מעשה רקח/שבועות/יב

מעשה רקח ‏ שבועות יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יב מהלכות שבועות

א

ומביא קרבן וכו'. אשבועת הפקדון קאי דאילו שבועת העדות א"א ללקות שהרי התראה על הספק היא כמ"ש רש"י דף ל"ח א"נ דמצו למימר שכחנו כמ"ש התוס' ז"ל שם ומ"ש על השם הגדול שחילל וכו' עיין להרב לח"מ ז"ל:

ב

יש בו חילול וכו'. היינו מ"ש בגמרא הטעם דחמיר משום שנאמר בו כי לא ינקה. וכלפי מ"ש רבינו לעיל פי"א הל' א' שהשבועה בשמו הגדול מדרכי העבודה הוא והדור וקדוש גדול הוא כתב כאן שהנשבע לשקר דין חלול ה' שיש בו ובזה יתורצו כמה דקדוקים ודו"ק:

ג

מי שנשבע וכו' אע"פ שאין כוונתו אלא למי שבראם וכו'. בגמרא דף ל"ה אמרו שם כיון דליכא מידי אחרינא דאקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא רחום קאמר הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר ע"כ. משמע דאם אמר בפי' במי שהשמים והארץ שלו ה"ז שבועה ודאי דהו"ל כמי שהוא רחום וקרא דאבנר יוכיח ששלח לדוד למי ארץ דהיינו שבועה למי שלו הארץ וכן נראית דעת רבינו שכתב אע"פ שאין כוונתו וכו' הא אמרו בפירוש מועיל וכן נראה מדברי מרן ז"ל שכתב ומשמע לרבינו שאפילו אמר שנתכוון למי שהשמים והארץ שלו כיון דאינו במשמע דבריו אינו כלום ע"כ דמשמע דאם אמרו להדיא ה"ז שבועה כמשמעות הש"ס:

ד

בד"א וכו' נטלה בידו וכו'. מדחילק רבינו בתורה בין נשבע במה שכתוב בה לנשבע בה סתם משמע דבשאר כתבי הקודש אפילו נשבע במה שכתוב בהם לא הויא שבועה אף אם יש בהם אזכרות אין דעתו עליהם דהא דוקא בנשבע בתורה הוא שאם נשבע במה שכתוב בה דעתו על האזכרות שזהו הוא החילוק שחילק בין שאר כתבי הקודש לתורה ומפורש יוצא מדברי רבינו דנטלה בידו הוי נשבע במה שכתוב בה מעתה כי היכי דבמה שכתוב בה לא הויא שבועה בשאר כתבי הקודש ה"ה והוא הטעם דאף אם נטלם בידו לא הויא שבועה ואתי נמי שפיר דלא חילק רבינו שום חילוק בשאר כתבי הקודש אלא בתורה והוא מבואר הרבה אלא שראיתי להרב ב"י יו"ד סי' רל"ז שנסתפק בדברי רבינו בשאר כתבי הקדש בנטלן בידו והכריח דאם איתא היכי מפליג בין נשבע בכתבי הקדש לנשבע בתורה הא בנטל בידו אפילו בכתבי הקדש הויא שבועה וכו' וכ"ש אם נשבע במ"ש בה וכו' ע"כ. ועדיפא מינה הוה מצי להכריח כנ"ל דרבינו השוה במ"ש בה לנטלן בידו שזה בתורה עצמה אבל בשאר כתבי הקדש לא שזהו משמעות הבד"א וק"ל:

ו

עבד שנשבע וכו'. פשטן של דברי רבינו מוכחי אנפשייהו דבכל מיני שבועה קאמר דהרי סתם וכתב והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע וכו' ובפי' המשנה בפרק בתרא דנזיר כתב ג"כ וז"ל ואמר הבורא יתברך בענין השבועות והנדרים כולם לאסור אסר על נפשו ואמרו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו וכו' והעיקר אצלינו בעבדים לנזירות כופהו לנדרים אינו יכול לכפותו לשבועה אינו צריך לכפותו לפי שלא ישבע אלא על מה שיש לו רשות והוא אין לו רשות בעצמו ואמנם הנדרים המחוייבים לו כגון וכו' שאין מהם ענוי נפש שלא יגיע לעבד נזק לעצמו ולא יתבטל רצון רבו וכו' ע"כ. הרי דבנזירות כתב כופהו ובנדרים אם יש בהם ענוי נפש א"צ לכפותו כיון דאין נפשו קנויה לו ואם אין בהם ענוי נפש שאין נזק לא לו ולא לרבו חייב הוא לקיימם ואין ביד רבו לכופו ובשבועות לא חילק דבכל מין שבועה א"צ לכופו מפני שאינו חל כלל מקרא דלאסור אסר ומסכים למ"ש רבינו בפ"ב דהלכות נזירות הל' י"ז ע"ש.

אכן דברי הגמרא קשים להולמם לפי פסק זה דהתם דף ס"ב ת"ר למה רבו כופו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכין מ"ש גבי נזיר דאמר רחמנא לאסור אסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו אי הכי אפילו גבי נדרים נמי א"ר ששת הב"ע כגון שהיה אשכול של ענבים מונח לפניו גבי נדרים דכי מתסר בהאי לא מתסר באחרינא לא מצי כפי ליה גבי נזירות דכי מתסר בהאי אתסר בכולהו מצי כפי ליה ופריך עליה וכו' ומסיק אלא אמר אביי למה רבו צריך לכפותו לנזירות וא"צ לכפותו לנדרים וא"צ לכפותו לשבועה מ"ט דאמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו ע"כ. ופירש"י אלא אמר אביי הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות וכו' לפי שאמרה תורה ואמרת אליהם לרבות את העבדים אבל לענין נדרים וערכים אינו צריך להפר וערך אין לו שאין גופו קנוי לו וכן בנדרים נמי אפילו בלא כפיה מותר לשתות ביין וכו' דאמר קרא להרע או להיטיב וכו' ה"נ כיון דקא מכחיש כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילה עליה שבועה ע"כ. נמצא דמעיקרא הוה בעי תלמודא לאוכוחי מקרא דלאסור דאתי לענין נזיר דהוי ענוי נפש ופריך ליה דגבי נדרים נמי נימא הכי ור"ש נמי מודה דבהכי מיירי קרא אלא דמוקים ליה באופן דגבי נדרים לא הוי ענוי נפש וגבי נזיר הוי ענוי נפש ואביי יליף לה מלהרע או להיטיב וקרא דלאסור אסר לדידיה אתי לענין נזיר באם אינו ענין לנדרים דהא גבי נדרים א"צ למחות וכמ"ש התוס' ז"ל וכיון שכן לכו"ע הני קראי כולהו לא איירו אלא בענוי נפש דוקא ואיך כתב רבינו דמקרא דלאסור אסר ילפינן לכל מין שבועה זה נראה הפך לשיטת תלמודא להדיא.

ותמהתי על מרן ז"ל שציין דינו של רבינו מהא דפרקא בתרא דנזיר כאילו הוא דבר פשוט וכלפי ליא הוא הן אמת דלעיל בראש הפרק אמרו ואמרת אליהם לרבות את העבדים ופריך למ"ל קרא הא אמרת כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה אמר רבא שאני הכא דאמר קרא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו אימא גבי נזיר נמי לא קמ"ל ע"כ. נמצא דאצטריך קרא ואמרת אליהם לרבות העבדים לנזירות דאל"כ הייתי פוטרם מכח קרא דלאסור אסר ואילו בסוגיין משמע דפיטורא דנזירות העבד נפק"ל מקרא דלאסור איסר ונראה הפך סוגיא דהתם ולזה י"ל דהתם קאי לעיקר הדין שהנזירות חל על העבדים מקרא דואמרת אליהם והכא לא קאי אלא לכפיית האדון דאף דאיכא רבוייא דואמרת אליהם מ"מ הרשות ביד רבו לכופו וזה לא נפקא ליה אלא מקרא דלאסור איסר איך שיהיה סוגיין דהכא ודהתם הוייא תיובתיה דרבינו דמנ"ל דשבועות הרי הן כלא היו גבי עבד מקרא דלאסור אסר כיון דבגמרא משמע דהך קרא אתא לאורויי לן בין בנדר בין בשבועה בין בנזירות בהשואה אחת ולא נחית קרא אלא לדבר שיש בו ענוי נפש כדקאמר רב ששת. ורבינו בשבועות כתב הדין בכולל ובנדרים חילק כמ"ש פ"ב דהל' נדרים כנ"ל ואי כדברי אביי דהוייא מסקנא דמילתא הא איהו נמי אענוי נפש קאי ונפק"ל מקרא דלהרע או להיטיב ואף לענין שבועות כמבואר. שוב ראיתי להרע"ב ז"ל שהעתיק כדברי רבינו שבפירוש המשנה והתוס' יו"ט ז"ל כתב עליו דגירסא אחרת היה לו בגמ' עיי"ש וגם נתן טעם לחילוק נדרים מבשבועות דבשבועות מתסר נפשיה אחפצא ונדרים מתסר חפצא אנפשיה והוא חילוק נכון ואמיתי אלא שאני תמיה עליו למה לא זכר שגם הוא מפרש כן:

ז

קטנים שנשבעו וכו'. ראוין הדברים למי שאמרן ועיקר דין הקטנים מפ' יוצא דופן דף מ"ה ופסקו ז"ל בהלכות נדרים עיין עליו וכאן כתב דרך מוסר בטוב טעם ודעת:

ט

ואם לא נידהו הוא בעצמו יהא בנדוי. עיקר הדין בנדרים דף ז' וכתב הר"ן ז"ל לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נדוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק ע"כ. והביאו מרן ז"ל בסתם משמע שהבין כן גם בדברי רבינו והלשון קשה שהרי רבינו כתב יהא בנדוי והו"ל למימר [צריך] נדוי וכיוצא דלשון יהא משמע מצד עצמו דומיא דמקשה עצמו לדעת ומוציא ש"ז לבטלה שהביאם רבינו פכ"א דאיסורי ביאה הל' י"ח ועיין להרב המחבר ז"ל שם:

י

אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור וכו'. מיתור הלשון משמע שאף אם ידע שהשבועה בשם לשוא היא אסורה אלא שלא ידע שהשבועה זאת נאסרה לו או שדימה שאין זה שוא או שקר וכיוצא אינו חייב לנדות ועיין להטור יו"ד סי' של"ד שמ"ש הכא מתורץ:

יב

אע"פ שמותר וכו'. כתב מרן ז"ל צריך טעם למה נשתנה דין נדר משבועה בזה ע"כ. ולענ"ד נראה דשבועה אסר נפשיה אחפצא ולכך הוא חמור משא"כ נדר דמתסר חפצא אנפשיה ועוד דבשבועה איכא כרת כידוע משא"כ בנדר ושוב מצאתי כדברי בב"י עצמו יו"ד סי' רל"ג:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---