מפתח/קידושין/סג/ב
אלא ע"מ שישתוק אבא. אוקימתא זו קאי בין על הרישא ובין על המציעתא, וי"א דקאי רק אמציעתא, אבל רישא מיירי בתנאי דיאמר אין. ריטב"א ד"ה ואלא. וכ"מ ברמב"ן ד"ה אלא וד"ה אימא. ורשב"א ד"ה אלא. ועי' ברד"ה ע"מ שישתוק. אולם בביאור הגר"א אה"ע סי' ל"ח סקי"ד פי' דקאי אמציעתא בלבד.
אמאי והא שתיק. ואין לומר דמת הבן קודם ששמע האב, דמלמדים משמע שכבר שמע ורק צריך ללמדו. רמב"ן ד"ה אימא. רשב"א ד"ה אימא. ריטב"א ד"ה ואלא. תוס' ישנים ד"ה והא. מאירי ד"ה אמר המאירי במשנה השמינית. ועי' תורא"ש ד"ה מלמדין. ועי' או"ש אישות פ"ז ה"א מש"כ באורך.
עוד ישוב בזה. ראב"ד [הו' בשלנ"ל ד"ה והראב"ד]. מאירי ד"ה המשנה השמינית בסופו בשם גדולי המפרשים [כהראב"ד]. רא"ש סי' ז'. תורא"ש ד"ה מלמדין.
אלא אמר לה ע"מ שלא ימחה אבא. מדוקדק הלש' דאמר לה, דמיירי כשאמר לה בפירוש ע"מ שלא ימחה אבא, משא"כ באוקימתות הקודמים דרק מפרשי' כן בדבריו, וי"ח בזה. רמב"ן ד"ה אלא, ד"ה ה"ג. רשב"א שם. ריטב"א שם. שלנ"ל ד"ה אלא. ועי' בהגהות הגרא"ז על הרמב"ן לדקדק מרש"י ד"ה אלא, וד"ה לא, לא כן.
מוכח דבכה"ג יכול למחות לאחר מיתת הבן אף ששתק מחיים, וילה"ק היאך עדיף מהבן עצמו דאם התנה דמקודשת ע"מ שלא תהא זקוקה לייבום דל"מ משום מעמשכ"ב [ירושלמי ב"מ פ"ז ה"ז]. או"ש אישות פ"ז ה"א [ויעו"ש דלא דמי לע"מ שלא תשתי יין, דאם מת בלא בנים שותה ופטורה, דהכא התנאי הוא על רצון האב, ומדשתק חזי' שרוצה בקידושין, וא"כ הוי עוקר דבר מה"ת, ויעו"ש עוד מו"מ באורך].
רישא בחד טעמא ומציעתא וכו'. מוכח דאפי' שאמר אין מצי למחות אח"כ, דאל"כ הו"ל לאוקומי רישא בכה"ג, ואם רצה היינו שאמר אין, מו"מ בזה. רמב"ן ד"ה ה"ג. ריטב"א ד"ה גיר'. וכ"מ ברשב"א ד"ה רישא. ועי' ברש"י ד"ה אלא. ועי' תורא"ש ד"ה רישא.
אם קיבל על עצמו בשבועה שלא ימחה ואם ימחה תתבטל מחאתו מהני. יש"ש אות י"א.
י"ח וס"ל דבע"מ שלא ימחה ובתחילה אמר אין, אין יכול לחזור בו. טור אה"ע סל"ח בשם רא"ש. ועי' ב"י שם משה"ק. ועי' ב"ח שם. ועי' תורא"ש ד"ה אלא.
ילה"ק ממה שהביא הטור [שם] בשם הרמ"ה, דבע"מ שיאמר הן, יכול לומר הן אם בתחילה אמר לא, ומ"ש בע"מ שלא ימחה. מהרש"ל [הו"ד בב"ח שם]. פרישה שם סקט"ז. ט"ז שם סק"י. בית שמואל שם סקכ"ד. מקנה ד"ה ונראה לענ"ד.
יש לחלק דבע"מ שלא ימחה הוא תנאי דשב ואל תעשה, וע"כ אם מחה שוב ל"מ חזרה, משא"כ בתנאי דע"מ שיאמר הן דהוא קום ועשה. מהרש"ל שם.
י"ל באופ"א, דלעולם אמדי' דעת המקדש שרוצה שיחולו הקידושין, וע"כ תלינן דעתו שכך התנה. פרישה שם.
עוד ישוב בזה. ט"ז שם.
י"ג "רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא", כלו' דרק סיפא מיירי בע"מ שלא ימחה אבא, אבל רישא ומציעתא כדפי' מעיקרא, בע"מ שישתוק. רמב"ן בשם ר"ח. ועי' ריטב"א ד"ה גיר'. ר"ן ד"ה ופרכי', הב'. ועי' רשב"א ד"ה רישא. ועי' מאירי ד"ה אמר המאירי במשנה השמינית.
ר"י אמר וכו' ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד ל' יום. פי' ע"מ שירצה היינו שלא ימחה, ורישא שלא מיחה כל הל' יום דשוב אין יכול למחות. רמב"ן ד"ה וליכא. ר"ן ד"ה ורב יוסף. שלנ"ל ד"ה ומאי בשם ראב"ד, וע"ע בהשגות הראב"ד הל' אישות פ"ז ה"א. רא"ש סי' ז'. ועי' קרבן נתנאל אות ס'. הגהות הרד"ל ד"ה ור"י.
פי' אחר, דמיירי כשאמר להדיא ע"מ שלא ימחה עד ל' יום. ריטב"א ד"ה ורב יוסף [ויעו"ש דלפי"ז אין חילוק בין ע"מ שלא ימחה לבין ע"מ שישתוק, דרק כשלא אמר עד ל' יום יש חילוק דע"מ שישתוק היינו בשעת שמיעה, וע"מ שלא ימחה הוא לעולם, עיי"ש היטב].
י"א דע"מ שירצה היינו שיאמר אין, ומתני' מיירי באומר ע"מ שלא ימחה עד ל' יום, ואף דבמתני' איתא ע"מ שירצה אין כוונת התנא בלשון זה דוקא. רשב"א ד"ה רב יוסף. ועי' ר"ן ד"ה וכי קתני [לדחות ראיית הרשב"א מהתוספתא]. ועי' רמב"ם אישות פ"ז ה"א [שכ' דע"מ שירצה היינו שיאמר אין, עי' שלנ"ל ד"ה ונראה, ור"ן ד"ה והר"מ, מה שדן אי הוא כהרשב"א או לא, וע"ע להלן בדעת הרמב"ם].
היאך קיי"ל, אי כר' ינאי או כרב יוסף. רמב"ן ד"ה וליכא, יעו"ש כרב יוסף. רא"ש סי' ז' יעו"ש כר' ינאי. וכן בשלנ"ל ד"ה ונראה. ועי' רמב"ם אישות פ"ז ה"ב. ועי' שלנ"ל ד"ה ונראה בדעתו. וכן עי' ר"ן ד"ה והר"מ בדעתו. ועי' מאירי ד"ה ואע"פ. ועי' בית שמואל סי' ל"ח סקי"ט בשם רבינו ירוחם. ועי' טור סי' ל"ח [דע"מ שירצה היינו ע"מ שישתוק]. ועי' ב"י שם. ועי' יש"ש אות י"ב.
מו"מ בדעת הרמב"ם [אישות פ"ז ה"א] שפ' דע"מ שירצה היינו שיאמר אין. עי' בהשגות הראב"ד שם [יעו"ש שהק' דלמסקנא אינו שיאמר אין, ועייש"ע משה"ק]. ועי' כס"מ שם [יעו"ש די"ל דהרמב"ם פי' רב יוסף כהרשב"א דהיינו שיאמר הן]. ב"י אה"ע סי' ל"ח ד"ה ולי נראה. ועי' שלנ"ל ד"ה עוד כ'. ועי' מגיד משנה שם. ועי' ר"ן ד"ה אבל. ועי' חלקת מחוקק אה"ע סי' ל"ח סקי"א. שו"ת מהרש"ך. מהרי"ט ד"ה מ"מ בסופו. לח"מ שם חזו"א אה"ע סי' נ"א סק"ב. מקנה ד"ה בגמ' אלא. באר היטב סל"ח סקי"ז. מל"מ שם. שער המלך שם. הגהות הרד"ל על הרא"ש ד"ה ומשמע.
ביאור החילוק לשי' הרמב"ם שם, בין ע"מ שלא ימחה [דמקודשת אם לא מיחה לד' הרמב"ם] לע"מ שישתוק. עי' בהשגות הראב"ד [שהק' להרמב"ם דלפי"ד אין חילוק ודלא כהמבו' בגמ']. ועי' שלנ"ל ד"ה עוד כ'. מ"מ שם. ועי' ר"ן ד"ה אבל. ועי' חלקת מחוקק אה"ע סי' ל"ח סקי"א. שו"ת מהרש"ך.
עוד מו"מ בישוב שי' הרמב"ם, ובמש"כ הב"י. ב"י אה"ע סי' ל"ח ד"ה ולי נראה. ועי' שלנ"ל ד"ה עוד כ'. ועי' מגיד משנה שם. ועי' ר"ן ד"ה אבל. ועי' חלקת מחוקק אה"ע סי' ל"ח סקי"א. שו"ת מהרש"ך. מהרי"ט ד"ה מ"מ בסופו. לח"מ שם חזו"א אה"ע סי' נ"א סק"ב. מקנה ד"ה בגמ' אלא. באר היטב סל"ח סקי"ז. מל"מ שם. שער המלך שם. הגהות הרד"ל על הרא"ש ד"ה ומשמע.
קידשתי את בתי וכו'. הטעם דלא נקט נתקדשתי ואיני יודעת למי. [ועי' בגמ' להלן דלר"א האב נאמן לכנוס והיא לא, ולשי' לק"מ]. פנ"י ד"ה משנה קדשתי. מקנה ד"ה מתני קדשתי.
י"ל דאשמעי' דנאמן האב לאסור אותה על כל העולם כ"ז שלא בא אחד ואמר אני קדשתיה. פנ"י שם [אבל היא עצמה נאסרת רק משום שאחד"א].
י"ל דנקט משום סיפא דאחד כונס וכו' דל"ש רק באב. מקנה שם. ועי' הפלאה כתובות כ"ב. ד"ה מנין. ובעיקר הענין אי רק באב שייך לומר דאחד כונס וכו', עי' בית שמואל אה"ע סי' ל"ז סקמ"ט דגם בה עצמה שייך לומר כן.
עוד מו"מ בזה. מקנה שם.
קידשתי את בתי וכו'. המקור לנאמנות האב שקידש בתו הוא מקרא [דברים כ"ב ט"ז, כמבו' לק' ס"ד.] ד"את בתי נתתי לאיש הזה", ביאור בזה, וישוב להא דילפי' גם דיש לו כח לקדש בתו מחד קרא. ריטב"א כתובות כ"ב. ד"ה מנין.
מו"מ אי הנאמנות לומר למי קידשה הוא משום הפה שאסר או לא. תוס' כתובות כ"ב. ד"ה מנין. ועי' פנ"י שם ד"ה מנין.
הטעם דבעי' למילף מקרא דנאמן האב לאסור את בתו, הא בידו לקדשה. תוס' ישנים כתובות כ"ב. ד"ה מנין [יעו"ש דבעי' דהקידושין אינו כ"כ בידו דשמא לא ימצא אדם שיקדשה]. ועי' פנ"י קידושין ס"ד. ד"ה ומסתברא, וכתובות שם ברד"ה שנאמן [יעו"ש לחלק דיש אופנים שהקידושין הם כן בידו]. ועי' רע"א שם ד"ה גם. ועי' להלן.
נאמנות האב לומר למי קידשה הוא משום דמפרש דבריו הראשונים, ולא משום הפה שאסר, דאל"כ לה יהיה נאמן לאחר זמן, ביאור לפי"ז בגמ' בכתובות כ"ב. דמש' דהוא משום הפה שאסר. תוס' שם ד"ה מנין [יעו"ש ב' דרכים, ועיי"ש ברע"א ד"ה מנין. טיב קידושין אה"ע סל"ז סקמ"ח, ועי' שו"ע סל"ז ס"כ ורמ"א שם, ועי' ריטב"א שם ד"ה מנין]. ועי' ריטב"א שם.
בגדר נאמנות האב לאסור את בתו, אי הוא משום הפ"ש, או בידו או משום גזה"כ [הנ"ל]. תוס' כתובות כ"ב. ד"ה מנין [יעו"ש דמש' דהוא גזה"כ]. וכן תוס' ישנים שם ד"ה מנין [הו' לעיל]. ועי' פנ"י שם. ועי' רע"א שם ד"ה גם [שהק' דהתוס' ישנים סותר עצמו, דכ' שם דבתו בוגרת אינו נאמן משום דלאו בידו לקדשה, ויעו"ש מה שביאר בזה]. ריטב"א שם ד"ה מנין [דמש' דהוא מטעם בידו]. ועי' שו"ת רע"א מהדו"ת סי' נ"ג ד"ה הנה [יעו"ש ב' דרכים א' בידו, ב' נאמנות מיוחדת]. וע"ע רשב"א כתובות כ"ב. ד"ה אמר. ועי' בית מאיר ד"ה קדשתי. ועי' להלן בד"ה רב אמר אין סוקלין.
עוד בגדר נאמנות האב אי משום דהתורה האמינתו כשני עדים, או דהתורה החשיבה את בתו כגופו ונאמן משום שאחד"א [ועי' להלן בגמ' בשם ר"א דסוקלין ע"י, ומשנת"ב]. ריטב"א לק' ס"ד. וע"ע בדבריו לעיל מ"ג: ד"ה ואיכא, ובכתובות י"ח: ד"ה אמר רמב"ח, ושם כ"ב. ד"ה מנין. ועי' מהרשד"ם [הו' ברע"א בתשו' שם]. ועי' נודע בשערים ח"א כ"א אות ט'. ועי' טיב קידושין אה"ע סי' ל"ז סקנ"א ד"ה עוד. וע"ע שו"ת מהרשד"ם אה"ע ס"ט ד"ה בענין הנוגע, שו"ת רע"א מהדו"ת סי' נ"ג ד"ה הנה. ועי' פת"ש אה"ע סי' ל"ז סקי"א ויעו"ש בשם משפט צדק וכן יעו"ש מ"ש בשם שער המלך. ועי' דברי יחזקאל סי' כ"א אות ו' מה שדקדק מהרמב"ם איסו"ב פ"א הכ"ג. ועי' שו"ת בית שערים מכ"י סי' נ"ב.
נפ"מ בזה לענין אי כמו שבעדים ל"א מיגו כמו"כ בעדות האב. ריטב"א שם. ועי' פנ"י לק' ס"ד. ד"ה קדשתי. ועי' תוס' לעיל מ"ג: ד"ה והשתא. ועי' ר"ן לק' ס"ד. ד"ה בשבויה.
לפי"ז [דנאמן משום שאחד"א להסוברים כן] מהני אמתלא להתיר. נודע בשערים שם. ועי' להלן עוד בענין אי מהני אמתלא.
אי נאמן לומר על בתו בוגרת קידשתיה בקטנותה. תוס' ישנים כתובות כ"ב. ד"ה מנין [יעו"ש דאין נאמן משום דלאו בידו, ויעו"ש שסותר ד' עצמם דהא ס"ל דגדר הנאמנות אינו משום בידו, ועי' רע"א כתובות שם ד"ה גם מה שיישב]. ועי' רמב"ם אישות פ"ט ה"י. ועי' מ"מ שם הי"א.
נאמן האב לומר בבגרותה למי קידשה בקטנותה. מ"מ אישות פ"ט הי"א.
אי נאמנות האב היא גם לקולא שאי"צ גט משני, והיאך הדין למאי דקיי"ל דאין עונשין על פיו. טיב קידושין אה"ע סי' ל"ז סקנ"א ד"ה אלא. ועי' משנת ר' אליעזר [טולידו] ח"ב אה"ע ס"ט ד"ה הנה.
אי נאמן האב לחזור בו ע"י אמתלא, [ולכאו' נידון זה תלוי בהנ"ל דאי נאמן משום שאחד"א ודאי מהני אמתלא, נודע בשערים ח"א כ"א אות ט']. אוצר הגאונים קידושין אות שנ"ד. שו"ת מהריב"ל ח"א סי' מ"ג בשם חכמי פרובינציא [יעו"ש דנחלקו בזה, ויעו"ש אי מיירי דוקא כשיצא קול] ובשם בעל העיטור ורשב"א, ועי' תשובות חכמי פרובינציא סי' ט"ו ד"ה השיב. ש"ש ש"ו פ"ח בשם שו"ת מהריב"ל שם, ועיי"ש בפי"ב. ועי' שו"ע אה"ע סי' ל"ז סכ"ז. ועי' ט"ז שם סקכ"ב. ועי' שו"ת נודע בשערים שם.
להאוסרים צ"ל דנאמנות האב שהאמינה לו תורה כב' עדים [עי' לעיל] גדולה מנאמנות האשה על עצמה שהוא מדין שאחד"א, ומשו"ה מהני בה אמתלא כמבו' בכתובות [כ"ב.]. עי' ש"ש שם [ועיי"ש עוד באופ"א]. ועי' שו"ת חכמי פרובינציא שם. ועי' בחי' העילוי ממייצ'ט סי' מ"ד [יעו"ש לחלק באופ"א, דהאשה עצמה יש לה נאמנות בפעם השניה וע"כ מהני אמתלא, משא"כ האב שבאמירה השניה אין לו נאמנות].
הוכחה דמהני אמתלא, מבב"ב קכ"ז: דמהני אמתלא לגבי יכיר דנאמן האב לחזור בו ולומר בני הוא. ש"ש שם [ויעו"ש דלהאוסרים צ"ל דשאני התם דע"י האמתלא מפרש דבריו הראשונים משא"כ כשסותר דבריו הראשונים, ועי' רמ"א אה"ע סי' ד' סכ"ט לגבי נאמנות יכיר, דמהני אף כשסותר].
רשע אי נאמן על בתו, אי תלי בהנידון הנ"ל [אי נאמנותו היא כב' עדים]. רע"א לק' ס"ד. ד"ה אני.
אי נאמן לומר דקידש בתו נגד עדים שאומרים דהמקדש הוא פחות מבן י"ג והוא מכחישם. שו"ת מהרשד"ם אה"ע ס"ט ד"ה בענין הנוגע, יעו"ש דנאמן, וכמו בשאחד"א נגד עדים. ועי' שו"ת רע"א מהדו"ת סי' נ"ג ד"ה הנה. ועי' פת"ש אה"ע סי' ל"ז סקי"א ויעו"ש בשם משפט צדק לחלוק על המהרשד"ם, ויעו"ש מ"ש בשם שער המלך.
ובא אחר ואמר וכו' נאמן. האומר מכרתי שדה ואיני יודע למי, אין אחר נאמן לומר לי מכרת. רשב"א ד"ה ירושלמי בשם הירושלמי פ"ג ה"ז [יעו"ש דמיירי במוכר אחת משדותי, ועי' קרבן העדה דלא גרס כן]. וכן הו' בר"ן ד"ה ואמרו. ועי' מהרי"ט על הרי"ף ד"ה ואמרו.
הטעם לזה משום דדוקא בקידושין הקילו משום עיגונא. קרבן העדה שם ד"ה ואין.
פי' אחר, דבקידושין שאני משום דמקלקל עצמו באיסור אשת איש. פני משה יבמות פ"ב הי"א ד"ה א' משדותי. עונג יו"ט סי' קנ"ב. וע"ע מהרי"ט.
עוד ביאור בזה. עי' מהרי"ט על הרי"ף ד"ה ואמרו. עונג יו"ט שם.
האומר אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי, אין אחר נאמן, ביאור בזה, ומו"מ בהגיר' בירושלמי לענין אחת משדותי. ירושלמי שם [והו' ברשב"א שם ובר"ן שם]. ועי' מהרי"ט שם. קרבן העדה שם. ועי' עצי ארזים אה"ע סי' ל"ז סקנ"ו. וע"ע לעיל. וע"ע תויו"ט פ"ג מ"ט. וכן עי' בית הלוי ח"ב סי' ל"ז אותיות ח' ט' י'. ועי' תהלה לדוד הל' קידושין סי' כ"ב אות ה' ז'. ועי' או"ז ח"א סי' תרי"א. ועי' טור אה"ע סי' ל"ז בשם שאילתות [ועי' עמק שאלה שאילתא נ"ט אות ז']. ב"י אה"ע סי' ל"ז. ועי' ב"ח שם. דרכי משה שם סקי"ג. דרישה שם סק"ל. וע"ע בעיקר הנידון בקדשתי אחת מבנותי, אי אחר נאמן או לא, פלוגתא בזה, להלן ס"ד: ד"ה כולן אסורות.
י"א דהירושלמי נסתפק באיני יודע למי מכרתי, אי נאמן אחר לומר לי מכרת, ולא איפשיטא. הגהות מיימוניות אישות פ"ט אות ד' [ויעו"ש בשם ריב"א דמסברא נראה דנאמן, דהא מודה המוכר דאינו הבעלים]. ועי' רמ"א חו"מ סי' רכ"ב ס"ד. ועי' ביאור הגר"א שם סק"ה.
עוד מו"מ בזה. עי' רשב"א ד"ה ירושלמי [דאין נאמן, ועי' מ"מ שם בשם רשב"א בשם ירושלמי דאין מוציא מהבעלים]. ועי' ר"ן ד"ה ואמרו. מ"מ שם. ועי' ביאור הגר"א שם [שהק' אמאי השמיטם הרמ"א שם].
זה אומר אני קדשתי וכו' שניהם נותנים גט. ק' דאיך מותרת הא מכחישין זא"ז, אי מוכח מהכא כהרא"ש [הו' בשו"ע אה"ע סי' י"ז ס"ט] דע"א שאומר מת בעלה ואחר אומר שנהרג דמותרת, אף שמכחישים זא"ז. מקנה ד"ה זה.
אם קדם אחד וכנס מוציאין מידו. ר"ן ד"ה ודאמרי' בשם ירושלמי פ"ג ה"ז. ועי' הגהות הרד"ל על הרא"ש סי' ח' ד"ה שניהם.
אם קדם אחד וכנס ובעל, אי נאסרת עליו מדין בועל, וכן אם נאסרת על השני כדין סוטה. חלקת מחוקק אה"ע סי' ל"ז סקל"ט יעו"ש דאסורה. וכן בבית שמואל שם סקמ"ז. ועי' הגהות הרד"ל שם יעו"ש שנסתפק בזה, ויע"ש מ"ש מהרשב"א.
נאמן ליתן גט. פלוגתא אי כוונתו דנאמן רק אם בא ע"מ ליתן גט, או דממילא נאמן רק לענין גט. רמב"ן ד"ה נאמן [כהצד הב', ויעו"ש דכ"ד רש"י ד"ה אמר]. וכ"כ מהר"י בירב ד"ה אמר [ברש"י]. אולם בשלנ"ל ד"ה נאמן, פליג. ועי' להלן בד"ה אין אדם חוטא ולא לו.
ואח"כ יכול לכנסה, ול"ח לקנוניא [אף לשי' הרמב"ם אישות פ"ט הי"ד דבאמרה נתקדשתי חיישי' לקנוניא ואסורה לו לעולם] דהכא הקידושין תלויין באב. קרבן נתנאל סי' ח' אות צ'.
אם האב מכחישו אי"צ אפי' גט, הוכחה לזה. טור אה"ע סי' ל"ז. ועי' ב"י שם. ועי' מאירי ד"ה אמר המאירי קדשתי.
במכחישו לאחר זמן, צריכה גט. מאירי ד"ה אמר המאירי קדשתי בשם ראב"ד.
אין אדם חוטא ולא לו. ק' דשמא אומר כן בשביל לכונסה. רמב"ן ד"ה נאמן. ריטב"א ד"ה הא דתנן. ר"ן ד"ה אמר. שלנ"ל ד"ה נאמן.
י"ל דאם לא קידשה אחר שאסרוה עליו היה מודה בדבר. ר"ן שם. וע"ע ברמב"ן וריטב"א מה שתי' בדומה.
עוד ישוב בזה. שלנ"ל שם. ועי' לעיל ד"ה נאמן ליתן גט בשמו.
פלוגתת הראשונים [רמב"ן ריטב"א ור"ן דפליגי עם השלנ"ל] תליא בהנידון אי אדם עשוי להחזיק בשקרו. שער המלך אישות פ"ט הי"ב ד"ה אמר. ועי' שו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' ק"ד [לענין העידו שלא בפני בע"ד אי נאמנים להעיד בפניו או דעשויים להחזיק בשקרם, בשם ס' חוקות הדיינין בשם רמ"ה, עוד יעו"ש דהוא פלוגתא] וכן יעו"ש בשם בני שמואל סי' כ"ח דף מ"א עמ' ג'. ועי' טושו"ע סי' ל"ז.
הטעם שנאמן להתיר אשת איש אף דאין דשב"ע פחות מב'. ר"ן ד"ה אמר. פנ"י ד"ה אמר.
יש לבאר, דהטעם שע"א אין נאמן באשת איש הוא משום שמוציאה מחזקתה, משא"כ הכא שרק מברר ומעמידה בחזקתה, ביאור בזה. ר"ן ד"ה אמר, וע"ע בד"ה ואמרו. ועי' פנ"י שם. וע"ע קוב"ש ב"ב תר"כ. ועי' בית הלוי ח"ב סי' ל"ז אות ח' משה"ק סתירה בדעת הר"ן, ויעו"ש עוד מ"ש בשם רמב"ן. וע"ע ריב"ש סי' קפ"ב. ועי' גליוני הש"ס מ"ש משו"ת הרשב"א ח"ג סי' שנ"ג. ועי' ברש"י ד"ה אף, דמש' דלא כהר"ן.
ק' לתי' זה, דאיך גט מהני להתירה לכל העולם הרי נמצא דבעדותו מוציאה מחזקתה. מקנה ד"ה נאמן.
יל"פ, דלרב נמי מדאו' מותרת לו וחייש רק מדרבנן, וע"כ אחר שמתירה לעצמו משום דהוא רק בירור החזקה שוב נאמן לכל העולם דל"ש לומר דאחר מיתתו תיאסר, [הוכחה לזה דל"ש לחלק מכתובות י"ג:]. מקנה שם.
אי חשש דיצרו תקפו הוא רק מדרבנן, הוכחה מדילפי' מנדה דע"א נאמן באיסורין, ואף דיש לחוש דיצרה תקפה. מקנה שם. ובעיקר מש"כ דילפי' ע"א באיסורין מנדה, עי' בראשונים ביבמות פ"ח: משנ"ת בזה.
ק' אמאי בעי ר"א בכתובות כ"ב. לגבי נאמנות האב לומר למי קידשה להטעם דהפ"ש, תיפו"ל מדין ע"א וכשי' הר"ן. רע"א כתובות שם ד"ה מניין. ועי' מקנה ד"ה נאמן, הו' לעיל.
אי אחר נאמן משום דהשתא הוא מעמידה בחזקתה, או משום חזקה דלא משקר משום שחושש שמא יזכר האב, [וחזקה זו היא מדרבנן שלא תישב עגונה], פלוגתא בזה. עי' רשב"א כתובות כ"ב. ד"ה אמר [יעו"ש כהצד הב']. וכ"כ הבית מאיר ד"ה קדשתי. אולם הר"ן [הנ"ל] פליג. ועי' להלן.
מו"מ בשי' הר"ן אי מודה בשי' ר"א דס"ל דנאמן אף לכנוס או לא. פנ"י ד"ה אמר רב [יעו"ש דהר"ן בא לבאר שי' ר"א]. וכ"מ בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' ק"ב. אולם עי' בית מאיר שם דפליג. ועי' מחנ"א עדות סי' י"א.
ק' להסוברים דלשי' הר"ן דלר"א נמי נאמן משום ע"א, דודאי לכנוס ל"ש דין עדות, דאדם קרוב אצל עצמו. בית מאיר שם. ועי' מקנה ד"ה נאמן.
פלוגתא בדעת הר"ן, אי לרב נאמן בלא"ה משום החזקה דאין אדם חוטא ולא לו, [והר"ן ביאר שי' ר"א]. שו"ת מהריב"ל שם. מחנ"א שם. ועי' ר"ן גיטין ס"ד. ד"ה ונימא. ועי' מרדכי יבמות פרק מצות חליצה אות נ"ט. וע"ע לק' ס"ד.
הטעם דע"א נאמן [לשי' הר"ן] והא הוי כנגד רוב דנתקדשה לאחד מהעולם. פנ"י שם. מקנה ד"ה ובזה. בית מאיר ד"ה קדשתי [יעו"ש דהוי ספק ספיקא דשמא מת המקדש]. ועי' גליוני הש"ס ד"ה אף.
אי שייך לחלק רוב ומיעוט בכה"ג או דהכא כיון שהעד עצמו הוא חלק מהעולם ל"ש לחלק כן. שו"ת בית בשערים או"ח סי' ק"ה ד"ה ונראה לי.
אי שייך לחלק בין ע"א בעלמא שאין נאמן כנגד רוב, ואינו מדקדק כ"כ כיון שאין עושה מעשה, לבע"ד דנאמן משום דעושה מעשה שנותן גט להתירה, מו"מ בזה. פנ"י שם, וע"ע בדבריו בגיטין ב: ד"ה וא"ת.
אי חשיב הכא קבוע. פנ"י שם.
אי כשהמיעוט מסייע לעד, נאמן גם כנגד חזקה או לא, כמה נוסחאות בביאור באיזה מיעוט הע"א נאמן. פנ"י שם [יעו"ש די"ל דנאמן, ולפי"ז א"ש מעשים שבכל יום שקונים בשר ונאמן המוכר דאינו טריפה כנגד רוב, ובעיקר מה שקונים בשר וכו', עי' נוב"י מהדו"ק אה"ע סי' ס"ט ד"ה והנה אחר יעו"ש דנאמן המוכר משום בידו דיכול לשמור שלא יתערב הכשר ברוב. שו"ת בית שערים או"ח סי' ק"ה ד"ה ועוד]. ועי' רמב"ם איסו"ב פ"כ ה"ט [דאין ע"א נאמן להאכיל בתרומה]. ועי' ר"ן כתובות כ"ג: ועי' פנ"י כתובות כ"ג: ד"ה במשנה וכן. חת"ס כתובות כ"ד. ד"ה נאמן, ובשו"ת אה"ע סי' ב' [יעו"ש משה"ק דהפנ"י סותר עצמו, וע"כ ביאר לחלק בין מיעוט שישנם כאלה שאינם כהנים להמיעוט כאן]. ועי' שו"ת בית שערים או"ח סי' קצ"ט ד"ה ומאז [מה שכ' נוסח"א לחלק בין מיעוט דהתם לדהכא]. ועי' שו"ת מהרשד"ם ח"ד סי' ל"ג ד"ה ועוד. ועי' טורי אבן ר"ה כ"ב: ד"ה כי. מנח"ח מצ' ש"א אות ג'. ועי' פמ"ג משב"ז יו"ד סי' א' סק"ז [יעו"ש דאפי' כשהוא בידו אין נאמן נגד רוב]. וע"ע או"ש סנהדרין פט"ז ה"ו.
אי לגבי עצמו ע"א נאמן כנגד רוב, הוכחה מכתובות י"ג: דטענת וחזקת היתר מהני כנגד רוב. מקנה ד"ה ובזה [ויעו"ש מה שביאר לפי"ז לשיטתו לעיל, דאחר שנאמן לגבי עצמו ממילא מותרת לעולם].
משום הך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו, נאמן ע"א להתיר כנגד איתחזק איסורא, לצד א' ביבמות פ"ח. [כצ"ל אליבא דהסוברים דאין נאמן לאסור כנגד איתחזק היתרא]. פנ"י ס"ה: עיי"ש בתוד"ה נטמאו. ועי' ש"ך יו"ד סי' קכ"ז סקט"ז. חזו"א אה"ע סי' נ"ט אות ח'. ועי' להלן בתוד"ה נטמאו מה שצויין.
ר"א אמר אף נאמן לכנוס. והא דהוצרך ר"א בכתובות כ"ב. לגבי נאמנות האב למי קידשה, להטעם דהפ"ש, משום דאחר דוקא נאמן דחושש שמא יזכר האב. רשב"א כתובות שם ד"ה אמר. בית מאיר ד"ה קדשתי. ועי' לעיל ד"ה אין אדם חוטא ולא לו.
חזקה זו מהני מתקנ"ח דלא תהא עגונה. בית מאיר שם. וע"ע בעיקר הנידון אי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, תוס' יבמות פ"ח. ד"ה מתוך.
הטעם לר"א דהמביא גט ממד"ה ואמר בפ"נ אינו יכול לכונסה בעצמו [יבמות כ"ה.], דהתם הוחזקה בפני הכל בא"א, משא"כ הכא דלא הוחזקה אלא בפני שנים וכשיבואו יש לתלות דיאמרו שהוא המקדש. רשב"א ד"ה תנן רצו בשם ירושלמי. וכן בר"ן ד"ה ואמרו.
לר"א נאמן לכנוס ואי"צ לקדש מחדש. רמב"ם אישות פ"ט הי"ב. רשב"א ד"ה והא דאמרי'. ר"ן ד"ה ומודה. מאירי ד"ה אמר המאירי קדשתי. ועי' מהרי"ט ד"ה וקיי"ל. וע"ע הגהות הרד"ל על הרא"ש סי' ח' ד"ה שניהם.
בשנים [דהדין דאחד נותן גט ואחד כונס] אי צריך לקדש פעם נוספת, וכן אי מברך על קידושין להסוברים מדמברכים על ספק מילה. רשב"א שם [יעו"ש שנסתפק בזה]. וכן ר"ן שם. מאירי שם [יעו"ש דפשיט"ל דבעיא]. מהרי"ט ד"ה וקיי"ל [יעו"ש לדקדק כן בד' הרמב"ם אישות פ"ט הי"ב]. ועי' הגהות הרד"ל שם [דאין מברך על קידושין אלו].
אי לגבי האיש לא בעי' קידושין נוספים משום דברי הוא ונאמן אפי' בתו"ת [כתובות כ"ב:], ורק משום האשה בעי', או לא. מהרי"ט שם.
יצרו תקפו. אי חשש זה הוא מדאו' או מדרבנן. מקנה ד"ה נאמן. ועי' לעיל בד"ה אין חוטא ולא לו, משנת"ב.
י"א דחיישי' דתקפו משום שאין האב מכירו. מקנה ד"ה ר"א אמר נאמן. ועי' בד"ה דאיכא אחר.
תנן רצו אחד נותן וכו' תיובתא דרב. צ"ב דהא מודה רב דנאמן ליתן גט ומשו"כ הב' יכול לכנוס. רמב"ן. רשב"א ד"ה תנן. ריטב"א ד"ה הא דתנן. שלנ"ל ד"ה תנן. ועי' פנ"י ד"ה שם תנן. מקנה.
י"ל דבשנים ליכא להחזקה דאינו חוטא להתיר א"א לעולם, דסומך על גיטו של השני. רמב"ן. ריטב"א. ועי' רשב"א שם. ועי' שלנ"ל. ועי' בהגהות מעיל שמואל ד"ה תנן. ועי' פנ"י ד"ה שם תנן. ועי' מקנה ד"ה תנן.
י"ל דמלש' המשנה משמע דאפי' בבאין שניהם ע"מ לכנוס יכול אחד מהם לכנוס, ולרב בכה"ג אינו נאמן אף ליתן גט [עי' פלוגתא בזה לעיל]. שלנ"ל ד"ה תנן עיי"ש, ואזיל לשיטתו [הו' לעיל].
עוד ישוב בזה. מקנה שם [יעו"ש מה שביאר עפימש"כ שם דמה"ת מותרת ורק מדרבנן חיישי' דיצרו תקפו עיי"ש].
הטעם דלא תי' דנאמן לכנוס אחר הגט הראשון משום ספק ספיקא. פנ"י ד"ה שם תנן.
הבבלי לא בעי לאוקים למתני', בגוונא דהאב אומר דקידשה לאחד משניהם כהירושלמי [פ"ג ה"ז], משום דלא משמע דמיירי דוקא בכה"ג. רשב"א ד"ה תנן.
אם נזכר האב דקידשה לפלוני נאמן, ואפי' בשנים. מקנה ד"ה קדשתי בדעת הריטב"א ד"ה ואינו [עי' ריטב"א ד"ה והילכתא], ויעו"ש דכ"ה בחלקת מחוקק אה"ע סי' ל"ז סקל"ח.
י"א דבנזכר האב לאח"ז שקידשה לאחר, נאמן להצריכה ליתן גט. מאירי בשם גדולי המפרשים, ודחה דבריהם.
דאיכא אחר בהדיא וכו'. אם מת האב אינו נאמן ואין יכול לכנוס, וי"ח. מאירי ד"ה אמר המאירי קדשתי. רבינו ירוחם [הו' ברמ"א אה"ע סי' ל"ז סכ"א]. ועי' מקנה ד"ה ר"א אמר נאמן כן בדעת רש"י ד"ה אף, אולם יעו"ש דנחלק ע"ז ודחה ההוכחה מרש"י, יעו"ש טעמו.
אירתותי מירתת. חזקה זו היא מדרבנן שלא תישב עגונה. בית מאיר ד"ה קדשתי. ועי' רשב"א כתובות כ"ב. ד"ה אמר.
כנסה אחר. לאו דווקא כנס אלא שהתירו לא לכנוס, הוכחה מכתובות כ"ג. לגבי שבויה דאם נישאת לא תצא היינו שהתירו לה. רשב"א ד"ה כנסה. ועי' מהרי"ט ד"ה עוד.
אם בא השני קודם שכנסה, ואח"כ עבר וכנסה תצא דעברה ע"ד חכמים, ובעיא גט משניהם. רשב"א ד"ה כנסה, בשם הירושלמי פ"ג ה"ז [ויעו"ש לחלק מב' כיתי עדים המכחישות זא"ז, דלא תינשא ואם נישאת תצא, דהתם אומרת ברי לי]. ועי' ר"ן. ועי' מהרי"ט ד"ה עוד. ועי' רע"א ד"ה מתני' משה"ק.
לא כל הימנו לאוסרה עליו. אם הביא עדים אף אם האב מכחישו אינו נאמן, ותצא מזה ומזה בגט, ומותרת לאחרים. רבינו ירוחם נכ"ב ח"ב קפ"ד ע"ג בשם הר"ם נרבוני. ב"י אה"ע סי' ל"ז ד"ה ומ"ש בא אחד, בשמו.
נתקדשתי ואיני יודעת וכו' אין נאמן לכנוס. היאך הדין אם כנסה אי מוציאין מיד או לא כיון דאין מי שמכחישו. רשב"א ד"ה כנסה [יעו"ש כהצד הב']. ועי' מהרי"ט ד"ה עוד. ועי' נוב"י מהדו"ת אה"ע סי' כ"ט ד"ה אך.
כהן שהעיד על השבויה וכנסה אי יוציא, אי תלי בהנ"ל. נוב"י שם.
אי לאחר שנתן גט יכול לכונסה, או דחיישי' לקנוניא, פלוגתא בזה. רמב"ם אישות פ"ט הי"ד [יעו"ש דאסורה]. אולם הרשב"א ד"ה והא דתניא כ' דמותרת [ויעו"ש עוד מה שביאר טעם ההיתר]. ועי' יבמות פ"ב הי"ב. ועי' פיה"מ להרמב"ם, וכן במאירי בשמו.
אם עד מסייעו נאמן לכנוס, דאין חוטא ולא לו. ר"ן ד"ה ומודה. ועי' הגהות הרד"ל על הרא"ש סי' ח' ד"ה מפני, משה"ק.
י"ל עפי"ד הר"ן, דע"א נאמן לסייע אפי' בשנים. מהרי"ט ד"ה ומודה.
מפני שהיא מחפה. דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר, וע"כ תודה לו. תלמיד רש"י ד"ה שאינו.
מהו לסקול על ידו. דוקא באומר קדשתיה לפלוני ובא עליה אחר, אבל באומר איני יודע למי קדשתי, א"א לסקול. ריטב"א ד"ה מהו. שלנ"ל ד"ה מהו. ועי' מאירי ד"ה אע"פ.
כמה אופנים דמשכח"ל ספק הגמ' גם באמר האב איני יודע, מו"מ בזה. ריטב"א שם. שלנ"ל שם בשם הרב אב"ד. ועי' בבעל המאור ד"ה איבעיא בשם ר"א. ועי' שיטה קדמונית. ועי' מאירי ד"ה אע"פ.
רב אמר אין סוקלין. אף לשי' זו, גדר נאמנות האב, היא דהתורה האמינתו כשני עדים, כדמוכח מדנאמן לענין דשב"ע, ולפי"ז ל"מ מיגו בעדות האב וכעדים, והטעם שאינו נאמן לסקילה דלזה בעי' ב' עדים ממש. ריטב"א לק' ס"ד. ד"ה נשבית, ועי' בדבריו לעיל מ"ג: ד"ה ואיכא, ובכתובות י"ח: ד"ה אמר רמב"ח, וע"ע בדבריו כתובות כ"ב. ד"ה מנין [דמש' דנאמן משום בידו]. ועי' לעיל ד"ה קידשתי את בתי וכו'.
אם האב העיד קודם שעבר העבירה, סוקלין על ידו, הוכחות לזה, וי"ח. מהרי"ט ד"ה ומה. ועי' פנ"י בקו"א ד"ה שם איבעיא, דמבו' שם דחולק בזה. ועי' רע"א בתוד"ה לקטלא. ועי' הפלאה כתובות כ"א. ד"ה עוד. וכן עי' שער המלך סנהדרין פט"ז ה"ו. וכן עי' מהרי"ט ד"ה ומה. ועי' ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה והנה. ועי' קר"א יבמות פ"ז: ד"ה ואחרי.
הוכחה דסוקלין ממי שאמרה שזינתה, ואח"כ באו עדים שהיתה אשת איש, דנהרגת. מהרי"ט שם.
הוכחה נוספת, מיבמות ל"ט: דמהני עדות פסולים לומר דאחי המת הוא, אף דאח"כ חולצין עפי"ז. מהרי"ט שם. ועי' ריטב"א ס"ד. ד"ה כ' התוס' [דנאמנין משום דהוי דבר העומד להתגלות].
הוכחה נוספת, מירושלמי [פ"ו ה"ב] דאיסור עצמו בע"א יוחזק, ולוקה עפי"ז. מהרי"ט שם. ועי' קר"א יבמות פ"ז: ד"ה ואחרי, הו' להלן. ועי' רמב"ם סנהדרין פט"ז ה"ו. ועי' פנ"י ד"ה ומיהו, ועי' בקו"א ד"ה שם איבעיא. שער המלך שם. ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה והנה. חת"ס נדה מ"ח: ד"ה והנה. יד המלך איסו"ב פ"א הכ"ג ד"ה וראיתי. אחיעזר ח"א אה"ע סי"ד ד"ה ולפי. אבנ"ז אה"ע סי' רט"ו אות ה'. דברי יחזקאל סי' כ"א אותיות ב' ו'. ועי' שער"י ש"ו פ"ח. שו"ת בית שערים מכ"י סי' נ"ב. וע"ע להלן ד"ה אבל לא למכות.
ור"א אמר סוקלין. אי האב נאמן למפרע אף לאחר שזינתה, הוכחה דנאמן מתוס' [ד"ה לקטלא, וד"ה בני]. רע"א בתוד"ה לקטלא [יעו"ש דנאמן]. ועי' הפלאה כתובות כ"א. ד"ה עוד, היאך משכח"ל התראה בכה"ג. וכן עי' שער המלך סנהדרין פט"ז ה"ו. וכן עי' מהרי"ט ד"ה ומה. אולם עי' פנ"י בקו"א ד"ה שם איבעיא, דפליג. ועי' ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה והנה. ועי' קר"א יבמות פ"ז: ד"ה ואחרי.
רב ור"א פליגי אי לאחר שהאמינתו תורה שוב הוחזק אותו הדבר באיסור, וה"ה דפליגי בכל ע"א באיסורין אי נעשה בחזקת איסור לענין עונש. קר"א יבמות פ"ז: ד"ה ואחרי. ועי' ירושלמי [הו' שם].
פי' אחר, דפליגי אי מהני אמתלא בנאמנות האב דלרב מהני, וע"כ אינו איסור ברור ליהרג על ידו. ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה וליישב. ובעיקר הנידון אי מהני אמתלא בנאמנות האב, עי' לעיל בד"ה קדשתי את בתי, מה שהו' פלוגתא בזה.
פי' אחר, דפליגי דלרב הוא מדין שאחד"א וע"כ אין סוקלין ולר"א הוא גזה"כ. דברי יחזקאל סי' כ"א אות ו' יעו"ש לדקדק כן מהרמב"ם איסו"ב פ"א הכ"ג. וע"ע שו"ת בית שערים מכ"י סי' נ"ב. ובעיקר הנידון בגדר נאמנות האב אי הוא מדין שאחד"א או מטעם אחר, עי' בד"ה קדשתי את בתי, משנת"ב.
אי בעי האב דרישה וחקירה. שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קי"א.
ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלים. משום דהיא בחזקת פנויה, וע"כ חלוק ממש"כ הרמב"ם [איסו"ב פ"כ הי"ג] דהאומר כהן אני ונטמא לוקה, שלא הוחזק כלל. מחנ"א איסו"ב שם.
שאם בא לכנוס כונס. היאך הדין באמרו עדים נתקדשה ושכחנו למי, אי נאמן לומר אני קדשתיה ולכנוס. שלנ"ל ד"ה מיבעיא. ועי' לעיל בד"ה קידשתי את בתי.
ולא היא לאב הימניה. פי' בזה הטעם דבאשה אין סוקלין ובאב כן, דליישב ד' ר"א לא הוצרך, הטעם לזה. שלנ"ל ד"ה ומה. עצמו"י ד"ה השתא.
אר"ח אחד זה ואחד זה אין סוקלין. אם הוחזקה בעיר ל' יום סוקלין בין באמירת האב ובין באמירתה, כדלק' פ. סוקלין ושורפין על החזקות וכו' עיי"ש, וי"ח. תורי"ד ד"ה ור"ח ויעו"ש דכ"מ בירושלמי פ"ד ה"י, והו' בפסקי הרי"ד. וכ"פ הרמב"ם איסו"ב פ"א הכ"ג. ועי' דברי יחזקאל סי' כ"א אות ב'. ועי' שער"י ש"ו פ"ח. ועי' ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה והנה [מש"כ עפי"ד הרמב"ם איסו"ב פ"א הכ"ג]. וע"ע פסקי הלכות יד דוד ח"ב פ"ט ה"ג ד"ה ר"ט: אולם במאירי ד"ה אע"פ, פליג דאין חזקת אירוסין חזקה. ועי' להלן בד"ה אבל לא למכות.
להאומרים דעידי קידושין בעו דו"ח, מ"מ בלא דו"ח נמי איכא איסורא, וכדמצינו כיו"ב. שו"ת הרשב"א ח"ג סי' קי"א.
ואזדא ר"ח לטעמיה. ק' דהא ר"ח הכא מיירי בנאמנות האב לנישואין ולא לענין נאמנות על שנותיו של בתו, דלזה הוא כע"א. רמב"ן ד"ה הא. ועי' תורא"ש ד"ה ואזדא.
י"ל דע"כ נאמן גם על שנותיה, דאת בתי נתתי וגו' מיירי בכל נתינות קידושין ואפי' ביאה דנאמן, ואעפ"כ אין סוקלין. רמב"ן שם בתי' א'. וכעי"ז בתורא"ש ד"ה ואזדא.
י"ל דאי"ז לשיטתו ממש, אלא רק דמצינו דנאמן לחצאין כלו' לקרבן ולא לעונש. רמב"ן שם. ועי' תורי"ד ד"ה ואזדא, הו' להלן.
ק' דר"ח ור"א הכא מיירי בנאמנות על בתו שהאמינתו תורה, אבל בבנו ודאי דלר"א לא יהא נאמן לעונשין, ואי"ז לשיטתו. תורי"ד ד"ה ואזדא. ועי' לעיל בשם הרמב"ן.
ואזדא ר"ח לטעמי' וכו' לא למכות וכו'. ק' דהא ע"כ מודה רב אסי דאין האב נאמן לעונשין, דלא עדיף מלהעיד על פסול בתו לכהונה שאין נאמן. תוס' ישנים ד"ה ולא לעונשין. ועי' קוה"ע סי' ל"ה אות ד'.
יש לחלק דבשבויה אין נאמן כיון שמוציאה מחזקת היתר, משא"כ באומר קדשתי שאמר קודם שזינתה. פנ"י ד"ה שם איבעיא, עיי"ש היטב. ועי' שער המלך סנהדרין פט"ז ה"ו דר"ח מיירי לאחר שעבר כבר, יעו"ש הוכחה לזה, מתוס' ס"ג: ד"ה בני זה, וכ"ה הגרע"א ס"ב: בתוד"ה לקטלא, ועי' הפלאה כתובות כתובות כ"ב: היאך משכח"ל התראה. ועי' מהרי"ט ד"ה ומה. ועי' ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה והנה.
יש לחלק דלענין מכות ועונשין שע"י נישואין האמינתו תורה, משא"כ בשבויה דלא שייכי כלל לענין נישואין וע"כ אין נאמן. מהרש"א ד"ה אבל. ועי' שער המלך איסו"ב פ"א הכ"ג ד"ה האב.
אי מודה ר"א דאין נאמן לענין מכות ועונשין. תוס' ישנים ד"ה ולא ולעונשין. מהרש"א ד"ה אבל. פנ"י ד"ה שם איבעיא. שער המלך איסו"ב פ"א הכ"ג ד"ה האב. ועי' קוה"ע סי' ל"ה אות ד'.
אי חלוק לשי' רב אסי, מכות ועונשין שע"י נישואין משאר מכות ועונשין. שער המלך שם. ועי' מהרש"א שם. וכן עי' תוס' ישנים שם.
י"א לאידך גיסא, דלרב אסי דלא מצינו לחלק בין עונשין לקרבן, ע"כ מתוך שאין נאמן לענין עונשין אף לקרבן אין נאמן. שער המלך שם.
הוכחה מסוגיין לדין פלגי' נאמנות. קוה"ע סי' כ"א אות ז'. ועי' פנ"י ד"ה שם איבעיא.
נאמן לקרבן. ק' דהא כתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון וגו', ולכל עוון היינו לעונש כשעבר. פנ"י ד"ה ואזדא ויעו"ש לחלק דקרא מיירי במכחיש את העד.
אבל לא למכות ולא לעונשין. להך מ"ד אי נאמן האב לענין איסור לקולא שאי"צ גט משני. טיב קידושין אה"ע סי' ל"ז סקנ"א ד"ה אלא. ועי' משנת ר' אליעזר [טולידו] ח"ב אה"ע ס"ט ד"ה הנה.
הטעם לחלק בין קרבן לעונשין. פנ"י ד"ה ואזדא.
ילה"ק מהכא עמש"כ הרמב"ם [סנהדרין פט"ז ה"ו] דלמלקות בעי' ב' עדים, אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק וכו' עיי"ש, וכ"ש אב שנאמן בדשב"ע. פנ"י ד"ה ומיהו, ועי' בקו"א ד"ה שם איבעיא. ועי' מהרי"ט. שער המלך שם. ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה והנה. קר"א יבמות פ"ז: ד"ה והיה נראה. חת"ס נדה מ"ח: ד"ה והנה. יד המלך איסו"ב פ"א הכ"ג ד"ה וראיתי. אחיעזר ח"א אה"ע סי"ד ד"ה ולפי. אבנ"ז אה"ע סי' רט"ו אות ה'. דברי יחזקאל סי' כ"א אותיות ב' ו'. ועי' שער"י ש"ו פ"ח. שו"ת בית שערים מכ"י סי' נ"ב. חי' רמ"ש.
י"ל דהרמב"ם שם מיירי דוקא בגוונא שהיה ספק על החתיכה, ואין הע"א מוציא מחזקה, ויש להוסיף דכשאב מעיד נגד חזקה נאמן לעשותה רק ספק אשת איש. פנ"י בקו"א ד"ה שם איבעיא.
י"ל דר"ח מיירי לאחר שכבר עבר העבירה. שער המלך סנהדרין שם. ועי' ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה והנה. ובעיקר הנידון אי ר"ח מיירי כשכבר עבר העבירה, עי' משנ"ת בתוד"ה לקטלא.
י"ל דהרמב"ם מיירי דוקא כשהוחזק האיסור על פיו ל' יום. ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה והנה [יעו"ש עפי"ד הרמב"ם איסו"ב פ"א הכ"ג]. ועי' שער"י ש"ו פ"ח דברי יחזקאל סי' כ"א אות ב' משה"ק ע"ז. ובעיקר הענין, הנה מצינו בזה פלוגתא, אי בהוחזקה בעיר ל' יום אף לר"ח סוקלין, ועי' בזה תורי"ד ד"ה ור"ח ויעו"ש דכ"מ בירושלמי. וכ"פ הרמב"ם איסו"ב פ"א הכ"ג. ועי' דברי יחזקאל סי' כ"א אות ב'. וע"ע פסקי הלכות יד דוד ח"ב פ"ט ה"ג ד"ה ר"ט: אולם במאירי ד"ה אע"פ, פליג דאין חזקת אירוסין חזקה.
י"ל דשאני ע"א באיסורין דאי"צ לזה ב' עדים, משא"כ באב דנאמן בדשב"ע שמעיקר בעי' בזה ב' עדים וחידוש הוא ואין מוסיפין דיהיה נאמן לענין עונש. קר"א יבמות פ"ז: ד"ה והיה נראה.
יש לחלק דבעדות לענין גדלות גזה"כ של"מ בע"א אפי' קודם העבירה. חת"ס שם.
י"ל דטעם הרמב"ם בהוחזק הוא משום דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כב', ואזיל לשיטתו דל"א כן אלא בעד כשר, משא"כ באב. אחיעזר שם.
י"ל דשאני הכא דנאמנות האב היא משום שאחד"א. דברי יחזקאל סי' כ"א אות ו'. ובעיקר הגדר בנאמנות אי משום שאחד"א או לא, עי' לעיל בד"ה קדשתי את בתי.
י"ל דלענין גדלות עיקר העדות היא לענין עונשין, כיון דהטעם שאינו מוזהר על ל"ת, הוא משום שלאו בר עונשין הוא. אבנ"ז אה"ע סי' רט"ו אות ה'.
ק' להרמב"ם שם דפ' דע"א נאמן בעדות גרושה וזונה דל"ח דשב"ע. מחנ"א עדות סי' י'. שעה"מ ד"ה עוד. המקנה ד"ה גמ' ר"א אמר. חמד"ש ס"ג. ד"ה שם גמ'. דברי חיים [אוירבך] יו"ד סי' כ"ז. דברי יחזקאל סי' כ"א אות ז', ובהשמטות לסי' כ"א. קר"א יבמות רפ"י פ"ז. מד"ה ואחרי העיון. צ"צ [החדש] אה"ע ח"ב סי' ר"ו אות ה'. עי' חזו"א אה"ע סי' נ"ט סקי"ח.
רד"ה אלא וכו' הך סיפא וכו'. עי' לעיל בגמ' בד"ה אלא אמר לה, משנ"ת בשם הגרא"ז.
בא"ד וע"כ הכי קתני ע"מ שישתוק אבא וכו'. י"מ דברישא מצי לאוקומי בעד שיאמר "אין" שהוא מיושב בלשון "שירצה". רשב"א ד"ה רישא. ר"ן ד"ה ורש"י [יעו"ש שפי' כן ברש"י, ויתכן דהי' לו גיר' אחרת].
רד"ה ולא וכו' ומי ששנה זו וכו'. ק' דדילמא ר' ינאי לא מצא פלוגתא דתנאי בזה, מו"מ בכ"ד רש"י. פנ"י ד"ה אמר.
רד"ה אמר וכו' דנאמן וסמכי' וכו' וגיטו גט. עי' מה שהו' בגמ' לדקדק ד' רש"י.
רד"ה כיון וכו' שמא יכיר האב שחבירו קידשה. יש לבאר דחושש דמתוך שבאים שנים יזכר האב, וצ"ב אמאי נקט שיזכר דחבירו קידשה, ולא נקט שיזכר שלא הוא זה שקידשה. רע"א ברד"ה כיון. ובעיקר הענין אמאי כשבאים ב' מתיירא, עי' להלן.
י"מ דמתיירא שמא יביא חבירו עדים א"נ שמא מתוך ערעור יתברר הדבר ויבואו עדים. שלנ"ל ד"ה כיון.
י"מ דלרב מתני' מיירי בששניהם מודים ששניהם היו בשעת הקידושין, דמתיירא מחבירו שיודע שלוקח א"א, דהא שניהם שיקרו ואחר קידשה. פי' תלמיד רש"י ד"ה כיון.
בא"ד ירא לכונסה ונותן גט. הטעם שהוצרכו לפרש כן. מקנה ד"ה כיון. ועי' בית שמואל אה"ע סי' ל"ז סקמ"ו.
אי משום שודאי אחד מהם שיקר ולא חייש, יש לחוש דשמא גם השני אינו חושש, ואי לזה כיוון רש"י. עי' מאירי ד"ה קידשתי. עי' מקנה ד"ה כיון. ועי' בית שמואל אה"ע סי' ל"ז סקמ"ו. ועי' רע"א ד"ה גם י"ל וד"ה ואותן. והגהות הרד"ל ד"ה כיון.
אי כשאחד מהם מת י"ל דלא תותר לשני דשמא הוא השקרן ולא יתן גט. מקנה שם. רע"א שם. הגהות הרד"ל שם.
תוד"ה אלא וכו' והרי שמא ימחה וכו'. י"מ דאי נימא שישתוק לעולם, א"כ לאחר שימחה נמי אם ישתוק יחולו הקידושין, ונמצא דאין תועלת בתנאי דלעולם ל"ש שלא יפסיק למחות. ר"ן ד"ה אלא.
בא"ד דאי"ז חידוש. כלו' דזהו הרישא דרצה האב מקודשת, דמה לי אם מת אח"כ. מהרש"א.
דחיית ראיית התוס'. מאירי ד"ה ובמשנה השמינית בסופו. ועי' ראב"ד [הו"ד בתור"י הזקן ובשלנ"ל ד"ה והראב"ד מה שנחלק על התוס', והו' להלן].
בא"ד וא"ת מאחר דמת וכו' אי הוה שמע הוה מוחה. י"ל דאינו כתנאי של קום ועשה דבעי' שישמע וישתוק, אלא שב ואל תעשה וכגון ע"מ שלא תשתי יין, ביאור לפי"ז אמאי אי"צ שישתוק לעולם, [וכמו בין שצריכה ליזהר לעולם]. ר"ן ד"ה אלא. ועי' להלן.
הטעם דאין לתרץ דמקודשת קידושי ספק. מהרש"א בא"ד מאחר. ועי' מקנה בתוד"ה אלא. ועי' בית שמואל אה"ע סי' ל"ח סקכ"ב [הו' להלן].
בא"ד וי"ל דיש לנו לדון דעתו שלא ימחה. י"ח וס"ל דבעי' שישמע וישתוק, ואם מת קודם שמיעה אינה מקודשת. ראב"ד [הו"ד בתור"י הזקן, ובשלנ"ל ד"ה והראב"ד]. ועי' מאירי ד"ה במשנה השמינית בסופו. ועי' ר"ן ד"ה אלא. ועי' שו"ע אה"ע סי' ל"ח ס"י. ועי' בית שמואל שם סקכ"ב [יעו"ש דלמסקנא להתוס' נמי מת קודם שמיעה אינה מקודשת, ודלא כהשו"ע שם, ובעיקר ד' הבית שמואל, עי' מקנה בתוד"ה אלא להוכיח ממהרש"א לא כן]. ועי' או"ש אישות פ"ז הא. ועי' חזו"א אה"ע סי' נ"א סק"ב.
תוד"ה לקטלא וכו' והא כתיב באותה פר' וכו' וסקילה וכו'. ועוד דהא נאמנות האב הוא מריבוי הקרא ולא מפשוטו. תורא"ש ד"ה כי. ובעיקר הנידון במקור נאמנות האב, עי' חת"ס כתובות כ"ב. ד"ה את. ועי' טיב קידושין אה"ע סי' ל"ז סקנ"א ד"ה עוד.
מדלא הקשו לרב אסי, מוכח דהאב נאמן אף לאחר שזינתה למפרע. רע"א בתוד"ה לקטלא ויעו"ש לדקדק עוד מהתוס' לק' ד"ה בני בסופו, ויעו"ש משה"ק ע"ז. ועי' הפלאה כתובות כ"ב. ד"ה עוד היאך משכח"ל התראה. וכן עי' בשער המלך סנהדרין פט"ז ה"ו היאך משכח"ל התראה. וכן עי' מהרי"ט ד"ה ומה. ועי' פנ"י בקו"א ד"ה שם איבעיא דפליג, והק' היאך משכח"ל התראה, עיי"ש. ועי' ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה והנה.
תוד"ה בני וכו' שנים בלא שערות אין מועילין. ואף אם ב' עדים מעידים שבא לכלל י"ג שנה, כדמוכח בנדה מ"ו. לענין בת. רא"ש סי' ט'. תורא"ש ד"ה בני.
בא"ד וסימנין בלא שנים וכו'. ק' דא"כ יבם שהגדיל ואין שנותיו ידועות לנו עפ"י עדים, לא נוכל לסמוך ע"ד האב, ביאור בזה. רא"ש סי' ט'. תורא"ש ד"ה בני. ועי' קרבן נתנאל אות ק'.
בא"ד וכל האנשים הבאים על העריות וכו'. י"ל דאה"נ דאין נהרגין רק עפ"י עדים ששנותיהם ידועות להם. קרבן נתנאל סי' ט' אות ק' בדעת הרא"ש.
בא"ד ואור"י דאי איכא ריבוי שערות סמכי' וכו'. סמכי' משום רוב, ואף למאן דחייש למיעוט, הכא הוא מיעוט שאינו מצוי. רא"ש סי' ט'. תורא"ש ד"ה בני. ועי' רשב"א ד"ה בני.
וכן אי איכא ב' שערות שוכבות, דאי"ז מצוי שיהא קודם גדלות. רא"ש סי' ט'. ועי' פנ"י [הו' להלן].
ילה"ק מב"ב נ"ו: דע"א אומר גבה וא' אומר בכריסה דהוי חצי דבר, ותיפו"ל דאין לסמוך אסימנין ואי כשהגיעה לכלל בנים הא איכא חזקה. פנ"י ד"ה בא"ד ואור"י. חת"ס נדה מ"ח: ד"ה וכן היה. שם שלמה שמעתה דחזקה דרבא קט"ז ב' ד"ה רש"י. [והנה לפי"ד הרא"ש הנ"ל לק"מ, ואולי י"ל גם דהגמ' בב"ב שם מיירי בגדולים בקומה].
בא"ד א"נ אם הם גדולים בקומה. ראיה מהכא לקולא שנוהגים לגבי עגלים שלא מלאה להם שנה דאין ממעטין בסירכות, דבגדולים בקומה סמכי' ע"ז. שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' נ"ד. ועי' שו"ת בית שערים יו"ד סי' כ"א ד"ה אבל [לדחות].
בא"ד עוד פר"י וכו' דבמקום סימנין אי"צ עדות שנים. י"מ דבכה"ג שהביא ב' שערות נאמן האב אף לגבי עונשין. רא"ש סי' ט' [יעו"ש שיישב בזה היאך יבם קטן מייבם כשהגדיל]. תורא"ש ד"ה בני. ועי' רשב"א ד"ה בני. ועי' מהרש"א ד"ה בני זה. ועי' עצמו"י ד"ה ולענין בשם מהריב"ל. ועי' זרע יצחק ד"ה בני. ועי' מהרי"ט ד"ה בני.
ק' דבנדה מ"ח: דמבואר שם דאף אם השנים ידועות לא סמכי' על הסימנים אם לא ידעי' שלא באו קודם. מהרי"ט ד"ה בני. ועי' תוס' שם ד"ה בשלמא, אי הוא מדרבנן או מדאו'. ועי' להלן.
ק' דאם אינו ברור דגדולה היא בשנים, איך נהרגנה מספק הא שמא קטנה היא. מהרי"ט ד"ה בני. ועי' מהרש"א ד"ה בני אי בעי' שיעיד האב על השנים. וכן עצמו"י ד"ה ולענין בשם מהריב"ל בזה. וכן עי' זרע יצחק ד"ה בני בזה. ועי' להלן בשם המהרי"ט דאין הגדלות תליא בשנים כלל.
בא"ד אי"צ עדות שנים. אי מ"מ בעי' שהאב יעיד על השנים, או דסגי דידעי' דיש לו או סימנים או שנים, דתלויין זה בזה. מהרש"א ד"ה בני יעו"ש כהצד הא'. אולם בעצמו"י ד"ה בני בשם מהריב"ל פליג. וכן בזרע יצחק. ועי' מהרי"ט ד"ה בני. ועי' להלן.
אי בעי' כלל עדות על השנים או דעיקר הגדלות לא תלי כלל בזה, או דעכ"פ בעי' עדות ואפי' נשים וקרובים יכולין להעיד ע"ז ולא בעי' דוקא להאב, טעם לזה, ומו"מ בזה. רא"ש סי' ט'. מהרי"ט ד"ה בני. ועי' חי' הגרי"ז תמורה ב: בשם הגר"ח. ועי' תורא"ש סוד"ה בני.
אי מוכח דאין תלוי בשנים, מסנהדרין ס"ט: דדורות הראשונים היו יולדים בגיל שמונה. מהרי"ט שם.
פלוגתת הרמב"ם והתוס' אי מופלא הסמוך לאיש, היינו שנה סמוכה לי"ג, או שנה הסמוכה לסימנים, תליא בהנידון אי הגדלות תלי בשנים וסימנים או רק בסימנין [ושנים הם רק להוכיח דאי"ז שומא]. חי' הגרי"ז תמורה ב: בשם הגר"ח.
פלוגתת הרמב"ם [אישות פ"ב הל"ט] והתוס' [יבמות י"ב: ד"ה הרי הם] אי בנים כסימנין מהני קודם י"ב, תליא בנידון זה. חי' הגרי"ז תמורה ב: בשם הגר"ח.
בא"ד שכבר עבר שנה או שנתיים. מוכח דנאמן למפרע אף לאחר שעשה העבירה. רע"א בתוד"ה לקטלא, ועי' הפלאה כתובות כ"ב. ד"ה עוד היאך משכח"ל התראה. וכן עי' בשער המלך סנהדרין פט"ז ה"ו היאך משכח"ל התראה. וכן עי' בזה מהרי"ט ד"ה ומה. [ועי' בזה להלן]. ועי' פנ"י בקו"א ד"ה שם איבעיא דפליג, והק' היאך משכח"ל התראה, עיי"ש. ועי' ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה והנה. ועי' לעיל בתוד"ה לקטלא משנת"ב.
י"ל דל"ח התראת ספק, וכדאמר רב [יבמות פ.] לגבי אכל חלב וקדם י"ח והביא סימני סריס, דנעשה גדול למפרע ולוקה [ועיי"ש תוס' ד"ה נעשה ביאור בזה]. מהרי"ט ד"ה ומה.
מיירי שיצא קול והתרו עפ"י הקול. שער המלך שם [יעו"ש הוכחה לזה ממהרי"ט]. ועי' הפלאה שם. וכן עי' פנ"י שם.
צ"ב לשיטת התוס' דא"כ [דמיירי כשכבר עבר וכו'] מאי ס"ד, הא התורה אמרה דלא יומתו בנים בעדות אבות. מהרי"ט ד"ה ומה.
י"ל דס"ד כיון דאין עיקר עדותו לחייב מיתה, וכדאמר בסנהדרין [ס"ה.] דנאמן בע"ד לפסול העד משום פגם משפחה, כיון דעיקר עדותו על המשפחה. מהרי"ט ד"ה ומה בתי' א' עוד יעו"ש ליישב באופ"א.
הטעם דלא תי' התוס', דמיירי כשהאב העיד קודם שעבר העבירה ועבר זמן רב עד שהעידו ול"ש לבודקו. מהרי"ט ד"ה ומה.
אי כשהאב העיד קודם שעבר העבירה, לכו"ע נהרג על ידו. עי' מהרי"ט ד"ה ומה יעו"ש דנהרג ועיי"ש ההוכחות לזה. ועי' פנ"י בקו"א ד"ה שם איבעיא, דמבו' שם דחולק בזה. ועי' רע"א בתוד"ה לקטלא. ועי' הפלאה כתובות כ"א. ד"ה עוד. וכן עי' שער המלך סנהדרין פט"ז ה"ו. וכן עי' מהרי"ט ד"ה ומה. ועי' ש"ש ש"ו פי"ב ד"ה והנה. ועי' קר"א יבמות פ"ז: ד"ה ואחרי. ועי' בגמ' לעיל ד"ה רב אמר אין סוקלין, משנת"ב.
בא"ד והא דלא חשיב סימנין וכו'. עוד מו"מ בזה. רא"ש. ועי' או"ש נדרים פי"א ה"ד ד"ה שוב.