מפתח/נדה/סב/ב

מפתח נדה סב ב

סב:

מידי בקפידא תלי' מילתא.

עי' מו"מ וביאור בזה, ברד"ה מידי, ומה שצויין שם.

א"ל אין דתניא ר"ח אומר דם הנדה ודאי וכו'.

יל"פ דר"א מוכח לי' דאף דם נדה ודאי פעמים שאינו עובר ע"י סמנין, ובהכרח דדין הטומאה תלי' בקפידא. גבעת פנחס ד"ה א"ל, [וביאור זה הוא לשי' רש"י ד"ה מידי].

יל"פ באופ"א, דהטעם שמעביר בפעם הב' משום דחושש שלא העביר הסמנין כדין, וממילא הפעם השניה היא הפעם הראשונה, וכשעבר הכתם נמצא שהוא דם, וע"ז הק' ר' אבא דמנלי' דהקפדה מהני להחשיבו כאינו בלוע מחמת שחושש שלא העביר כדין, וע"ז ר"א הוכיח דחזי' דמבטל דם נדה ע"י סמנין, וע"כ דבקפידא תלי', ביאור בזה. ליקוטי הלכות ד"ה אלמא, וביאור זה הו' לשי' רש"י הנ"ל, [ואזיל לשיטתו בביאור ד' ר"ז בע"א, הו' לעיל בע"א ברד"ה שהרי, בבא"ד שמקפיד עליו עיי"ש].

עוד מו"מ וביאור בד' הגמ', עי' משנ"ת ברד"ה מידי, ובתוד"ה אמר.

מעביר עליו ז' סמנין ומבטלו.

ומהני לטהר מכאן ולהבא, אבל למפרע לא כיון שהקפיד. תוס' בע"א ד"ה הטבילו. ועי' פני אפרים ד"ה דתניא, דלגבי להבא נמי דוקא בטבל הבגד.

חרסין שנשתמש בהן זב.

ה"ה בכל כלי מתכות, ונקט חרסין לרבות דאף שאין פליטתן קלה כשאר כלים דאין יוצאין רק בנתלבנו לגמרי. מאירי ד"ה זה.

מש' דהזב נשתמש למשקין היוצאין ממנו, וק' אמה דאר"ל ל"ש אלא משקין קלים, הא משקין דזב חמורין, וצ"ל דלש' "זב" הוא ט"ס. ערוך לנר ד"ה חרסין, ועי' ברד"ה חרסין, וברד"ה לא.

ריו"ח אמר אחד משקין קלין וכו'.

ילה"ק מהכא להרמב"ם כלים פי"ד ה"ו, דקפידא מהני רק במשקין חמורין, ומנלי' דהא הכא מש' דאין לחלק בזה. מעיל שמואל ד"ה נבלעה. ועי' חי' הגר"ח אות שצ"ח.

איתיביה ריו"ח לר"ל הטבילו וכו'.

ק' מהכא להמפרשים דהעברת סמנין מטהרת האשה לבעלה משום דמבררת שהוא צבע, וא"כ מאי מקשי' לר"ל מהכא. תוס' בע"א ד"ה הטבילו. וכה"ק ברמב"ן שם ד"ה עבר. ובחי' הר"א שם ד"ה עבר. ובעיקר הפלוגתא בזה, עי' משנ"ת וצויין בתוס' שם.

י"ל דאף שהעברת סממנין מברר דצבע הוא, מ"מ לענין טהרות יש להחמיר, ומשו"ה הק' ריו"ח שם דמוכח דטומאה בלועה אינה מטמאה. רמב"ן שם. חי' הר"א שם. חוסן ישועות בע"א בתוד"ה הטבילו, ועייש"ע. וע"ע חכמ"ב ברד"ה טהרותיו, צויין שם.

י"ל דמה דסמכי' על העברת סממנין, הוא משום דכתמים דרבנן, ונכלל בתי' הגמ' שם. ערוך לנר שם.

י"ל דהכא מק' לר"ל מסיפא דעבר הכתם או דהה הרי זה דם והטהרות טמאות ועליו להטביל, ואי נימא דטומאה שאין סופה לצאת טמאה, היאך מהני טבילה, הא אכתי ישנו בבגד דם בלוע, וע"ז מתר' דכיון שכתמים דרבנן הוו כמשקין קלין שאף שאין סופן לצאת טהורים, וע"ז מק' מד' ר"ח עיי"ש. מגיד משנה איסו"ב פ"ט הל"ו. ועי' רמב"ן שם, [שהק' אמאי לא מק' מסיפא וכנ"ל, ותי' דאפש"ל דכוונת המשנה דרק לאחר שמעביר הכתם ע"י צפון מהני טבילתו, ועוד דע"ז הי' יכול לתרץ דכתמים מדרבנן והקילו בהן].

צ"ע מה סבר ריו"ח בקושייתו הא בדברי ר"ל נמי מצינו חילוק בין דרבנן לדאו'. יין מישרים, ועי' להלן.

ביאור קו' ריו"ח, דסבר דבמתני' מיירי בדם נדה ודאי שאסור מדאו'. רשב"א במשמה"ב ב"ז ש"ד. ולשי' זו, אף בודאי דם נדה מהני העברת סמנין, וכ"כ בתוספות הרא"ש לעיל ס"א: ד"ה והטבילו, ובר"ן סנהדרין מ"ט: ד"ה שבעה, ודלא כדבריו במכילתין. וכן דייק הר"ן שם, בד' רש"י בסוגיין, לעיל ס"א: בד"ה מעבירין. אמנם עי' ערוך לנר בתוס', מה שהקשה ע"ז ממש"כ ברש"י ד"ה הרי, ועיי"ש מה שצויין בזה. ועי' משחת אהרן ד"ה הרי, מש"כ לפי"ז. וע"ע בתוס' בע"א ד"ה והטבילו, בסו"ד, שהביאו שי' זו, ודחאוה, ועי' מה שצויין שם.

יל"ב דריו"ח סבר דאין לחלק בין טומאה דרבנן לטומאה דאו', דכעין דאו' תקון. רש"ש בתוד"ה מקולי, בשם מי נפתוח, ועי' רש"ש שם להק' דבמתני' עצמה מבו' דבדרבנן בלועה אין מטמאה, עיי"ש.

יל"ב דריו"ח ס' דמ"מ כלפי הבגד עצמו בכתמים נמי הוא טומאה דאו' משום דמקור מקומו טמא, ור"ל סבר דמקור מקומו טמא רק מדרבנן. רש"ש שם, ועי' לעיל מ"א: דמש' הכי. ובעיקר אי ס"ל לר"ל דמקור מקומו טהור עכ"פ מדאו', כ"כ בחוסן ישועות ד"ה איתיביה, ובפרדס רימונים בפתחי נדה, ח"א אות י"ג. אולם עי' סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ונראה לי, דמש' לא כן. וע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה הנח.

הנח לכתמים דרבנן.

ק' דאי הטעם שהתורה התירה כתמים משום דאתו בלא הרגשה ואף דודאי אתו מגופה, א"כ אמאי הותרו טהרות שנעשו ע"ג הבגד, הא קיי"ל דמקור מקומו טמא. סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ונראה לי, ובעיקר הענין אי טעם הרגשה הוא משום גזה"כ דבעי' הרגשה, או משום דבלא"ה אי"ז ברור דהדם מגופה, עיי"ש בסד"ט בד"ה ולענ"ד מה שדן בזה, וע"ע משנ"ת בזה באורך לעיל נ"ז: ד"ה הרואה.

יש לומר דמשו"ה כ' רש"י [ד"ה אמר] דמדאו' אסורה רק אם רואה שהדם הגיע מבשרה, ולא כ' עד שתרגיש בבשרה, שאינה נאסרת בהרגשה רק בבירור שהדם הגיע מגופה. סד"ט שם ד"ה ונ"ל.

י"ל דר"ל סבר דמקור מקומו טהור. רש"ש בתוד"ה מקולי. חוסן ישועות ד"ה איתיביה. פרדס רימונים בפתחי נדה, ח"א אות י"ג. וע"ע משנ"ת לעיל בד"ה איתיביה.

י"ל דאף שמטעם הרגשה ל"ש לטהר הטהרות, מ"מ הכא שהעביר סמנין ולא עבר, והוי ספק שקול אי הדם אתי מעלמא או מגופה, מוקמי' לה מדאו' על חזקת טהרה. פרדס רימונים שם אות י"ב.

רביעית דם שנבלע בבית.

דם המעורב בעפר והוא מטפיח ל"ח בלוע, וכדמצינו בדם שיכול לצאת מהבגד ע"י כיבוס, ואף דיהיה מעורב במי הכביסה. חזון איש, הו' בשו"ת שרידי אש יו"ד ח"ב סימן ק' מכתב ד'.

ול"פ הא בכלים דמעיקרא וכו'.

הטעם שהוצרך לפרש דל"פ אי הבית טהור או טמא, הא קו' ריו"ח הוי מסיפא דנבלעה רביעית דם בכסות ואינו יוצאת ממנה רביעית דם טהורה. ערוך לנר ד"ה ולא. ועי' רש"י סוכה י"ד. ד"ה משום.

היאך הדין בנבלעה מקצת רביעית הדם בקרקע. עי' רמב"ם טומאת מת פ"ד הי"א, [דהכלים שבבית טמאים, וכן דקדק בחי' מהר"י שפירא ד"ה ולא, וביין מישרים ד"ה ולא פליגי]. וכ"כ השיטמ"ק ב"ק ק"א: ד"ה רביעית, בשם המאירי, ועי' מאירי כאן ד"ה רביעית דם. אולם עיי"ש בשיטמ"ק שפליג דדוקא אי כל הרביעית בעין. ועי' ערוך לנר ד"ה בעלים, מה שביאר עפ"י שי' הרמב"ם והמאירי, במשנה באהלות פ"ב מ"ב.

אם מתכבסת ויצא ממנה רביעית דם טמאה.

הטעם לזה משום דכיון שיוצא בקל הדרך להקפיד עליו. כ"מ בתוד"ה הא.

י"מ דאין דרך דם בלוע לצאת רק ע"י סמנין, וכיון שיצא בלא סמנין, מוכח שנפל הרבה דם עד שרביעי זו לא נבלעה בבגד. מאירי ד"ה לענין. חזון איש יו"ד סימן רט"ו פרק האשה שהיא עושה, ד"ה טהרות.

לפי' התוס' רישא מיירי באין יוצא בקל, ובסיפא שאינו יוצא כלל, אמנם ברמב"ם טומאת מת פ"ד הי"ג, מבו' דאין לחלק בין רישא לסיפא, ביאור שי' הרמב"ם. יין מישרים ד"ה אם. ועי' מעיל שמואל ד"ה נבלעה, מש"כ לבאר בשי' הרמב"ם.

אם מתכבסת ויצא וכו'.

י"מ דהיינו שאם היא טומאה הראויה לצאת מהבגד בכיבוס קל, טמאה אף בלא נתכבס ויצא. תוספות הרא"ש ד"ה ואם. ועי' תורי"ד ד"ה איתיביה.

י"מ דכוונת המשנה, שאם כיבסו ויצא רביעית טמאה, אבל בלא כיבסו טהורה. ר"ן ד"ה אם.

הוכחה כפי' זה, דאי בכסות הראויה להתכבס, איך מייתי ד' המשנה דכל הבלוע שא"י לצאת טהור, הא הכל יכול לצאת ע"י צפון. ר"ן שם.

ק' לפי' התוספות הרא"ש, דאי כל הבלוע היינו טומאה שא"י לצאת רק ע"י הדחק וצפון חשיב ע"י הדחק, א"כ מאי מק' ר"ל לריו"ח מדי"ז דמש' דרק אם א"י לצאת אף ע"י צפון טהור. תורי"ד שם.

ואם לאו טהורה.

י"מ דהבית עצמו טהור אך הבגד עצמו טמא. רש"י ב"ק ק"א: ד"ה ואם. תוס' שם ד"ה ורואין. רמב"ם טומאת מת פ"ד הי"ג. תוספות הרא"ש ד"ה ואם.

לפי' זה גרסימן במשנה "ואם לאו טהור". ראשונים שם. ועי' תוספות הרא"ש שם דאי גרסימן "טהורה", הכוונה על הכסות אחר טבילה.

י"ח וס"ל דהכסות נמי טהורה, דמיירי בכה"ג שלא נפלה עליה כל רביעית הדם כאחד, אלא קודם נבלע חלק מהדם. תוס' ד"ה ואם. ובעיקר הענין, הנה נחלקו הראשונים גבי רביעית דם אי מטמאת באהל בכה"ג שנבלע מקצתה באדמה, עי' רמב"ם טומאת מת פ"ד הי"א, [דהכלים שבבית טמאים, וכן דקדק בחי' מהר"י שפירא ד"ה ולא, וביין מישרים ד"ה ולא פליגי]. וכ"כ השיטמ"ק ב"ק ק"א: ד"ה רביעית, בשם המאירי, אולם עיי"ש בשיטמ"ק שפליג דדוקא אי כל הרביעית בעין. ועי' ערוך לנר ד"ה בעלים, מה שביאר עפ"י שי' הרמב"ם והמאירי, במשנה באהלות פ"ב מ"ב.

פלוגתא זו, תלי' בפלוגתת ר"ת ור"ח כהן [נזיר נ"ד: תוד"ה ת"ש ומזה] אי רק כלי מתכות שנטמאו בטומאת מת מטמאין באהל, או דכ"ד הנטמא טומאת מת מטמא באהל. חכמ"ב בתוס' שם.

שאני דם תבוסה.

עי' משנ"ת ברד"ה דם.

אי דם המגיע מב' מתים הוא בכלל דם תבוסה האסור מדרבנן. עי' רמב"ם טומאת מת פ"ד ה"א, דאינו בכלל, [כ"כ בחי' מהר"י שפירא ד"ה אמר, יין מישרים ד"ה שאני]. וכ"כ המאירי בב"ק ק"א: ד"ה רביעית דם, הב'. אולם עיי"ש במאירי בשם י"מ דהוא בכלל.

איתיביה ר"ל לריו"ח כל הבלוע שא"י לצאת טהור.

ק' היאך לא השיבו ריו"ח על קו' זו רק ר"פ, ובסמוך הק' ריו"ח לר"ל מתחית שמנה זו, ולא השיבו ר"ל, ורק רב כהנא, ישוב וביאור בזה. ערוך לנר ד"ה איתיביה. מעיל שמואל ד"ה נבלעה.

רד"ה מידי וכו' אלמא לאו דם הוא וכו'.

וכ"פ הריטב"א ד"ה תנו רבנן.

רש"י אזיל לשיטתו בסנהדרין מ"ט: ד"ה מעבירין, הו' בתוס' בע"א ד"ה הטבילו. יין מישרים. ועי' בתוד"ה הטבילו משנ"ת בדעת הריטב"א. וע"ע ברש"י להלן ד"ה טהרותיו, משנ"ת.

עוד מו"מ וביאור בהוכחת רב אשי לפירש"י, עי' משנ"ת בגמ' בד"ה א"ל אין.

רד"ה חרסין כגון עביט של מ"ר.

פי' כן, דלרש"י דין טומאה בלועה נאמר דוקא במה שדרכו להיבלע. אור החמה ברש"י.

בא"ד של זב.

לש' זב הוא ט"ס, הכרח לזה. ערוך לנר ד"ה חרסין.

יש שכתבו בעביט שנשבר. רש"י זבחים ע"ט: ד"ה חרסין.

רד"ה ל"ש וכו' ודם מגפתו.

מכתו של זב. מהר"י שפירא ברש"י.

בא"ד לא טמאוהו אלא מדרבנן וכו'.

כוונתו דמשקין קלין המטמאין מדרבנן בעי' שיוסק התנור, משא"כ משקין חמורין דמטמאין מדאו'. יין מישרים. ועי' בחי' הגר"ח אות שצ"ח.

יל"פ באופ"א, דמשקין חמורין שמטמאין מחמת גזה"כ שריבתה תורה מעיינות הזב ולא תלו בשם משקה אף אם קרשו מטמאין נמי בנבלעו, משא"כ משקין קלין כל טומאתן מחמת השם משקה דידהו. חי' הגר"ח שם. ועי' לקמן ס"ב. ד"ה אם הקפיד.

רד"ה טמא וכו' כיון דיכולין לצאת ע"י היסק וכו'.

וכ"פ הרשב"ץ ד"ה העביר. וכ"נ בריטב"א ד"ה תנן.

י"מ דר"ל ס' דבלועה אינה מטמאה רק בבלועה בבע"ח אבל בכלים מטמאת מדאו', ומשו"ה משקין חמורין מטמאין אף שלא יצאו. תורי"ד ד"ה אמר. ובעיקר הענין אי טומאה בלועה אינה מטמאת רק בנבלעה בבע"ח או גם בכלים, נחלקו בזה להלכה הרמב"ם טומאת מת פ"כ ה"ה וראב"ד שם. ועי' להלן בשם רש"ש ברד"ה אי.

לפירש"י לריו"ח עד שלא יצאו המשקין חשיב טומאה בלועה. וכ"פ בתורי"ד ד"ה אמר. ריטב"א ד"ה וריו"ח. מאירי ד"ה חרסין. רשב"ץ ד"ה העביר.

ק' לפי' זה, דלקמן מבו' דפלוגתת ריו"ח ור"ל היינו דוקא במקום שיכול לצאת ולא הקפיד עליו, ואילו טומאה בלועה אינה מטמאת אף כשמקפיד עליה וסופה לצאת, כמבואר בחולין ע"א: מאירי שם.

י"ל דרק ביכול לצאת בידי אדם, כגון בגדים בכיבוס, הוא בכלל סופו לצאת, משא"כ בחולין שם לגבי בלע טבעת. מאירי שם בשם ס' ההשלמה.

ק' לפירש"י, דבחולין מצינו רק בבע"ח דבלועה אינה מטמאת, אבל בלועה בשאר דברים מטמאה. רש"ש ברד"ה אי.

י"ל דרק בגוש הבלוע ל"ח בלוע כשהוא בלוע בכלים, משא"כ במשקין בלועים, דאינן מטמאין גם בבלועין בכלים, מאחר שאינם מכונסים במקום אחד. מים טהורים כלים פ"ט מ"ו תרד"נ אות ג'.

ילה"ק לפירש"י מב"ק ק"א: דמקשי' שם אמתני' דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק, מרביעית דם שנבלעה בכסות דאם הדם אינו יוצא בכיבוס טהורה, ואי משום טומאה בלועה, אי"ז לאיסוה"נ. חי' הגר"ח אות שצ"ח. וע"ע בתוס' ס"ב: ד"ה מקולי.

יש לבאר באופ"א, דריו"ח ס' דמשקין שנבלעו בחרסין אינם מטמאין מסברא, משום שנתבטלו בחרסין ואינם קיימין במציאות ע"מ לטמא את הכלי. חי' הגר"ח שם.

רד"ה אי לא וכו' בלועה לא מטמיא.

ק' מכלים פ"ט מ"ו דל"א דין טומאה בלועה רק בבנ"א ובע"ח שבלעו, ונ"ל דהטעם הכא משום שיכולה הטומאה לצאת רק ע"י הדחק, או משום דאינו מקפיד עליה. רש"ש ברש"י. ועי' אור החמה ברד"ה חרסין, ליישב באופ"א, ועי' מה שהו' בשמו ברד"ה חרסין.

בא"ד כדאמר בבהמה המקשה.

הטעם שלא הביא די"ז ממקואות פ"י מ"ח. חי' מהר"י שפירא ברש"י, וע"ע רש"י בחולין ע"א: ד"ה כי.

רד"ה טהרותיו וכו' משום דא"נ דם הוא כיון דנבלע וכו'.

משמע דהעברת סמנין מטהרת האשה רק לטהרות דשייך שם טומאה בלועה, [וכן דקדק הרמב"ן בע"א ד"ה עבר], וק' דסותר למש"כ בסנהדרין מ"ט: ד"ה מעבירין, [וכ"מ הכא בד"ה מידי], דמטהרת האשה אפי' לבעלה, [והו' בתוס' בע"א ד"ה הטבילו]. חכמ"ב ברש"י. מים אדירים בע"א ד"ה ת"ר. ובעיקר שי' רש"י, עי' מה שצויין בתוס' שם.

י"ל דכוונתו דאף אי כלפי טהרתה לבעלה י"ל דע"י הסמנין מוכח דהוא בודאי צבע מ"מ לטהרות יש להחמיר, וע"ז תי' דא"נ דם הוא מ"מ הוי טומאה בלועה. חכמ"ב שם. ובעיקר היסוד דלטהרות מחמרי' טפי, כ"מ ברמב"ן בע"א ד"ה עבר, ובחי' הר"א שם, ובחוסן ישועות בע"א בתוד"ה הטבילו, ועיי"ש הטעם לזה. ועי' משנ"ת בתוס' שם.

י"ל דבסנהדרין שם מיירי בדם לח וע"כ מדלא עבר דהוא צבע, משא"כ הכא שנתייבש ושמא משו"ה לא עבר. מים אדירים שם. ועי' ברד"ה מידי.

בא"ד אינה אלא מדרבנן.

כדלעיל נ"ח: והיינו משום דמדאו' תלי' דהדם אתי ממק"א. מהר"י שפירא ברש"י.

מש' דבכתמים טומאת הדם עצמו לענין טהרות היא רק מדרבנן. ר"ש מדסוי, ברש"י. ובעיקר הענין אי מקור מקומו טמא, היינו מדרבנן, נחלקו בזה האחרונים, ואכמ"ל.

רד"ה אמר ליה הנח וכו' עד שתראה בבשרה.

הטעם שלא כתב עד שתרגיש בבשרה, וכדלעיל נ"ז: סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ונראה לי.

אי ס"ל לרש"י דטעם הרגשה משום גזה"כ, או משום בירור. סד"ט שם. ובעיקר הענין אי טעם הרגשה משום גזה"כ או משום בירור, עי' משנ"ת בזה לעיל נ"ז: ד"ה הרואה, וכן עיי"ש משנ"ת בשי' רש"י בזה. וע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה הנח.

רד"ה דם וכו' איזהו דם תבוסה וכו'.

מבו' דדם תבוסה דהכא הוא דם תבוסה שנחלקו בו התנאים באהלות פ"ג מ"ה. וכ"מ ברש"י לקמן ע"א. ד"ה איזהו.

ק' אמאי אמרי' דדם תבוסה דרבנן, הוא לקמן ע"א. מבו' דלחכמים בכה"ג הוא ס"ט ברה"י, וצ"ל דמיירי שהספק נולד ברה"ר ואח"כ עבר לבית. רש"ש ב"ק ק"א: ברד"ה דם, בשם מי נפתוח.

י"מ דאי"ז דם תבוסה דאהלות שם, אלא הוא דם מת שנבלע ונתערב בכסות, ולש' תבוסה הוא לש' תערובת. ר"ש אהלות פ"ב מ"ב.

תוד"ה אמר וכו' לפי שנתבטל במי תכבוסת.

ואזלי התוס' לשיטתם בע"א ד"ה הטבילו, דהסמנין מבטלים את הדם. יין מישרים.

ק' לפי' זה דמה הוכיח ר"א מדם נדה ודאי, ואדרבא כיון שנבלע הדם לכן מתבטל. עי' מהרש"א בתוד"ה א"ר. מעיל שמואל ד"ה א"ל. גבעת פנחס ד"ה א"ל. חי' מהר"י שפירא בתוד"ה אמר. ועי' בארות המים בתוד"ה אמר.

יש לבאר, דכל היתר ביטול טומאה בבגד הוא רק בכתמים דרבנן, ולא הוכיח ר"א מטומאה דאו', דא"כ דאי"ז מדין ביטול אלא מחמת קפידתו. מהרש"א שם. ועי' רשב"ץ ד"ה העביר, [דלר' אבא, טומאה דאו' שיכולה לצאת ל"ח טומאה בלועה].

יל"ב דר"א הוכיח מלש' הברייתא "ומבטלו" דמש' דהאדם מבטלו ולא מאיליו, וממילא הכתם אינו נבלע בבגד מאליו באופן שהעביר עליו סמנים ולא עבר. מעיל שמואל שם. גבעת פנחס שם. ועי' חזון איש כלים סימן י"א סקכ"ה בתוד"ה אמר, מה שהקשה ע"ז.

אי ביטול טומאה שיכול לצאת מהני גם לטומאה דאו' או רק לכתמים דרבנן. עי' מהרש"א בתוד"ה א"ר. רשב"ץ ד"ה העביר. מעיל שמואל ד"ה א"ל, [יעויין שם דמהני לדאו' נמי]. וכ"כ בגבעת פנחס ד"ה א"ל.

יל"ב דר"א הק' לר' אבא ממ"נ, דאי ס"ל כר"ל דבלועה מטמאה, אמאי אמר ר"ח דמהני ביטול בדם נדה, ואי ס"ל כריו"ח דאינה מטמאה, אמאי אמר ר"ח ד"מבטלו" ומש' שטהור מכאן ולהבא, הא טהור בהעברת סמנין למפרע, וע"כ משום שהקפיד. חי' מהר"י שפירא שם.

יל"ב עפ"י תוס' [בע"א ד"ה הטבילו] דמדרבנן העברת סמנין מהני רק מכאן ולהבא משום שהקפיד, ומשו"ה לר' אבא דס"ל דקפידא אינה אוסרת א"כ דם נדה ודאי מהני העברת סמנין לטהר למפרע, וע"ז הוכיח ר"א. בארות המים שם.

בא"ד וא"ת וכו' אמאי נקט במתני' הרי זה צבע וכו'.

להסוברים דע"י סמנין טהורה לבעלה, לק"מ דמתני' חידש לן דמטהרו לה לבעלה. חכמ"ב בתוס'. ובעיקר פלוגתת הראשונים הנ"ל, עי' משנ"ת לעיל בע"א בתוד"ה הטבילו.

בא"ד אפי' דם נדה ודאי טהור וכו'.

ק' איך נקטו דלר' אבא דם נדה ודאי טהור, ה"ה סבר דקפידא ל"מ. מהרש"א בתוס' עיי"ש. ועי' גופי הלכות בתוד"ה אמר, [יעויין שם דתיבת "ודאי" מוסבת עמש"כ אח"כ ודאי טהור אף למפרע].

י"ל דט"ס ואין כוונתם לודאי דם נדה, אלא צ"ל דאפי' ודאי דם טהור, והקשו מה בעי' לס"ס דשמא צבע הוא [וכמבואר בתוס' בע"א ד"ה הטבילו] הא אפי' אם ודאי דם הוא טהורות שמום דהוי דבלועה טהורה בכתמים דרבנן, וכדטיהר ר"א טהרות דאחר תכבוסת שניה בלא הס"ס. מהרש"א שם, וע"ע מהרש"א בע"א בתוד"ה שנאן. ועי' פני אפרים בתוד"ה אמר, בא"ד, [להק' מתי' התוס', דר"א ס"ל כר"ל דבלועה מטמאה, וא"כ אמאי טיהר ר"א טהרות שאחר תכבוסת ב', ור"ל לא טיהר אפי' בכתמים דרבנן, רק משום דתלי' שהוא צבע].

י"ל דמק' לר' אבא ממ"נ, דאי ס"ל כר"ל אמאי מהני ביטול בדם נדה, ואי ס"ל כריו"ח אמאי אמר ר"ח "ומבטלו", דמש' שטהור מכאן ולהבא, וע"כ דתלי' בקפידא, ולזה הק' התוס', לר' אבא דכיון דקיי"ל כר' חייא וכריו"ח דבלועה טהורה, אמאי נקטי' הרי זה צבע, הא אפי' דם נדה טהור למפרע, וע"ז תי' או דס"ל כריו"ח ואכתי חיישי' דבתחילה לא היתה בלועה, או דס"ל כר"ל. חי' מהר"י שפירא בתוס', ועי' משנ"ת בתחילת דיבור זה, בשם המהרי"ש.

עוד ישוב בזה. בארות המים בתוס', ועי' משנ"ת בריש דיבור זה בשמו.

בא"ד א"נ היה ס' כר"ל דמטמאה טומאה בלועה.

ואזיל תירוצם הראשון [לקמן ד"ה הנח] דלר"ל הוצרכו לומר הרי זה צבע, משום דרגילות הכתם לבוא מגופה, דלתי' הב', דתלי' בקפידא, ל"ש לר' אבא דס"ל דלא תלי' בקפידא. מהרש"א בתוס'.

תוד"ה אלמא וכו' דבטלה דעתו וכו'.

ודוקא בטומאה בלועה מהני ביטולו, כשאינו מקפיד להוציאה וה"ה כמי שאינה, אבל בלא העביר הסמנין, ל"מ הביטול משום דסופה לצאת וה"ה קיימת. חוסן ישועות בתוס'.

מבו' דטעם העברת סמנין, הוא משום הקפדתו. חי' מהר"י שפירא בתוס'. וכ"מ ברמב"ן לעיל ס"א: ד"ה הא. חי' הר"א שם ד"ה שבעה. ר"ן בע"א ד"ה הטבילו. והו' שם.

תוד"ה הנח וכו' מיהו כיון דרגילות לבא כתם מגופה וכו'.

ק' דאף אם מגיע מגופה אין להחמיר בכתמים, כיון דהוא מדרבנן ומ"ש מדם תבוסה דמקילי' בו משום דהוא מדרבנן אף שודאי אתי מגופה, ודוחק לומר דנימא שמא ארגשה ולאו אדעתה. חידוד הלכות בתוס', סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ועוד נ"ל. ועי' סד"ט סימן ק"צ סקצ"ג ד"ה ונראה לי. ועי' משנ"ת בגמ' בד"ה הנח. ובעיקר הענין, אי דם הבא מגופה בוודאי בלא הרגשה, טמא מדאו' או לא, הנה זה תלי' אי הטעם דבעי' הרגשה הוא משום גזה"כ או משום דבלא"ה אי"ז ברור דהדם מגופה, ועי' משנ"ת בזה לעיל נ"ז: ד"ה הרואה.

מוכח דהטעם שכתמים מדרבנן, משום דאפשר שהגיעו מעלמא. סד"ט שם.

י"ל דכל הטעם שכתמים דרבנן משום ס"ס [עפי"ד הכס"מ איסו"ב פ"ט ה"א] ושאני מדם תבוסה, ואי לאו הס"ס היה אסור משום סד"א לחומרא, [וכמו שהקשה התויו"ט פ"ח מ"ג, הו' לעיל נ"ח: ד"ה וטיהרה ר"ע]. חכמ"ב שם. ובעיקר קו' התויו"ט, עי' בסד"ט שם ד"ה ונלע"ד, ליישב דגזה"כ הוא שטהורה בלא הרגשה. וכעי"ז בתויו"ט שם, ועי' משנ"א שם, ועי' שו"ת ברית יעקב יו"ד סימן נ"ח ד"ה ומה שהקשה. ועי' יין מישרים לעיל נ"ח: הו' שם. ובעיקר ד' הכס"מ, עי' משנ"ת לעיל נ"ז: ד"ה מטמאה.

תוד"ה אם וכו' וק' וכו' מ"מ יכול להיות שהיה בו רביעית וכו'.

י"ל דכוונת רש"י היתה שאם מצאו רביעית יותר ממידת המים שנתנו בבגד, אי"צ לשוב ולטרוח להביא מים שניים. ערוך לנר בתוס', [ויעויין שם דהתוס' בסו"ד ג"כ הבינו כן ברש"י].

בא"ד ואם היה שוה מראיהן וכו'.

לא ניחא לרש"י בזה, משום דהתוספתא מיירי בגוונא שאין ידוע כמה דם נבלע בבגד מתחילה, ומשא"כ במשנה. ערוך לנר עיי"ש.

אין להק' דאף במראיהן שוה, מ"מ י"ל דעדיין לא יצא רביעית, אלא שנשאר מהמים בבגד ומשו"ה מראיהן שוה, דדם זה שיצא ונכנס, מסייע לדם שיצא לטמא שכן יכול לצאת ע"י כיבוס, ביאור בזה. מהרש"א. ערוך לנר. ועי' תוס' ב"ק ק"א: ד"ה רואין, [דאין סברא שיצטרף הדם שבבגד עם דם שיצא, כיון שיכול לצאת רק בכיבוס אחר, ועיי"ש שאין המים הבלועין מצטרפין, ורק דאומדים כמה נשתייר מן המים הראשונים בבגד, ומביא מים אחרים כמידת הראשון ומחסר מהן כשיעור הנבלע בבגד, ויעויין שם שהק' דא"א לכוון כמה מים נשתיירו בבגד עיי"ש].

בא"ד וא"ת ומה צריך מדה למים וכו'.

ק' דבשלמא במראיהן שוה שפיר מוכח דיש רביעית דם, אך איך מטהרי' באין מראיהן שוה, הא שמא שיעור המים הראשונים הוי טפי משיעור המים השניים, ולהכי אין מראיהן שוה. מהרש"א בתוד"ה אם, [עפ"י חכמ"ב בתוס'] ערוך לנר בתוס' שם.

י"ל דכוונ' התוס' למה שהקשו בב"ק ק"א: ד"ה רואין, דבהכרח אין הבלוע מצטרף לטומאה, וא"כ סגי למדוד המים השניים, ולא כוונו דאם אין מראיהן שוה מוכח שהוא טהור, תוספת ביאור בזה. מהרש"א שם. ערוך לנר שם.

תוד"ה ואם וכו' דמיירי דקודם וכו'.

וי"ח דהבית טהור אך הבגד עצמו טמא. רש"י ב"ק ק"א: ד"ה ואם. תוס' שם ד"ה ורואין. רמב"ם טומאת מת פ"ד הי"ג. תוספות הרא"ש ד"ה ואם. לפי' זה גרסימן במשנה "ואם לאו טהור". ראשונים שם. ועי' תוספות הרא"ש שם דאי גרסימן "טהורה", הכוונה על הכסות אחר טבילה. ובעיקר הענין, הנה נחלקו הראשונים גבי רביעית דם אי מטמאת באהל בכה"ג שנבלע מקצתה באדמה, עי' רמב"ם טומאת מת פ"ד הי"א, [דהכלים שבבית טמאים, וכן דקדק בחי' מהר"י שפירא ד"ה ולא, וביין מישרים ד"ה ולא פליגי]. וכ"כ השיטמ"ק ב"ק ק"א: ד"ה רביעית, בשם המאירי, אולם עיי"ש בשיטמ"ק שפליג דדוקא אי כל הרביעית בעין. ועי' ערוך לנר ד"ה בעלים, מה שביאר עפ"י שי' הרמב"ם והמאירי, במשנה באהלות פ"ב מ"ב.

פלוגתא זו, תלי' בפלוגתת ר"ת ור"ח כהן [נזיר נ"ד: תוד"ה ת"ש ומזה] אי רק כלי מתכות שנטמאו בטומאת מת מטמאין באהל, או דכ"ד הנטמא טומאת מת מטמא באהל. חכמ"ב בתוס'.

תוד"ה מקולי וכו' תימה דבהגוזל קמא וכו'.

י"ל דריו"ח ס"ל כרבי בב"ק ק"א. דבערלה הנאה הנראית לעינים בלבד נאסרת. ערוך לנר בתוס', ועי' בתוס' שם ד"ה רבא.

י"ל דריו"ח נמי מוקים לה בדם תבוסה, תוספת ביאור בזה. רש"ש בשם מי נפתוח סימן מ"ד אות ג', ועי' משנ"ת להלן בב"ד והא הך, בשמו.

בא"ד והא הך שינויא ל"ה אלא לר"ל.

מבו' דלריו"ח לא מיירי דוקא בדם תבוסה. וכ"כ הר"ש אהלות פ"ג מ"ב. שו"ת הר"ן סימן ע' ד"ה אלא.

הוכחה לשי' זו, מדמק' ריו"ח לר"ל ולא תי' דמיירי בדם תבוסה דרבנן. חכמ"ב בתוס'.

י"מ דלריו"ח נמי המשנה מיירי בדם תבוסה, והיה סבור דאין לחלק בין טומאה דרבנן לדאו'. רש"ש בתוס' בשם מי נפתוח פרפר סימן מ"ד אות ג', ועיי"ש ברש"ש להק' ע"ז איך סבר דאין לחלק בין דאו' לדרבנן, עיי"ש. וע"ע משנ"ת בגמ' בד"ה איתיביה.

תוד"ה הא וכו'.

ביאור הטעם שכסות טמאה כשיוצא הימנה רביעית דם ע"י תכבוסת, עי' משנ"ת בגמ' בד"ה אם מתכבסת.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף