מעשה רקח/נזירות/ז

מעשה רקח ‏ נזירות ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ז מהלכות נזירות

ב

כיצד נדר וכו' שותה שלשים יום. ט"ס וצ"ל שוהא וכ"כ בנ"א כת"י ורבינו לא ביאר אלא דין נזירות מרובה שחוזר לצרף הימים הראשונים עם האחרונים אבל בנזירות מועט דהיינו של שלשים יום וכגון שגילח אחר עשרה או עשרים יום לא ביאר לנו מה דינו דאם נאמר שאחר סתירת השלשים יצרף הימים הראשונים וישלים נזירותו הרי אין כאן גידול פרע ואם נאמר שהימים הראשונים יפלו וימנה שלשים יום שלמים הרי לא מצינו נפילת ימים ראשונים אלא גבי טומאה דוקא ודברי הרב קרית ספר מגומגמים בזה עיין עליו. אכן מהש"ס יש להוכיח דבנזירות מועטת יפלו הימים הראשונים בהכרח משום דבעינן גידול שער דוקא וזה מדאמרינן בדף מ"ד ותגלחת לא תסתור כלל ק"ו מיין ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור ומתרץ בעינן גידול שער והא ליכא ופירש"י כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא ע"כ הרי דאף דהוה אתי מק"ו דאלים חיליה מ"מ נחלש כחו מכח קפדת הכתוב דבעי שלשים יום דוקא לסתירה מפני מצות גילוח והוא הדין והוא הטעם לעיקר נזירותו דבעי שלשים יום רצופין כדי לקיים מצות גילוח וגם בדף כ"ד הכי מוכח דקאמר אילימא בנזירות מועטת הא בעינן גידול שער וכו':

ו

נטמא ביום שנדר וכו'. שם דף י"ט ומרן ז"ל כתב דגירסא אחרת היתה לו לרבינו עיין עליו ולענ"ד נראה דרבינו מפרש כפי' ראשון של רש"י ז"ל עיין עליו. ובמ"ש מרן דלמה השמיט רבינו הברייתא דנטמא בסוף ק' יכול יהא סותר ת"ל והימים הראשונים יפלו מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים ע"כ עדיפא מינה הו"ל להקשות דרבינו פסק בהפך מהך ברייתא שהרי בהל' ג' פסק דאפילו נטמא ביום מלאת ימי נזרו בסוף היום סתר הכל ומרן ז"ל שם הזכיר דברי רבינו ולא ציין מהיכן הוציאו ולמה לא הקשה עליו שם מהך ברייתא ומה זו שתיקה ואף דהך ברייתא איירי בנזירות מרובה ורבינו בסתם נזירות איירי מ"מ זיל בתר טעמא דהא קרא קא דריש ראשונים מכלל דאיכא אחרונים ועיקר קרא בסתם נזירות הוא. לכך נראה פשוט דרבינו אף דפסק כר' אליעזר בימים שבתחילת הנזירות היינו מכח ריבוי דימים ויפלו כמ"ש בגמ' אך בימים אחרונים פסק כחכמים משום דאין כאן הכרח להך דרשא ובדף ט"ז אמרו בגמרא קסבר ר"א כל אחר מלאת שבעה סותר מדקאמר קסבר ר"א משמע דאנן לא קי"ל הכי וכ"כ רבינו שם בפי' המשנה שהלכה כחכמים בכל זה עיין עליו ובאידך מתניתין דמי שנזר בבית הקברות וכו' דקתני ר"א אומר לא בו ביום וכו' פסק כר"א עיי"ש מסכים הולך למ"ש בחיבורו שוב זכיתי ומצאתי להתוס' יו"ט ז"ל שכתב כן אלא שקיצר הרבה עיין עליו:

ז

נדר בנזיר והוא טמא מת חלה עלה נזירות. הלשון מגומגם דמשמע דוקא אם הוא טמא מת אבל אם טמא טומאה אחרת אין נזירות חלה עליו וזה אין לו שחר שהרי הנזיר לא הוזכר אלא על טומאת מת וגם בברייתא תני טמא סתמא ואולי י"ל דנקט טמא מת אגב דבעי לכתוב דאם שהה בטומאתו כמה ימים וכו' דזה לא שייך אלא בטמא מת דוקא:

ח

מי שנדר והוא בבית הקברות וכו'. מרן ז"ל יישב דעת רבינו דלא אמרו דלא בעי שהייה אלא היכא דא"ל לא תנזור אבל אי לא התרו ביה הכי לא סגי בלא שהייה וכו' אבל אפשר להתרות בו לא תשהא שם ע"כ ועכ"ז אכתי קשה דא"כ אמאי לא אוקימו בעיית רבא בכי הא שהתרו בו אל תשהה שם מי נימא דבעי שהייה כעין מקדש שהיא שיעור השתחואה או דילמא אגואי גמירי אבראי לא גמירי ולזה י"ל עם מ"ש מרן לקמן דצדדי הבעיא הם דהשהייה אינו מעלה ולא מוריד וכו' ואין להקשות עדיין דהעיקר חסר בדברי רבינו דהיה לו להשמיענו דבא"ל לא תנזור לא בעי שהייה כמ"ש בגמ' בפשיטות דלזה י"ל עם מה שהגיה מרן ז"ל אחר זה דט"ס הוא בדברי רבינו וצ"ל אלא אם התרו בו וכו' כלומר שאז אין צריך שהייה אלא דאכתי קשה דא"כ באוקמתא דשידה תיבה ומגדל דכתב מרן דדילמא השהייה אינו מעלה ולא מוריד אמאי לא נימא כי הכא דכיון דהתרו בו לא תשהה שם לילקי אם שהה וכ"כ הרב לח"מ ז"ל עיין עליו. ולענ"ד י"ל דסתם תלמודא פשיטא ליה דהשהייה מצד עצמה בעיא כעין מקדש מכח בעיית רבא גופיה בפ"ב דשבועות דף ט"ז אם צריך שהייה למלקות או לא וסלקא בתיקו וידוע דספיקא דמלקות לקולא שהרי במקום מיתה עומד וכ"פ רבינו ספ"ג דביאת מקדש ומכח זה לא מצי לאוקומי בעיית רבא בשהייה סתמית ע"י איסור ועד כאן לא פשיטא ליה לתלמודא דבעי שהייה אלא בנכנס ושהה שם באיסור דמאחר דקיבל עליו נזירות בבית הקברות כל מה ששוהא שם הוא באיסור מאחר שקיבל שם הנזירות ולהכי כי מתרו ביה לא תשהא ושהה לקי (ודין זה כבר ביארו רבינו פ"ה הל' י"ט ע"ש) משא"כ בנכנס לשם בהיתר דהיינו בשידה תיבה ומגדל (וכמ"ש התוס' שם) ובעודו בתוכם קבל עליו הנזירות דנמצא דבשעת קבלתו אין כאן שום איסור וכמ"ש רש"י ז"ל בכי הא הוא שנסתפק רבא דכיון דתחילתו בהיתר נימא דכי גמירי שהייה אגוואי הוא דגמירי אבל אבראי אין השהייה מעלה ולא מורדת (ואין זה פלא דהא עיקר דין השהייה אינו אלא הלל"מ בלא טעם) ובזה עלו דברי רבינו ז"ל.

שוב ראיתי לרבינו פ"ג דהל' אבל הל' ו' שכתב דכהן גדול שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו גג השידה חייב וכתב שם מרן ז"ל מההיא דפרק שלשה מינין כרב פפא וכו' דהיינו מי שהיה נזיר ונכנס לאהל המת דאף שהוא בשידה תיבה ומגדל מ"מ כיון שכבר היה נזיר הוי עלול לקבל עליו כל טומאה ולקי עלה וכן פסק רבינו פ"ה הל' ח"י ושם ביאר מרן ז"ל דהמלקות אתי ע"י שסייע לפרוע המעזיבה א"נ שהתרו בו אל תכנס פן יפרעו עליך ורבינו פוסק דהתראת ספק שמה התראה והן הן דברי רבינו לעיל שכתב ופרע גג התיבה מעליו מדעתו ומפני ששם לא הזכיר רבינו מדעתו הוצרך מרן ז"ל לפרש ונמצאו פסקי רבינו מכוונים לחלק בין כשהוא עלול לקבל טומאה א"נ שנדר במקום טומאה שתחילתו באיסור לכשאינו עלול ונדר בהיתר ונכון אלא שדברי מרן גופיה סתרי אהדדי שהרי כאן כתב דעל השהייה לחודא לקי וראיתי להרב קרית ספר דברים מגומגמים שכתב וכן נזר בביה"ק חל עליו ולוקה על שהייתו דלא הוי כלאו שאין בו מעשה דהא לאו שיש בו מעשה הוא כיון שאינו יוצא משם כשנדר בנזיר ואם התרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם דאין בו תגלחת טומאה וכו' ע"כ נתן טעם לשבח בדברי רבינו דהשהייה הויא מעשה ושוב כתב ואם התרו בו שלא יזיר אינו מגלח דמשמע דאם לא התרו בו יגלח וכלפי לייא הוא וכמ"ש מרן ז"ל ואם נדחוק עצמינו דכוונתו היא דאפי' אם התרו בו אין בו תגלחת טומאה וכמו שסיים אכתי קשה דאמאי לא השמיענו עיקר הדין דהיינו לא תנזור דלא בעי שהייה כלל:

י

יצא מבית הקברות וכו' ואם נטמא שם אחר שנכנס וכו'. מרן ז"ל הקשה על רבינו דמאי אריא שם ואחר שנכנס אפילו נטמא חוץ וקודם שנכנס מאחר שהיא טומאה שהנזיר מגלח עליה סותר ומביא קרבן ומגלח וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד תמהתי מקושיא זו ושהניחה בצ"ע שהרי רבינו כתב לעיל בהל' ח' שאם נטמא שם בביה"ק באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן אינו מגלח ואינו מביא קרבן טומאה והטעם הוא מפני שכבר הוא טמא בטומאת בה"ק מעתה הכא אשמועינן חידושא דאף שקדמה לו טומאת ביה"ק מ"מ אם נטמא וכו' חלה עליו הטומאה השניה לגמרי מפני שכבר התחיל למנות נזירות בטהרה ודבר זה מפורש יוצא מדיוק המשנה דקתני ומביא קרבן טומאה דכיון שהיא טומאת ביה"ק דאין הנזיר מגלח עליה איך יביא קרבן טומאה אלא ודאי דה"ק דאם נטמא שם טומאה אחרת שהנזיר מגלח עליה מביא קרבן טומאה וכ"פ הרע"ב ז"ל ועיין להתוס' יו"ט ולרבינו בפי' המשנה שכן מתבאר גם כן:

יג

הרי שהזה וכו'. מרן ז"ל לא ציין מהיכן הוציאו רבינו והתוס' יו"ט כתב ממתניתין פ"ו ואינו מביא קרבן אא"כ היה מעורב שמש ע"כ. וכפי' רש"י והרע"ב ז"ל עיין עליהם:

יד

והמגלח במקדש וכו'. מרן ז"ל לא ציין מהיכן הוציאו רבינו אך בתוספתא פ"ו איפליגו ר' יהודה ורבנן בלכתחילה משמע דלכו"ע בדיעבד שפיר דמי וכ"כ התוס' יו"ט ז"ל. ולמ"ש רבינו

דטעון קבורה ודברי מרן ז"ל עיין מ"ש בפ"י הל' ב':

טו

נזיר שנטמא טומאות הרבה וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל דהני תרתי מתנייתא מיתוקמו שפיר אליבא דחכמים וכו' ע"כ. וקשה דמההיא דנזיר שנטמא טומאות הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד דלא אתיא כרבי משום דהויא טומאה אריכתא ומההוא טעמא גופיה לא אתיא כחכמים וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל. ולענ"ד נראה דמצי אתיא בין כרבי בין כרבנן לדעת רבינו שהרי פסק פ"ה הל' ט"ז שאם נטמא למת פעמים הרבה לוקה על כל טומאה וטומאה וכיון שכן אף דלגבי הקרבן במנין הימים הו"ל טומאה אחת מ"מ כיון דלגבי המלקות שמתחייב על כל פעם ופעם שנטמא קרי ליה טומאות הרבה וגם לפי מה שהכריח הרב לח"מ ז"ל גבי לילה אי הוי מחוסר זמן דאמרינן הא בהא תליא וכו' י"ל דאף דאין נזירות טהרה חלה אלא עד יום השמיני וכשחזר ונטמא בשמיני הרי באת שעה שראויה להביא בה קרבן ס"ל להחכמים דכי הקריב חטאתו חלו עליה למפרע הטומאות שנטמא בבקר ומש"ה קרי להו טומאות הרבה ודו"ק:

יז

ואם עד שלא נזרק וכו'. קצת קשה דכיון דלדעת רבינו גילוח וזריקה שוין למה קבעם בשני דינים ליערבינהו וליתני נזיר שגילח תגלחת טהרה או שנזרק עליו אחד מן הדמים וכו' ועוד שנראה כסותר דברי עצמו שכתב שאם נודע לו אחת מן הדמים אע"פ שלא גילח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר ולעיל כתב דאם גילח אינו סותר דמשמע הא אם לא גילח סותר אף בטומאת התהום. הן אמת די"ל דרבינו דרכו להעתיק דברי המשנה והגמרא ודין התגלחת הוא בפ' בתרא דנזיר ודין זריקת הדמים הוא בפ' כיצד צולין וגם אין כאן סתירה שהרי בדין התגלחת לא ביאר קודם התגלחת מה דינו מפני שעתיד לבארו בדין זריקת הדם:

כ

נזיר שנטמא במת וכו'. כפי' רש"י ז"ל ודלא כהתוס' ז"ל שפירשו דנטמא בשרץ וכו' ולמ"ש

ירד להקר וכו' ה"ז טהור עד שידע שנגע וכו' הקשה הרב לח"מ ז"ל דכיון דבמערה קאי ל"ל נגיעה וכן בההיא דנמצא המת צף וכו' תיפוק ליה דנטמא באהל בהכרח לפי שיטתו בפ"ו בה' קרבן פסח דטומאת התהום איכא גם באהל כגון מערה וכו' ונדחק הרב בזה עיין עליו. ולענ"ד נראה דרבינו מילתא פסיקתא נקט דאף דבאהל אם היא מערה מכוסה פשיטא שיטמא וכמ"ש בהל' ק"פ מ"מ הכא אף אי איירי במערה מגולה כנגד הטומאה מ"מ מידי חשש נגיעה לא יצאנו ודאי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---