מעשי למלך/מעשה הקרבנות/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך מעשה הקרבנות ו

א

מצות

וכו' ע"ג המזבח. ובס' מנחת חינוך בהשמטות הביא להק' הא חזינן דהש"ס יליף לענין קרבנות מעקידה לענין עקידת יד ורגל וכן לענין שחיטה בתלוש וכלי דומיא דמאכולת א"כ ה"נ נילף דבעינן על העצים דהא כתיב וישם אותו על המזבח ממעל לעצים ותירץ דהא לכאורה קשה דבזבחים דנ"ד מרבה הש"ס מקרא אי שחט קדשים בראש של המזבח דכשרים ולכאורה בלא"ה למה לא נילף מעקידה דנהי דגילתה תורה גבי קדשים דבעינן ירך המזבח מ"מ אינו לעיכוב כיון דעקידה הי' ככל עסק קרבן והו' בעי לעשות השחיטה על המזבח וע"כ צ"ל דהש"ס סובר כיון דגילתה תורה אפיקתי' מהך דעקידה ואמרינן דבזה דהי' רוצה לשחוט ע"ג המזבח הי' הוראת שעה לבד ולפי"ז ממילא דלק"מ ג"כ מהאי דממעל לעצים כיון דחזינן דהשחיטה היתה הוראת שעה שיהיה דוקא על המזבח א"כ אפשר דהקפידה תורה שיהי' השחיטה ג"כ על העצים דוקא את"ד:

ד

כשמנתח

אברי עולה וכו' ומסיר גיד הנשה ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח וכו'. עלח"מ שתמה הרי רבינו פסק לעיל בפרקין כרבי דפירשו ירדו א"כ קרא דהקטיר את הכל ע"כ לרבות מחוברין דאיסורא דלהתירא ל"צ קרא דיליף מראשה של עולה א"כ איך פסק דחולץ גיד הנשה [ודע דעל לשון רבינו דכאן לק"מ דרבינו כתב פירשו לא יעלו א"כ זהו דלא כרבי רק כמשנה דזבחים דף פ"ה כמש"כ תוס' שם ורק הקו' סובב עמש"כ רבינו בפה"מ דירדו ע"כ דפסק כרבי ושפיר הקשה בלח"מ]:
ונראה ליישב דהנה במשנה דזבחים איתא דצמר שבראשי כבשים ג"כ מחוברין יעלו ופירש"י דאיתא בחולין דף כ"ד דא"צ הפשט ולפי"ז קשה לי מה קאמר בחולין דיליף מראשה של עולה דיעלו מחוברין הרי רישא של עולה אף עור וצמר קרב משא"כ כל העולה דצריך הפשט א"כ הו"א דמסיר גם הגיד ועצמות ולדעתי צ"ע בזה ולישב נאמר דהנה בחגיגה וזבחים דף קט"ו פליגי אי עולה שהקריבו במדבר הי' בכלל הפשט דלחד מ"ד פרטות נאמר באוהל מועד ולא הי' צריך תחילה הפשט א"כ שפיר ילפינן מראשה של עולה דעצמות קרב דהתירא דא"ל דצריך הפשט דגם זה א"צ הפשט וא"כ דעכ"פ קודם שנאמר באוה"מ לא הי' צריך לחלוץ עצמות לכן שפיר ילפינן מראשה של עולה אף דעתה צריך הפשט מה דגלי גלי אבל חילוץ עצמות דהתירא דלא הי' צריך קודם שנאמר באו"מ מקרא דראשה של עולה א"כ נשאר גם עתה הילפותא ומעתה למ"ד פרטות נאמרה באו"מ ועולה שכתב במדבר הי' צריך הפשט וניתוח א"כ א"א לילף מראשה של עולה דשם דא"צ הפשט וניתוח לכך גם עצמות קרב אבל כל הקרבן דצריך הפשט הו"א יחלוץ עצמות וצריך להקטיר את הכל לרבות מחוברין דהתירא וא"א לילף מראשה של עולה וא"כ ליכא קרא לרבוי מחוברין דאיסורא לכן פסק רבינו דיחלוץ הגיד וא"ש:
ועוד יש לישב דהנה בזבחים דף ק"כ פליגי רב סובר עולת במת יחיד א"צ הפשט וניתוח ור"י סובר צריך הפשט וניתוח ומעתה י"ל לר"י דסובר דצריך הפשט וניתוח לשיטתו קאי דהנה רנב"י אמר להעלותו פליגי וסובר ר"י דאסור להעלותו ופירש"י דרי"ו כרבנן והקשה בראש יוסף א"כ פליגי בפלוגתא דתנאי ולכן נראה דרבינו מפרש דפליגי אליבא דרבי דלרי"ו גם לרבי אסור להעלותו והיינו משום דלרי"ו דסובר דבעי הפשט וניתוח גם בבמת יחיד א"כ א"א לילף מראשה של עולה דשם א"צ הפשט משא"כ בקרבן כולו א"כ צריך שפיר והקטיר לרבות עצמות דהתירא במחוברין אבל ר"ח בר' יוסף יסבור כרב דא"צ הפשט בבמת יחיד א"כ שפיר אפשר לילף מראשה של עולה ושוב אף דבבית עולמים צריך הפשט לענין חילוץ עצמות לא מצינו דצריך ושפיר י"ל דא"צ כמו בבמת יחיד דיליף מראשה של עולה ולכך והקטיר רק אתי לרבות מחוברין דאיסורא אבל רי"ו לשיטתו גם לרבי ג"ה אסור להעלותו דוהקטיר צריך לרבות מחוברין דהתירא דא"א לילף מראשה של עולה יען דצריך הפשט וראשה א"צ הפשט וגם בבמת יחיד הקרבן צריך הפשט א"כ אין לילף מראש וצריך לרבות דהתירא אבל דאיסורא צריך לחלוץ וא"ש דברי רבינו על נכון מאוד:
וכן י"ל לדרך הראשון דרי"ו לשיטתי' דנהי דשם אמרינן דרב ורי"ו אליבא דריוה"ג פליגי דא"צ הפשט היינו אליבא דריוה"ג וכש"כ דרי"ו א"ש טפי למ"ד דעולת מדבר הי' צריך הפשט וא"כ רי"ו לשיטתו שפיר סובר אף לרבי אסור אף להעלותו ודלא כפירש"י דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן ודו"ק:
עוד נראה לי ליישב בפשטות דהנה קשה לי דהרי במשנה דזבחים מבואר דמרבה צמר בראשי כבשים ופירש"י שם יען דא"צ הפשט כדאיתא בחולין ובחולין פירש"י הא דא"צ הפשט מרבה מוהקטיר וביאר במהר"ם הכונה דעתה דכתיב קרא דאת הראש דא"צ הפשט אז מרבינן מוהקטיר צמר בראשי כבשים וביתר ביאר הוא בטה"ק בזבחים דאי לאו קרא דא"צ הפשט ל"ה ילפינן מוהקטיר לרבות צמר אלא לרבות עצמות [והיינו לרבנן פירשו ולרבי מחוברין דאיסורא] וכן אי לאו קרא דוהקטיר הו' מצריכין הפשט אף בראש עולה יען דכתיב ועשית עולותיך בשר ודם למעט עור וצמר ולכן צריך והקטיר יעוש"ה דלא כמהרש"א בחולין שם א"כ הרי צריך שפיר והקטיר ומנ"ל לרבות דאיסורא הא צריך לרבות צמר בראשי כבשים ועכצ"ל דכאן בחולין דקאי אברייתא דלא חשוב רק עצמות שפיר קאמר דע"כ לרבות רק דאיסורא אבל התירא ל"צ אבל במשנה דקתני דמרבה אף צמר בראשי כבשים א"כ אף אי א"צ לעצמות במחוברין צריך לצמר וא"כ אין לנו קרא לרבות דאיסורא ושפיר פסק רבינו דחולץ גיד הנשה כיון דרבינו כאן כתב אף צמר בראשי כבשים מחוברין יעלו ודו"ק:
ועוד יש ליישב באופן רביעי דהנה בזבחים פליגי רבה ור"א אליבא דרבי לרבה פירשו קודם זריקה מותרין לאחר זריקה אסורין לעולם דקבעו זריקה למזבח והקשה בטה"ק כיון דיליף מאשם דעצמות מותר א"כ גם אחר זריקה ליליף כמו באשם ותי' כיון דקרא כתיב והקטיר את הכל לרבוי עצמות מוכח דעצמות בכלל הקטרה א"כ איקבע למזבח כמו הבשר יעש"ה:
וקשה לי דהא לרבי באמת אין מוכח דעצמות בר הקטרה דוקא רק אתי דא"צ לחלוץ דאיסורא דהיינו גידין אבל דהו' בר הקטרה לא מוכח וליישב עכ"ח נאמר דלרבה לרבי לא אתי' לאיסורא אלא להתירא דאי מרישא של עולה רק מוכח דרשאי להקטיר דא"צ לחלוץ וא"כ הו"א לאחר זריקה שרי בפירוש כמו באשם וצריך להקטיר דהוא בר הקטרה וקבעו למזבח וא"א לילף מאשם א"כ שפיר צריך קרא ולא אתי לאיסורא כלל ורק לר"א דסובר אחר זריקה שרי דיליף מאשם א"כ שפיר קרא א"צ דלא הו' בר הקטרה לר"א א"כ אתי רק לאיסורא ובמש"כ א"ש קו' הטה"ק לר"א דיליף אחר זריקה שרי דהא קרא כתיב והקטיר דהו' בר הקטרה א"כ איך יליף מאשם דשרי הא איקבע להקטרה ותי' בטה"ק דהוא סובר דקרא לא אתי דבר הקטרה הוא שיהא מצות הקטרה בגוף העצם רק הקטרת הבשר מצוה שלא יסיר העצמות ממנו עייש"ה ולפמש"כ נכון יותר דלר"א קרא אתי לאיסורא דא"צ לחלוץ אבל דמצוה הו' להקטיר עצמות לא שמעינן כלל [ולפי מש"כ אין צריך לומר דמצוה הו' להקטיר עצמות אלא דקפידא הוא שלא יסיר עצמות וע"כ צריך קרא ע"ז אבל לר"א אין צריך קרא דבאמת רשאי לחלצו וקרא לאיסורא אתי דאין צריך לחלוץ] ולפי"ז א"ש דכבר כתבנו דקשה לפירש"י דרי"ו כרבנן א"כ לימא הלכה כרבנן ולכן נראה דלרי"ו גם אליבא דרבי דסובר כרבה דפירשו אחז"ר אסור ע"כ יען דבר הקטרה הוא מצוה להקטיר עצמות או דמצוה שלא יסיר העצמות כאשר אברר דהנה רי"ו סובר בדף ק"ז פחות מכזית בשר עצם משלימו לכזית חייב והטעם כתב בטה"ק דסובר עצם בר הקטרה ור"י פוטר דסובר דל"ה בר הקטרה [ויותר נראה דהנה בגמ' אי' טעמו של רי"ו יען דחיבורי עולין כעולין ורבינו פי"ט כתב משום דמחובר לכן חייב והכוונה כמוש"כ כיון דמחובר ובמחובר קיימל"ן דיעלו והיינו כיון דכתיב והקטיר מקפיד שלא יחלוץ העצם אף דעצם גופי' לאו בר הקטרה הו' הקטרה אגב הבשר ועכ"פ זה רק מקרא דלהקטיר ידעינן דקפידא שלא יחלוץ ולכן גם פירשו אחר זריקה אסור דכבר אינתק להקטרה אבל לר"א אין קפידא בעצמות שלא להסיר והיינו דסובר כר"ל חבורי עולין לאו כעולין ורק מרישא של עולה ידעינן דא"צ לחלוץ אבל לא דקפידא שלא לחלוץ א"כ לא שייך דאיקבע להקטרה לכן פירוש לאחר זריקה שרי ודו"ק ונכון] וא"כ סובר ר"י כרבה דהרי הך דגז"ש דאשם רי"ו בשם רי"ש קאמר לה ורק רבה ור"א פליגי אליבא דר"א אי מקשינן לאשם לאחר זריקה וכיון דר"י סובר דבר הקטרה יען דעצם משלימו לכזית א"כ עכ"ח דסובר כרבה דהא דהוא עצמו יליף מאשם היינו קודם זריקה אבל אחר זריקה אסור דא"א לילף יען דכתיב והקטיר דבר הקטרה הוא ולכן סובר דעצם ג"כ משלים לכזית וא"כ רי"ו לשיטתו גם לרבי אסור להעלותו וקרא דלהקטיר צריך דבר הקטרה הוא דזה לא מוכח מרישא של עולה כאמור וא"כ רבינו בפ"ב דמעילה דפסק כרבה אחר זריקה פירשו אסור [כמוש"כ בבה"ז כאן דלא ככ"מ שם] ופסק בפי"ט מה' אלו דעצם משלים לכזית חייב א"כ שפיר פסק דגיד חולצו לתפוח ודו"ק כי נכון ב"ה:
ובמש"כ א"ש דמייתא ברייתא דיכול לחלוץ כמו שהקשו בתוס' די"ל דברייתא משמע דהו"א חיוב לחלוץ קמל"ן והקטיר אין חייב לחלוץ אבל לא דמצוה שלא לחלוץ והבן:
הנה בהגהות רעק"א הקשה בפסחים כ"ב דפריך ממשנה דשולח ירך לנכרי אלמא דמותר בהנאה ומסיק משום דכשהותרה חלבה וגידה הותרה וקשה הא ר"מ ס"ל דגיד אסור לב"נ א"כ לא שייך לומר דכשהותרה חלבה וגידה הותרה דהא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והא אסור לב"נ לאכלה ונראה ליישב דאיתא בחולין דף ע"ג דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וכתבו תוס' היכא דמקצתה מותר ומקצתה אסור עומד לחתכן ע"כ הו' כנחתך א"כ ה"נ אי גיד אסור לב"נ והו' כמפרתי א"כ זה דאמרה תורה ואכלה לא קאי כלל אגיד דזה כמאן דמפרתי דמי ואינו בכלל נבילה דקרא וכמוש"כ מרש"א ע"כ שפיר כתיב ואכלה ואמנם הישראל אין רשאי למוכרה לגוי ובקרא כתיב או מכור לנכרי והא קמתהני ישראל אעכ"ח דהותר בכלל נבילה דייק שפיר הותר הנאה מדישראל רשאי למוכרה לנכרי:
הנה במה דאמרו כשהותרה חלבה וגידה הותרה וכן אמרו בזבחים ואי אתה מחזיר עכולי גידין ועצמות משמע אי לא קרא גידין הו' בכלל אולם בפ' מזבח מקדש אמרו והקטיר את הכל לרבות גידין משמע דצריך קרא לרבויי ועיי' בציון ירושלים פ"ח דסנהדרין הלכה ב':
על קו' הראשונים דסובר רבינו אין בגידין בנותן טעם ופסק כמשנה דשולח ירך לנכרי ונראה ליישב דהנה לכאו' קשה נהי דמוקי דאין בגידין בנותן טעם אבל עכ"פ הרי בכלל נבילה הוא וכיון דתורה התירה למכור נבילה כמו שהוא עם גידה ואמאי הא מתהני דנכרי מחזיק טובה עבור הירך השלימה עם גידה שבתוכה ונראה דבאמת פליגי בה תנאי בחולין דף ק' אי גיד הנשה נוהג בב"נ ולהאי מ"ד לא שייך דהותרה דהא גוי אין מתהנה ממנו כלל רק בשלמא למ"ד יש בגידין בנותן טעם עכ"פ בכלל נבילה אף דאסור לב"נ בכלל נבילה הוא והותרה עמה אבל למ"ד אין בגידין בנותן טעם א"כ אין בכלל היתר דנבילה כיון שבאמת אסורה לב"נ מעתה לרבינו דס"ל דלבני יעקב נאסרה כמוש"כ בפ"ז מה' מלכים אבל לא דנוהג איסור גיד לב"נ אלא רק לבני יעקב נאסרה א"כ אם שולח לנכרי וגוי מתהני מיני' א"כ אף דאין בגידין בנותן טעם ע"כ הוא נמי בכלל היתר הנבילה כיון דגוי מתהני מהירך השלימה וגידה בתוכה ושפיר נשמע דגיד הנשה מותר בהנאה:
ובהא ניחא ליישב קו' רעק"א ז"ל דהנה בירושלמי איתא דבאמת מוכח מקרא דרק בנבילה הותר איסור גיד אבל לא בכשרה אמנם גמרא דידן לית לי' לכאו' האי סברא ולכאו' מנ"ל לגמרא באמת להוכיח דגיד מותר בהנאה דילמא רק בנתנבלה מותר ונראה דהנה סברת הירושלמי יתכן לפי תי' התוס' דגיד הנשה חל מחיים אאיסור אמה"ח משום דיש היתר בשחיטה לכן כשנתנבלה פקע איסור גיד דמאיסור אמה"ח מחזיקין לאיסור נבילה א"כ כשמתה איגלאי מילתא למפרע דלא הי' עומד שיותר בשחיטה ממילא פקע איסור גיד לפי"ז יש לומר גם גמרא דידן אית להו האי סברא אלא דממילא מוכח דגם בכשרה מותר בהנאה דאי אסור בהנאה הו' איסור מוסיף א"כ חל מחיים אאיסור אמה"ח משום דמוסיף באיסור הנאה א"כ אף שמתה לא פקע איסור גיד א"כ מיושב הקו' דשפיר כתיב ואכלה דבנתנבלה וודאי ליכא איסור גיד דאיגלאי מילתא דלא חל מעולם רק דממילא נשמע דגם בכשרה ליכא אה"נ כלל בגיד כנ"ל אך כ"ז אי יש בגידין בנותן טעם אבל אי אין בגידין בנותן טעם לא נשמע דמותר בנתנבלה באכילה והא דכתיב ואכלה לא קאי אגיד דאוכלא דאפרת הוא ודו"ק:
והנה בהא דפריך בשמעתין מקודשים פשיטא אטו משום דאקדשא פקע ליה איסור גיד קשה לי דהנה אם אכל ח"ש גיד דאיכא איסור תורה כמו בכל ח"ש דאסור משום דאם יאכל עוד ח"ש חזי לאיצטרופי דיטעה בזמן אכילת פרס כמוש"כ הפמ"ג בפתיחה לבב"ח בארוכה שהוא מטעם סייג ואמנם כשאקדשי' דאיכא איסור מעילה דקייל"ן דאיסור מעילה מצטרף אפי' לאחר זמן מרובה א"כ ל"ש פן יאכל עוד ח"ש מגיד דהא יעבור על לאו דמעילה א"כ לא משכחת שיבוא לאכול מגיד א"כ אינו עובר על ח"ש מגיד ממילא אפי' אכל כזית מגיד לא חל דהא קדמה דבח"ש ג"כ אסור במעילה דאין צריך צירוף כלל ולא מצי חייל איסור גיד:

אברים

שצלאן אין בו משום ריח ניחוח. הנה בחוו"ד סי' צ"א הקשה להסוברים דגם הבשר שנמלח נעשה רותח מיד א"כ איך מעלה האברים שמלחן לגבי מזבח הרי דמי לאברים שצלאן דמליח כרותח דצלי ולי נראה לפמש"כ בפ"ה מ"ה איסורי מזבח בדעת הר"ן דמלח מפליט ומבליע שפיר אית בי' משום ריח ניחוח ונראה דתליא זה בפלוגתת הפוסקים אי מליחה מהני בכבדא דאי אמרינן דמהני ע"כ משום דמלח הו' כמבושל והו' כדם שבשלו דהו' דרבנן ובדרבנן שוב מותר מטעם דעבד כל מה דהו' עלי' למיעבד כמוש"כ בס' לב ארי' אבל אי אמרינן כשיטת הפוסקים דמליחה לא מהני לכבדא היינו משום דמליחה אין מבשל רק מפליט ומבליע ובכבדא דכולי' דם ל"ש דמפליט לכן לא מהני כלל מליחה לכבדא ונתיישב קו' החוו"ד שפיר אמנם בלא"ה יש ליישב הקו' החוו"ד בפשיטות דל"ד לאברים שצלאן דראוין כבר לאכילת הדיוט אבל במליחה דל"ח באכילה ע"י מליחה כדאמרינן בשבת דף כ"ה דלא חזי לאומצא וא"ש:

כשמנתח

אברי עולה וכו' כשם שהדם בזריקה כך כל הבשר בזריקה. והקשה בלח"מ כיון דפ"א מפסהמ"ק כתב דאם אין בשר אין דם מנ"ל בשר בזריקה ותי' דתרוויהו שמעת מיני' כדמוכח בזבחים דקאמר ר' יוסי ואת לא אמרת כן והכתיב ועשית עולתיך הבשר ודם דבשר בזריקה והקשה באו"ח מנ"ל דילמא ר' יוסי לית לי' דריה"ש דאם אין בשר אין דם וכן דריש בשר בזריקה ובאמת הא לא קשה דהרי גמרא מסיק דלכתחלה סובר ר' יוסי כריה"ש אין בשר אין דם אמנם הא קשיא דנהי דמוכח דדרשינן תרווייהו עכ"פ צריכין הבנה הא גופי' איך יכול לדרוש מחד קרא ותי' בצל"ח דבאמת בנטמא בשר בדיעבד זורק הדם רק באבוד ושרוף אין זורק א"כ לא מצי לכתוב בשר מקודם ומוכח תרווייהו מעתה לפי"ז קשה לי בשלמא אי נאמר דרבינו מפרש כפירש"י דלריה"ש בדאבד בנטמא זורק הדם דקרא לא נאמר רק לכתחלה ורק באבוד ושרוף אף דאבד אין זורק א"כ לפי"ז שפיר שייך תי' של הצל"ח וגם דברי הלח"מ דמוכח מדר' יוסי דדרשינן תרווייהו אבל אי נאמר דמפרש כפי' תוס' א"כ לריה"ש בדאבד ציץ מרצה אאכילות וא"כ קרא בדאבד נאמר דבאמת באבוד ונטמא מעכב ורק בנטמא מטעם דציץ מרצה [ונפ"מ בעודו על מצחו וכשאין על מצחו אין מרצה והו' כאבוד] וא"כ לפי"ז ל"ש תי' של הצל"ח וממילא נסתר דברי הלח"מ דמוכח מדר' יוסי דהרי ר' יוסי לא קאמר דאם אין בשר אין דם רק בדיעבד ולכן דרשינן שפיר תרווייהו משום דל"ש דלכתוב בשר תחילה כיון דבאמת בדיעבד אם אין בשר יש דם אבל לדידן בדיעבד ג"כ פסול א"כ לא דרשינן רק חדא ואין ראי' מדר' יוסי ולפי"ז עכ"ח לומר שרבינו מפרש כפירש"י וכמו שבארנו בפ"ד מביאת מקדש.
אמנם בפשיטות יש לומר דבירושלמי בפסחים בפ"ז דריש הא דאם אין בשר אין דם מקרא אחרינא לא מועשית עולתיך הבשר והדם ולכן סובר רבינו דתרווייהו איתנהו.
ומה שתי' בלח"מ דבדף ס"ב מוכח דלכ"ע סברו דרשא זו הנה קשה לי כיון דרבינו כתב מעלין למזבח ואח"כ זורקין א"כ איך נקט דרשא הבשר בזריקה הא איתא שם דלזה אין צריך כלל קרבן דעומד בצד מערכה וזורק יען דא"א לעשות באופן אחר וליישב נראה דבאמת למ"ד דדם אעפ"י שאין בשר אין קרא מיותר א"כ שפיר דרשינן בשר בזריקה כפשטי' וא"ל כקו' הגמרא דלזה ל"צ קרא וע"כ לענין שיש אור מפסיק דז"א דקרא באמת אין מיותר אלא כיון דמסברא כך דהא בזריקה כיון שזורק על האישים א"א באופן אחר שפיר נוכל לדרוש כך גם מקרא וא"כ מיושב קו' לח"מ אדרבא יען דרבינו לשיטתו דקרא אין מיותר סובר רק עומד בצד מערכה וזורק ועוד יש לפרש דהנה רש"י נדחק לפרש דזה דקאמר בגמ' התם דא"א ע"כ דקרא אתיא דהפסק יש בין כבש ולדעתי יש לפרש כפשטי' דהנה חדא קאמר דהפסק יש ואידך סובר דעומד בצד מערכה וזורק והיינו דלא דריש הקרא דבאמת הקרא מיותר וסובר כר"י וע"ז פריך לי' למערכה דליקה זורק או למערכה שאין דליקה והכונה כיון דלא דרשת קרא א"כ תאמר דליכא זריקה כלל רק נותן למערכה ובאמת שאין דליקה וע"כ תדרוש קרא דקאי לזריקה ע"ז קאמר התם א"א דהיינו דא"א בלא זריקה ול"צ קרא באמת לזריקה כזו וקרא אין מיותר דצריך לדם אף שאין בשר אלא כיון דמסברא זורק שפיר הוא משמעות הכתוב ג"כ כיון דמוכח מסברא יש לומר גם קרא כוון לזה.
אלא אי קשיא הא קשיא דבה' ביהב"ח פ"ב כתב רבינו דאויר הי' מפסיק וכו' ויקשה חדא דרבינו סותר עצמו ועוד כיון דדריש דבעינן אויר וזה רק מיותר כדמוכח מש"ס הנ"ל דאי אין מיותר אין מוכח דיש אויר רק דבעי זריקה סתם לאישים וא"כ רבינו דפסק כר"י איך מוכח אויר מפסיק דל"ש תי' של לח"מ תרתי מוכח דהרי מלשון גמרא מוכח דרק מיתורא מוכח כן והנה לקו' זו יש לומר דבודאי תחילה דקאמר דבעי אויר מפסיק ולא סגי בזורק לאישים רק מיותר אבל ר"פ דמפרש כמו אם אויר מפסיק גם בשר אויר מפסיק א"כ א"צ קרא מיותר אלא כיון דתרתי שמעת שבשר בזריקה באויר כמו דם ודו"ק ובזה יובן מה בא ר"פ להוסיף דלפמש"כ בא לומר אף למ"ד קרא אין מיותר מוכח שפיר אלא דקשה קו' ראשונה של משל"מ דרבינו סותר עצמו והנה ליישב קו' זו כתב משל"מ דאין כונה מעלה למזבח אלא לכבש ויש להוסיף דפ"ג תמיד איתא דאברים שניתותרו מניח על כבש וכנגד הסובב ומפרש נדחק ואני פרשתי שהכונה על אמה הפורח על הסובב דהו' כנגד הסובב וראיתי בפ"ג מתומ"ס שכ"כ רבינו וא"כ כאן ג"כ הכונה על מזבח על סובב דהיינו כבש הפורח אמה על הסובב כדאיתא בפ"ב מבהב"ח אלא דחזר והקשה במל"מ מפ"ו מתומ"ס דכתב מוסף ראש חדש מניח בראש מזבח בא בין הקרנות מקום הילוך הכהנים והוציא כן מירושלמי דשקלים וקשה הא בעי אויר בזריקה בשלמא בירושלמי קאי למ"ד לדל"ב בזריקה אויר והיינו לר"י דלא כלח"מ שכתב דכ"ע מודה דהרי ירושלמי חולק א"כ הדרה קו' הלח"מ דרבינו סובר כר"י ומנ"ל בשר בזריקה אף דזריקה לאישים מסברא אבל שיש אויר מפסיק רק מיתורא כמוש"כ ואיך פסק אויר יש לזריקה והנה לכאו' קשה דבירושלמי איתא אמה בין קרן לקרן מקום הילוך לכהנים וקשה בזבחים דף ס"ב פריך הש"ס על לשון כזה דאטו כהנים בין קרן לקרן הולכין ומשני מקום רגלי כהנים א"כ לפי"ז יצטרך לומר גם כאן דמונח בין הקרנות וגם במקום הילוך רגלי כהנים אבל רבינו נקט בין קרנות הילוך רגלי כהנים קשה וצ"ע.
והנה עוד קשיא לי דבפ"ה מכלי המקדש כתב רבינו כה"ג סגן מעלהו וסומך וזורק האברים והוא משנה דתמיד ואח"כ איתא שם בא להקיף מזבח משמע דזריקה דאברים מן הכבש וכן פי' הרע"ב וא"כ משמע גם רבינו סובר דזריקה מן הכבש שאויר מפסיק ועוד קשה דבתמיד איתא דמפיסין מי מעלה אברים למזבח וכ"כ רבינו בפ"ד דתומ"ס וכ"מ הביא שם ריטב"א דרק העלאה אבל הקטרה והקרבה ע"י אחר ופי' המושמ"ל דריטב"א סובר מדקתני מעלה לא מקריב משמע הקרבה ע"י אחר ואני תמה א"כ לא יהא בזריקה הפסק אויר יען דאחד מעלה ושני מקריב א"כ השני זורק מעל מקום המזבח לאישים לא מכבש ואנן מכבש בעינן וצ"ע על הריטב"א ואולם מה דנקט מעלה לק"מ דנקט מעלה ולא הקטר דע"כ זה המקטיר ומקריב דהיינו שזורק על האישים כיון דבעי זריקה מכבש ולכן נקט סתם המעלה וא"כ רבינו דנקט ג"כ מעלה אברים ולא כתב שאחר מקריב עכ"ח דכיון דבעי הפסק אויר א"כ נדע שזה הי' המקריב א"כ סובר רבינו ג"כ דזורק מכבש ולכאו' יש לומר אדרבא לשון המעלה ולא קתני זורק משמע דל"ב זריקה מעל כבש א"כ זה אינו דאי ל"ב זריקה א"כ לאשמעינן תנא דהוא המקריב או יאמר דמפיסין מי מקריב כיון דנוכל לטעות שאחר מקריב כיון דל"ב זריקה מכבש וע"כ דהוא המקריב יען דזורק מכבש על מזבח וליישב אומר דיש לומר דוקא בעולה דכתיב ועשית עולתיך בשר ודם אבל בקרבן ר"ח דיש חטאת כמוש"כ רבינו בפ"ו מתומ"ס בזה לא צריך זריקה או יש לומר דעכ"פ אין רק למצוה יען דרבינו בפ"ב מפה"מ סובר כל הניתנים בזריקה שניתנין בשפיכה יצא א"כ ממילא גם זריקת בשר רק לכתחלה ולכן לצורך ר"ח שידעו שנקבע ר"ח כמשו"כ רבינו מניחין על מזבח וא"צ זריקת האויר או יש לומר דבאמת ניתן בזריקה אבל אין על האש רק אח"כ זורקין גם על האש וכן נראה בהבה"ח כתב דנותן בזריקה על מזבח ולא כתב על האש ולפי"ז א"ש הך דקרבן ר"ח שנותנין על המזבח והיינו ג"כ ע"י זריקה ואח"כ כשבא להקריב נותן שנית בזריקה על האש.

כשמנתח

וכו' ומסיר גיה"נ בראש המזבח. בס' ע"א כתב לפמש"כ תוס' זבחים דפ"ו בד"ה מאן שמעת לי' ור"י מפרש כרבנן דוקא הוא דמדקתני לא יעלו משמע דאם עלו לא ירדו והא דאמרו רבנן והקטיר לרבות ואפי' פי' היינו פירשו ועודם ע"ג המזבח והא דלא מוקי מיעוטא דועשית עולותיך הבשר והדם בירדו למטה דניחא ליה למינקט רבותא דאפי' בעודם ע"ג המזבח ממעט עיכולי גידים והה"ד דממעטינן בלא עיכול אם ירדו למטה ופירשו ונראה דרבינו מפרש כר"י משו"ה פסק כרבנן לענין גיה"נ שלא יקטירנו במחובר אפי' עלה אבל העצמות והגידים כשהם מחוברים כשעלו לא ירדו ומש"כ רבינו בפ"ג מפהמ"ק שאם עלו ירדו היינו כשפירוש למטה כמש"כ רבינו שם את"ד:

אברים

שצלאן אין בהם משום ריח ניחוח. והנה כיוצא בזה אמרו בפסחים דף כ"ו עלה תמרתו אין מועלין בריחו הא קודם לכן מועלין כיון שיש בו משום ריח ניחוח א"כ הנאת ריח מוקדש לשמים וקשה לי לפי"ז הא דאיתא בברכות דף ס"ג דמברכין על הריח ויליף לה מקרא דכל הנשמה תהלל יה דהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו למה צריך להאי טעמא כלל כיון דהריח יש בו משום ריח ניחוח לשמים ממילא כמו כל דבר שחייבין לברך עליו משום דקודם ברכה הכל לשמים כדכ' לד' הארץ ומלואה והנהנה כאלו מעל גם בריח כיון דיש בו משום ריח ניחוח מוקדש לשמים פשיטא דאין ליהנות בלא ברכה אולם נראה לפמש"כ בשו"ת הלכות קטנות לפרש הך דברכות דבר שהנשמה נהנית בו לומר אף שבאמת אין נהנה שאין מרגיש הנאת הריח מברך משום דהנשמה נהנית ממנו והבאתי דבריו בח"א א"כ שפיר צריך קרא ומיושב קושיותי שוב ראיתי בצל"ח ברכות שהרגיש קצת בזה.

ה

כיצד

מנתחין את העולה וכו' מפשיט עד שהוא מגיע לחזה וכו' ומשלים את ההפשט. וכן הוא במשנה פ"ד דתמיד וכן איתא בשבת דף קל"ג אמנם יש לתמוה דרבינו בפ"א מק"פ כתב דמפשיט את כולו וכבר עמד ע"ז בשעה"מ בהשמטות ותי' דס"ל דסוגיא דפסחים חולק אסוגיא דשבת דרק בעולה ס"ל דמפשיט את החזה אבל בק"פ מפשיט את כולו ואמנם הדבר קשה לומר כן לעשות מחלוקת בסוגי' בלי הכרח ולכן אמינא דאין כאן מחלוקת וגם דברי רבינו הם שפה אחת ודברים אחדים דהנה בקרא כתיב והפשיט את העולה ונתח לנתחים ודריש בתו"כ דצריך להפשיט את כולו ולא אבר אבר וכתיב אח"כ וערכו את הנתחים והאש וכרעים משום דראשו וכרעים לא בכלל נתחים הם א"כ זהו שכ' רבינו ואח"כ חותך הראש והכרעים וחוזר והפשיט ואח"כ לוקח מתוכה האימורים א"כ הרי דהפשיטו קודם שנתחו דראש וכרעים לאו בכלל נתחים הם והנה זה שייך בעולה אבל בק"פ דאין צריך לחתוך הראש וכרעים א"כ מפשיט כולו בפ"א ואח"כ נוטל האימורים א"כ בעיקר ההפשט שוה עולה לשאר קרבנות:
עוד נראה לישב הא דפסק רבינו כאן דמפסיק בהפשט ונוטל אימורים וחוזר ומפשיט ובה' ק"פ פסק כשחל בשבת מפשיט כולו כאחד דהנה רבינו בפ' מילה כ' דאף בחול א"ח על ציצין שאין מעכבין והוא תמוה דבסוג' דשבת מוכח דקאי אשבת והנה בש"א תי' דאי רק לענין שבת יקשה אמאי באמת לא דחי שבת משום זה אלי ואנוהו דהא במנחות אמרינן דמביאין שמינה דמשום מצוה מן המובחר דחי שבת אע"כ דלמסקנא דתליא בפלוגתא דרבנן ור' יוסי גבי לחה"פ דלרבנן כשפירש א"ח דהוה אתחלתא חדשה וכיון דהו' אתחלתא חדשה ל"ש כלל זה אלי ואנוהו דזה רק שייך כ"ז שלא פירש והנה זה דחוק לומר דגמ' חזרו ממה דאיירא לעיל דא"ח רק לענין שבת אבל בחול חוזר ולכן אמינא דהנה זה אלי ואנוהו רק שייך אי אמרינן מאוסה הוא הערלה כדאיתא בנדרים דף ל"ג מאוסה הוא הערלה שנתגנה בה הרשעים ולעיל דף ק"ה סובר ר"ש מקלקל בחבורה פטור ויליף ממילה ורי"ו סובר דהו' תיקון גברא משום תיקון מצוה והנה הרמ"א בתשו' הקשה מ"ט דר"ש דלית לי' תיקון מצוה ונראה לפמש"כ בעה"מ דבמילה דמאוסה הוא הערלה ע"כ הו' תיקון גברא שפיר א"כ י"ל דלר"ש פליג דלית לי' דמחשב תיקון יען דמאוסה הוא הערלה שנתגנה בה הרשעים וכתנא דנדרים דקחשוב גדולה מילה שנכרתו י"ג בריתות ודוחה שבת משמע דלית להו הטעם דערלה מאוסה הוא ע"כ ל"ח תיקון ולפי"ז ניחא דרבינו הא ס"ל דמקלקל בחבורה חייב כשצריך דם לכלבו וא"כ א"צ לטעם דתיקון גברא דסגי בתיקון קצת קיום המצוה הו' תיקון קצת ולית לי' הטעם דערלה מאוסה הוא וא"כ ממילא ל"ש הטעם דזה אלי ואנוהו ולכן גם בחול א"ח:
אמנם בזה דפשיטא לי' להט"א דמשום זה אלי ואנוהו מחללין את השבת כמו דאמרינן גבי הבא שמינה הנה י"ל התינח דאב שמל דמצוה חיובית מוטל עליו שייך לומר זה אלי ואנוהו אבל באחר שמל דאין מצוה מוטלת עליו ל"ש לומר דחיוב לקיים זה אלי ואנוהו דל"ד לקרבנות דהו' מצוה מחיובת אלא די"ל כיון דכשמל אחר מקיים מצוה צריך לעשותה כתיקונה להסיר כל הערלה המאוסה א"כ אף כשפירש שייך זה אלי ואנוהו דהיינו דעדיין המצוה עליו ול"ש שאין להכניס עצמו בחיוב דמיד שהתחיל המצוה חלה עליו לעשותה אע"כ דגם בחול ליכא מצוה וכמש"כ הש"א אלא דבאמת קשה לפרש כן דהא בגמ' איתא דכ"ע מודין דמשום זה אלי ואנוהו חוזר משמע אף שפירש חוזר משום זה אלי ואנוהו אך י"ל דהנה הר"ן בחי' כתב דבהפשט אף שלא פירש הו' כפירש כיון שאין בו צורך גבוה ולפי"ז יש לפרש הא דקאמר אבל הכא איכא זה אלי ואנוהו היינו קודם שפירש דבודאי מצוה עליו ליטול כל מה שיש איזה מיאוס בו ולכן בודאי קודם שפירש חוזר לכו"ע דל"ד להפשט דאפי' קודם שפירש ליכא צורך גבוה דכאן קודם שפירש שייך זה אלי ואנוהו וא"כ אף בפירש חוזר אי אמרינן דפירש ל"ה התחלה חדשה ותליא זה בפלוגתא דרבנן ור"י גבי לחה"פ דלרבנן הו' התחלה חדשה וא"כ בפירש ליכא עוד משום זה אלי ואנוהו ואפי' בחול ליכא משום זה אלי ואנוהו כיון דהו' התחלה חדשה ולפי"ז ניחא דפסק רבינו דמפשט את כולו דמפרש כפי' הר"ן דגם לרבנן אין ההפשט בב' פעמים אלא שמפשיט את כולו כאחת רק דבהכי פליגי לרי"ש בב' אפי' קודם שפירש דכבר איתעביד צורך גבוה הו' כפירש ולרבנן ל"ה כפירש ומפשיט את כולו כאחד וכן בציצין כ"ז שלא פירש חוזר משום זה אלי ואנוהו ודו"ק:
בענין הפשטה ונראה שטעמו של רבינו דבירושלמי פ' הבונה מבואר דפליגי אי אמרינן מקצת מלאכה ככל מלאכה דאי אמרינן דהו' ככל מלאכה וע"כ הותר בשבת הותר כל מלאכה ומפשיטין כדרכו ולמ"ד דלא אמרינן מקצת מלאכה ככל מלאכה אין מפשיטין אלא עד החזה א"כ לפי"ז יש לומר בחול דתחלה מפשיטין עד החזה וחוזר ומפשיט כולו משום דגם בשבת יהא שרי להפשיט כיון דמקצת הפשטה דחי שבת דחי נמי כולו אבל למ"ד דלא אמרינן מקצת מלאכה ככולו א"כ אי בחול מפשיטין רק עד החזה א"כ גם בשבת בודאי אין מפשיט רק עד החזה ואסור להפשיט אח"כ כל ההפשט לכן סובר אידך מ"ד דמפשיט כולו דסובר כמ"ד דלא אמרינן מקצת מלאכה ככל מלאכה רק בחדא פליגי דלהאי מ"ד באמת בשבת אין מפשיט כלל רק עד החזה אבל מ"ד דהכא סובר כיון דמפשיט בחול כולו כאחת גם בשבת שרי להפשיט כולו כיון דעושה הכל בהפשטה אחת רק אי הו' עושה בחול רק עד החזה אז מקצת מלאכה אינה ככל מלאכה ול"ה שרי בשבת רק עד החזה והו' צריך להיות בעורות ואיכא גנאי לקדשים לכן גם בחול מפשיט כולו כאחת.
והנה בה' ק"פ הביא רבינו הא דאיתא בשבת דף קי"ז כגון דשקיל בברזא ובמראה הפנים פסחים פ"ו כתב משום דס"ל דמקצת ככל מלאכה ושרי להפשיט כולו והיינו כמוש"כ דרבינו סובר אף דגם בחול מפשיט רק מקצת אפ"ה דחי שבת.
והנה קשה הא דשקלו וטרו בגמרא טובא בטעמא דחזקי' הא טעמא דחזקי' דר"ש הוא דאיתא בחולין דף פ"ד דדריש ר"ש מקרא דאשר יאכל דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כגון איה"נ אין מטמא טומאת אוכלים א"כ חזינן דר"ש הוא דדריש משמעות דאשר יאכל משמע להאכילו לאחרים ורבנן פליגי אדר"ש א"כ לית להו דחזקי' כלל והיינו כדאיתא בת"כ דדרשינן מאשר יאכל למעט אוכל סרוח שא"ר למאכל אדם אינו מקבל טומאה וכמוש"כ רבינו פ"ב מטו"א ולא נשמע מהא אה"נ.
לכאו' יש לומר באמת היינו טעמא דרבינו שכתב בפ"א מחומ"צ דמאשר יאכל נשמע דר"ש אסור מה"ת משום דרבינו סובר דלא כר"ש דבעינן אוכל שיכול להאכילו לאחרים ה"נ לא דרשינן מני' לאה"נ דמשמעותי' לאסור להאכיל דבר שמביא לידי אכילה רק מוקמינן לח"ש ובהא ניחא קו' אחריתא דלכאו' קשה דס"ל דלא יאכל משמע כ"ש הא ביומא דף פ' אדרבא יליף מאשר יאכל אוכל הנאכל בב"א והיינו כביצה להנ"ל ניחא דרבינו ס"ל כמ"ד בתו"כ דאשר יאכל אתי למעט אוכל סרוח והא דיומא לא הו' אלא אסמכתא דהא בת"כ פליגי בה דדריש תחלה דבעינן כביצה ורבנן פליגי עלה ומוקי האי קרא למעט סרוח וכמוש"כ הרמב"ן פ' שמיני ודו"ק.
ע"ד רש"י יבמות ל"ג שכתב דאיסור זרות ליתא אבל איסור שבת איכא ובשו"ת הרא"ש כתב דגם איסור שבת ליכא וכדמוכח מפסחים ספ"ה כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת נראה דתליא בפלוגתא דתנאי אם אמרינן שנים שוחטין זבח אחד א"כ אפשר בשנים אפ"ה התירה התורה ע"כ דהותרה וכיון דהותרה הותרה נמי לזרים א"כ ליכא איסור שבת ג"כ אבל למ"ד אין שוחטין ב' זבחים א"כ הא דהותרה במקדש אין ראי' דהותרה ממש אלא דהותר' לצורך עבודה א"כ בזר נהי דליכא איסור זרות אבל איסור שבת איכא ואתיא הך דפסחים כמ"ד ב' שוחטין זבח אחד ע"כ הא דשוחטין בשבת באחד משום דהותרה וכיון שהותרה ממילא בזרים הותרה ג"כ.
במש"כ הלבוש דמקרא דדם תשפכנו כמים ידעינן דכבדא מותר נראה לי ליישב הא דאיתא בחולין דף ל"ה דם שחיטה נמי הא כתיב על הארץ תשפכנו כמים ודחי האי למישרי דם פסהמ"ק בהנאה והנה בספרי איתא דמהאי קרא נלמד ג' דרשות דמכשיר ושמותר בהנאה ושדם בהמה לא בעי כיסוי דתלתא קראי איכא כמבואר במלבי"ם בפירושו לספרי וא"כ מה משני דצריך קרא להיתר דפסהמ"ק הא לזה איכא קראי אחרינא להנ"ל יש לומר דצריך חדא להתיר כבדא אולם בלא"ה יש לומר דגמרא קאי למ"ד ל"ת אה"נ במשמע א"כ צריך חד קרא למישרי דם חולין בהנאה ולא יקשה מספרי דקאי כמ"ד דל"ת לא משמע איה"נ ואין צריך קרא לדם חולין רק לשלשה דרשות הנ"ל.

כשמנתח

וכו'. והנה יש ליישב עוד דבזבחים פ"ו דקתני פירשו אפי' הן בראש המזבח ירדו ומשמע אפי' העלן מחוברין אלא שפירשו בראש המזבח ירדו ועלה קאמר ר"ז ל"ש אלא שפי' כלפי מטה אבל כלפי מעלה ברובו והיינו דוקא שפירשו בראש המזבח א"כ י"ל דאם פירשו בעודו עג"ק מודה ת"ק דאפי' עלו ירדו כיון דלאו בני הקטרה נינהו בפ"ע מעתה י"ל דרבינו ס"ל כת"ק דרבי דאיצטריך קרא דוהקטיר היכא דפירשו בעודן על המזבח וליכא קרא לרבויי מחוברין דאיסורא.

ו

הולך

ומדיחן במים וכו' במים ולא ביין ולא במזוג. וקשה לי דהנה בזבחים דף צ"ח דריש ג"כ בקרא דמורק ושטף במים למעט יין ולמעט מזוג והנה הר"ן למד מזה דאין הגעלה אלא במים מפני שפולט אבל במזוג אין פולט הבלוע ולהנ"ל קשה מנ"ל הא לענין הדחת קרביים ג"כ ממעטינן יין ומזוג ושם ל"ש הא"ט אע"כ דגזה"כ הוא א"כ מנ"ל דאין הגעלה אלא מים כיון דעכ"ח גזה"כ הוא לענין הגעלת כלים הו' גזה"כ למעט מזוג אלא די"ל דהנה הראב"ד בפירושו לתמיד כתב דהא"ט דבעינן הדחה ג"כ מדהצריכו ג"פ הדחה בקרבנות ולמד הראב"ד הדחה אחר מליחה מהדחת הקרבנות שקודם מליחה ע"כ אסמכתא בעלמא הוא דבעינן ג"פ רק דממילא נשמע ג"כ דהדחה שבמקדש שהי' קודם מליחה דהא כל הקרבנות הי' צריכין מליחה ושיהי' במלחו כמש"כ שם הראב"ד בטעמו דמילתא דג"כ הוא כדי לנקותה מדם שעלי' לאפוקי מטעם הר"ן שכתב משום כדי לרכך הבשר דאז אהני המליחה אם אין על פניו א"כ י"ל דגם בהדחה אין גזה"כ אלא דמזוג אין בטבעו מקנח הבשר מהמלח שעליו אלא דיש לתמוה לדברי הר"ן הנ"ל ממש"כ הוא ז"ל בפ"ב דחולין דמדיחין במי פירות ולדבריו הא מוכח דהא דמעטינן הדחת הבשר במזוג אין מגזה"כ אלא משום דאין מעביר הדם והטיח מעל פניו א"כ איך כ' דמדיחין במי פירות בין בהדחה שלפני המליחה ובין בהדחה שלאחר מליחה כמו ש"כ הטו"ז בסי' ס"ט:

ח

בא

לו לגרה וכו' והקנה והלב והראיה תלוין בה וכו'. כדאיתא במס' תמיד פ"ז מ"ג והנה בהאי עניינא יש לשום לב הא דאיתא בחולין דף ל"ג דר"ל ס"ל דריאה ובמ"ע כמנחא בדיקלא ואסור לב"נ והא במשנה איתא דהו' חיבור עדיין דהקנה גופי' והלב והראי' עדיין תלוי' בבהמה ונהי דראב"י חולק אר"ל היינו מטעם מי איכא מידי אבל בגוף הדין דכמנחא בדיקלא לא פליגי ואמאי הא חזינן דל"ה כמנחא בדיקלא כלל:
ונראה ליישב דהנה בתשו' רשב"א הביא בב"י או"ח סי' תס"ז אם הדגן א"צ ליניקה כמאן דמנח בכדא דמי ומקבל חימוץ וכן מבואר בפסחים דף ל"ג כגון דאחמיץ במחובר והנה לענין תרומה קיימ"ל דאין תרומה במחובר אפי' נתיבש וכן לענין שבת חשוב מחובר כדאיתא בפ' העור והרוטב כגון שנתיבש עוקציהן יעי"ש ה"נ אף דמעורה בגידין והו' מחובר אפ"ה כיון דפסקה היניקה של הבמ"ע הו' כמונח בכדא כמו בחטים כנ"ל:

ט

בא

לו לעוקץ וכו' ואלו הן הנתחין האמורין בתורה ונתח אותה לנתחי'. וקשה לי בהאי עניינא דהנה בשו"ת הלכות קטנות ממהר"י חאגיז הקשה מנ"ל דקיי"ל דלעצם הקדקד לא מהני מליחה ולעצם הקוליות מהני מליחה ונ' איפכא מסתברא שעצם הקדקד עשוי שליבות והוא מורכב מכמה עצמות ונדבק עצם על עצם כעין שינים דקים לזה כדרך התיבות ומחוברים בחכמת התורה ורוח לא יבוא ביניהם שא"כ הי' לנו לומר שהמלח אינו שואב ומפליט מעצם הקוליות שכולו עצם אחד קשה ועצם הקדירה רוח ספוגיי ותי' דעצם הקוליות כיון שבולע דם עי' נקבים הדקים שקורין פורוס כדי להבריא המוח דרך אלו הנקבים מפליט נמי הדם את"ד מעתה קשה לי הא דפריך בש"ס חולין י"א וכי תימא דבדק לי' הא כתיב ונתח אותה לנתחים ולא נתחים לנתחים ובק"פ עצם לא תשברו בו ולהנ"ל דילמא דוקא עצם הקוליות שהוא נתח אחד בה אמרה התורה לא תשברו אבל הקדקד שמחובר כמה עצמות ואפשר להפרידו ע"י סכין אינו בכלל עצם לא תשברו בו וגם לא לנתחי' לנתחים וצ"ע:

יט

ולמה

וכו' במד"א בעולת ציבור אבל עולת יחיד וכו'. ובמל"מ תמה ממדרש איכה וז"ל מבקש אתה כמה אוכלסין הי' הה"ד ויזבח שלמה את זבח השלמים בקר כ"ב אלף וצאן ק"כ אלף ותנינן פר קרב בכ"ד ואיל בי"א והא בקרבן יחיד אם הי' רוצה כהן יחידי מקריב את הכל עייש"ה ונראה דכוונת המדרש רק להביא סמך כיון דחזינן בק"צ פר קרב בכ"ד ואיל בי"א כהנים וע"כ דכבוד להקריב גם בפחות מזה ואף אם ירצה כהן אחד יהי' יכול להקריב קרבן יחיד אבל יהי' צריך להשהות זמן רב בהקרבתו וכדי למהר לעשותו הצריכו כ"ד כהנים וע"כ שפיר הביא סמך דהי' הרבה כהנים מדהי' מקריבין קרבנות הרבה כאלו הכל ביום אחד והי' ממהרים לעשותו והי' צריכין ליקח כ"ד לפר וי"א לאיל וכן יש להוכיח מסוכה דף נ"ב אמרו על בנה של מרתא ב"ב ולא הניחו וכו' להוליך שני אברים אלא כמנין המפורש בסדר יומא פר קרב בכ"ד מוכח גם בקרבן יחיד הי' מתעסקין כ"ד לפר בודאי משום כדי למהר או משום כדי להרגיש את העזרה:

ולמה

וכו' אבל עולת יחיד אם רצה להוליך נתחי' בפחות מאלו וכו'. הנה לכאו' קשה דבירושלמי ספ"ז דיומא איתא וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים מכאן לפרו של יחיד שיהא קרב בששה ובספר מראה פנים עמד ע"ז וכתב דרק בא ללמדו דלא בעינן כ"ד כמו בשל ציבור אלא דסגי בששה אבל אה"נ דאף בפחות מששה קרב שפיר דל"ב בהולכת אבריו כ"כ כהנים כמו בק"צ ומשמע מהכא דגם בשל יחיד בעינן פייס כדפירש"י בריש יומא אהא דפריך ואימא כפרה דקרבנות ומשני מי ידעינן הי' כהן מתרמי דבעי לי' פרישה דע"י פייס הי' עובדין.

כ

עולת

העוף וכו' וממצה דם הראש ודם הגוף [על קיר] המזבח. ויש לתמוה שבמשנה איתא ומצה דמה על קיר המזבח נטל את האש והקיף בית מליקתו למזבח דמצה דמה היינו שממצה באצבעותיו דם הגוף והדם הולך למרחוק כפירש"י מנחות ב' משא"כ בחטאת ממצה רק על קיר המזבח כפירש"י בזבחים והראש מקיף מליקתו למזבח ודוחק אותו אל הקיר והדם מתמצה וא"כ למה שינה רבינו לשון המשנה וכתב וממצה דם ראש ודם הגוף על קיר המזבח דמשמעותו דשניהם ממצה באצבעותיו ואח"כ חוזר ומקיף בית מליקתו למזבח כדי שיתמצה דם הראש וכמוש"כ בהל' כ"א וראיתי בטה"ק ריש מנחות שהרגיש קצת בזה.
ונראה שלמד רבינו כן מת"כ פ' ויקרא ונמצה דמו דם כולו אוחז בראשו בגוף ומצה משניהם וביאר בקרבן אהרן דלהכי כתיב בדמו שדם כולו יהי' ביחד במצוי וזה כדברי רבינו.

כב

ושסע

אותו בכנפיו וכו' ואינו צריך להבדיל שנאמר לא יבדיל. והנה לכאו' יש להקשות לפמש"כ רבינו בשורש שמיני דיש לאווים שאינו אלא שלילה כמו לא יהי' כקרח וכעדתו ורמב"ן השיג שהוא לאו לחלוק על הכהונה ונראה הכונה כך דהנה איתא ביבמות דף י"א ודף נ"ד אין מקרא יוצא מידי פשוטו לפי"ז באמת כל שלילה הוא ממילא מניעה שאין רצונו של מקום בכך רק דא"א לומר דהוא לאו ממש דאין זה פשוטו של מקרא וכן במה שהקשה הרמב"ן מקרא דלא ימותו אבות על בנים שנאמר שהוא שלילה שהו"א עפ"י שנים עדים יקום דבר אפי' ע"י קרובים קמל"ן דלא ימותו אבות על בנים והם שלילה אבל רבינו מנאו בכלל המניעות להנ"ל ניחא כיון דהם שלילה נדע שרצונו יתברך למנוע ג"כ מזה אבל אינו לאו גמור כיון דפשוטו של מקרא שהוא רק שלילה לכן אין לקי מעתה קשה הא דדרשינן לא יבדיל א"צ להבדיל נאמר דעכ"פ הוא מניעה ג"כ דנדע שאין רצונו של השי"ת בכך ויהא פסול אם הבדיל:
ונראה דבקדשים שאני דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב רק היכא דאיכא לאו ממש כ"כ הריטב"א דל"ב שינה קרא לעכב וכן איתא במנחות ארבעים בכתפי' וכשר הא אם ליכא ארבעים בכתפי' כשר אף דהו' מניעה ממילא כיון דעכ"פ הם שלילה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואין רשאי לעשות כן אבל לא מיפסל בקדשים עד ששינה הכתוב לעכב:
ובהא ניחא לי קו' התוס' שבת א"כ הזורע כלאים ילקה גם משום לא תסיג גבול עולם ולפמש"כ ניחא דלענין ללקות אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו דאיירי בהשגת גבול ממש רק דלענין מניעה שפיר איכא איסור השגת גבול גם בכלאים דלא תסיג:
ובזה העלתי במק"א אהא דכתב רש"י חולין מ' דאין אדם אוסר קרקע עולם שאין ברשותו של אדם לאוסרו נראה לי ג"כ מטעם שהוא בכלל לא תסיג עולם דקרקע עומד להשתמש בו כל אדם ע"כ אין יכול לאוסרו דהו' כאוסר דבר שאין שלו:

ואינו

צריך להבדיל שנאמר לא יבדיל וכו'. ודרשינן דאינו צריך להבדיל ופריך הש"ס מלא יכסנו ה"נ דאין צריך לכסות הנה הדבר מפורש בירושלמי פ"ק דרה"ש דשם איתא בעי רבנן כתיב לא יבקר בין טוב לרע עבר וביקר מהו שיעבור א"ל כל דבר שבא להתיר אינו עובר מה בא להתיר כאן התירה התורה להקדיש בע"מ ופי' בק"ע כל לאו שבא להתיר דבר אם עבר וסבר לעשות מצוה מן המובחר א"ע והיינו דקרא באמת אתי לומר דאין צריך לבקר א"כ אי סבר דמצוה קא עביד כשמבקר א"ע ה"נ בולא יבדיל דס"ד דצריך להבדיל קמ"ל דאין צריך להבדיל ואתי קרא להתיר ממילא אי הבדיל דסבר דמצוה קא עביד א"ע ולפי"ז ניחא קו' תוס' דתוס' הוק' מלאו דנבילה דנפרש דאין צריך דל"ש לפרש דאתי להתיר נבילה דמה צריך להתיר נבילה הכי ס"ד דמצוה הוא לאכול נבילה:
ובזה יש ליישב קו' הגאון מו"ה אברהם בראדי מקרא דעצם לא תשברו בו דילמא אתי דהו"א דחייב לשבור עצם המוח כדי לבדוק דלא ניזול בתר רובא ולהנ"ל ניחא דלא שייך אלא היכא דבא להתיר מה דתורה אסרה בעלמא והו' מצוה והו"א דה"נ מצוה רק התורה התירה דאין צריך אבל כאן הא לא כתבה תורה בשום קרבן לשבור דמה שצריך לבדוק אינו מצוה וע"כ לשבור העצם הכא חיוב שבא ממקום אחר לכן ל"ש כלל לומר דהו"א מצוה לשבור העצם ודו"ק:
הנה בהא דאיתא בחולין וכי מתה עומד ומולך נראה לי לפרש עפ"י מה דאיתא בר"פ השוחט אהא דאמרינן דלא לשווי גיסטרא דאם חתך המפרקת אסור וכן כתב הראב"י והובא בשו"ע סי' כ"ד ובתוס' תמה טובא ונראה לישב דהנה בזבחים דף ל"ד איתא דאם הוסיף השליח הו' כמעביר על דעתו דכל הוספה הו' כגורע וביותר מבואר הדבר בנזיר דף כ"ח דהקפת כל הראש לאו שמי' הקפה דהוספה עקירה מיקרי בפרט היכא דדעתו להשלים חשבינן מעיקרא כאילו נעקרה דאזלינן בתר סופו וכדאיתא בגיטין דף ס' אין כותבין מגילה להתלמד ואם דעתו להשלים מותר א"כ הו' כעוקר ה"נ לאו שחיטה מיקרי ופסול והיינו דפריך וכי מתה עומד ומולך דא"כ הו' כמוסיף ונמצא גורע ועוקר מעשה המליקה וכהא"ג איתא בסנהדרין דף ס"ד המעביר כל זרעו פטור דקרא כתיב המעביר מזרעו ולא כל זרעו דהוספה עקירה מיקרי דהא בהותרו בו ע"כ איירא ותוס' שם הוקשו דלתחייב מקמייתא ולהנ"ל ניחא כיון דדעתו הי' להשלים הו' כעוקר מתחילת המעשה וכן בר"ה דף כ"ד אמר אביי לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בהדדי ומבואר בתוס' דהא"ט כיון דאיכא שאר פרצופים שרי טפי דהוספה עקירה הו' והנה הקשה לי הה"ג מו"ה אהרן גוטמאן מווראנאב לפמש"כ הלח"מ פ"ב מברכות דכל הוספה עקירה מיקרי ובסוטה איתא בשלשה מקומות עוקבות ועוקרות ובהא דנזיר הו' עוקבות ומוספות להנ"ל הא כל הוספה עקירה הו' ולנ"ל יש לומר דרק בדעתו להשלים מיקרי עקירה ושם בסוטה איירא בלא הי' דעתו להשלים לא חשיב עקירה:

ושסע

אותו בכנפיו לא הסיר את המראה ולא את הנוצה. ובלח"מ כתב דזה הו' לכאו' כאבא יוסי בזבחים דס"ה נוטל את הקרקבן עמה אבל באמת אינו כן אלא דכת"ק דר"י אתיא דלאבא יוסי נוטל מוראה וקרקבן ולא נוצה ומ"מ קשיא דשם אמרו קודרה בסכין כמין ארובה ורבינו השמיט זה ונראה דרבינו קשיא ליה דמתניתין דקתני והסיר המוראה והנוצה ובמ"ע דלא כמאן דת"ק לא קחשוב במ"ע וכאבא יוסי נמי לא אתיא דקתני נוצה ממש ולאבא יוסי היינו קרקבן לכן ס"ל לרבינו דבהא לא פליגי כלל דלר"ע צריך להסיר הנוצה כיון דקפיד קרא שלא יקריב הבמ"ע מכש"כ הנוצה רק פליגי בבמ"ע דלת"ק רק נוצה ממש מסיר דלא חזו לאכילת הדיוט אבל במ"ע הא חזו ע"י הדחק ואבא יוסי ס"ל גם במ"ע צריך להסיר ולכן אין צריך קדורת סכין דיותר יכול להסיר הנוצה והבמ"ע הכל ביחד כשנוטל ביד משנוטל בסכין לכן פסק רבינו כאבא יוסי את"ד הספר ע"א הנ"ל:

כג

כיצד

מולקין קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף אם רצה להוליך ומביא מוליך ומביא וכו' ואם נעקרו הסימנים אינו חושש וכו'. הנה פסק דלא כבני ר"ח דסברי אף מחזיר אלא דמעורף דוקא והקשה בראש יוסף חולין כ' דלכאורה טעמא דרבינו כיון דבגמ' איתותב בני ר"ח ממשנה דכל שכשר בשחיטה פסול במליקה לאתויי דבני ר"ח דפסול ומשני סברי כמ"ד מוליך ומביא פסול במליקה וא"כ לרבינו דמוליך ומביא כשר ע"כ איתותב דבר"ח ומחזיר פסול והקשה ע"ז כיון דרבינו פסק נעקרו סימנים אין חושש ובשחיטה פ"ג פסק דיש עיקור סימנים בעוף א"כ איכא לאוקמי' כשר במליקה פסול בשחיטה לאתויי עיקר סימנים ורישא דכשר בשחיטה פסול במליקה איידי דסיפא כמו דמוקי תחילה לאתויי ציפורן דמחובר דכשר במליקה פסול בשחיטה ורישא איידי דסיפא והא דגמ' לא משני כן משום דר' ירמי' לשיטתו אין עיקור סימנין או כמ"ד א"ש לעוף מה"ת אף בשחיטה אבל לרבינו איכא לאוקמא כך א"כ לא איתותב בני ר"ח כלל ותי' דרבינו סובר דא"א לפרש דרישא אגב סיפא אלא איפכא סיפא אגב רישא וא"כ ל"ש לומר דאתי לאתויי עיקור דאכתי רישא דכשר בשחיטה פסול במליקה ל"ל והא דמוקי גמ' תחילה לאתויי שן מפרש כפירוש שני דרש"י למעוטי שן וציפורן הכונה בתלוש דכשר בשחיטה ופסול במליקה ורישא עיקר וסיפא איידי יעוש"ה:
ואולם באמת רש"י דחי זה דהא מליקה בעינן בעצמו של כהן ובכלי לא מקרי מקרי מליקה כלל ועוד למה נקט שן וציפורן ולא שאר תלוש ונראה ליישב דהנה בירי"ש סי' ו' חקר בציפורן העומד לגזוז ולתלוש אם שחיטתן כשירה או פסולה או חשוב כמחובר או כתלוש והעלה שם בציפורן דאדם דעומד לתלוש חשוב כתלוש כמו דקיימ"ל בח"מ סי' צ"ה ולפי"ז איפכא במליקה פסול דהו' תלוש וא"כ מיושב קו' רש"י דלא נקיט תלוש דבתלוש דעלמא אין בעצמו של כהן לכן נקט בשן וציפורן המחוברין באדם בכהן אלא דדינא כתלוש משום דאיירא בעומד לתלוש וא"ש דכשר בשחיטה ופסול במליקה והנה לכל הפירושים יקשה קו' התוס' משן דבלא"ה פסול דבעינן ימין ולדעתי י"ל דהנה פסול דשמאל דכשר בבמה אפי' עלה לא ירד עיין זבחים פ"ה ומנחות דף ו' אבל פסול דתלוש במליקה אם עלה ירד:
והנה בהא דפריך אבני ר"ח מהא דכשר במליקה פסול בשחיטה הקשה בראש יוסף אמאי לא מוקי דקאי אעיקר דפסול בשחיטה דנעקרו סימנים פסול בשחיטה ובמליקה כשר כדמסיק לקמן ונראה דהנה הטעם דנשמטו הסימנים טרפה משום דאין ראוי לשחיטה כמבואר בתוס' בשמעתין והיינו משום דבשחיטה מוליך ומביא בעינן ובמליקה קוצץ ויורד א"כ אף שנשמטו הסימנים אפשר למלוק לכן למסקנא דמסיק במליקה פסול מוליך ומביא שפיר מצינן לחלק גם עיקור פסול בשחיטה וכשר במליקה אבל לס"ד דמוליך ומביא כשר גם במליקה א"כ לבני ר"ח דסברי מחזיר סימנים אחורי עורף ע"כ דסברי דיש לדמותן מליקה לשחיטה בכל מה דאפשר א"כ ממילא אי עיקור פסול בשחיטה ע"כ פסול גם במליקה דא"א למלוק כיון דמוליך ומביא ומסתבר דדינו לגמרי כשחיטה וא"כ ניחא לר' ירמי' דסובר לעיל דמוליך ומביא פסול במליקה לא מצי לפרש דסובר כברייתא דפסול עיקור בשחיטה וה"ה במליקה כיון דבמליקה קוצץ ויורד לא מסתבר לפסול במליקה ורק הא דס"ד דלא תליא בראוי למוליך ומביא ע"ז פריך לי' מרמי ב"י דס"ל דאף בשחיטה כשר דאין עיקור לעוף וע"כ דס"ל כיון דמתכשר בסי' אחד לא בעינן ראוי לשחיטה בב' סימנים ובהא ניחא לי מה דהוקשה בסי' תורת משה אמאי לא מפרש דסובר ר"י כברייתא דשחט הושט ונשמטה הגרגרת דפלוג ארמי ב"י דסובר דפסול בשחיטה פסול נמי מליקה להנ"ל ניחא דלא מצי לתרץ דס"ל כברייתא דסובר נשמט הגרגרת פסולה דבעינן שיהא ראוי לשחיטה וזה א"ר לשחיטה יען דבשחיטה בעי' מוליך ומביא ע"כ שוב ל"ש לומר דיפסול במליקה דהא במליקה קוצץ ויורד ושפיר אפשר למלוק אף שנשחטו הסימנים וגם אפשר לומר דס"ד עיקור סימנים משום טריפה וברייתא דנשמטה הגרגרת דפליגי לא פליג דטרפה אלא דא"ר לשחיטה דא"י להוליך ולהביא א"כ שוב ע"כ כשר במליקה דקוצץ ויורד שפיר אף דנעקרו הסימנים ודו"ק:

אם

רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא. וע"כ לא הביא הך דבני ר"ח אף מחזיר סימנים כשר במליקה דבני ר"ח סברי מוליך ומביא פסול והקשה בראש יוסף הא יש אוקימתא כשר במליקה פסול בשחיטה ועיקור דבנעקרו סימנים סובר רמי בר יחזקאל כפי מה דקאמר רבין וכן פסק רבינו דבנעקרו סימנים כשר במליקה א"כ שפיר מצי לאותויי עיקור ומנ"ל לדחות הך דבני ר"ח מהלכה דגם הם מצי סברי מוליך ומביא כשר ומשנה לאתוי עיקור:
ונראה דהנה יש להקשות דבגמרא משמע דס"ד דבני ר"ח מצי סברי ג"כ מוליך ומביא כשר ויקשה א"כ למ"ד מחזיר דוקא לשיטת רש"י וגם מוליך ומביא כשר אדרבא הוא עיקר מצותה א"כ מ"ש מליקה משחיטה הא גם מליקה הוא ע"י חתיכת סימנים ומוליך ומביא ואין לומר דמשום דבזה בסכין וזה בעצמו של כהן במחובר הנה ניחא לרש"י דפירוש דבתלוש לא הו' מליקה כלל אבל לתוס' וראשונים דמפרשו דבתלוש ג"כ הו' מליקה אלא דמליקה פסולה הו' א"כ בעצמותו של מליקה אין חילוק בין שחיטה למליקה והנה ליישב נאמר דהרי בפ"ב אמרינן ושחט שלא יעשנה גיסטרא שלא יחתוך מפרקת ובמליקה הו' הבדלה מצוה א"כ כשמולק הסימנים ומצריך עוד שבירת מפרקת ורוב בשר וא"כ רשאי לעשות גיסטרא לפי"ז בחטאת דכתיב לא יבדיל היינו ג"כ כשמולק בסימנים לא יבדיל במפרקת [וכמ"ש מהרש"א אפירש"י] כמו בשחיטת בהמה א"כ עדיין הו' מליקה כמו שחיטה והנה אין מקום ליישב אלא דסובר באמת לפי האי ס"ד דעיקר חילוק בין מליקה לשחיטה משום דמחובר כשר במליקה בעצמו של כהן והוא חילוק בעצמותו של מליקה דל"ח מליקה כלל בתלוש ולפי"ז יש לומר מ"ד מחזיר דוקא אי סובר מוליך ומביא כשר טעמו משום דכל מה שיכולין להשוות מליקה לשחיטה יש לנו להשוותו לכן דוקא מחזיר וכן דוקא מוליך ומביא כשר ואין אלא שזה בעצמותו של כהן ובאמת אסור לשבור מפרקת ואין כאן טריפה וכל החילוק רק משום דבעינן בעצמותו של כהן ולפי"ז גם למ"ד אף מחזיר סובר ג"כ דיש לנו להשוותו לשחיטה כל מה שיכולין ולפי"ז להאי ס"ד גם בעיקור יש לפסול במליקה כיון דמוליך ומביא כשר והוא עיקר מצותו לכן עיקור פסול דאין יכול להוליך ולהביא וגם משום דיש להשוותו גם לענין זה לשחיטה והאי דאמרינן כשר במליקה רק אי אמרינן מוליך ומביא פסול או דמחזיר פסול אבל למ"ד מחזיר דוקא ומוליך ומביא עיקר מצותו דבעינן לדמותו ולהשוותו לשחיטה אז ע"כ גם עיקור פסול ואין לומר למ"ד אף מחזיר הא עכ"פ מולק מפרקת תחילה א"כ חזינן דהתירה התורה שבירת מפרקת א"כ גם עיקור יהא כשר יש לומר כיון דגמרא מסיק דשובר מפרקת בלא רוב בשר א"כ שבירת מפרקת לא הו' אלא טריפה א"כ עדיין הסימנים בר זביחה הן לטהרו מידי נבילה ע"כ שפיר שייך בו מליקה להתיר אבל עיקר סימנים דלא שייך בהו שחיטה כלל מנ"ל להתיר במליקה בשלמא אי מולק מפרקת עם רוב בשר תחילה ולא סבירא לי' הסברא דוכי מתה עומד ומולק שפיר יש לומר גם להתיר עיקור סימנים במליקה והיינו לר"ל ור"א דפליגי אזעירי וכמש"כ הרשב"א דהנך סברו דשובר מפרקת עם רוב הבשר ואח"כ מולק הסימנים לדידהו שפיר גם עיקור סימנים יש להתיר דשייך לומר דמליקה שייך אף דל"ש בסימנים שחיטה אבל אי אמרינן דלא התירה התורה אלא שבירת מפרקת דלא הו' אלא נבילה ל"ש הא כיון דנטרפה מה מהני מליקה בסימנים משום דכיון דבר שחיטה הוא וטהר מידי נבילה גם מליקה מהני בהו וכמש"כ הראשונים דכל שחיטה נטרפה בתחילת שחיטה ולא אמרינן דמתה עומד ושוחט אף דנקובת הושט נבילה משום דכיון דלא מטמא אמרינן דרך שחיטה בכך ה"נ בשבירת מפרקת קודם הסימנים אמרינן דרק מליקה בכך וא"כ אין להתיר עיקור שאין בר שחיטה מקודם ה"נ לא מהני בהן מליקה וא"כ ע"כ להאי ס"ד עיקור פסול גם במליקה ורק למסקנא דאחזיר אסור אז גם בשובר מפרקת בלא רוב בשר וכמו שפסק רבינו באמת מהני בהו מליקה דאין להשוותו לשחיטה כלל דהרי אדרבה התורה הקפידה שלא יהא דינו שוה לשחיטה דכאן שובר מפרקת תחילה דוקא אז יש להכשיר עיקור במליקה דלא בעינן כלל שיהא הסימנים שייך בהו שחיטה כיון דחזינן מחזיר פסול א"כ נתיישב היטב קו' הנ"ל דמאחר דסובר מוליך ומביא כשר ע"כ דלא כבני ר"ח דלדידהו אין מוליך ומביא כשר ג"כ עיקור דבעינן להשוותו לשחיטה ודו"ק היטב:
ובמה שכתבתי נתיישבה קו' הראש יוסף מ"פ לבני ר"ח הא מצי לפרש כשר במליקה נשברה מפרקת ובשחיטה פסול ולפמש"כ ניחא דרש"י פירוש מחזיר סימנים וחותך הסימנים לבד וביאר במרש"א דקאי אחטאת דאסור להבדיל לשבור מפרקת באמת במליקה ג"כ הדין כך דאסור לעשותו גיסטרא כשחתך הסימנים א"כ גם במליקה דחטאת פסול לבני ר"ח והנה לראב"ש דלא יבדיל אעולת עוף א"כ לס"ד דמחזיר סימנים אף בעולת עוף אסור לשבור מפרקת וא"כ ל"ש במליקה דו"ק:
והנה בל"מ הקשה אמאי לא כתב רבינו בחטאת ועולה דחותך אח"כ רוב בשר והנה מחטאת לא קשה כ"כ די"ל מדכתב וחותך סימן אחד בלא רוב בשר משמע דאח"כ חותך רוב בשר אבל בעולה קשה דלא הזכיר כלל רוב בשר והנה בראש יוסף תי' דכיון דצריך להבדיל הראש מגוף ע"כ שובר רוב בשר ג"כ ולדעתי זה אינו דאי משום מצות הבדלה די אם שוהה ואח"כ מפרידו מן הגוף אבל אי משום מצות מליקה פסול ועכ"פ בעי שיהא כונתו למצות מליקה כמו הך דלא לשוי' גיסטרא הקפידא ג"כ שלא יהא כונתו לשחוט בשוה עם הסימנים ולא ישהה כמש"כ הראב"י בריש השוחט ה"נ לא שייך קפידא למלוק רוב בשר דוקא אלא עם הסימנים בשוה ואי משום מצות הבדלה די לאחר זמן להפריד וכן פליגי בזה אמוראי בזבחים דף ס"ד אי שהי' פוסלת בעולת עוף אף דהתם פליגי בין סימן לסימן יש לומר דגם ברוב בשר אי שייך למליקה בעינן בודאי שלא יהא בו שהי' ואולם נראה ליישב דר"ל ור"א פליגי בהותזו ראשיהן אי הותזו ממש או כמליקת עולת עוף בסימנים וכ' תוס' היינו עם רוב בשר ופליגי אזעירי וברייתא וסוברין דלא הו' נבילה ומצות מליקה רוב בשר תחילה ואח"כ סימנים וכ"כ הרשב"א אבל ביש"ש מפרש דאיירא בלא רוב בשר והקשה בראש יוסף לאחר חתיכת ב' סימנים בודאי הוי מתה בשבירת המפרקת שקדמה א"כ יקשה וכי מתה עומד ומולק ואין לומר לקיים מצות הבדלה הא לשיטת רש"י לא שייך הבדלה אלא בסימנים והנה רבינו בפ"ב מה' אבות הטומאה כתב נשברה מפרקת ורוב בשר עמה הו' נבילה ואפ"ה כתב דהותזו ראשיהן דוקא מטמא ותי' בראש יוסף דהוא מפרש דר"ל ור"א לא פליגי אזעירי והותזו ראשיהם איירא בלא רוב בשר וכיש"ש וצ"ל אף דרא"י דחה לעיל דברי היש"ש היינו לפירש"י אבל לרבינו דסובר הבדלה שייך גם בבשר שפיר יש לומר דאיירא בלא רוב בשר ואי דיקשה וכי מתה עומד ומולק הא לרבינו שייך מצות הבדלה גם בבשר ולפ"ז מיושב קו' הלח"מ דרבינו לא כתב בעולה רוב בשר משום דבאמת לשיטתו ע"כ בעולה ליכא מצות מליקה דרוב בשר דמתה עומד ומולק וליכא בי' אלא משום מצות הבדלה וזה אין צריך להביאו שהרי כתב דצריך להפריד הראש מן הגוף ודו"ק:
והנה לפי"ז יש לומר הא דהשמיט רבינו גם בחטאת רוב בשר משום דכיון דבעולה רוב בשר רק משום הבדלה א"כ אף בחטאת אף דכתיב לא יבדיל אין למלוק רוב בשר והא דאמרינן דמולק רוב בשר נראה דתלי' זה בפלוגתא לת"ק דבעינן הפרדת הראש מן הגוף א"כ גם רוב בשר משום הבדלה א"כ לא יבדיל בחטאת קאי גם שלא יבדיל רוב בשר והא דחטאת בחד סי' סגי ובעולת עוף ב' סימנים לא משום מצות הבדלה אלא משום דזהו ממצות מליקה וכדאמרינן בזבחים דאפי' שהי' פוסלת א"כ הו' משום שהי' לבד אלא דשייך בו מצות מליקה בעצמו ורק בחטאת עוף דכתיב לא יבדיל גלי קרא דכל מה דכשר בדיעבד בשחיטה צריך למלוק בחטאת עוף [ואף דבשחיטה ברוב סי' כבר כתב בשמ"ק בזבחים דבמיעוט סי' לא שייך קפידא שלא יבדיל] [ועוד יש לומר כיון דבעוף מה"ת לכתחלה ב' סימנים היינו ברוב ב' סימנים אבל כאן דעכ"ח סגי בסימן אחד משום הבדלה צריך כל הסימן לכתחלה דברוב סימן אחד לא סגי להוציאו מחיותו ע"כ מצותו בכל הסימן] אבל בעולת עוף דכתיב כמשפט חטאת בהמה בעי ב' סימנים וכשיטת רבינו גם בחולין בעוף בעינן רוב ב' סימנים לכתחלה מה"ת וכיון דרוב ב' סימנים לכתחלה מצות מליקה בו ע"כ צריך לחתוך כל ב' סימנים ולא סגי ברוב כמו בשחיטה משום כיון דשחיטה קפיד קרא שלא יעשנה גיסטרא לחתוך מפרקת ע"כ גם בהא שאני מליקה משחטה כיון דגלי קרא דצריך הקטרת ראש לעצמו וקפדה תורה שיעשנה גיסטרא א"כ שוב מסתמא צריך לחתוך ב' סימנים ולא סגי ברוב לא משום מצות הבדלה אלא דזהו משום מצות מליקה בכל ב' סימנים כמו בחטאת עוף בכל הסי' אחד ובזה ניחא גם קו' הראש יוסף דכיון דלא כתב רבינו דצריך רוב בשר משום דזהו משום מצות הבדלה למה כתב בעולה צריך ב' סימנים הא גם זה רק משום מצות הבדלה ולפמש"כ ניחא:
ואמנם לר"ש [וכמוש"כ הלח"מ דהא דקאמר לעיל עולת עוף לרבנן היינו ר"ש ורע"ק] דסובר דאין צריך רק ב' סימנים א"כ סובר סי' ב' רק משום מצות הבדלה א"כ ע"כ לא יבדיל דעוף קאי אסי' ב' כיון דבדיעבד סגי בסי' אחד מה"ת א"כ מה דיותר מסי' אחד הוא בכלל הבדלה כיון דרוב בשר גם בעולת עוף לא צריך לא שייך לומר לא יבדיל קאי ארוב בשר אלא אמרינן אדרבא רוב בשר בעינן בחטאת עוף ולא יבדיל קאי רק אסימנים ואדרבא אולי יותר יש קפידא ברוב בשר דלא יעשנה גיסטרא כמו בחולין וגם כיון דמתה ב"ב סימנים אטו מתה עומד ומבדיל ויותר מסתבר לומר דקאי כמשפט לענין זה שיהא בב' סימנים כיון שזהו לכתחלה בחולין בב' סימנים והא דכאן בעי כל ב' סימנים הוא משום מצות הבדלה ויותר מסתבר מלומר דהבדלה יהא ברוב בשר כיון דבבהמה יש קפידא שלא יחתוך מפרקת ע"כ מצות הבדלה רק שיהא ב' הסימנים כולם וא"כ בחטאת עוף דכתיב לא יבדיל ע"כ קאי אסימן ב' וא"כ ע"כ צריך רוב בשר דבסי' אחד לא הו' כמתה בלא רוב בשר כיון דבחולין בעינן ב' סימנים לכתחלה וכאן אי אפשר מדכתיב לא יבדיל אבל ברוב בשר אחר סימן אחד ל"ש מתה עומד ומולק דבלא רוב בשר ל"ח כמתה וכמוש"כ מרש"א ברש"י דף כ' אבל בעוף דבעינן ב' סימנים ל"ש רוב בשר אחר ב' סימנים דא"כ היינו עשאו גיסטרא דאסור גם בחולין וב' סימנים ע"כ בעי מכמשפט אבל בעוף דל"ב מלא יבדיל שוב צריך רוב בשר דומלק ממול עורף עם בשר משמע אבל לרבנן ע"כ בלא רוב בשר דגם ע"ז קאי לא יבדיל כיון דבעולת עוף בעי רוב בשר משום הבדלה ולא קפיד שלא יעשנה גיסטרא ע"כ דלא יבדיל קאי גם דלא ליבעי רוב בשר וע"כ לפרש ממול עורף בלא רוב בשר רק שבירת מפרקת לחודי' ודו"ק:
והנה ראב"ש סובר ברוב שנים נראה דהוא סובר דלכתחלה סגי בעוף בחולין בסי' אחד וכאן דממול עורף משמע עם בשר א"כ אי אפשר להבדיל גם ב' סימנים כולן דא"כ הו' גיסטרא [ואף לשיטת התוס' דלית להו דגיסטרא אסור לעשות ניחא דעכ"פ חזינן דקפיד ראב"ש שיהא אחוז בגוף ומזה א"כ יש לומר יותר מרוב ב' ס' אסור אבל עד רוב ב' סימנים אם רצה מבדיל בחטאת כיון דבעולה מיקרי עדיין אחוז בגוף אף שחתך רוב ב' סימנים ע"כ גם בחטאת ל"ה אלא רשות] ותורה קפיד בחולין שלא יעשנה גיסטרא לכן גם בקדשים לא יעשנה גיסטרא ורק משום מצות הבדלה בעי רוב מסי' השני אבל אסור להבדיל במיעוט סימנים ג"כ דא"כ היינו גיסטרא אבל בחטאת עוף דכתיב לא יבדיל לכן בסי' אחד דברוב סי' השני מיקרי הבדלה כיון דבחולין בסי' אחד וכבר קפרא חולין דף כ"ח דבעוף לכתחלה בסי' אחד ע"כ יותר מסי' אחד הו' הבדלה אבל במיעוט סי' קמא לא חשוב הבדלה כסברת תוס' דבמיעוט סי' לא שייך הבדלה רק דב' סימנים בעולה חשוב הבדלה גם במקצת סימן ואסור להבדיל משום דהו' גיסטרא ובזה יש ליישב קו' התוס' בפ' עור והרוטב מוכח דלא יבדיל אסור להבדיל בכל ב' סימנים לראב"ש ובזבחים איתא שמעתי שמבדילין בחטאת העוף דלא יבדיל אין צריך להבדיל [וכן קו' הראשונה דכאן קאמר מה חטאת עוף בסי' אחד משמע דאיסור יש ובזבחים אמרינן רשות להנ"ל ניחא דבודאי משמעותי' לא יבדיל לאו כמו כל אזהרת אי ליכא הכרח לזה לומר דלא הו' אלא רשות וא"כ לס"ד בסימן אחד מה שהוא יותר מהמצוה הו' הבדלה אף בעולת עוף הו' הבדלה ואז באמת הו' לא יבדיל לאו אבל אחר דכתיב והקריבו לומר דבעולה אין מיזהר אלא ביותר מרוב ב' סימנים דרק אז הו' הבדלת ראש מגוף לגמרי אבל ברוב ב' לא הוי הבדלת ראש מגוף אז אמרינן דהך דלא יבדיל דכתיב בחטאת דקאי גם אסימן שני זהו רק רשות אבל אם ירצה מבדיל כיון דלא מיקרי הבדלת ראש מגוף לגמרי עד שיהא יותר מרוב ב' סימנים כיון קרא בעולה ודו"ק]:
ולהנ"ל ניחא דבעולת עוף ע"כ אסור להבדיל משום דעשאו גיסטרא אבל בחטאת עוף בסי' אחד שלם ולא יבדיל שלא יעשנה מליקה ברוב ב' סימנים אז לא יבדיל רשות דאין צריך להבדיל אבל אה"נ בחטאת עוף איסור יש להבדיל בכל ב' סימנים וזה נכון:
אלא דלפמש"כ לעיל לפי דברי הש"ס דר"ל ור"א איירא בלא רוב סימנים יקשה מברייתא דמסייע לזעירי דבאמת אין צריך רוב בשר וכי מתה עומד ומולק א"כ נסתר זהו הטעם דלא לשוי' גיסטרא וצריך לומר הטעם משום וכי מתה עומד ומולק דסובר ברוב ב' סימנים אף בלא בשר כבר מתה הוא ולא שייך מצות הבדלה ובאמת האי לא יבדיל לאו לאיסורא אלא דא"צ להבדיל וכר"י בזבחים ס"ד ולפי"ז הא בהא תליא אי אמרינן דלא פליגי אזעירי ואיירא בלא רוב בשר וע"כ סובר ראב"ש א"צ להבדיל אבל אי נאמר דפליגי אזעירי וסובר דלא הו' מתה ברוב בשר א"כ שפיר האי לא יבדיל אין רשאי להבדיל כל הב' סימנים דא"כ הו' גיסטרא ולפי"ז מיושב קו' שהבאתי לעיל והיינו כמו דבחולין אין רשאי לעשות גיסטרא גם בעולת עוף אין רשאי לעשות גיסטרא ונשמע מראב"ש לר"ש ולשיטת רש"י גם לת"ק כן דכמו לראב"ש אין רשאי להבדיל משום גיסטרא כן למ"ד אף מחזיר אין רשאי להבדיל כל המפרקת עם רוב בשר משום גיסטרא א"כ דינו לגמרי לחולין ולא מצי לומר כשר במליקה פסול בשחיטה כגון שחתך מפרקת דזה גם בחולין הדין כן ודו"ק:

כיצד

מולקין חטאת עוף וכו'. הנה תוס' הקשו לרש"י דמפרש עיקור משום טריפה איך ס"ד לחלק בין מליקה לשחיטה דיהי' כשר במליקה מ"ש משאר טריפות וכן קשה לרבנן בר קוסי מ"ש מליקה דעיקור כשר ושחיטה דהו' טריפה וכן הקשו עוד מאי תליא זה אי יש שחיטה לעוף מה"ת כיון דטריפה הו' ואומר ליישב דבודאי אי אין שחיטה לעוף מה"ת גם רש"י מודה דל"ה טריפה אלא דלא מהני שחיטה דהנה לעיל דף ח' כתב תוס' דהל"מ בא אף דלא נעקר אלא סימן אחד לא מהני שחיטה בסי' השני והנה הא תינח בבהמה דבעינן ב' סימנים אבל בעוף דלא הו' אלא סי' אחד למה לא יהא מהני שחיטה כיון דל"ה טריפה ואין חיות יוצא למה לא יהא מהני שחיטה הא בעוף לכתחלה סגי בסי' אחד לשיטת רש"י ר"פ השוחט ולהלן כ"א דעוף הכשירו לכתחלה בסי' אחד ומוכח שפיר דטריפה הו' ויוצא חיותא בסי' אחד על כן לא מהני שחיטה בסי' ב' אבל אי אין שחיטה לעוף מה"ת לא מוכח באמת דטריפה הו' אלא דלא מהני שחיטה כיון דבעינן ב' סימנים ורש"י לא כתב כן אלא למ"ד יש שחיטה לעוף מה"ת שפיר מוכח דטרפה הו' ולפי"ז ניחא גם שאר הקו' דזה שכ' רש"י דטריפה הו' הוא באמת למאי דס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת וגם במליקה פסול [אף דמליקה בסי' א' בחטאת עוף דבעולת עוף בעינן ב' סימנים רק להבדלה לשיטת רש"י דף כ"א] שפיר מוכח דטריפה הו' אבל למאי דס"ל לרבנן בר קוסי דבמליקה כשר ע"כ טעמא בעי למה יהא כשר במליקה הא לעיל אמרו דכל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר למליקה דבעינן צוואר כשר לשחיטה וא"כ מ"ט דרבנן בר קוסי ע"כ לדידי' לומר דהוא סובר גם בעוף מה"ת בשחיטה לכתחלה בב' סימנים וכשיטת רבינו וע"כ דיליף מהיקש דחי' וכמר בר רב אשי לקמן פ"ד וכמוש"כ בחס"ו בחי' דזהו שיטת רבינו וע"כ לדידי' שפיר יש לחלק בין מליקה לשחיטה ואמרינן דבאמת טריפה ל"ה אלא דעיקור פסול משום דלכתחלה בעינן ב' סימנים א"כ כיון שנשמט סי' אחד א"ר לשחיטה ובעינן עכ"פ שיהא ראוי לשחיטה אבל טריפה ל"ה ע"כ כשר במליקה דכיון דבמליקה רק סי' אחד לכתחלה וכמוש"כ היריעות שלמה דלכן סי' אחד לכתחילה במליקה יען דסובר מפרקת ורוב בשר יוצא חיות בסי' אחד וכיון שכן עיקור כשר דמה הו' דסי' אחד נשמט אכתי ראוי למליקה בסי' השני ולכן מודה רש"י דלרבנן שפיר יש לומר דכשר ולא הו' טריפה ורק למ"ד פסול במליקה ג"כ ואף דסגי בסי' א' בין בשחיטה בין במליקה א"כ אי ס"ד דאין טריפה בעיקור למה בא הללמ"ס דלא מהני עיקור אעכ"ח משום דטריפה הו' לכן לא מהני עיקור ודו"ק.
ולפי"ז י"ל כך דלמסקנא דיש שחיטה לעוף וסובר רש"י בסי' אחד לכתחלה אז סובר רש"י דהו' טריפה אבל אי אין שחיטה או למ"ד דאין נוהג במליקה אז רש"י מודה דעיקור רק שחיטה לא מהני אבל טריפה לא הו' אבל יש לומר דרש"י ג"כ מודה דלא מהני שחיטה והו' נבילה אלא דרש"י סובר דכיון דבא הללמ"ס דלא מהני שחיטה בעיקור אפי' בעוף דסגי בסי' אחד ע"כ הא"ט משום דנטרפה בס"א אחד ויצא חיותא ולכן לא מהני שחיטה בסי' השני אבל הא מודה רש"י דלא מהני גם שחיטה אלא דמזה גופי' דלא מהני שחיטה מוכח דטריפה הו' ואין לומר כיון דטריפה הו' למאי נפ"מ בא הללמ"ס דלא מהני שחיטה דיש לומר כדי שלא יטהר מידי נבילה לאחר שחיטה וע"ד שכ' במגיני שלמה דרש"י מודה דגם אין מטהר אך בראש יוסף הקשה עליו טובא אבל לפי דרכי נכון כיון דרק מזה גופי' מוכח דהו' טריפה דזה רק למ"ד דיש שחיטה לעוף ונוהג במליקה אבל בשמעתין בודאי הו' סובר דלא הו' אלא נבילה לא טריפה כיון דסובר לחלק בין מליקה לשחיטה וכאמור ונכון מאוד.
והנה לפי"ז יש ליישב גם שיטת רבינו דהשמיט דבני ר"ח והקשו הא פסק דיש עיקור בשחיטה ולא במליקה א"כ מצי לאוקים משנה למיעוטי עיקור ולמה דחה הך דבני ר"ח להנ"ל יש לומר דזה רק לפי הלכה דמחזיר פסול שפיר יש לומר עיקור כשר במליקה רק בשחיטה פסול משום דבשחיטה בעינן מה"ת ב' סימנים לשיטת רבינו ע"כ עיקור פסול דבעינן ראוי לשחיטה עכ"פ ובמליקה כשר דגם לשיטת רבינו בחטאת עוף סגי בסי' אחד לכתחלה דמש"כ בפ"ז בחטאת ב' סימנים או רוב אחד מהני ע"כ כונתו סי' אחד או רוב סי' אחד דכיון דשיבר מפרקת ע"כ סגי לכתחלה בסי' אחד [כדמוכח מכ"מ ולח"מ שרק נתקשו ברבינו יען שכ' דאין מבדיל ראש מן הגוף שנראה שמפרש דהך לא יבדיל קאי שלא יבדיל ראש מן הגוף אבל לא השיגו כלל מזה דאיך כ' מבדיל ב' סימנים דבגמרא ובמשנה דזבחים איתא דמצותו רק למלוק בסי' אחד ע"כ דגם לרבינו מצותו בסי' אחד אלא דסובר דאם הבדיל סי' ב' לא מיפסל אלא במבדיל הראש מן הגוף הוא דפסול בחטאת וכן בעולה אף שכתב רבינו דמולק ב' סימנים יש לומר היינו משום מצות הבדלה דהרי רבינו כתב דמולק כל ב' סימנים והו' משום מצות מליקה בודאי סגי ברוב ב' סימנים ע"כ רק משום הבדלה א"כ כן יש לומר גם לענין השני דלא הו' אלא משום הבדלה ועיי' ראש יוסף דף כ' ולקמן ר"פ השוחט] ע"כ עיקור שפיר כשר במליקה אבל לבני ר"ח דמחזיר דוקא או אף מחזיר א"כ כיון דמחזיר סימנים ע"כ לרבינו דבעי בשחיטה ב' סימנים גם במליקה יהא בעי ב' סימנים וכיון דצריך ב' סימנים בודאי עיקור פסול א"כ מצי לתרץ כשר במליקה פסול בשחיטה דהא גם במליקה כשמחזיר ומולק ב' סימנים בלא מפרקת ע"כ עיקור פסול כיון דבעי ב' סימנים.
והנה יש לפרש עוד באופן אחר פלוגתא דראב"ש ות"ק דראב"ש סובר אין רשאי להבדיל יותר מרוב ב' סימנים לכאו' טעמא לפמש"כ תוס' דטעמא דת"ק דסובר דבחטאת לא שייך איסור במיעוט ס' אחד ואומר דהנה עמדתי על המחקר בהא דקייל"ן בשחיטה רובא של אחד כמוהו אם אמרינן ג"כ רובו של אחד כמוהו דהיינו ככולו דעיקר כונת התורה הו' על סימנים שלימים אבל רוב ג"כ ככולו או דלא ניתן המצוה יותר כלל מרוב סימנים והנה שיטת רבנו דלכתחלה בעינן סימנים שלימים רק רובו ככולו ומבואר הדבר כן בראש יוסף ר"פ השוחט דמה"ת בעינן ב' סימנים שלימים אפי' בעוף והנה לדידי' ע"כ רובו ככולו היינו מטעם דהו' ככולו ממש דהיינו דעיקר המצוה שיהא סימנים ככולו נשחטין רק רוב ככולו אמנם לשיטת רש"י ותוס' ר"פ השוחט דרוב מה"ת סגי דרק מדרבנן גזרו שיהא סימנים כולן לכתחלה א"כ משמע לרש"י רובו ככולו אין משום כולו אלא דכך עיקור השיעור דל"ב שיהא יותר מרוב כלל דהלכה בא רוב עיקר מצות ע"ד דאמרינן בדף כ"ח הללמ"ס [לכן מעמ"ח כרוב] בא לא תשייר רובו ה"נ לדידן דבעינן רוב היינו דבא הלכה לא תשייר כל כך שיהא מגרע הרוב שלא יהא הרוב נשחט.
והנה לכאו' יש להכריח כך דהא דרובו ככולו כך עיקר מצותו דהנה בחס"ו או"ח חקר ברוב כזית נימא רובו ככולו ותי' זהו ביש כאן שיעור שלם אלא שאין ראוי' אז שייך ככולו אבל בחסר מיעוט לא שייך כולו דבעינן רוב מתוך כולו והקשה בחתנ"ס ומקנה משחיטה דאמרינן רובו ככולו ואם מיעוט סימנים קיים כשר ואין המיעוט נשחט בפסול אז השחיטה פסול ולא מהני רוב כשר אולם להנ"ל דלהלכה לא בא רובו ככולו אלא דסגי ברוב מעיקרא דדינא ניחא וכן ראיתי בחת"ס והעלה מסברא דל"ב רובו מתוך כולו בשחיטה כיון דבא להוציא מידי אמה"ח משם איסור שהי' בו מתחילה אז לא בעי רובו מתוך כולו אלא כשבא לחדש שם חדש בעינן רובו מתוך כולו אלא דלדעתי יש להכריח אדרבא מכח קושיתם מוכח דבעינן כולו אלא דרובו ככולו ג"כ מהני מדסברו דאם המיעוט בתרא נפסל אז ל"מ הרוב ואי ס"ד דל"ב כלל כולו למה יהא המיעוט בתרא פוסל אלא מוכח דבאמת בעינן כל הסימנים אלא דרוב מהני משום דהו' ככולו לכן אם המיעוט נפסל לא מהני רובו בכשרות וכמו שאבאר דהנה סברת הח"סו דבעינן רובו מתוך כולו נשמע מסנהדרין דבעינן רובו מתוך כולו לפי"ז אני אומר כמו דקייל"ן בסנהדרין אחד אומר איני יודע הב"ד פסול דבעינן דוקא שיאמר היפוך הרוב דהיינו שיהא מתנגד לרוב ואז המיעוט צריך להודות להרוב כן נמי במיעוט סימנים קיים מתנגד להרוב ושייך רובו מתוך כולו דהרי יכול לשחוט גם אותו המיעוט שיהא נשחט כהרוב ושייך לומר רובו ככולו לכן אמרינן רובו ככולו אבל אם המיעוט נפסל דאי אפשר להיות שיהא המיעוט כרוב אז לא שייך רובו מתוך כולו לכן לא מהני הרוב ולא אמרינן רובו ככולו א"כ שפיר יש לומר דמעיקרא דדינא בעינן כולו ובמקנה ראיתי סברא אחרת שכתב דהיכי דאנו דנין על הסימנים שאם אנו אומרים דבעינן כולו אין משום דתורה אמרה שזה כולו אלא דכך הוא באמת כולו ע"כ שייך בי' רובו בכולו אפי' אין מתוך כולו אבל היכי דכולו רק שתורה אמרה שזה כולו אז לא שייך רובו כלל אפי' רובו מתוך כולו כיון שתורה נתנה שיעור זה לא שייך שיהא סגי הרוב עיי"ש ולפי דברינו ג"כ יש לומר בשחיטה השיעור מעיקרא היא בכל הסימנים אלא דמהני הרוב מטעם דהו' ככולו ולפי"ז אני אומר ליישב קו' התוס' שהקשו בדף כ' אמאי דפירש"י דביותר מסי' אחד הו' הבדלה יען דאין בו מצות שחיטה לכתחלה הא בדף כ"ח אמרינן דלכתחלה בעינן ב' סימנים דאחד בעוף רק דיעבד הנה קו' התו"ס לכאו' תמוה הא זהו דרבנן אבל מה"ת סגי בחד סי' לכתחלה וצריך לומר דקו' תוס' א"כ במיעוט סי' ג"כ שייך הבדלה דאין בו מצות שחיטה מה"ת דסגי ברוב אחד כדאמרינן בדף כ"ח דקאי ארובו של אחד כמוהו וכ"כ הראש יוסף בריש פ' השוחט בכונת קו' התוס' להנ"ל אני אומר דנהי דלכתחלה סגי ברוב סי' אחד בעוף אבל לא דזהו עיקר מצותו אלא דעיקר מצותו לדינו בסי' אחד אלא דרוב מהני אפי' לכתחלה משום דרובו של אחד כמוהו דהא דרובו של אחד כמוהו אין הכונה דזהו עיקר הדין ברוב מה"ת אלא דזהו עיקר הדין דרובו של אחד מהני כמוהו כמו כל הסי' [ובהא ניחא הא דכ' תוס' כאשר צויתיך רובו של אחד כמוהו דלכאו' הא רק מדרבנן בעינן כולו א"כ מאי שייך כמוהו אבל להנ"ל ניחא דבאמת עיקר דינו בכל הסי' אלא דמהני מטעם רובו ככולו] וא"כ לפי"ז שייך מצות מליקה בכל הסי' אבל בסי' השני דמה"ת ליכא בי' מצות שחיטה שפיר הו' הבדלה ופסול בחטאת העוף דו"ק.
ולפי"ז יפורש דבזה פליגי רבנן וראב"ש דראב"ש סובר דהא דבעוף בעינן לכתחלה ב' סימנים כשיטת רבינו היינו דלכתחלה זהו עיקר מצותו ברוב ב' סימנים ולא מטעם דהו' ככולו דהיינו דלא מעיקר הדין בעינן כל הסימנים אלא דעיקר מצותו ברוב ב' סימנים א"כ סובר מה שמבדיל בעולת עוף יותר מבשחיטה הו' הבדלה ושייך שפיר דבמיעוט סימנים ג"כ שייך איסור הבדלה אבל בחטאת עוף דאין מולק אלא סי' אחד סובר ראב"ש דבדיעבד הא דסגי בשחיטה בסי' אחד היינו כל הסי' ואף דבדיעבד גם ברובו כשר היינו משום דהו' ככולו ע"כ המצוה למלוק כל הסי' ואין בו משום איסור הבדלה אבל הת"ק סובר דמצוה לכתחלה בב' סימנים כשיטת רבינו א"כ כיון דמצוה בב' סימנים לכתחלה ובחטאת עוף בסי' אחד משום דקאי אדיעבד דסגי בסי' אחד ונהי דגם רוב סגי היינו ג"כ משום דהו' ככולו ע"כ לא שייך לא יבדיל במיעוט סי' ראשון ובזה ניחא רבינו לשיטתו דבעי ב' סי' כולן לכתחלה משום דפסק כת"ק ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.