מפתח/נדה/סד/א

מפתח נדה סד א

סד.

ראתה יום ט"ו לחודש זה ויום ט"ז וכו'.

יש שפירשו דמיירי בוסת החודש, שראתה ט"ו באייר וט"ז בסיון וכו', והיינו וסת הדילוג. כ"ה בתוד"ה איתמר. ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סימן ג' ס"ב, והו"ד ברמב"ן ד"ה ראתה. ורשב"א ד"ה ואיכא למידק, ובמאירי ד"ה ומ"מ לענין ביאור בשם גדולי המפרשים, וכ"פ בתוספות הרא"ש ד"ה רב, וחי' הר"ן ד"ה ראתה, תוס' ר"פ ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל. וע"ע משנ"ת בתוד"ה איתמר.

יש שפירשו דמיירי שראתה ט"ו ימים לאחר מולד הלבנה, ואח"ז ט"ז ימים לאחר מולד הלבנה וכו'. רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ג, ט. ד"ה עוד כתב, והו' בחי' הר"ן ד"ה ראתה. ועי' לחו"ש סימן קפ"ט סק"ד, כ"ט שחידש דכ"ה דעת רש"י כהרא"ה לענין דינא, וכ"ה הגרא"ז בהע' על הרמב"ן דמודה להרא"ה, וע"ע קנה בושם בירורי השיטות סימן קפ"ט ס"ג. וע"ע להלן משנ"ת בשי' זו, וכן עי' להלן בשם האשכול.

יש שפירשו דמיירי בוסת הפלגה שראתה בהפלגת הימים שבין ט"ו לחודש זה לט"ז שבחודש זה, ביאור בזה. רמב"ן ד"ה וקורא, ויעויין שם דכ"ה דעת הרמב"ם, ועי' עוד להלן משנ"ת בשי' הרמב"ם. ועי' בהע' הגרא"ז מלצר שם, שביאר דהרמב"ן מיירי באופן שכל החודשים מלאים או חסרים, והיינו הפלגות שוות, ואף שהראייה הראשונה לא נגמרה מחמת הפלגה, מ"מ כיון שבראייה השניה ניכרת ההפלגה, מיצטרפת גם הראייה הראשונה, ועי' להלן בזה, [ועיי"ש דמש' מדבריו דמ"מ להרמב"ן גם המולד משפיע על ראיית האשה, אך עי' קנה בושם שם, שתמה עליו, דאין לומר כן ברמב"ן].

יל"פ מש"כ דהכא מיירי בוסת הדילוג, היינו הפלגות שוות בדילוג התאריך בחודש. הגרא"ז שם.

לשי' הרמב"ן, פלוגתת רב ושמואל היינו משום דכיון שראתה בתחילה בט"ו לחודש ואח"ז בט"ז לחודש, אף דהפלגה שווה היא, מ"מ שמא ט"ז לחודש הוא הגורם [כלו' שמא מרחק ט"ז ימים מהמולד הוא הגורם, הגרא"ז], ומשו"ה אין ראייה ראשונה מיצטרפת למנין. עי' רמב"ן, וצ"ב כוונתו. ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסימן קפ"ט ח"ב ד"ה עתה נבאר לבאר, לתמוה דד' הרמב"ן סתומים, ועייש"ע מש"כ לבאר. וע"ע קנה בושם בירורי השיטות סימן קפ"ט סימן ג', שכ' לבאר באופ"א. וע"ע משנ"ת להלן בד"ה רב סבר חמשה עשר ממנינא וכו'.

ק' לפי' זה, שהרי במספר הימים שבין ט"ו בחודש זה לי"ז בחודש זה, אין דילוג בהפלגה. ראב"ד שם. ועי' יין מישרים, [דאם כל החודשים מלאים או חסרים הרי זה הפלגה שוה ולא דילוג, ואם אחד מלא ואחד חסר, ג"כ אין הפלגה שוה ואין דילוג מסודר, לפימש"כ הב"י סימן קפ"ט ד"ה לשו' הרמב"ן ושא"פ דבהפלגה מונים גם את יום הראייה הא' וגם את יום הראייה הב', ודו"ק].

יש שפירשו דמיירי בוסת הפלגה, ואין הכוונה שראתה בט"ו לחודש, אלא שראתה בהפלגת ט"ו ימים ושוב בהפלגת ט"ז ימים וכו'. תורי"ד ד"ה איתמר.

מהכא יש מקור לדין "וסת החודש". ראב"ד שם, וכ"מ בראשונים הנ"ל. וע"ע משנ"ת בתוד"ה איתמר, עוד מו"מ בענין וסת החודש.

הוכחה נוספת לדין וסת החודש, מלעיל ל"ט: דחזאי ריש ירחא וריש ירחא וכו', ואפי' שאחד מלא וא' חסר, דקביעות החודש גורם, מו"מ בזה. תוד"ה איתמר, וכ"ה בתוס' בב"ק ל"ז: ד"ה יום ט"ו. אולם יש שדחו דהתם נמי מיירי בוסת הפלגה, וכ"כ הרמב"ן שם ד"ה אלמא. וע"ע ריטב"א שם ד"ה אלמא, ובחי' הר"א שם ד"ה אלמא, וע"ע חוו"ד יו"ד סימן קפ"ט ביאורים סקי"ד. ואכמ"ל.

מו"מ אי איכא דין וסת החודש. עי' רש"י ד"ה קבעה, דיש דין וסת החודש, וכן עי' תוד"ה איתמר דיש דין וסת החודש. וכ"ה בתוס' בב"ק ל"ז: ד"ה יום ט"ו, וראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סימן ג' ס"ב, והו"ד ברמב"ן ד"ה ראתה. ורשב"א ד"ה ואיכא למידק, ובמשמרת הבית ב"ז ש"ג ד"ה אמר הכותב, וכ"פ בתוספות הרא"ש ד"ה רב, וברא"ש פ"ט סימן ג' הב', וחי' הר"ן ד"ה ראתה, תוס' ר"פ ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל. ועי' ש"ך שם סקי"ג שכ"ה דעת האגודה, ושו"ת מהר"י מינץ סימן ט', וכ"מ מהטור ושא"פ. אולם הרמב"ן ד"ה וקורא אני, פליג וס"ל דאין דין וסת החודש, ויעויין שם דכ"נ מהרמב"ם, ויעויין שם דבע"נ יחמיר בזה, וכ"פ הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הי"ב, דין וסת החודש, [ולכאו' היינו עפימש"כ הכא דבע"נ יחמיר, אמנם עי' כרו"פ סימן קפ"ט סוסק"ז להק' סתירה בד' הרמב"ן, ועי' להלן בזה]. וכ"כ בערוך לנר ד"ה בא"ד ואמאי, בדעת הר"ח, שהו' בתוד"ה איתמר, דס"ל דאין דין וסת החודש. ועי' בשי' הרמב"ם, במ"מ איסו"ב פ"ח ה"ו, ובש"ך סימן קפ"ט סק"מ, ומרכה"מ שם פ"ו קונטרס גופי הלכות פסח ט"ו.

טעם הסוברים דאין דין וסת החודש, דהחודש אינו תלוי רק במזלות אלא גם ע"י קידוש החודש, והיאך יום קידוש החודש שנקבע ע"י הסנהדרין, ישפיע על טבע ראייתה. רמב"ן שם, ויעויין שם דכ"נ מהרמב"ם שלא הזכיר בספרו דין וסת החודש, ועי' בזה במ"מ איסו"ב פ"ח ה"ו שפי' בד' הרמב"ם כדעת הראב"ד, וע"ע בש"ך סימן קפ"ט סק"מ, ומרכה"מ שם פ"ו קונטרס גופי הלכות פסח ט"ו. ועי' עוד רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ג דף ט. ד"ה עוד כתב, והו' בחי' הר"ן ד"ה ראתה, שהסכים לטעם הרמב"ן, אך כ' משום כן באופ"א, ויתבאר להלן.

מו"מ בכוונת הרמב"ן, אי ר"ל דאין סברא דיום החודש יגרום ראייה, או משום דיום החודש תלוי בקידוש ב"ד, ובזה ליכא סברא דיהא נפ"מ לענין ראייתה. יין מישרים, ועי' רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ג דף ט. ד"ה עוד כתב, והו' בחי' הר"ן ד"ה ראתה, דמש' שנקט ברמב"ן כהצד ב'. וכ"מ בכרו"פ סימן קפ"ט סק"ז, ובשו"ת חת"ס ח"ג סימן ו' ד"ה אבל נראה, ובשיעורי שבה"ל סימן קפ"ט ס"ו סק"ד, שיישבו שם שי' הרמב"ן מהירושלמי, והו' להלן. ועי' להלן משנ"ת מהכרו"פ בישוב סתירת הרמב"ן, דמוכח כהצד הב'. וע"ע בשם הגרא"ז דמש' כהצד הב', ועי' קנה בושם בירורי השיטות סימן קפ"ט ס"ג, והו' להלן.

ק' להרמב"ן דסותר למש"כ בהל' נדה פ"ה הי"ב דין וסת החודש, וי"ל דבשנה פשוטה שא' מלא וא' חסר, מודה הרמב"ן לחוש לוסת החודש, כיון דאינו תלוי בקביעות ב"ד. כרו"פ סימן קפ"ט סוסק"ז. ועי' יין מישרים, להק' דא"כ אמאי לא פירש הרמב"ן בסוגיין משום וסת החודש ובשנה פשוטה. וע"ע פרדס רימונים בפתיחה לסימן קפ"ט ח"ב ד"ה הנה עד כה, [דלא הי' להכרו"פ חי' הרמב"ן הכא, שכ' להדיא דאין לנו וסת אחר זולת וסת הפלגה].

יש שכתבו משום קו' הרמב"ן [דאין קביעות ב"ד ישנה טבעה], דאזלי' בתר מולד הלבנה, ויש לחשב שעת ראייתה כמה היא רחוקה ממולד הלבנה. רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ג, ט. ד"ה עוד כתב, והו' בחי' הר"ן ד"ה ראתה, והסכים לזה. ועי' לחו"ש סימן קפ"ט סק"ד, כ"ט שחידש דכ"ה דעת רש"י. וע"ע בהערות הגרא"ז על הרמב"ן דמודה לוסת זו של הרא"ה, כיון דהוא הפלגות שוות, אולם עי' קנה בושם בירורי השיטות סימן קפ"ט ס"ג, [שתמה על הגרא"ז דלא מש' כן ברמב"ן דסובר כהרא"ה]. (ועי' אשכול רצב"א סימן ל"ו שכ': שאין חושבים לקביעות החודש שלנו אלא למולד הלבנה משעה שראויה לקדש והוא שוה להפלגת הימים. וזה צירוף שתי השיטות הנ"ל).

תמיהה לשי' זו, שהרי כל חשבון המולדות שלנו הוא "המולד האמצעי" וטבע הוסתות ודאי תלוי במולד האמיתי, וא"כ כל אשה תלמד חכמת מהלך הכוכבים. כרו"פ סימן קפ"ט סק"ז.

עוד מו"מ בשי' הרא"ה. כרו"פ שם. חזון איש סימן פ"ה סקע"ב. וע"ע מה שצויין בר"ן ד"ה ראתה.

יש שכתבו דלהרא"ה, אין משגיחין על עונת המולד אלא מספר הימים שעברו מהמולד, ולפיכך אף אם מולד ניסן היה בלילה וראתה בליל ט"ו מהמולד אע"פ שאין מספר העונות שמעת המולד שוה לראייתה הקודמת, שבכל דבר המופלג אין משגיחין על מנין העונות אלא על מנין הימים, וי"ח. נובי"ת סימן פ"ג. אולם עי' לחו"ש שם סקכ"א דפליג, ויעויין שם מה שהקשה להנודע ביהודה. ועי' תפארת למשה שם ד"ה בשו"ע סימן קפ"ט ס"ה. וע"ע הפלאה שם ס"ח ד"ה עוד אני. שיעורי שבה"ל שם סק"א. וע"ע סוגה בשושנים סימן ד' סק"מ. וע"ע להלן לענין וסת הפלגה בדילוג עונות.

ישוב הטענה היאך קידוה"ח ישפיע על טבע ראייתה, דכל מה שבי"ד שלמטה עושה מסכימים מלמעלה עמהם ומתאימים הטבע לזה, וכדדריש בירושלמי נדרים פ"ו ה"ח, ובסנהדרין פ"א ה"ב, וכתובות פ"ה ה"ב, לגבי בתולה פחות מבת ג"ש ע"י שעיברו ב"ד את השנה, שבתוליה חוזרים, עיי"ש. משמרת הבית להרשב"א ב"ז ש"ג ד"ה אמר הכותב. וכ"ה בהאשכול רצב"א סימן לו. ועי' ש"ך שם ס"ק יג, ועי' פליתי שם ס"ק ז בבאור מחלוקת הראשונים בזה.

הוכחה לזה, מלעיל ל"ח. דמבו' דקביעות החודש ע"י בי"ד, משפיעה לגבי דיני ימי נדה וימי זבה. ש"ך סימן קפ"ט סקי"ג.

ישוב שי' הרמב"ן, דד' הירושלמי נאמרו רק לגבי איש הישראלי שהם מושפעים מהקב"ה, ולא כלפי בע"ח חומריים, ודי"ז של וסת הדילוג נאמר גם לגבי שור המועד בב"ק ל"ז. כרו"פ סימן קפ"ט סק"ז.

י"ל באופ"א, דודאי הטבע משתנה עפ"י קביעות בי"ד, אבל דוקא באופן שאל"כ יהיה סתירה בין הטבע לקביעות ב"ד, וכקטנה שבתוליה חוזרין ומשו"ה נעשה נס, משא"כ הכא שאי"ז סתירה. שו"ת חת"ס ח"ג סימן ו' ד"ה אבל נראה.

י"ל באופ"א, דלהרמב"ן טבע הוסתות אינו תלוי בתאריך בחודש, אלא במהלך הלבנה, ומשו"ה אין קביעות החודש משפיע על הטבע. שיעורי שבה"ל סימן קפ"ט ס"ו סק"ד.

טעם הסוברים דיש וסת החודש, לפי שקביעות החודש גורמת לאשה שתראה. תוס' ב"ק ונדה שם; רא"ש נדה פ"ט סימן ג. וכעי"ז בגמ' ב"ק לח א: שיפורא גרים.

י"א דאף שם היום בשבוע גורם וסת, כגון שראתה שלש פעמים באחד בשבת קבעה לה וסת באחד בשבת. תוס' ב"ק שם ד"ה יום, ע"פ הגמ' שם לענין שור המועד; רמב"ן ורשב"א נדה שם, ובתוה"א שם בשם רבותינו הצרפתים, וברשב"א שם דייק כן מנדה יא א: דקפיץ בחד בשבת וחזאי וכו', וכ"כ המ"מ איסו"ב פ"ח ה"ה; טוש"ע שם. ועי' רמב"ן שם שנ' מדבריו שהראב"ד חולק ע"ז שלא הזכירו, וכ"כ בשמלה ס"ק יב בד' הראב"ד וע"ש בבאור שיטתו.

וסת זו היא דווקא בחזרה וראתה אחר ג' שבועות בא' בשבת, דאל"ה הו"ל בימי זיבתה. פרישה שם סק"ח, ב"ח שם סקי"ד, ש"ך שם סקי"ד.

רב סבר חמשה עשר ממנינא ושמואל סבר וכו'.

ביאור פלוגתתם, דרב סבר דכיון שחזי' דרואה לפי התאריך בחודש [אלא בדילוג] י"ל דהראייה הראשונה ג"כ שייכת לסדר זה של דילוג, ונימא דמתחלתה לדילוג כיונה, ושמואל סבר דלעולם בעי' לראות בפועל ג' דילוגים. רמב"ן ד"ה ולעיקר המחלוקת. רשב"א ד"ה ופלוגתא. וע"ע ר"ן ד"ה ראתה, [שהוסיף דהא איגלאי מילתא שאותו היום גורם לוסת שיבוא]. וע"ע בתוד"ה איתמר, משנ"ת בשי' הר"ח.

ביאור אחר, דרב ס' דאין לחלק בין וסת החודש שסגי בזה ג' ראיות לוסת הדילוג, ושמואל דימה וסת הדילוג לוסת ההפלגה, דבעי' שם ד' ראיות, וטעמי' דשמואל לדמות, משום דהדילוג האחרון עוקר את הדילוג הראשון, וכשקובעת הוסת הרי אותם הימים שבהם נקבעה הוסת מותרים, ורק הימים שאחריהם בדילוג מותרים. ראב"ד בבעה"נ שער תיקון הוסתות סימן ג' סכ"ב, ועייש"ע בדין ב'. ועי' בהגהות לנפש תדרשנו שם אות כ"ט, מה שביאר בדבריו.

דין וסת הפלגה בדילוג, [דלרוב הראשונים סוגיין מיירי בוסת החודש, וכמשנ"ת לעיל, ושורש נידון זה כבר מבואר בתוד"ה איתמר], אי רב ושמואל פליגי בזה נמי דלרב בעי' ד' ראיות, ולשמואל ה' ראיות, או דלכו"ע בוסת זו בעי' ה' ראיות, או דלכו"ע סגי בד' ראיות, מו"מ וביאור בזה. עי' ט"ז יו"ד סימן קפ"ד סק"ו, ובש"ך שם סק"ח וכן בביאור הגר"א שם סק"ז, כצד א', ועיי"ש ביאור לשון התוס' לפי"ז, וכ"נ בפרישה שם סקל"ז, ויעויין שם מה שיישב לפי"ז הסתירה בד' הטור שם, וכ"ה בלחו"ש שם סק"י מהגהות מרדכי רמז תשד"מ דלשמואל בעי' ה' ראיות. וכפי' זה, נקטו גם בפלתי שם סק"ה, ובסד"ט סק"ה, ובחוו"ד בחידושים סק"ה, ובשו"ע הרב שם סקט"ו, וע"ע סוגה בשושנים סימן ד' סקט"ז. אמנם עי' רש"ש בתוד"ה איתמר, ובחזון איש יו"ד סימן פ"ו סק"א, שנקטו כהצד הב', ויעויין שם להוכיח כן מתוספות הרא"ש ד"ה תיובתא, וטור סימן קפ"ט, ד"ה לשון הרמב"ן, ויתבארו להלן, ויעויין שם שסמכו דבריהם על לש' התוס' ד"ה איתמר, וכן יעויין שם להוכיח זה מתוס' לעיל ט: ד"ה פיחתה. וכ"מ מד' הב"י שם ד"ה וכיצד קובעתו. עוד מצינו שיטה נוספת בזה, דעי' לחו"ש סימן קפ"ט סק"י שנקט כהצד הג' דלכו"ע סגי בד' ראיות, ויעויין שם להוכיח כן מהרמב"ן, ויעויין שם לדקדק כן מתוד"ה איתמר ומרא"ש פ"ט סימן ג' הב', וכ"ה תפארת צבי שם סק"ה, וכ"ה בפרדס רימונים בפתיחה לענייני וסתות, בענין וסת הדילוג, בדפו"ח עמ' כ"א, ויעויין שם להוכיח כן מהרמב"ן, וכ"ה במקור מים חיים על השו"ע סימן קפ"ט סי"ג, ובחזון איש שם ד"ה ואמנם, בדרך אפשר בד' הראב"ד. וע"ע אמרי אברהם סימן א'. וע"ע שו"ע סימן קפ"ט ס"ה דוסת הפלגה בדילוג נקבע בד' ראיות.

ביאור שי' הסוברים דרב ושמואל פליגי גם בזה, דשמואל ס' שצריך לראות בפועל ג' דילוגים, ונמצא שכדי לקבוע וסת הפלגה בדילוג בעי' לה' ראיות, שביניהן ד' הפלגות, ומתוכן ג' דילוגים, ורב סבר דאי"צ לראות בפועל ג' דילוגים סגי לפי"ז בד' ראיות. אחרונים הנ"ל.

יש שר"ל דאם ההפלגה הראשונה היתה לל"א ואח"כ לל"ב ושלישית לל"ג, קבעה וסת לדילוג אף לשמואל, כיון שסתם נשים רואות לל' יום, וא"כ הראייה הראשונה נמי חשיבא דילוג. סוגה בשושנים סימן ד' סקט"ז, אך יעויין שם דבש"ך לא מש' כן.

ביאור שי' הסוברים דלכו"ע בעי' ה' ראיות, דרק לענין וסת החודש סבר רב דסגי בג' ראיות, כיון שיום ט"ו לחודש גרם ראייתה, וכן יום ט"ז, משא"כ בוסת הפלגה בדילוג, אין להפלגה ישרה קשר עם הפלגת דילוג. חזון איש סימן פ"ו סק"א, [וצ"ב כוונתו].

הוכחה לשי' זו בתוס' לעיל ט: ד"ה פיחתה, דמבו' שם דבוסת הפלגה בדילוג בעי' לרב ה' ראיות. רש"ש שם, חזון איש שם, [אמנם עי' רש"ש לעיל ט: בתוס' שם, ביאר דבריהם באופ"א, עיי"ש, וע"ע חוו"ד סימן קפ"ט סק"ו שהוציא מהתוס' שם, דס"ל דבכל וסת הפלגה די בג' ראיות ובוסת הדילוג ד' ראיות, ולפי"ז אין להוכיח מהתם].

הוכחה מתוספות הרא"ש ד"ה תיובתא. חזון איש שם.

הוכחה ממש"כ הטור סימן קפ"ט ד"ה לש' הרמב"ן וכו', דוסת הפלגה בדילוג נקבעת בה' ראיות. חזון איש שם. ובעיקר עיי"ש בטור בתחילת הסימן שכ' דוסת הפלגה בדילוג נקבעת בד' ראיות, ועי' ב"ח וט"ז שם סק"ו וש"ך שם סק"ח שעמדו בסתירה זו, ועיי"ש מה שביאר. ועי' להלן בזה.

ביאור שי' הסוברים דבוסת הפלגה בדילוג לכו"ע סגי בד' ראיות, דרק בוסת החודש ס"ל לשמואל דאין קובעת וסת עד שתראה ג' דילוגים בפועל, כיון שראייה ראשונה אינה מן המנין שלא באה בדילוג, משא"כ בוסת הפלגה. חזון איש שם, וצ"ב סברתו.

עוד ביאור בזה. לחו"ש סימן קפ"ט סק"י בד"ה ובאמת.

סמך לפי' זה מלש' התוס' ד"ה איתמר. אמרי אברהם סימן א' ד"ה ומעתה יתפרשו.

הוכחה לפי' זה מהרמב"ן בהל' נדה פ"ה י"ב שהזכיר רק ד' ראיות, ואף שפ' כשמואל. אחרונים הנ"ל. ועי' טור שם, שהביא בשם הרמב"ן דבעי' ה' ראיות, אמנם לפנינו שם פ"ה הי"ב איתא ד' ראיות, ויש בזה חילוקי גרסאות בכת"י.

מו"מ בסתירת ד' הטור דברס"י קפ"ט כ' דנקבע בד' ראיות, ובד"ה לש' הרמב"ן כ' דנקבע בה' ראיות. ב"ח שם. ט"ז שם. פרישה שם. ש"ך שם. חזון איש שם.

וסת הפלגה בדילוג עונות, [כגון ראתה ביום ואח"כ ביום ל', ואח"כ בליל ל"א, ורביעית ביום ל"א]. עי' תפארת למשה ד"ה בשו"ע סימן קפ"ט ס"ה, [יעויין שם דקבעה וסת לדילוג עונות, וצריכה לחוש אח"כ לליל ל"ב ואח"כ ליום ל"ב]. וכ"ה בשיעורי שבה"ל שם סק"א. אולם עי' חי' הפלאה שם ס"ח ד"ה עוד אני, שנסתפק בזה. ועי' נחל אשכול סימן ל"ו סקי"א דלא מצינו שקבעה וסת. ועי' סוגה בשושנים סימן ד' סק"מ, דדי"ז תלי' בפלוגתת השו"ע הרב ונודע ביהודה אי מונים וסת ההפלגה לפי ימים בלבד או לפי עונות. וע"ע נובי"ת סימן פ"ג שכ' עפ"י בעה"נ להראב"ד דלפי ימים, ולא כמו שהבינו בד' הנודע ביהודה בפת"ש שם סק"ט, ובערוה"ש סכ"ו, ותמהו עליו, ועי' מסגרת השלחן סימן קנ"ה בציוניו אות פ"ט, אך בשו"ע הרב שם סקל"ו כ' דלפי עונות, וכ"כ בלחו"ש שם סקכ"א, וע"ע שו"ע הרב סימן קפ"ד סקכ"ב, ועייש"ע מש"כ תשו' מהרי"ל סימן קע"ג, והגהות שערי דורא סימן ו', ותרוה"ד סימן מ"ז, ועייש"ע בסימן קפ"ו סק"ח וסימן קפ"ז סקמ"א, וסימן קפ"ט סק"ג, וע"ע שו"ת חת"ס יו"ד סימן קס"ו, ובשו"ת שו"מ תניינא ח"א סימן ל"ג, ובשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סימן ט"ו. ועי' מסגרת השלחן שם סמ"ט דיש להחמיר כשניהם. וע"ע לעיל פלוגתת הנובי"ת והלחו"ש בדעת הרא"ה.

פלוגתת הראשונים, אי דין וסת הפלגה בדילוג היינו דוקא כשמוסיפה כל פעם יום אחד או אפי' בהרחיקה דילוגה הרבה, [כגון ראתה ט"ו י"ז י"ט]. עי' רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ג ד"ה עוד כתב וסת ההפלגה, דבהרחיקה דינה כאשה שאי"ל וסת. אולם הרשב"א במשמרת הבית שם, נחלק. וכ"נ ברמב"ן בהל' נדה פ"ה הי"ב, וכ"מ ברש"י ד"ה לא קבעה, וכ"פ בשו"ע סימן קפ"ט ס"ה.

דין וסת ההפלגה בדילוג למפרע, כגון ראתה לסוף ל' יום, ואח"כ לסוף כ"ט וכו' אי צריכה לחוש בפעם הבאה ליום כ"ז לראייתה. עי' ש"ך שם סק"ט דצריכה לחוש, ויעויין שם להוכיח כן מתוס' לעיל ט: ד"ה פיחתה, [ועי' סד"ט שם סק"ג לבאר ראייתו, וכן בפרי דעה שם ש"ל סק"ט, ועי' במחצית השקל שם, וע"ע פרדס רימונים שם ש"ח סק"ט], וכן מפורש בראב"ד בבעה"נ שער הוסתות סימן ג' ס"ו, הו"ד בתורת השלמים שם סק"ז, ובסד"ט שם סקט"ו, ובפלתי שם סק"ו. וכ"מ במאירי לעיל י"א. ד"ה צריך, ודף ס"ג. ד"ה ומעתה צריך, [ויעויין שם דדי"ז הוא גם בוסת החודש וגם בוסת ההפלגה]. וחוו"ד שם סק"ה. וחכמ"א כלל קי"ב סי"ד. אולם בס' האשכול סימן ל"ו פקפק בזה, וכן בפלתי שם, ועי' שו"ע הרב שם סקי"ט שהסכים להש"ך, וכ"ה בלחו"ש שם סקט"ו, ובחכמ"א כלל קי"ב סי"ד. ובעיקר הענין ע"ע מו"מ לגבי דילוג למפרע בוסת החודש, בסוגה בשושנים סימן ו' סקי"ט דה"ה דאין דילוג בחודש למפרע, להסוברים כן בוסת הפלגה, אבל בפלתי לא כ' זה.

קו' להסוברים דלא מצינו שטבע האשה שמוסיף ומרבה דמים. ס' האשכול שם. ועי' חי' חת"ס לעיל ט: דאין קו' מזה. ועי' פרדס רימונים שם ש"ח סק"ט. וע"ע שיעורי שבה"ל על הש"ך.

צ"ב דבהכרח וסת זו בתחילה תתקצר ואח"כ תחזור ותגדל, ודבר משונה הוא. פלתי שם.

יש שכתבו דאין חוששת לדילוג למפרע אלא עד הפלגת י"ח יום, דבפחות מזה הוא בתוך ימי זיבה שהיא בחזקת טהרה. ערוה"ש שם סי"ט. שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סימן מ"ז. טהרת ישראל שם סקל"ג.

קבעה וסת החודש בדילוג והגיעה דילגוה ליום ל' בחודש, אי חוששת לא' בחודש הבא. עי' חי' הפלאה יו"ד סימן קפ"ט ס"ה סק"ב, להסתפק אי שוב בטל וסתה, וכ" בפרי דעה בפתיחה לסימן קפ"ט ש"ח ד"ה וראוי. ועי' אמרי אברהם סימן ז' בשם החזון איש שהורה דבטל וסתה.

קבעה וסת לדילוג של הפלגות, ולא ראתה פעם אחת, אימת חוששת, כגון ראתה ל' ל"א ל"ב, ולא ראתה ל"ג, אי חוששת לל"ג או לל"ד. עי' מקור חיים שם סקכ"ב, הו"ד בדרכ"ת שם סקל"ב, [יעויין שם דחוששת ליום ל"ד]. וכ"כ בשו"ת מהר"י שטייף סימן ר"ס, ועיי"ש מה שהוסיף בזה, וכ"כ הב"ח סימן קפ"ט סק"ט, ויעויין שם לדקדק כן מלש' רש"י ד"ה קבעה, עיי"ש, וכן דקדק החוו"ד שם סק"ה, מלש' הראב"ד לגבי נגיחות שוורים. אולם עי' פרדס רימונים שם ש"ח סק"י דזה תלי' בהפלוגתא לגבי וסת ההפלגה שהפסיקה פעם אחת אי חוששת מיום שראתה בו בפועל, או מיום שהיתה ראויה לראות בו. ועי' בדי השלחן שם ביאורים ד"ה לדילוג. ועי' לבושי עז ס"ז סק"ב. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ב סימן פ"ג, ובח"ד סימן קנ"ח, ועיי"ש מה שהביא מהחוו"ד שם סק"ה.

היאך הדין אם באחד החודשים ראתה שלא בדילוג, אי חוששת בפעם הבאה בדילוג יום אחד מראייתה הקודמת, או לסדר דילוגה הקבוע. אמרי אברהם סימן ז' ד"ה ועדיין. יין מישרים.

קביעת וסת לדילוג שאינו שוה, כגון שדילגה יום אחד, ובפעם השניה דילגה ב' ימים ובפעם הג' דילגה ג' ימים. עי' פרדס רימונים ש"ח סקי"ב דקבעה וסת, [ולכאו' תקבע וסת בכה"ג לשמואל בשש ראיות, יין מישרים]. ועי' בדי השלחן שם ביאורים ד"ה שבכל, שנסתפק בזה. ועי' קנה בושם שם ביאורי ש"ך סק"ה דמסתבר שאינה קובעת וסת.

דין וסת לראש חודש, [כגון ראתה א' ניסן וביום ל' ניסן שהוא א' דר"ח אייר, וכשהגיע כ"ט אייר לא ראתה, אי צריכה לחוש למחרתו שמא יום ר"ח הוא הוא הגורם לראייתה], ועוד מו"מ בזה. עי' ב"ח שם סט"ו דצריכה לחוש לר"ח, וקובעת בו וסת. ועי' הגהות יד שאול מש"כ בביאור ד' הב"ח. ועי' סוגה בשושנים סימן ד' סק"ז, מה שנסתפק לפי"ד הב"ח. ועי' ערוה"ש שם סי"ב, כ"ח, שכ' דב' ימי ר"ח נחשבים לעולם כיום אחד לענין וסתות, אולם עי' צ"צ פסקי דינים לסי"ד סוד"ה ברש"י, דכל ענין וסת לר"ח אינו מסתבר כלל, וכ"מ מסתימת שא"פ שלא הזכירו חי' הב"ח, וכמש"כ התהלה לדוד סימן ס'. ועי' בדק הבית ב"ז ש"ג, [מה דמש' כהב"ח]. ועי' משמרת הטהרה פ"ז הע' 15 לדק' מלש' השו"ע דלא כהב"ח. ועי' שערי טוהר ש"ד סק"ג, ועי' סוגה בשושנים סימן ד' סק"ו שפ' כהב"ח, ועייש"ע בסק"ח.

עוד מו"מ ופסקי דינים בדין וסת לראש חודש. פרי דעה שם ט"כ סקי"ז.

היאך הדין בראתה פעם אחת ביום ל' לחודש, וחודש שלאחריו הוא חסר, אי בחודש הבא לא תחוש כלל לוסת החודש. עי' פרי דעה שם, שנסתפק בזה. ועי' שו"ת לבושי מרדכי ח"ב סימן ע"ח שנטה שתחוש ביום כ"ט לחודש מדין וסת החודש, והניח בצ"ע. ועי' ערוה"ש שם סי"ב, דפשוט שאי"צ לחוש ליום כ"ט בחודש, וכ"ה בסוגה בשושנים סימן ד' סק"ו, ובשיעורי שבה"ל סק"ד. וכ"כ בבדי השלחן שם ביאורים ד"ה וחוששת. ועי' סוגה בשושנים שם ואמרי אברהם סימן ב' שכ' שבכה"ג תחוש לר"ח, עיי"ש. וכ"כ בשו"ת יד סופר סימן ל"ו, וכ"כ בסיכום ההלכות בסו"ס שיעורי שבה"ל, ועי' בשו"ת שבה"ל ח"ג סימן קכ"ד. ועי' שו"ת אגרו"מ יו"ד ח"ג סימן מ"ט דאין לה יום החודש כלל. ועי' בדי השלחן סי"ג ביאורים ד"ה חוששת, דצריכה לחוש ליום ל' של החודש השלישי. ועי' שו"ת ויען יוסף יו"ד סימן קכ"א. וע"ע שו"ת משפטיך ליעקב או"ח סימן ב' אות ב', ובסימן י"ג. וע"ע ס' משיב נפש על בעה"נ שער תיקון הוסתות אות ס"ד ד"ה ואמנם. ועי' משמרת הטהרה פ"ז סי"ב.

אשה שראתה ג"פ בזמנים שוים לימי החודש הלועזי, אי"צ לחוש לזה. שיעורי שבה"ל על הש"ך סקי"ג. שו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן נ"ד. שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן פ'. שו"ת חשב האפוד ח"ב סימן נ"ד.

אי קיי"ל כרב [דהלכתא כוותי' באיסורי] או כשמואל [דהלכתא כוותיה בדיני]. עי' רא"ש פ"ט סימן ג' הב', ותוה"ב להרשב"א ב"ז ש"ג, ובחידושיו ד"ה לענין, ובס' האשכול הל' נדה סימן ל"ו וברא"ה בבדה"ב ב"ג ש"ז ובר"ן ד"ה ראתה, דהר"ח והראב"ד פסקו כרב דקיי"ל כוותי' באיסורי, [ולפנינו בבעה"נ כ"כ בשם מאן דאמר, וכ' דאנן לא ס"ל הכי, ומסיק דתחוש לחומרא לשניהם, ועי' תורת השלמים סימן קפ"ט סקי"ד שהק' כן, ועי' כרו"פ סימן קפ"ט סק"י דכוונת הראשונים דהראב"ד חשש לחומרא לשי' רב, ועי' פרדס רימונים בפתיחה לסימן קפ"ט וסת ה' אות ה' בהגהה, דב' ראב"ד היו], וכ"ה הרמב"ן ד"ה ראתה, בשם הר"ח, וכ"ה המאירי ס"ד. ד"ה כבר ביארנו, בשם גדולי המפרשים. אולם הרמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ו, פ' כשמואל, משום דהברייתא מש' כן, וכ"פ הרמב"ן הל' נדה פ"ה הי"ג, וכן ביאר הרשב"א ד"ה ולענין ובר"ן ד"ה ולענין פסק, בד' הרמב"ם, [ועי' רש"ש ד"ה דייקא נמי, בשם הרמ"ה לדחות ראייה זו, דאפשר לפרש הברייתא אליבא דרב עיי"ש]. ועי' טור שם, דמסקנתו כהרמב"ם. ועי' ט"ז שם סק"ט שהעיר דבב"ק פ"ד סימן ד' פ' הרא"ש כרב, וכן העיר במעדני יו"ט אות ע', ועי' פלתי שם סק"י מה שיישב, ועי' בפרדס רימונים שם מה שהקשה ע"ד. ועי' שערי דעה שם סק"ד, מש"כ באופ"א. ועי' רשב"א שם לפ' כשמואל, ומסיק לחוש כהר"ח והראב"ד, וכ"פ בשו"ע דלהחמיר להם. וע"ע השגות הרז"ה שם סקי"ז דלענין וסתות הלכה כרב, ולענין נגיחות הלכה כשמואל, ויעויין שם שבב"ק שם מדמה פלוגתתם אי"ז אלא דימוי בעלמא, ואינו תלוי זה בזה, ועייש"ע טעם נוסף, ר"ח, הו' ברמב"ן, השלמה ב"ק שם, ראב"ן שם, רא"ש ב"ק שם סימן ד', [דכיון שרב ושמואל נחלקו בוסתות, ורק הגמ' מדמה זה לענין נגיחות, א"כ עיקר מחלוקתם הוא באיסורי והלכה כרב]. ועי' פסקי ריא"ז ב"ק פ"ב ה"ו אות ה'.

פלוגתת הראשונים אי וסת הפלגה נקבעת בג' ראיות או בד' ראיות. עי' בתוד"ה איתמר בבא"ד ומש"ה נקט ט"ו בחדש זה, משנ"ת בזה.

למודה שאני.

לפי"ז בנגח ד' שוורים ואח"כ חמור וגמל, נעשה מועד רק לשוורים, ולא דמי לספק הגמ' בב"ק ל"ז. גבי נגח ג' שוורים ואח"כ חמור וגמל, אי השור הג' מיצטרף להם להעשות מועד לכל. רמב"ן ד"ה וראיה לדבר.

ה"ה ראתה ג"פ בט"ו לחודש, ואח"כ בט"ז וי"ז לחודש, דהוא בכלל ספק הגמ' בב"ק שם. רמב"ן שם.

יש חולקים, וס"ל דנידון הגמ' בב"ק שם בנגח ג' שוורים ואח"כ חמור וגמל, תלי' בסברת רב "למודה שאני" דלפי"ז ודאי אמרי' דהוא מועד רק לשוורים. רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ג, [ואזיל לשיטתו דשמואל פליג על למודה שאני, ויתבאר להלן בד"ה א"ל שמואל].

ק' לפי' זה אמאי אין מפרש בגמ' בב"ק שם, דנידו"ז תלי' בפלוגתת רב ושמואל. חוו"ד סימן קפ"ט סק"ו.

יל"פ באופ"א, דלמודה שאני אינו שייך להך דב"ק שם, דהתם איננו באים לעקור מועדותו לשוורים ורק אמרי' דנעשה מועד אפי' לכל, משא"כ הכא דע"י הוסת החדשה נעקר הוסת הישנה, וע"ז שייך לומר למודה שאני. חוו"ד שם, ועייש"ע מה שהוסיף.

א"ל שמואל הב"ע וכו'.

יל"פ דשמואל לא פליג על סברת למודה שאני, ומודה דראייה שנגרמה מחמת וס"ק אינה מיצטרפת לקבוע וסת אחרת, והכא שאני דמלבד ראייה זו יש עוד ג' ראיות אחרות, אלא שבשאר וסת הדילוג מצריך ד' ראיות, והכא שהי"ל וס"ק סגי בג' ראיות כיון דחזי' הדילוג. חוו"ד סימן קפ"ט סק"ו.

אי שמואל פליג על סברת למודה שאני, או לא. עי' בדה"ב ב"ז ש"ג, דשמואל פליג, וכמבואר הכא, וכ"נ החוו"ד סימן קפ"ט סק"ו, בד' הש"ך שם סקי"ח, אולם עיי"ש חוו"ד, דשמואל לא פליג על סברא זו, וכנ"ל. וכ"מ בש"ך סימן קפ"ט סוס"ק כ"ו. וכ"נ בט"ז שם סק"ח. וכ"מ ברמב"ן ד"ה ראתה.

צ"ב לפי' הרא"ה, דנמצא דרב ושמואל פליגי בב' פלוגתות שונות, וצ"ב המקור לזה. יין מישרים.

ביאור לשי' הרא"ה מ"ש מוסת הפלגה דמודה שמואל לסברת למודה שאני. רא"ה שם.

היתה למודה ליום אחר שאינו קודם לדילוג, כגון ברגילה לראות בט"ו, ואח"כ ראתה בחודשים הבאים בכ"א כ"ב כ"ג מודה שמואל דקובעת וסת, ול"ב ד' ראיות, [ויל"ע בביאור הסברא בזה], מו"מ ופלוגתא בזה. דרישה סימן קפ"ט סק"ג, והו"ד בש"ך סקי"ח, ויעויין שם דכ"מ מלש' הטור, אך יעויין שם להק' ע"ז, ונחלק ע"ז. וכ"כ בב"ח שם סק"י, וט"ז שם סק"ח ועי' להלן.

צ"ב להדרישה, אמאי נקט הכא שהי"ל וס"ק ליום כ' ולא נקט לכל יום אחר. ש"ך שם, ועיי"ש בדרישה שעמד כבר בזה.

לשי' הש"ך יל"פ דבסוגיין מיירי דוקא בגוונא שהדילוג היה יום לאחר התאריך של הוס"ק, ביאור החידוש בסוגיין לפי"ז. ש"ך שם. ועי' ב"ח וט"ז שם. ועי' חוו"ד שם סק"ו מה שביאר באופן מחודש דדעת הש"ך כהרא"ה דשמואל פליג על סברת למודה שאני.

דלא קיימא בימי נדתה אימא לא קמ"ל.

מוכח דחוששין אף לוסת שא"ק, ואפי' בימי זיבה. וכ"מ בטור סימן קפ"ט, ובשו"ע סימן קפ"ד ס"ב.

י"א דכל דין וסשא"ק, היינו דוקא בהי"ל וס"ק ושינתה ליום אחר, דחיישי' שמא תקבע וס"ק באותו יום. רא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ב, ודלא כשא"פ.

בגדר חיוב פרישה בוסת שא"ק, דאינו מדאו' אפי' להסוברים דחיוב פרישה סמוך לוסת הוא מדאו' [עי' לעיל בד"ה והזרתם], כיון דליכא חזקה שתראה, וי"ח. נודע ביהודה רס"י מ"ו. שו"ת חת"ס סוס"י קע"ט. אולם הרא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ב כ' דאף וסת שא"ק מדאו', אלא שלדעתו אין חוששין לוסשא"ק רק בהי"ל וס"ק ושינתה פעם אחת לעונה אחרת. ועי' שו"ת להורות נתן ח"ד סימן ע"ז, באות כ"ו וכ"ז, ומש"כ ליישב הרא"ה עם החת"ס, אך עיי"ש שחזר והק' בבדה"ב דף ו' ע"ב, וע"ע ריטב"א שבועות י"ח:

ה"ה לענין עו"ב דאינו מדאו'. כ"מ ברש"י לעיל ט"ז. ד"ה אם יש לה וסת, ועי' חי' רע"א שם. וע"ע חזון איש סימן פ' סקי"ב.

עבר הוסת ולא בדקה אי מותרת לכו"ע בלא בדיקה. עי' רש"י לעיל ט"ו. ד"ה בתוך ימי עונתה, דמותרת, וכ"מ בתוה"א ב"ז ש"ג ט"ו: [ויעויין שם דהטעם משום דלא הרגישה בדם, והועתק בט"ז סימן קפ"ד סקי"ג, ופרישה סימן קפ"ט סקס"ה בתי' הב', וסד"ט סימן קפ"ט סקכ"ז, וד"ח על הרא"ש דף ס"ג. סימן א' סקי"א]. וכ"מ בטור סו"ס קפ"ד, וכ"מ בשו"ע סימן קפ"ד ס"ט, ובש"ך סימן קפ"ד סק"ל. וכ"ה בט"ז שם סקי"ג, ובסימן קפ"ט ס"ד. ועי' עוד בזה בשאילת משה א', שיעור ט"ז, ושיעור י"ד, ואכמ"ל.

מו"מ אי הטעם לטהר בלא בדיקה היינו משום דלא הרגישה. עי' רשב"א הנ"ל, ועי' חדוד הלכות ט"ו. בתוד"ה אפי', בסופו. ועי' תוס' לעיל ט"ו. ד"ה אפי', ורא"ש בריש נדה סימן א', שמוכח בדבריהם דאין הוכחה ממה שלא עבר הוסת ולא הרגישה, וע"כ דאין טהורה משום כן, ודלא כהרשב"א הנ"ל, וכבר עמד בזה בחדוד הלכות שם. וע"ע חזון איש יו"ד רס"י פ' שדן אי מה דלא הרגישה הוי הוכחה שלא ראתה, ויעויין שם בסק"ז מה שהביא מהתוס' לעיל נ"ז: ד"ה קתני, ועי' שאילת משה שם.

מו"מ אי בוסת שא"ק ועבר הוסת אי צריך לשואלה אם לא הרגישה דם. שאילת משה שם, ויעויין שם להוכיח מטור הנ"ל דאי"צ לשואלה. וכ"מ להדיא בש"ך סימן קפ"ד סק"ל. אולם עי' סד"ט בחדוד הלכות לעיל ט"ו. בתוד"ה אפי' בסופו, דאפשר דלהרשב"א הנ"ל, שמא צריך לשואלה.

דין רחיצה ביום וסשא"ק. שו"ת ויען יוסף יו"ד סימן קמ"ח.

אבל תרי זימני בחדא זימנא מיעקר וכו'.

אי וס"ק עוקר וסשא"ק, מו"מ ופלוגתא בזה. עי' ראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סימן ג' הכ"א, בשינויי נוסחאות, דאינו עוקר וסשא"ק, אולם עי' הל' נדה להרמב"ן פ"ו ה"ב דעוקר וסשא"ק. וע"ע ש"ך שם סק"מ, מש"כ בשם מעדני מלך בדברי חמודות על הרא"ש אות כ"ז. וע"ע שו"ת משנת ר"א סוס"י כ"ב. ועי' חזון איש יו"ד סימן פ"ה סקל"ח, [דודאי כל שחוזרת לראיית וסתה הקבוע, אינו חוששת לסושא"ק, דא"א שיהיו לה ב' וסתות, ועי' להלן בד"ה היתה למודה משנ"ת בד' הר"ן]. ועי' מאירי ד"ה אע"פ שביארנו פלוגתא בזה. ועי' להלן בד"ה היתה למודה, מה שהו' להוכיח מהר"ן ד"ה היתה למודה, דוס"ק עוקר וסשא"ק.

ילה"ק להסוברים דעוקר, ק' מאי מוכיח מהברייתא דבראתה פעמיים בוסשא"ק הרי זה נעקר בפ"א, דהא התם איכא ב' עקירות, א' במה שעבר יום ל' ולא ראתה, וב' ששבה וראתה ביום כ'. סד"ט שם סקי"ט ד"ה אלא. ועי' יין מישרים, [דכן ילה"ק להש"ך שם סקל"א דוסת קצר עוקרת וסת ארוך]. ועיקר הענין, עי' להלן בשם ר"ן ד"ה היתה למודה, שגרס בברייתא דמיירי ביום הל', וכ"ג הרשב"א שם, [ויעויין שם בסד"ט דבהכרח כל הראשונים שגורסים בברייתא שם דלא ראתה ביום הל', ס"ל דוס"ק אינו עוקר וסשא"ק, אולם עי' רמב"ן לעיל שכ' להדיא דעוקר וסשא"ק, אף דגרס שם דלא כהר"ן, עוד ילה"ק דהסד"ט שם הוכיח מרש"י דגרי' כהראשונים הנ"ל, ורש"י פי' הברייתא בוסת החודש, ועי' חוו"ד שם סקט"ו דאף להראשונים דס"ל דעוקר וסשא"ק, היינו בב' וסתות הפלגה או וסת הפלגה עם וסת החודש, אבל בב' וסתות החודש, כו"ע מודו דאינו עוקר וסשא"ק, וכבר עמד בזה ביין מישרים].

חשש וסת שאינו קבוע באשה שקבעה וסת. עי' שו"ע סימן קפ"ט סקי"ג, דאינה חוששת, ומצינו בזה ג' שיטות, ועי' בזה ב"ח שם סמ"א, מ"ג, הגהות דרישה סקי"ח, ושו"ע הרב בקו"א סק"ד. ודרישה שם סק"ד, וחוו"ד שם סקט"ו, ובית מאיר, חכמ"א כלל קי"ב ס"כ, לחו"ש שם לחם סקל"ה, טהרת ישרא ספ"ה פ"ו, פרדס רימונים בפתיחה לסימן קפ"ט ח"א אות ו', ש"ח סק"מ, מקור מים חיים, סוגה בשושנים סימן ה' ס"ד. ועי' שיעורי שבה"ל שם על הט"ז סקי"ט, בדי השלחן שם ביאורים ד"ה עד, משמרת הטהרה פ"ז סעיף ק"ז.

אי אשה שקבעה ב' וסתות [כגון וסת החודש ווסת הפלגה] עוקרת אחת מהן ע"י פעם אחת או ע"י ג"פ, וכן יל"ע אי ה"ה בקבעה ב' וסתות החודש. עי' ב"י שם ד"ה וכן היא חוששת, [דעוקרת ע"י פ"א], ועי' בדרישה שם סקי"ט ד"ה בב' וסתות החודש. ועי' פרדס רימונים שם ש"ח ס"ק ע"ב ד"ה וראיתי, מה שהקשה על הדרישה, דכל האחרונים לא הביאו ד' הב"י, ושמא חזר בו מזה. וע"ע לעיל מה שהו' מהחוו"ד שם סקט"ו לענין אי וס"ק עוקר וסשא"ק בב' וסתות החודש. וע"ע חזון איש יו"ד סימן פ"ה סקל"ח.

היתה למודה להיות רואה יום עשרים וכו'.

י"מ דמיירי בוסת החודש, ביאור הברייתא לפי"ז. כ"מ ברש"י בע"ב ד"ה ונאסר. וראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סימן א' סי"ב. וע"ע מו"מ וביאור לפי' זה, ברש"י שם. ועי' להלן בשם הר"ן דפליג.

י"מ דמיירי בוסת הפלגה, דקדוק לזה מלש' הברייתא. רמב"ן ד"ה היתה למודה, [ויעויין שם דכן מדוקדק בברייתא, ואזיל לשיטתו שנחלק על דין וסת החודש, וכמשנ"ת לעיל בד"ה ראתה ביום ט"ו לחודש זה ויום ט"ז וכו']. רשב"א בתוה"ב ב"ז ש"ג, וע"ע בחידושיו ד"ה ה"ג, ועי' מה שצויין שם. וכ"כ הר"ן ד"ה היתה למודה. וברז"ה בהשגות לבעה"נ שער תקון הוסתות סימן א' אות ח', וכ"כ בחכמ"ב ד"ה היתה למודה, ובלחו"ש שם סקכ"ט, ובאו"ש בדעת הרמב"ם בהל' איסו"ב פ"ח ה"ח, וע"ע טושו"ע סימן קפ"ט סי"ד, ובט"ז שם סקכ"ח, ובש"ך שם סק"מ, מה שהשיג על הט"ז.

ילה"ק לפי' זה, מסיפא דאמרי' הגיע יום ל' ולא ראתה והגיע יום כ' וראתה, דהא אי"ז אלא הפלגת נ', ולא קיי"ל כר"פ לעיל ל"ט: דמונין ההפלגה ממנין הראוי. רמב"ן שם.

י"ל דר"ה ברדר"י לעיל ל"ט: מודה באירע לה ראייתה ביום הראייה המדוייק לפי מנין הראוי דחשיב כיום וסתה הקבוע, עוד מו"מ בזה. רמב"ן שם. וע"ע פלוגתת המפרשים באופן שלא ראתה בכלל אי ס"ל לר"ה ברדר"י דאין מונין לה הפלגה כלל עד שתשוב ותראה, או דבכה"ג מודה דמני' למנין הראוי עד שיעברו עליה ג"פ כ' יום ולא תראה, ולא פליגי ר"ה ור"פ אלא באופן שראתה ביום אחר, ועי' בזה בטושו"ע סימן קפ"ט סי"ד, ובב"י שם, ובש"ך וט"ז שם. ומהרמב"ן הנ"ל מוכח כהצד הא', וצ"ב מש"כ בסד"ט סימן קפ"ט סק"כ ד"ה אמנם מה שעלה, דכוונת הרמב"ן לתרץ דאם לא ראתה ראייה אחרת באמצע מני' למנין הראוי, וכבר עמד בזה ביין מישרים, [שהרי הרמב"ן הוצרך לסברת רגל"ד, ולשי' זו אי"צ לזה].

יש גורסין בברייתא, הגיע יום ל' וראתה יום כ' וראתה הותר יום ל' ונאסר יום כ', ולפי"ז מיושב קו' הרמב"ן הנ"ל. ר"ן ד"ה היתה למודה. וכ"ה ברשב"א ד"ה ה"ג, וכ"ה המאירי ד"ה אע"פ שביארנו בשם יש גורסין. אולם עי' רמב"ן שם, דגרס כמבואר לפנינו, וכ"ה הסד"ט שם סקי"ט ד"ה אלא, מרש"י.

לגיר' הר"ן, עולה דהי"ל וס"ק וראתה ג"פ בהפלגה אחרת, אף שלא קבעה וסת אחרת נעקר הוסת לגמרי, אף תשוב ותראה בהפלגתה הקבועה. ט"ז שם סקכ"ח. ועי' סד"ט שם ד"ה ומש"כ עוד, [דאע"פ שבכמה מקומות מדוקדק כן בד' הרמב"ן בהלכותיו, מ"מ כיון דהטושו"ע לא הבינו כן, צריכין אנו לבטל דעתינו].

מפי' הר"ן מוכח דוסת קבוע עוקר וסת שאינו קבוע, מו"מ ופלוגתא בנידו"ז. יין מישרים. ועי' סד"ט שם סקי"ט ד"ה אלא, [דלהחולקים על הר"ן, ע"כ ס"ל דוס"ק אינו עוקר וסשא"ק, והו' לעיל בד"ה אבל תרי זימני]. ובעיקר הפלוגתא בזה אי וס"ק עוקר וסשא"ק, עי' הל' נדה להרמב"ן פ"ו ה"ב. וע"ע ש"ך שם סק"מ, מש"כ מעדני מלך בדברי חמודות על הרא"ש אות כ"ז. ועי' בזה לעיל בד"ה אבל תרי זימני.

ק' להר"ן מאי מוכיח לעיל מברייתא דאי"צ ב' עקירות לב' ראיות, דשאני התם שחזרה וראתה ביום וסתה הקבוע, ומשו"ה אין חוששת לוסשא"ק, וצ"ל דס"ד בהוו"א דב' פעמים חשיב וס"ק ומשו"ה אינו נעקר בפ"א, אבל מ"מ חוששת להפלגת ל' כיון שעדיין לא נעקרה, שאין עקירה אלא כשיבוא ג"פ יום ל' ולא תראה בו. חזון איש יו"ד סימן פ"ה ס"ק ל"ח, ועייש"ע משכ"ב באופ"א, ועייש"ע בסקל"ט.

רד"ה קבעה וכו' וכן לעולם.

יל"פ דרש"י חידש דאם חודש אחד לא ראתה חוששת לחודש הבא ליום שאחרי. ב"ח סימן קפ"ט סק"ט, ועי' משנ"ת בזה בגמ' בד"ה רב סבר חמשה עשר.

רד"ה הותרו וכו' ואפי' י"ח הבא לא יאסר וכו'.

י"ח דחוששת אף ליום י"ח, שמא אין טבעה לדלג ותראה אף בחודש הבא ביום י"ח. כס"מ איסו"ב פ"ח ה"ז בדעת הרמב"ם שם, ועי' מרכה"מ שם סיוע מתוספתא פ"ט ה"ג כלש' הרמב"ם, וכ"ה בכרו"פ שם סק"ט, ויעויין שם לתמוה אמאי השמיט השו"ע ד' הרמב"ם, ועי' הגהות הגר"א על התוספתא להגיה לש' התוספתא. ועי' אמרי אברהם סימן ג' ד"ה ולכאו' נראה.

רד"ה לא קבעה וכו' וזה שני ימים וכו'.

מוכח דבדילגה ב' ימים ג"פ ג"כ קובעת וסת הדילוג. וכ"נ הרשב"א במשמרת הבית ב"ז ש"ג, וכ"נ ברמב"ן בהל' נדה פ"ה הי"ב, וכ"פ בשו"ע סימן קפ"ט ס"ה. אולם הרא"ה שם ד"ה עד כתב וסת ההפלגה, פליג וס"ל דדוקא במדלגת יום אחד.

רד"ה הנ"מ וכו' בימים שראויה להיות בהן נדה.

דכל אשה הרואה דם, ה"ה נדה ז' ימים, וי"א יום שלאחמ"כ ה"ה ימי זיבה, והימים שאחריהם הם ימי נדה, עד שתראה שוב ותמנה ז' ימים, וחוזר חלילה. כ"מ ברש"י ערכין ח. ד"ה פתח. רמב"ן לעיל נ"ד. ד"ה מדאמרינן, ובהל' נדה פ"א ה"י הי"ב. רבינו יונה ברכות כ"א: ד"ה בנות. מ"מ איסו"ב פ"ו ה"ד. טור יו"ד סימן קפ"ג. אולם הרמב"ם איסו"ב פ"ו ה"ב ה"ו, פי' באופ"א, ואכמ"ל.

בא"ד בתוך ימי זיבתה כגון שהיתה למודה לראות ליום ט"ו וכו'.

ק' אמאי הוצרך לפרש שהי' לה וס"ק, הא אפשר לפרש אף בוסשא"ק. מהרש"א. ועי' להלן בבא"ד וראתה בתוך ימי הזוב, מה שהק' המהרש"א, ומשו"ה פי' באופ"א מהמהר"ם, שהו' להלן.

בא"ד וראתה בתוך ימי הזוב וכו'.

ואח"כ חזרה וראתה ביום וסתה הקבוע, חוששת ליום י"ז מאותה ראייה בימי הזוב, הכרח לזה. מהר"ם ברש"י, עפ"י סד"ט, [ומש"כ דחוששת ליום י"ז מראיית ימי הזוב, היינו לפי מה שגרס ברד"ה אימא, יום עשירי, ולפנינו הגיר' יום עשרים, עי' להלן]. ועי' מהרש"א שם, מה שהוסיף להק', אך יעויין שם שהק' למהר"ם דא"כ עיקר חסר מן הספר, ויעויין שם לדחות הכרח המהר"ם. ועי' סד"ט סימן קפ"ט סקי"ד מה שביאר במהר"ם.

לפי' הסד"ט במהר"ם נמצא דראייה באמצע ההפלגה אינה מפסקת את חשבון ההפלגה הראשונה. יין מישרים.

ילה"ק לפי' המהר"ם, דכיון שראתה בהפלגת ו' ימים לאחר הפלגת הי"ז, אמאי אין הפלגה זו עוקרת את הפלגת הי"ז. מהרש"א, [ויעויין שם לדחות משו"כ פי' המהר"ם]. ועי' סד"ט סימן קפ"ט סקי"ד.

י"ל דהפלגה קצרה אינה עוקרת הפלגה ארוכה, מו"מ ופלוגתא בנידו"ז אי ראייה באמצע הפלגה עוקרת חשבון הפלגה הראשונה. סד"ט שם. ובעיקר הענין, עי' רמ"א יו"ד סימן קפ"ט סי"ג, וט"ז שם סקי"ח דאינה עוקרת חשבון הפלגה הראשונה, והוי כאילו לא ראתה, וכ"כ בדרכי משה הארוך, והב"י שם ד"ה אבל קשה, וכ"ה בתורת השלמים שם סקכ"ב, ויעויין שם להוכיח מד' הראב"ד. אולם עי' ש"ך שם סקל"א, דפליג, וכ"ד הב"ח סט"ז ד"ה כיצד, וכ"כ הסד"ט שם בד' המהרש"א שהק' לפי' המהר"ם, אולם עי' יין מישרים די"ל דהמהרש"א מיירי בראתה בהפלגת כ"ב מראיית הי"ז, ומשו"ה הקשה. וע"ע נקודות הכסף שם סק"ד, ועי' סד"ט שם סקי"ד ועוד מש"כ בד' הש"ך. וע"ע פרישה שם סקכ"ח, דהפלגה קצרה עוקרת הארוכה, לענין שאין לחוש לו לכתחילה אבל אם חזרה וראתה קבעה. ועי' ט"ז שתמה ע"ד. ועי' חוו"ד שם סקי"ד שהוכיח מהרמב"ן ור"ן לעיל ל"ט: דהפלגה ראשונה עוקרת הקצרה את הארוכה, אך לאחר ב' הפלגות שוות אינה עוקרת. ועי' מקור מים חיים, משכ"ב, [ועי' רמב"ן הל' נדה פ"ה הכ"א, ועי' ב"י שם ד"ה אבל קשה, ובדרכי משה הארוך סק"ז ששניהם פירשו בדבריו דקצרה אינה עוקרת ארוכה, וע"ע פרדס רימונים שם מ"ז סקי"ח ד"ה אמנם נראה, אמנם עי' ב"ח שם סט"ז ד"ה כיצד, בד' הרמב"ן, דקצרה עוקרת ארוכה, אמנם עי' רמב"ן בהל' נדה שם פ"ו ה"ב מש"כ, ועי' סד"ט שם סקי"ט ופלתי שם סקי"ח ובית מאיר, ושו"ע הרב שם סקמ"ג, שכ' דמוכח מדבריו שם דאינה עוקרת ארוכה, ועי' לחו"ש שם], ועי' חזון איש סימן פ"ה סקל"ג, שהסכים לחוו"ד, ועי' פרי דעה שם ש"ל סק"מ, דהש"ך אינו כהחוו"ד. וע"ע חוו"ד שם סקי"ח, ופרדס רימונים שם ש"ח סק"מ, מה שיישב הש"ך עם החוו"ד. וע"ע שו"ת חת"ס סימן קס"ו כהש"ך, וכ"נ בחשב האפוד סימן קכ"ו אות ג', ויעויין שם דכן מנהג העולם, וע"ע שו"ת משנת ר' אהרן סימן כ"ב, לתמוה על החת"ס. ועי' לבושי עז סק"ה ד"ה ולמעשה, דההוראה בירושלים הי' כהש"ך. אולם עי' לחו"ש שם לחם סקל"ד, ובסוגה בשושנים סימן ה' סק"ז, ובשו"ת שבה"ל ח"ב סימן פ"א, ועייש"ע בח"ה סימן ק"ז, ובלבושי עז סק"ה ד"ה ולמעשה בשם החזון איש, וכ"נ מד' בסימן פ"ה סקל"ד, שפ' כהשו"ע הרב וסייעתו, דאינה עוקרת הארוכה, אבל מונין מיום הראייה הקצרה, והו' להלן. ועי' פרדס רימונים שם ש"ח סוסק"מ, דאין ראיה מכרעת לשום צד. ועי' רשב"א לעיל ל"ט. ד"ה ויש מפרשים, ועי' להלן משנ"ת בדעתו. וע"ע רשב"א ס"ד. ד"ה ה"ג, ובר"ן ס"ד. ד"ה היתה למודה, דמוכח מד' דאין קצרה עוקרת ארוכה, ועיי"ש בהע' מה שצויין בזה. ועי' סד"ט שם סקי"ד שדקדק מהרא"ש בפסק הקצר סוף נדה, ובשו"ת הרא"ש כלל מ"ז סימן א', דחוששת להפלגה הארוכה, אולם עי' פרדס רימונים מ"ז סקי"ח ד"ה ונראה ליישב, לדחות ראייתו, ועייש"ע בפרדס רימונים שם ש"ח סק"מ ד"ה ולכאורה, להוכיח מהרא"ש שם, כדעת הב"ח והש"ך דהפלגה קצרה עוקרת את הארוכה, אולם בסוגה בשושנים סימן ה' סקכ"ו לדחות ראייתו, ועי' בלבושי עז סק"ה ד"ה והנה הסד"ט, להוכיח עוד מד' הרא"ש דצרה עוקרת הארוכה. והנה ע"ע רמב"ן בהל' נדה פ"ו ה"ב, שהביא פלוגתא אי קצרה עוקרת הארוכה, דיש שהורה [היינו הראב"ד, ועי' לעיל משנ"ת בדעתו] דצריכה לחוש ליום ל' מיום ראייתה האחרונה, ויש שהורה [הרמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ח] דאינה חוששת כלום להפלגה הארוכה, ויעויין שם ברמב"ן דלזה דעתו נוטה.

מו"מ בד' רמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ח אי ס"ל דהפלגה קצרה אינה עוקרת ארוכה. עי' מ"מ שם, דמוכח מד' שאינה עוקרת, וכ"מ מד' הרמב"ן בסוגיין, שכ' דהרמב"ם פליג על דין וסת החודש לגמרי, וע"כ דהר"מ שם מיירי לענין וסת הפלגה. אולם עי' ש"ך שם סק"מ שפי' הרמב"ם לענין וסת החודש בלבד.

לפי' המהר"ם הנ"ל, דאם לאחר הפלגה ארוכה באה הפלגה קצרה, מונין את ההפלגה הארוכה מיום ראיית ההפלגה הקצרה, כהרמ"א וט"ז שם דס"ל שמונה מיום ראיית הי"ז. סד"ט שם. ועי' בית מאיר על השו"ע שם, דכ"מ מהראשונים דמונין מיום ההפלגה הקצרה, וכ"כ הכרו"פ שם סקי"ח, ובשו"ע הרב שם סקמ"ג, ובלחו"ש, ויעויין שם דכ"מ מהרמב"ן בהל' נדה פ"ו ה"א, וכ"כ בפלתי שם סקי"ח ובסד"ט שם סקי"ט ובית מאיר בד' הרמב"ן, [אולם עי' בב"י שם ד"ה אבל קשה, ובדרכי משה הארוך שם סק"ז, בדעת הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הכ"א, דמונין מיום הראיה הקודמת, ועי' לעיל משנ"ת בד' הרמב"ן], ובלחו"ש שם, וכן בסוגה בשושנים סימן ה' סק"ז, הביאו דכ"מ בראב"ד בבעה"נ שער תיקון הוסתות, [ועי' להלן בד' הראב"ד] וע"ע הגיר' במהדו"ב של הראב"ד, וכן אנו נוהגים. ועי' ב"ח שם, דכשאין הפלגה קצרה עוקרת הארוכה, מ"מ ה"ה מפסקת את המנין, אולם ברמ"א שם ובדרכי משה שם, וכן בט"ז ובב"י שם ובתורת השלמים שם, נקטו דמונה מיום ראיית הי"ז, [ויעויין שם בתה"ש שהוכיח כן מהראב"ד שם, אולם עי' פלתי סקט"ז ד"ה והנה, וסד"ט שם סקי"ד ד"ה ומדברי, וסוגה בשושנים סימן ה' סק"ז, לדחות ראייתו, ויעויין שם דאדרבה מוכח משם דלא כהרמ"א, אמנם עי' פרדס רימונים מ"ז סקי"ח ד"ה ולפי"ז אין, דאין להוכיח מהראב"ד דלא כהרמ"א עיי"ש באורך, וע"ע סוגה בשושנים וחזון איש סימן פ"ה סקל"ד מש"כ עוד להוכיח מהראב"ד דאינה עוקרת את הארוכה, ועי' במהדו"ב של הבעה"נ, וע"ע מלבושי טהרה סק"ז משכ"ב]. וע"ע לעיל מש"ה מהפוסקים שכתבו כהשו"ע הרב. והנה ע"ע רשב"א לעיל ל"ט. ד"ה ויש מפרשים, דיש למנות וסת ההפלגה מיום הראוי לראות כהרמ"א, ועייש"ע מש"כ בשם הרמב"ן, וע"ע רשב"א ס"ד. ד"ה ה"ג, ובר"ן ד"ה היתה למודה. ועי' רא"ש בפסק הקצר סוף נדה, וכ"ה בשו"ת הרא"ש כלל מ"ז סימן א', מש"כ, וע"ע מעדני יו"ט שם אות א' מה שהקשה להרא"ש, ועי' סד"ט שם סקי"ד שדקדק מהרא"ש דחוששת להפלגה הארוכה מיום הראיה הקודמת, אולם עי' פרדס רימונים מ"ז סקי"ח ד"ה ונראה ליישב, לדחות ראייתו. וע"ע משנ"ת לעיל בד' הרא"ש, אי הפלגה קצרה עוקרת הארוכה.

ביאור הפלוגתא אי קצרה עוקרת הארוכה, דלהסוברים דעוקרת, ס"ל דההפלגה הקצרה אינו אלא מקרה ותוספת דמים, דעיקר וסתה הוא לל', וא"א שיהיו לאשה ב' וסתות ההפלגה, והחולקים ס"ל דיש לחוש דב' הוסתות הם אמת. חזון איש סימן פ"ה סקל"ו.

לענין חשבון הוסתות, יש למנות מן הראיה האחרונה. פוסקים הנ"ל. וכ"ה בשערי טוהר ש"ד דין י"ח. שו"ת שבה"ל ח"ב סימן פ"א. לבושי עז שם סק"ה.

אם הראייה של ההפלגה הקצרה היתה טיפת דם בעלמא, אע"פ דחשיבא ראיה לענין חשבון הוסתות, מ"מ בזה מסתבר כהט"ז. שערי טוהר ש"ד דין י"ח. שו"ת שבה"ל ח"ב סימן פ"א. לבושי עז שם סק"ה.

העולה מן הנ"ל, דראתה בהפלגת ל' ואח"כ כ"ט וכ"ז וכ"ו, צריכה לחוש מיום ראייתה האחרונה לכל אותם החששות, שהרי אף אחד לא נעקר. שו"ע הרב סקמ"ד. ועי' קנה בושם שם ביאורי ט"ז סקכ"ג. ועי' שו"ת שבה"ל ח"ה סימן ק"ז.

עוד עולה, דאשה שאי"ל וס"ק, ורואה בכל חודש בזמן אחר, אמנם בתוך כל ראיותיה ראתה ג"פ לל"ה ימים, ולא ראתה מעולם להפלגה ארוכה מזו, קבעה לה וסת להפלגת ל"ה יום. סוגה בשושנים סימן ג' סק"ז, וחזון איש סימן פ"ה סקנ"א, שו"ת עמק התשובה ח"א סימן קל"א.

ראייה ע"י אונס, כגון קפיצה, מונה מראייה האחרונה. סוגה בשושנים סימן ז' סקכ"ג, ועי' פרדס שמחה סקל"ז אות ה'.

מו"מ לענין ראתה בעונת יום בהפלגת ארוכה ובעונת לילה בהפלגת קצרה, אי תחוש לעונת יום או לעונת לילה. עי' שו"ת שבה"ל ח"ה סימן ק"ז ד"ה וי"ל, שנ' דחוששת כראייה האחרונה. וכ"כ בלבושי עז סק"ה ד"ה ובגוונא, אך יעויין שם בשם הגריש"א דחוששת כהפלגה הראשונה. ועי' רועה בשושנים במילואים סימן א', [דד' השבה"ל היינו להשו"ע הרב שמונים הפלגת עונות]. וע"ע משמרת הטהרה פ"ז הע' 56 מש"כ להוכיח מהנובי"ת סימן פ"ג, וע"ע חוט שני רבית עמ' קנ"ו, וגופי הלכות משנת סופרים סוסק"ז.

מו"מ אי קביעות הפלגה קצרה עוקרת ארוכה. עי' לעיל, והסכימו האחרונים להכרעת הרמב"ן שקביעות הפלגה קצרה עוקרת את הארוכה.

מו"מ לענין וסת הפלגה ארוכה שא"ק אי נעקר לגמרי. עי' סוגה בשושנים סימן ה' סקכ"ו. אהלי יוסף סוף ס"כ. ועי' צמח צדק בפסקי דינים שם. ועי' שו"ע הרב בקו"א סוסק"ד. ועי' רועה בשושנים במילואים סימן ט'.

מו"מ לענין חשש הפלגה קצרה אחר שחזרה הארוכה. עי' סוגה בשושנים סימן ה' סקכ"ו. ועי' באהלי יוסף שם.

יש שכתבו דאפשר לפרש באופ"א דלעולם הפלגה קצרה עוקרת הפלגה ארוכה, ואעפ"כ הפלגה ו' ימים אין עוקרת הפלגת הי"ז, עפ"י הראב"ד [בעה"נ שער תקון הוסתות, סימן ג' סט"ו, ט"ז] דדם הבא בימי זיבה הוא דם אחר מדם הבא בימי נדה, ונ"מ שראיית ימי נדה אין עוקרת ראיית זיבה. סד"ט שם בסו"ד, [ולא הבי' את ד' הראב"ד]. וכ"כ בשו"ע הרב סימן קפ"ז בקו"א סקי"ג ד"ה אלא ודאי, בד' המהר"ם, ולפי"ז מיושב מה שהקשה המהרש"א, וע"ע שו"ע הרב סימן קפ"ט בקו"א סק"ד ד"ה ומסתימת הגמ'.

יל"פ ברש"י באופ"א, דר"פ ס"ל דכיון שראתה באמצע ימי הפלגתה מספק מונין הפלגה גם מראייה אחרונה, וגם ממנין הראוי, ור"פ הכא חידש דחיישי' לוסש"ק, היינו דכששינתה וראתה ביום שאינו וסתה הקבוע, חוששת לב' חששות, להפלגה זו שראתה עכשיו, וגם דמונה הפלגתה הקבועה מיום זה שראתה עכשיו, עוד ביאור בזה, וישוב לפי"ז. מהרש"א, ועיי"ש מה שיישב לפי"ז, כמה קושיות, ועי' ברד"ה אימא, ולעיל בתחילת דיבור זה, מה שהו' בשמו.

רד"ה אימא וכו' דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילתה וכו'.

ק' אמאי לא פי' דחיישי' להפלגת כ"ז כדין וסת שא"ק. מהרש"א, ועיי"ש מה שפי' משום כן. אולם עי' מהר"ם ליישב.

בא"ד קיימא לה בימים הראויים לנדה וכו'.

ק' דלר"פ לעיל ל"ט: דמונין הפלגה במנין הראוי, א"כ מונין כ"ב מיום הפלגת כ"ב שהיתה אמורה לראות בו, ונמצא שיום זה ה"ה בימי זיבה. מהרש"א.

בא"ד ויגיע יום עשרים.

י"ג יום עשירי, מו"מ לפי"ז. מהר"ם, ועי' משנ"ת לעיל ברד"ה הנ"מ. וע"ע מהרש"א.

ק' אמאי תחוש ליום עשרים, ולהגיר' יום עשירי, נמי קשה דהא יום י' לטבילתה אינו אלא הפלגת י"ב יום, ואמאי תחוש להפלגה זו. מהרש"א. ועי' משנ"ת לעיל ברד"ה הנ"מ.

תוד"ה איתמר וכו' דווקא בכה"ג אבל ראתה בג"ח וכו'.

מבואר דמיירי בוסת החודש, שראתה ט"ו באייר וט"ז בסיון וכו', והיינו וסת הדילוג. וכ"ה בראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סימן ג' ס"ב, והו"ד ברמב"ן ד"ה ראתה. ורשב"א ד"ה ואיכא למידק, וכ"פ בתוספות הרא"ש ד"ה רב, וחי' הר"ן ד"ה ראתה, תוס' ר"פ ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל. וע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה ראתה יום ט"ו לחודש זה ויום ט"ז לחודש זה.

בא"ד כדאמר לעיל בסוף בנות כותיים וכו'.

וכ"ה בתוס' בב"ק ל"ז: ד"ה יום ט"ו. אולם יש שדחו דהתם נמי מיירי בוסת הפלגה, וכ"כ הרמב"ן שם ד"ה אלמא. וע"ע ריטב"א שם ד"ה אלמא, ובחי' הר"א שם ד"ה אלמא, וע"ע חוו"ד יו"ד סימן קפ"ט ביאורים סקי"ד. ואכמ"ל.

בא"ד באחד מלא וכו' מ"מ קביעות החודש גורם.

מו"מ אי איכא דין וסת החודש. עי' רש"י ד"ה קבעה, דיש דין וסת החודש, וכן עי' תוד"ה איתמר דיש דין וסת החודש. וכ"ה בתוס' בב"ק ל"ז: ד"ה יום ט"ו, וראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סימן ג' ס"ב, והו"ד ברמב"ן ד"ה ראתה. ורשב"א ד"ה ואיכא למידק, ובמשמרת הבית ב"ז ש"ג ד"ה אמר הכותב, וכ"פ בתוספות הרא"ש ד"ה רב, וברא"ש פ"ט סימן ג' הב', וחי' הר"ן ד"ה ראתה, תוס' ר"פ ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל. וכ"מ במאירי לעיל י"א. ד"ה צריך, וס"ג. ד"ה ומעתה צריך, ועוד מקומות. ועי' ש"ך שם סקי"ג שכ"ה דעת האגודה, ושו"ת מהר"י מינץ סימן ט', וכ"מ מהטור ושא"פ. אולם הרמב"ן ד"ה וקורא אני, פליג וס"ל דאין דין וסת החודש, ויעויין שם דכ"נ מהרמב"ם, ויעויין שם דבע"נ יחמיר בזה, וכ"פ הרמב"ן בהל' נדה פ"ה הי"ב, דין וסת החודש, [ולכאו' היינו עפימש"כ הכא דבע"נ יחמיר, אמנם עי' כרו"פ סימן קפ"ט סוסק"ז להק' סתירה בד' הרמב"ן, ועי' להלן בזה]. ועי' בשי' הרמב"ם, במ"מ איסו"ב פ"ח ה"ו, ובש"ך סימן קפ"ט סק"מ, ומרכה"מ שם פ"ו קונטרס גופי הלכות פסח ט"ו. וכ"כ בערוך לנר ד"ה בא"ד ואמאי, בדעת הר"ח, שהו' בתוד"ה איתמר, דס"ל דאין דין וסת החודש. ובעיקר הענין ע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה ראתה יום ט"ו לחודש זה.

בא"ד והיכא דבראשונה אין לה שיעור שתהא השניה נראית דילוג וכו'.

כלו' וסת הפלגה בדילוג. ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה ראתה יום ט"ו וכו', בדין וסת הפלגה בדילוג.

י"א דבוסת ההפלגה בדילוג נחלקו ג"כ רב ושמואל אי בעי' ד' ראיות או ה' ראיות, ולשיטה זו, יל"פ לשון התוס', דכו"ע כלו' רב ושמואל, דאין הראשונה מן המנין, ובעי' שתשלש בדילוג, כלו' לשמואל. כן מתפרש לדעת ט"ז יו"ד סימן קפ"ד סק"ו, ובש"ך שם סק"ח וכן בביאור הגר"א שם סק"ז, שנקטו דבוסת הפלגה בדילוג ג"כ נחלקו רב ושמואל אי בעי' ד' ראיות או ה' ראיות, ועיי"ש ביאור לשון התוס' לפי"ז, וכ"נ בפרישה שם סקל"ז, ויעויין שם מה שיישב לפי"ז הסתירה בד' הטור שם, וכ"ה בלחו"ש שם סק"י מהגהות מרדכי רמז תשד"מ דלשמואל בעי' ה' ראיות. וכפי' זה, נקטו גם בפלתי שם סק"ה, ובסד"ט סק"ה, ובחוו"ד בחידושים סק"ה, ובשו"ע הרב שם סקט"ו, וע"ע סוגה בשושנים סימן ד' סקט"ז.

עוד ביאור בד' התוס', ושיטות נוספות בדין וסת הפלגה בדילוג, עי' משנ"ת בגמ' בד"ה ראתה יום ט"ו לחודש זה ויום ט"ז לחודש זה.

בא"ד דאין הראשונה מן המנין.

לאו דווקא בוסת הפלגה בדילוג, אלא ה"ה בכל וסת הפלגה. רש"ש.

בא"ד ומשו"ה נקט ט"ו בחודש זה.

כלו' דדוקא בכה"ג שקובעת לפי ימי החודש סגי בג' ראיות, אבל בוסת הפלגה אף לרב בעי' ד' ראיות. כ"מ בב"י רס"י קפ"ט ד"ה וכיצד קובעתו. וכ"מ ברש"ש, [ועי' להלן בשם החוו"ד באופ"א].

פלוגתת הראשונים אי וסת הפלגה נקבעת בג' ראיות או בד' ראיות. להתוס' לפי ביאור הנ"ל, מבו' דבעי' ד' ראיות, [ואף שכ' די"ז על וסת הפלגה בדילוג ה"ה וסת הדילוג לבד נמי, אך החוו"ד סימן קפ"ט סק"ו, דייק מהתוס' דדוקא בוסת הפלגה בדילוג בעי' ד' ראיות, אך בוסת הפלגה שוה סגי בג'], וכ"ה התוס' בב"ק ל"ז: ד"ה יום, וראב"ד בבעה"נ שער הוסתות סימן ג' דין כ"ב. ורשב"א ד"ה איכא למידק, ובתוה"א ב"ז ש"ג, וכ"נ ברא"ש סימן ג'. ומאירי ד"ה זה שביארנו, וכ"פ בטושו"ע יו"ד סימן קפ"ט ס"ב. אולם עי' רמב"ן ד"ה ולעיקר המחלוקת, שכ' דלוסת הפלגה סגי בג' ראיות, וכ"כ הרא"ה בבדה"ב ב"ז ש"ב. אמנם עי' רמב"ן בהל' נדה פ"ה הי"א שכ' להלכה דוסת הפלגה נקבע רק בד' ראיות.

הוכחה דלהפלגה בעי' ד' ראיות, ממתני' דשינתה ג"פ ליום כ' הרי זה קובעת וסת להפלגת כ', והרי א"א שתראה ג"פ בהפלגת כ' אלא בד' ראיות שביניהן ג' הפלגות. תוס' ב"ק שם, [ועיי"ש דהי' אפשר לדחות כדאמר בגמ' למודה שאני, כלו' שהיה לה וסת קדום וקבוע לט"ו יום, אך אין נראה לחלק כן, ועי' מי נדה בתוס' שהק' אמאי אין נראה לחלק כן, דמצינו כעי"ז בגמ', עיי"ש היטב, וע"ע מאירי ד"ה זה שביארנו בזה, ועי' להלן]. רשב"א שם, ועיי"ש בד"ה ואי קשיא. מאירי ד"ה זה שביארנו.

אי יש לדחות דשאני במתני' שהיה לה וסת קדום וקבוע. עי' תוס' הנ"ל, [ועייש"ע דמלש' דמתני' מש' דאין לדחות כן]. ועי' רשב"א שם, מש"כ להכריח דע"כ מתני' ל"ד בהי"ל וס"ק. אולם הרמב"ן והרא"ה שם, דחו דמתני' בהיה לה וס"ק קודם לכן. וע"ע מאירי שם.

הוכחה מדלא הוזכר בגמ' כלל, דלוסת הפלגה בעי' ד' ראיות, ורק לוסת הדילוג לשמואל. רא"ה שם.

הטעם לשי' הרמב"ן, דאע"פ שראייה א' לא נגרמה מחמת הפלגה, מ"מ אחר ראייה ג' נודע וסתה של זו שרואה בהפלגה שוה, ומיצטרפת הראייה הא'. רמב"ן שם.

צ"ב לשי' הרמב"ן, דלוסת הפלגה ראייה ראשונה מיצטרפת, ומ"ש מוסת הדילוג דלשמואל אינה מיצטרפת. יין מישרים.

בא"ד ויש לחלק בין סירוגין דימים לסירוגים דשוורים.

וכ"כ התוס' בב"ק ל"ז: ד"ה יום. ועי' להלן דיש חולקים.

סירוגין דימים היינו אף בשור שיום נגח יום לא נגח וכו' נמי בעי' ד' פעמים. תוס' ב"ק שם.

מו"מ אי י"ל דחלוק וסתות מנגיחות, דב' טבעים הם ואין לדמותם. רשב"א ב"ק שם ד"ה ושמואל, ויעויין שם לדחות זה מדתלי שם דין שור שנגח בדילוג בפלוגתת רב ושמואל. ועי' בחי' ר' ראובן ב"ק סימן ט"ז.

י"ל באופ"א, דהתם לא מצד ההפלגה נעשה מועד אלא מצד הנגיחות, אלא שמפני שסירג נגיחותיו לא נעשה מועד אלא לסירוגים, משא"כ באשה שקובעת לה וסת מפני הפלגותיה אפי' מודה דבעי' ד' ראיות, ביאור בזה. ר"ן סוד"ה ראתה. ועי' מש"כ בביאור דבריו בחי' הגר"ר שם. וע"ע חוו"ד סימן קפ"ט סק"ח, מש"כ בד' הר"ן. וע"ע כרו"פ סימן קפ"ט לבאר ד' הר"ן, דבאשה אנו באים לקבוע את סדר הראייה, ובשור אנו באים רק לקבוע שהוא נגחן אבל לא את סדר הנגיחות, וילה"ק על דבריו, דהא בשוורים ג"כ כ' התוס' דאם יום נגח ויום אינו נוגח הרי זה כהפלגה, יין מישרים, [ויל"ע דשמא התוס' פליגי על סברת הר"ן].

יש שכתבו לחלק בין וסתות דכיון שאין הפלגה ידועה אלא בב' ראיות בעי' ג' הפלגות דהיינו ד' ראיות, משא"כ בשור דהא איכא ג' נגיחות. רמב"ן ד"ה והראשונים הקשו, בשם ראשונים. רשב"א ד"ה ואי קשיא, ומסתמא כוונתו לד' הר"ן. וכן יל"פ בראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות סימן ג' ס"ד, כ"ג, דלהלן.

אשה שראתה בא' ניסן ואח"כ א' סיון וא' אב, הרי זה קובעת וסת לסירוגין, וכדמצינו סירוגין בשוורים, וסגי לזה בג' ראיות כמו בשוורים דסגי בג' נגיחות, דאיננו באים לקבוע שגורם הוסת הוא מה שעברו עליה ב' חדשים, אלא שיום א' בחודש הוא גורם ראייתה, [ועי' להלן בזה], וי"ח. ראב"ד שם, [ועי' לעיל מה שנתבאר בכוונתו], וכ"מ בהל' נדה להרמב"ן פ"ה הי"ד, וכ"מ בטושו"ע סימן קפ"ט ס"ט, וכ"כ בב"ח שם סקי"א, ובש"ך שם סקכ"ב, ובביאור הגר"א שם סקי"ח. ועי' להלן ד' החולקים.

ה"ה כשראתה ג"פ בכל ג' חדשים, וכן לעולם כיון שכל הראייות שוות. ערוה"ש שם סכ"א.

ראתה בא' ניסן וא' אייר, וא' תמוז לא קבעה וסת, שאין הפסקתם שוה. ראב"ד שם. רמב"ן שם. טושו"ע שם.

בוסת הסירוג ראייה ראשונה מן המנין לד"ה, ולא דמי לוסת הדילוג, [עי' לעיל הטעם לזה], וי"ח בזה, ג' שיטות בזה. ב"י שם בשם הראב"ד בבעה"נ (לפנינו שם אינו); שו"ע שם יב. ובב"ח שם וש"ך ס"ק כב שאפילו לשמואל קובעת בג' פעמים. ויעויין שם בב"י בשם הראב"ד וט"ז שם סקי"ב הטעם דלא דמי לוסת הפלגה. אולם עי' פרישה שם סקט"ו וט"ז סקי"א דלשמואל אף בוסת הסירוג אין ראייה ראשונה מן המנין, [ויעויין שם בט"ז דהשו"ע פסק כן לד' רב]. עוד מצינו שיטה שלישית בזה, דיש דעה בראשונים שאפילו לרב אינה קובעת אלא בארבע ראייות, שהרי זה כוסת הפלגות, ועי' כו"פ שם ס"ק יג, שכ"נ דעת התוס' ב"ק שם ב ד"ה יום, בנגיחות, שאפילו לדעת רב צריך ד' ראייות. ונדחק לפרש ד' התוס' רק לשמואל, אבל בשו"ע הרב בקונטרס אחרון שם ס"ק ב דייק מד' התוס' נדה הכא שסוברים כן גם לרב, וכתב לחלק בין שור המועד שאין הימים גורמים ליגח לבין וסת שיום החודש גורם לראייה ושלפי"ז יש לחלק כן גם לשמואל, כדעת הב"ח והש"ך הנ"ל. וע"ע חוו"ד שם סק"ט, וע"ע פרדס רימונים בפתיחה לסימן קפ"ט וסת ג' אות ד' ד"ה ולדעתי, ועי' להלן מו"מ אי וסת זו דומה לוסת הפלגה או לא, ונ"מ לגבי לא ראתה בוסת אי חוששת לפעם הבאה.

מו"מ אי באופן שהיה לה וסת קודם לכן, ראייה ראשונה בוסת הסירוג מן המנין. עי' ש"ך שם סקכ"ו דאינה מן המנין, שאין שם סירוג עליה, ועי' כרו"פ שם סקי"ד וסד"ט שם סקי"א שתמהו עליו, שמד' הרמב"ן נדה שם משמע שדבר זה דומה לשור שנגח שור שור שור חמור וגמל, שבב"ק לז ב נשאר בתיקו, ועי' ס"ט שם מש"כ לחלק שבוסת כן דרך הנשים לראות מחודש לחודש, ועי' ערוה"ש סכ"ג.

מקו"ד וסת הסירוג. עי' ראב"ד הנ"ל, [דהמקור לזה משוורים מהברייתא שם של "שור נגח שור לא נגח"]. אך עי' חוו"ד סימן קפ"ט סק"י דהמקור לזה מלעיל י"א. דמבו' דין "וסת השבוע", כגון אשה שראתה ג"פ ביום שני בשבת, שחוששת לו, ועי' ב"ח שם סק"ז וש"ך שם סקי"ד, דודאי לא מיירי בראתה כל יום ב' בשבת, אלא בסירוגין, כגון שראתה אחר כל ג' שבתות בב' בשבת. וע"ע להלן בדין וסת השבוע.

י"ח על התוס' וס"ל דאין לחלק בין סירוגין דשוורים, והתם נמי תלי' בפלוגתת רב ושמואל, דלשמואל בעי' ד' נגיחות. רש"י ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל, והו' שי' זו בראב"ד בבעה"נ שער תקון הוסתות פ"ג סכ"ג, ויעויין שם לדחותה, ועי' רשב"א ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל. ועי' כרו"פ סימן קפ"ט סקי"ב, דגם ד' התוס' דדי"ז תלי' בפלוגתת רב ושמואל. ועי' שו"ע הרב סימן קפ"ט קו"א סק"ב, דנשמט ממנו התוס' הכא. וע"ע ביאור הגר"א שם סקי"ח. וע"ע מהרש"א ומהר"ם בביאור ד' רש"י. וע"ע ראב"ד בבעה"נ שם.

לשי' זו נמצא דדין סירוג של נשים [שכ' הראב"ד הנ"ל], תלי' בפלוגתת רב ושמואל. יין מישרים. וכ"ד הפרישה שם סקט"ו, וט"ז שם סקי"א.

מו"מ באופן שראתה בא' ניסן וא' סיון וא' אב וא' תשרי, איזה וסת נקרא קבוע, אי הוסת של א' לחודש, או וסת ההפלגה לס' יום, נ"מ בזה. דגמ"ר שם. ועי' שיעורי שבה"ל שם סק"א.

מו"מ בוסת הסירוג, אי לא ראתה באלול תשרי וחשון אי צריכה לחוש לא' כסליו, כיון שיום החודש גורם, ולא דמי לוסת הפלגה, שאינה חוששת אחר שעבר זמנה עד שתחזור ותראה. כ"כ בחוו"ד שם סק"ט, אולם עי' פרדס רימונים בפתיחה לסימן קפ"ט וסת ג' אות ד' ד"ה ולדעתי, דדי"ז תלי' בפלוגתת ט"ז שם סקל"א וש"ך שם סקמ"ה לענין וסתה פלגה, אי חוששת מיום שהיתה ראויה לראות בו, עיי"ש. וע"ע לעיל שיטות הסוברים דלוסת זו בעי' ד' ראיות, ולפי"ז ל"ש ד' החוו"ד. וע"ע לבושי עז סי"ב סק"ב, ועייש"ע בסק"א, וע"ע חי' הגר"ר ב"ק סימן ט"ז.

אף שם היום בשבוע גורם וסת, כגון שראתה שלש פעמים באחד בשבת קבעה לה וסת באחד בשבת. תוס' ב"ק שם ד"ה יום, ע"פ הגמ' שם לענין שור המועד; רמב"ן ורשב"א נדה שם, ובתוה"א שם בשם רבותינו הצרפתים, וברשב"א שם דייק כן מנדה יא א: דקפיץ בחד בשבת וחזאי וכו', וכ"כ המ"מ איסו"ב פ"ח ה"ה; טוש"ע שם. ועי' רמב"ן שם שנ' מדבריו שהראב"ד חולק ע"ז שלא הזכירו, וכ"כ בשמלה ס"ק יב בד' הראב"ד וע"ש בבאור שיטתו.

וסת זו היא דווקא בחזרה וראתה אחר ג' שבועות בא' בשבת, דאל"ה הו"ל בימי זיבתה. פרישה שם סק"ח, ב"ח שם סקי"ד, ש"ך שם סקי"ד.

בא"ד ור"ח פי' וכו' כשעשתה ג"פ כסדר הזה וכו'.

והו' בר"ח ב"ק ל"ז: והו' גם ברשב"א ד"ה ראתה, ובתוה"ב ב"ז ש"ג, ובחידושים בב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל. ובמאירי ד"ה כבר ביארנו.

ואף שבגמ' הוזכרו רק ג' ראיות, לישנא קייטא נקט. רשב"א ד"ה ראתה. מאירי ד"ה כבר ביארנו.

בא"ד דראייה של ט"ו יום בחודש הראשון ל"ה ממנינא.

וראיית יום ט"ז שבסדר השני אף היא באה בדילוג, שדילגה מי"ח בחודש, ואף שאין שוה דילוג זה לשאר הדילוגים, וכמש"כ הדרישה סימן קפ"ט סק"ג, והו"ד בש"ך שם סקי"ח, דראייה ראשונה שבאה בדילוג שאינו שוה לדילוג שאר הראיות, מיצטרפת לקביעות וסת הדילוג. כרו"פ סימן קפ"ט סקי"א.

ברשב"א מבואר פי' אחר לדעת ר"ח דלשמואל צריך שבכל אחת מאותן ג' סדרות של ראייה תראה ד' ראיות, וצ"ב להתוס' שלא פי' כן. כרו"פ שם, בדעת הרשב"א ד"ה ראתה, ובתוה"ב ב"ז ש"ג, [ויעויין שם בכרו"פ מה שהביא מהרא"ש לעיל פ"א ס"ה דכ"ד הר"ח קבלה הן].

יל"פ ד' הר"ח באופ"א, דלא פליגי אי בעי' ג' או ד' ראיות, אלא לדעת רב כשראתה ביום ט"ו ואח"כ ביום ט"ז וי"ז, כך נקבע סדר וסתה לעולם שתראה בט"ו ט"ז י"ז, ושמואל סבר, שאינה קובעת וסת כגון זו, עד שתחזור ותראה סדרה זו ג' פעמים. רשב"א ב"ק ל"ז: ד"ה ושמואל, וכ"פ הכרו"פ שם בדעתו.

צ"ב לפי' זה, אמאי אין חוששת בחודש הבא ליום י"ח, ועוד מו"מ ותמיהות לפי' זה. כרו"פ שם. חי' הפלאה לשו"ע יו"ד סימן קפ"ט ס"ה סק"ב, הו' להלן בד"ה ותימה למה.

בפי' הר"ח לפנינו בב"ק שם, מבואר דלרב אין קובעת אלא שתראה ג' סדרות של ג' ראיות, אולם לשמואל צריכה שתראה ה' ראיות, בכל אחת מאותן ג' סדרות, וצ"ב שי' זו. יין מישרים. ועי' הגהות חשק שלמה שם, ויש שר"ל דט"ס נפל שם.

בא"ד ותימה למה פי' כן וכו'.

י"ל דסבר שלא יתכן וסת לדילוג בכה"ג, שכן כשתגיע לסוף החודש בטל וסתה, דאין לומר שתדלג ותראה בא' בחודש הבא, שהרי טבעה להרחיק ראייתה מהתאריך הקודם ולא לקרב ראייתה. חי' הפלאה לשו"ע יו"ד סימן קפ"ט ס"ה סק"ב.

י"ל באופ"א, דר"ח סבר כהראשונים דפליגי על וסת החודש, ומשו"ה פי' כן בסוגיין. ערוך לנר ד"ה בא"ד ואמאי.

תוד"ה ואינה וכו' וא"ת ויאסר נמי יום י"ח וכו'.

מו"מ אי י"ל דהברייתא מיירי בוסת הפלגה. לחו"ש סימן קפ"ט סקי"ז.

בא"ד ואמר הר"י דאין לחוש בדילוג וכו'.

וכ"ה הרמב"ן ד"ה מהא, מהתוס' והראב"ד, וכן ברשב"א ד"ה מהא. וכ"כ הר"ן ד"ה שינתה. וכ"פ בשו"ע סימן קפ"ט סי"א. וכ"כ הראב"ד בבעה"נ שער הוסתות סימן ג' ס"י, [ויעויין שם דמן הדעת הכרענו אותו, ועיי"ש דהוא משום דכל וסת נקבע במקומות והשלישי או הרביעי קובע את הראשון, משא"כ הכא שסופו מתיר את תחילתו, ועוד כל תחילת וסת כיון שנעקר שעה אחת שוב אינו מצטרף לחוש אליו עוד עיי"ש], וכ"ה המאירי בד"ה כבר ביארנו, בשם גדולי המפרשים. ועי' לחו"ש סימן קפ"ט סקי"ז שהק' אמאי לא הוכיח הראב"ד מהכא וכהתוס', ויעויין שם ליישב.

הטעם משום דוסת הדילוג לא שכיח. סד"ט סימן קפ"ט סק"ד.

י"ח וס"ל דלוסת הדילוג נמי חיישי' בחדא זימנא. מ"מ איסו"ב פ"ח ה"ו בדע' הרמב"ם שם, ועי' ב"י סימן קפ"ט סי"א ד"ה דילגה, להק' מהכא, ויעויין שם דהרמב"ם שם בפ"ח ה"ז הביא ברייתא זו. ועי' לחו"ש סימן קפ"ט סקי"ז, אי יש לדחות דברייתא זו מיירי בוסת הפלגה עיי"ש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף