים.

וע"ע בתוס' בערכין ו: ד"ה שבאת (נמשך מע"א) שכתבו דהגבאי אסור לשנות אבל בני העיר רשאין לשנות, וכ"ה במרדכי ב"ב (רמז תצא), והובא במג"א סימן תרצ"ד ס"ק ה' ובמשנ"ב ס"ק ח'.

כתב הריטב"א (הובא בשמ"ק) דלמסקנא דמוכחינן מר"מ דחלוק דמעביר ע"ד בעה"ב נקרא גזלן א"צ לכל שינוי דלעיל וא"כ לית הלכתא כר"מ בחד מיניהו, וכ' דכ"נ דעת הרי"ף, וכן דעת רבינו בשם רבו הרמב"ן, וכן מבואר בנמו"י (מח: מדפי הרי"ף) וכ"ה ברשב"א ב"ק צה. (ד"ה אלא), וכ' הב"י סימן תרצ"ד דכן דעת רוב הראשונים, ומשמע דלכתחילה ג"כ מותר לשנות, ולכאו' זה שלא כדברי הראב"ד (הובא לעיל) דאין מדקדקין בדבר דלכתחילה מיהת לא ישנה.- ולכאו' נפ"מ בכ"ז באוסף צדקה לצורך הכנסת כלה וכיו"ב דמותר לעני לשנותו, וכ"ז בעני עצמו, אבל הגבאי חייב ליתנו לעני להכנסת כלה דאדעתא דהכי נתנו לו ועי'.- ע"ע מש"כ לעיל במתנות לאביונים.

השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא

בגמ' הכא תרגימו נהוריתא עפרש"י, כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) ומסתברא דמיירי בענין שלא נסתמית לגמרי דא"כ הרי היא כנשברה שאינה ראוי' למלאכה אלא שנסתמית קצת ועדיין ראוי' למלאכה קצת וכו' וה"ה למ"ד אבזקת וכו' עכ"ד, ומדברי הריטב"א מבואר שפי' כן בדברי רש"י, וילה"ע מדברי רש"י במשנתינו ד"ה הרי טלנה כמו שהיא סמויה ואשר אותה בדרכים, משמע דהיא סמוי' לגמרי, וכן פי' ה"ר יהונתן (הובא בשמ"ק במשנה) שהוכתה בסנורים ובטורח יכול ליישר אותה בדרך ולהצילה מן הפחתים, וכ"ה (שם סוד"ה ומשמע) בשם הרמ"ך וז"ל והבריקה מרוב אור השמש ואינה רואה כלל.

עוד כ' הריטב"א (שם) ואומר מרי דאפילו בהא דוקא שהבריקה אח"כ אבל מתחילה אין לו ליתן חמור כזו דמסתמא אין דעת השוכר על כיו"ב וכן עיקר עכ"ד, וכ"כ המאירי (ד"ה השוכר) וכ' שאם אירעה קודם ה"ז שכירות של טעות, וכ"נ בראב"ד הובא בשמ"ק בסוף העמוד, והנתה"מ סימן ש"י ס"ק א' ביאר דבשלמא אם נעשית אח"כ י"ל מזלך גרם אבל לכתחילה אינו יכול ליתן לו, ועי"ש מש"כ לחלק ממוכר שור בין שוורים שמראהו גרוע דהתם ג"כ אינו יכול להראותו שור שלא יתרפא לעולם, ולסב' הנתה"מ ה"ה במת החמור וכיו"ב שחייב להעמיד לו חמור אחר, או בחמור זה ששוכר מהנבילה לא יוכל להעמיד לו חמור שהבריקה, דלא שייך מזלך גרם, וע"ע משנ"ת במשנה מדברי הר"מ והרע"ב.- ובריטב"א בנדרים דף נ"ו (יט. מדפי הרי"ף) כ' לחלק מ"ש ממוכר בית בבית דמראהו נפול, ובשכירות אינו יכול להראותו נפול וז"ל שכירות שאני דכיון דלא זכי שוכר בגופא דארעא אלא (דידה) [דירה] בלחוד דאית לי' כי אגר בית סתם לאו גופא דביתא אגר אלא דידה [דירה] וכדאמרינן בהשוכר חמור סתם שחייב להעמיד לו חמור אבל מוכר או מקבל מתנה דזכו בגופה דזביני וכו' עכ"ד, ודעת הרא"ה הובא בריטב"א שם דמראהו נפול, ועמש"כ בסימן ד'.

בגמ' רבא אמר אבזקת הטור סימן ש"י הביא ב' הפי', וס"ל דלא פליגי, ובר"מ פ"ה משכירות ה"א כ' חלתה, וכ' ה"ה דזה התליע רגלי', וכ' בני יהודה (הובא במקו"צ ובס' הליקוטים) דס"ל דפליגי וקי"ל כרבא דהוא בתרא.

בגמ' או שנעשית אנגריא אומר לו הש"ל עמשנ"ת במשנה לענין תשלום השכר בהבריקה, וה"ה באנגריא בזמן שהיא אצל המלך לא ישלם לו שכרו, וכמבואר בנמו"י (מח: מדפי הרי"ף) בשם הרשב"א, ונתבאר שם מהגר"א דתליא ברש"י לר"ח דמזלך גרם, וצ"ב דדברי רש"י ור"ח הם באנגריא, והפלוגתא בתשלום השכר הוא אף בהבריקה, ובמ"מ פ"ה משכירות ה"ב נראה דבהבריקה חייב לשלם משום דחזיא קצת למלאכה. והתר"פ (הובא בשמ"ק) ס"ל דחייב לשלם שכרו וכדעת הר"מ ודעימי', וכ' מכאן ראי' למאי דפרישית לעיל דכשהמלמד לומד קצת כשחלה אע"ג דאינו לומד כל צרכו מ"מ נותן לו כל שכרו דהא קאמר הכא דהמשכיר אומר לו הש"ל אע"פ שאינו יכול לעשות מלאכה חשובה כיון דמ"מ היא מלאכה קצת עכ"ד, ולו"ד הי' מקו' לדון ולחלק בין שכירות פועל לשכירות חפצים, דבפועל התשלום על העבודה ואין כאן עבודה מושלמת, משא"כ בשכירות חפץ דהתשלום על הקנין כ"ז שהחפץ קיים, וע"ע לקמן משנ"ת מהתוספתא.

לדברי רש"י החילוק ברור בין מתה ונשברה לנעשית אנגריא, דלרב באנגריא היא חוזרת וראוי' לעשות המלאכה, ולשמואל שניטלה בדרך הליכתה יכול לעשות בה מלאכתו, ולדעת תוס' נתבאר להלן בדבריהם מהסמ"ע ונתה"מ עי"ש.

לכאו' ילה"ק דלקמן קא: אמרינן דעל המשכיר לתקן תיקוני הבית, וחייב להעמיד דלתות ולפתוח חלונות, א"כ כ"ש הכא דלא חזיא לתשמיש רמיא על בעה"ב, והוא אף בדברים שנעשו אח"כ וכמש"כ הנמו"י שם, והובא בסימן שי"ד, וי"ל דהכא הוא דבר שא"א לתקן, עוד שמעתי לומר עפ"ד הנתה"מ סימן ש"י ס"ק א' ב' דהכא דאין הקלקול בגוף הבהמה אלא בתשמישה, אמרינן דמזלו של שוכר גרם, ובזה אין מוטל על המשכיר לתקן, וצ"ע בד"ז.

כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין בפסקים (אות רט) אחד השוכר בית מחבירו ורוצים לקחתה לאנגריא נ"ל דיכול המשכיר לכופו להשתדל שלא לקחתה, כדקי"ל באנגריא חוזרת סימן ש"י דעל השוכר לחזר אחריו, וכאן אם לא ישתדל סוף סוף יהי' אנגריא שאינה חוזרת ויפטר גם מתשלומי השכירות, נמצא מפקיע עצמו מתשלומין, וכה"ג יכול להתרות בו, ונ"ל דאם לא יעשה כן יכול המשכיר לבטל השכירות ומ"מ צ"ע עכ"ד.

בגמ' אבל אנגריא שאינה חוזרת יעויין פירש"י בסמוך ד"ה אומר דכשמהלך בעליה אחרי' היא חוזרת לו, וכ' הרמב"ן ע"ד רש"י נראה מזה שהוא אינו מפרש אנגריא שאינה חוזרת שאין המלך מחזירה לעולם אלא שאין המלך מחזירה לב' וג' ימים עד שיפגע בחמור אחר עכ"ד, אבל לדברי תוד"ה אם בשם ר"ח בפשוטו הפי' כפשטי' שאינה חוזרת לעולם, וכ"נ בשו"ע סימן ש"י סעי' א', וכ' הגר"א בס"ק ג' דהוא כפי' ר"ח, ומ"מ מזלו של שוכר גרם, וצריך לבאר דאי משום מזלו של שוכר גרם א"כ אף במתה או נשברה, ועמשנ"ת בזה בתוד"ה אם, שו"ר בסמ"ע ס"ק ב' שכתב שאינה חוזרת לעולם, וכ' שכ"נ בתוס', ותמה הנתה"מ בס"ק ב' דא"כ הו"ל כנשברה האמור במתני' דחייב להעמיד לו חמור, ויעויין בבי' שדקדק מהר"מ וכ"ה ל' השו"ע, שאינה חוזרת כלל.

בגמ' ושמואל אמר בין אנגריא חוזרת בין אנגריא שאינה חוזרת וכו' ופירש"י בד"ה אומר דמזלו של שוכר גרם, וכ"כ תוס' בד"ה אם, וכ' תוס' דל"ד למתה דהכא מוכח דמזלא דידי' גורם, ויל"ע האם לרב ג"כ הטעם משום דמזלו של שוכר גרם, ונפ"מ לדברי הגר"א דחיוב התשלומין הוא משום דמזלו של שוכר גרם וצ"ע.

בגמ' בדרך הליכתה כ' המחנ"א הל' שכירות סימן ו' בשם הפ"מ דכ"ז בחמור סתם, אבל בחמור זה בכל גווני פטור, ולהר"מ דחייב בשכרו הוא ג"כ בכל גווני, ועמחנ"א מש"כ ע"ז.

בתוד"ה באנגריא שבשביל איחור אין חייב להעמיד לו חמור אחר כ' הרטב"א (הובא בשמ"ק) ופירשו בתוס' (והוא בתר"פ, הובא בשמ"ק) הטעם דהא קבלנות היא וכיון שחוזרת לו לעשות מלאכתו אע"פ שמתאחרת מלאכתו ויכול לומר לו שימתין עד שיחזירוה דומיא דהבריקה שמלאכתו מתאחרת דבשביל איחור אינו חייב להעמיד לו חמור ודוקא בקבלנות אבל בשכירות יום אין לתת לו שכר על הימים שעכבוה כן פירש בשם הרמב"ן עכ"ד, והיינו דלרב הטעם דכיון דהשכירות היא קבלנות, היינו ששכרו ללכת למקום פלוני, אע"פ שמתאחרת במלאכתה א"צ להעמיד חמור אחר דומיא דהבריקה, ובריטב"א בתח"ד כ' דאנגריא חוזרת בתוך ימי שכירותה מיחזי דמזלו של שוכר גרם דהא משכיר לא מפסיד מידי, וצ"ב דלפ"ז משמע דמיירי ששכרה לזמן מסויים, ובתום הזמן צריך להחזירה וע"כ מזלו של שוכר גרם, דלא יתאחר ההשבה לבעה"ב, ובהמשך דבריו כ' הטעם דקבלנות הוא, ונפ"מ עוד בזה דאי הטעם דמזלו של שוכר גרם יצטרך לשלם על ימים אלו וכמשנ"ת לעיל מדברי הגר"א וצ"ע.- ובנתה"מ סימן ש"י ס"ק ג' כתב דאף בשכרה לימים צריך ליתן שכר של כל יום ויום כיון דמזלו של שוכר גרם, ובערוה"ש סעי' י"ד תמה ע"ז איך יתכן שיצטרך להוסיף על שכרו מפני שמתעכבת במלאכה, ולכאו' ד' הנתה"מ הם בשיטת הר"מ דנלקחה לעבודת המלך נותן שכרו משלם כיון דמזלו של שוכר גרם, וע"ע דדברי הנתה"מ הם להלכה דקי"ל כשמואל, וד' הריטב"א הם לרב.

בא"ד כמו הבריקה וכו' וכ' תוס' בסוד"ה אם דשמואל פליג ואינו יכול לומר הש"ל כיון דמתאחר במלאכתו, וקי"ל כשמואל, ועמש"כ לעיל בסמוך מדברי הנתה"מ, ודבריו הם להלכה ובאופן שניטלה דרך הליכתה.

בד"ה אם ותימה דלמה ישכור וכו' הריטב"א (הובא בשמ"ק) כ' ולפי דעתי אין זו קושיא שהרי רש"י לא תלה טענה אלא על מה שאומר לו כיון שמזלך גרם דוקא עכ"ד.- המאירי (ד"ה נתפשה) כתב כפירש"י, וכ' ולא סוף דבר ששכרה לרכוב שאפשר לו לילך אחריהם ברגליו אלא אף בשכרה למשאוי מניחו בשמירה והולך חזקה בדרך מועט מוצאין אחרת ומניחין לזה את שלו עכ"ד, וצ"ב דא"כ אף שלא בדרך הילוכה נימא הרי שלך לפניך.

בא"ד דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גורם כ' הסמ"ע סימן ש"י ס"ק כ' דאמרי' מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם, [וכ"נ בתוספות הרא"ש] ותמה ע"ז הנתה"מ בס"ק ב' דהא אם נשבר או נשבה בדרך הילוכו לא שייך לומר מלאך המות מ"ל הכא ואפ"ה חייב, והיינו דמדוע חייב להעמיד לו חמור, הא בכה"ג נימא דמזלו של שוכר גרם.

וכתב הנתה"מ אלא דהעיקר הוא כמ"ש דכל שהאונס נעשה בגוף הבהמה מזל המשכיר גרם ואפי' בנשבר מחמת המלאכה דומה למתה אבל אם לא בא האונס רק במלאכת השוכר חייב ליתן לו שכרו משלם דמזלי' דידי' גרם, ועי"ש מש"כ עפ"ז בשכירות בתים, וכ"כ המחנ"א בהל' שכירות רס"י ו' בשם המבי"ט, והמחנ"א גופי' מחלק בין מתה דליתי' בעיני', אבל אי איתי' בעיני' אומר לו הש"ל, והביא לפני משה שחילק בהכי, והאהא"ז פ"ה משכירות ה"א (ד"ה והנה) ביאר דכשמתה הבהמה החסרון בבהמה ובזה אמרינן מזלו של משכיר גרם, אבל בחלתה דהחסרון במניעת תשמישה אמרינן דמזלו של שוכר גרם עי"ש, והוא כעי"ד הנתה"מ, ובדברי משפט סימן ש"י ס"ק א' כתב דשאני מתה דתלינן דהבהמה היתה רעועה וכמש"כ רש"י והרשב"א לקמן עט. דמה"ט יש לו תרעומת עי"ש.- וצריך לבאר מ"ש לרכוב דאף בנשתטית או הבריקה חייב להעמיד לו חמור ולא אמרינן מזלו גרם, וענתה"מ שם משכ"ב.

הובא לעיל ד' הגר"א סימן ש"י ס"ק ד' דכתב דנפ"מ בין פירש"י לפר"ח לענין האם חייב השוכר לשלם על הזמן שנלקחה באנגריא, דלפר"ח דמזלו גרם חייב לשלם, והעירוני מ"ש ממת השוכר דהובא ברמ"א סימן של"ד סעי' א' פלוגתא דכיון דלא משתמש י"א דאינו חייב לשלם, ומיתת השוכר לכאו' בודאי מזלו גרם.

תניא בתוספתא פ"ז ה"ה השוכר את הפועל ונזדמנה לו אנגריא לא יאמר ה"ז לפניך אלא נותן שכרו במה שעשה, והובאה ברי"ף (מט. מדפיו) ובר"מ פ"ט משכירות ה"ה וברא"ש (סימן י') ופי' הפל"ח (אות מ') דאדם אית ליה מזלא ואיכא למימר דמזלא דפועל גרים אבל בהמה דל"ל מזלא וקיימא במזלא דבעלה וכי השכירה שכירות ליומי' ממכר הוא קיימא ברשותא דשוכר ומזלא דידי' גרם עכ"ד, וכעי"ז כ' המחנ"א שכירות סימן ה' (ד"ה והשתא) דפועל שאין גופו קנוי לבעה"ב לא אמרינן מזלא דבעה"ב גרם כיון דלא הוי קנינו משא"כ בשוכר את החמור כיון דקנה לי' השוכר לגמרי שאין המשכיר יכול לחזור בו קנינו קחשיב ומזלי' דשוכר גרם, והקשה דלדעת הר"מ והריטב"א דאף פועל גופו קנוי לבעה"ב לא שייך טעם זה, ותי' דשאני פועל דבהדיא אמר לו כששכרו ע"מ שיעשה בו מלאכה וכי אינו יכול לעשות אינו שכירו משא"כ בשוכר בהמה או כלים דמשעה שמסר המשכיר לידו תו לא נשאר למשכיר לעשות לו ולהשתדל שיוכל השוכר לגמור מלאכתו ולא רמי עלי' מידי, ויעוי"ש שהביא סב' זו מהרמב"ן הובא בשמ"ק, [וזה דלא כתר"פ הובא בשמ"ק, והובא דבריו להלן] דלמד משמעתין לענין מלמד, אלמא דלא ס"ל לחלק בין פועל לשכירות חמור, והלח"מ כ' לא דמי לחמור שנתבאר רפ"ה דאם נלקחה דרך הליכה אומר לו הש"ל דהתם טעמא הוא מפני שהיה דרך הליכה ופגעו בה ואם לא פגעוה לא היו מחפשים אחריה כמ"ש שם ה"ה בשם ר"ח אבל הכא אפילו לא הי' עושה מלאכתו הי' נלקח ולא גרם לו עשיית מלאכתו כלום מפני כן לא מצי למימר הריני לפניך עכ"ד.- ומתוספתא זו הוכיחו הראשונים כדעת הרי"ף והר"מ דבנעשית אנגריא נותן לו שכרו משלם, ובשמ"ק לקמן עט. הביא מהרמ"ך שכתב לפרש התוספתא באומר הש"ל וע"כ משלם על חצי הדרך שהלך ולפ"ז א"ש.

התר"פ (הובא בשמ"ק) פי' אם דרך הליכתה ניטלה כשהי' השוכר מוליכה מביתו של משכיר לביתו דאז יכול לומר מזלך גרם אבל אם ניטלה בביתו של משכיר חייב להעמיד לו חמור, והוכיח מכאן שאם אדם שכר סוס מחבירו אפילו קודם שיתחיל במלאכה אינו יכול לחזור דאל"כ מ"ט מעמיד לו חמור הרי יכול לחזור משכירותו, וצ"ב אי מיירי בקנין או אף בלא קנין. וע"ע בשמ"ק בשם הראב"ד מש"כ לפרש באופ"א.

בסוה"ד אין לו לשוכר להתעכב וכו' נמצא פליגי רב ושמואל בפלוגתא הפוכה דלרב בחוזרת אומר לו הש"ל אע"פ שמתעכב במלאכתו, ושמואל פליג, ומאידך בדרך הליכתא ניטלה ואינה חוזרת לשמואל אומר הש"ל ורב פליג.

ורשב"א דפליג לדברי רב הוא באינה חוזרת, אבל בחוזרת י"ל דמודה דבכל גווני אומר הש"ל.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף