מעשה רקח/מאכלות אסורות/טז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כל השיעורין וכו'. דברי רבינו צריכין ביאור מכ"ש שמרן הקדוש לא ביארן כאן כלל הנה בפ"ב דערלה תנן כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור וכו' ולמה אמרו המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות בק"א בין שאין בו לעלות אסור וכו' להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד כגון גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנותן טעם בין שיש לעלות באחד ומאה בין שאין בהם אסור אין בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות באחד ומאה בין שאין בהם מותר ע"כ. ופי' רבינו שם וז"ל כל המחמץ שמחמץ בערלה כגון תפוח של ערלה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה וכו' וכן תבלין של ערלה או של תרומה שנתנן לתוך הקדרה וכו' כשנפל חלק אחד ביותר ממאה חלקים ונותן טעם וחזר הכל מדומע זהו להחמיר וכשנפל חלק אחד בפחות ממאה ולא נתן טעם ונשאר הכל מותר כמו שנזכר זהו להקל הנה נתבאר לך מה שאנו אומרים בתרומה וחבריה תעלה באחד ומאה מין במינו ובתנאי שלא יהיה מחמץ ולא מתבל אבל אם יהיה מחמץ או מתבל אוסר בכל שהו כמו שביארנו אבל מין בשאינו מינו לא נחוש בו אלא לנ"ט בלבד וכמו כן בערלה וכלאי הכרם וכו' ע"כ פשטן של דברי רבינו בפשטא דמתני' דמחמץ ומתבל דוקא במינו הוא דאסור בכל שהוא אבל שלא במינו בנ"ט ומאי דקתני מתני' גריסין שנפלו לתוך עדשים ולא תני שאור של חטים בתוך עיסה של שעורים אפשר כמ"ש התוס' יו"ט דמשום דלא שכיחא לא קתני לה אף דבאמת גם גריסין לתוך עדשים לא שכיחא ואולי בזמנם הוה שכיחא משא"כ שאור של חטים לעיסה של שעורים דלא שכיחא כלל.
ואיך שיהיה מפשטא דמתני' למדנו דמחמץ ומתבל אינו נוהג להחמיר בכל שהוא אלא במינו אבל שלא במינו בנותן טעם לחוד וכמבואר מדברי רבינו שהזכרנו והוא מסכים למ"ש בפרקין כמבואר לכל מבין אלא דקשה לזה למ"ש רבינו במשנה דמחמץ ומתבל כגון תפוח של ערלה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וכו' דכיון דמחמץ ומתבל אינו נוהג אלא במינו דוקא אמאי פירש בתפוח שנתנו לתוך העיסה שהוא מין בשאינו מינו. וצריך לומר דשאור בעיסה הוה ליה כמין במינו וכמ"ש התוס' בביצה דף ל"ט [ד"ה] משום דהוי וכו' דכיון דהעיסה אינה נילושה אלא ע"י מים והקדרה נתקנה בשביל התבלין א"כ כשמערב זה בזה הוי כאילו מין אחד ע"כ וה"נ גבי שאור כיון שאין העיסה נתקנת אלא בשביל השאור הו"ל מין במינו וה"ה גבי תבלין ודברי רבינו אלה הם משנה ערוכה פרק י' דתרומות ופסקה רבינו פט"ו דהלכות תרומות דין ד' וז"ל כבר ביארנו בהל' איסורי מאכלות שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה ונתנו לתוך העיסה והחמיצה כל העיסה מדומעת ואסורה לזרים ביצה שנתבלה בתבלין של תרומה אפילו חלמון שלה אסור מפני שהוא בולע ע"כ. הרי שכדי להשמיענו דהשאור שבעיסה הו"ל מין במינו הקדים וכתב כבר ביארנו וכו' כלומר מ"ש בפרקין דדוקא מין במינו הוא דאוסר בכל שהוא מחמץ ומתבל וכיון שכן מה שאמרו בתפוח בעיסה ותבלין בביצה היינו משום דכיון דאין העיסה נתקנת אלא על ידי השאור והביצה גם כן על ידי התבלין דהיאכל תפל מבלי מלח הו"ל מין במינו.
ודבר זה הוא מוכח מצד עצמו שהרי במשנה זאת דערלה סתם רבינו הקדוש דמחמץ ומתבל אינו נוהג אלא מין במינו והוא עצמו סתם בפ"י דמסכת תרומות ההיא דתפוח שריסקו וההיא דביצה שנתבלה בתבלין של תרומה וא"כ רבינו הקדוש ג"כ סותר דברי עצמו אלא ודאי מבואר כמ"ש אלא דכפ"ז יקשה מדברי התוס' יו"ט שהזכרנו גבי מתניתין דגריסין שנתבשלו עם עדשים וכו' שכתב דה"ה שאור של חטים בעיסה של שעורים דא"כ היכי סתם רבינו הקדוש ההיא דתפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה פ"י דתרומות וההיא דביצה וכו' שם בסוף הפרק והו"ל למימר כגון שאור של חטים או שעורים לעיסת אורז וכדתנן פ"ג דחלה הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכו' ולא אמרינן דשאור החטים יתבטל בתוך העיסה ויעשה מין במינו ותהא פטורה מן החלה כדאמרינן גבי תפוח של תרומה שריסקו לתוך עיסת חיטים וכו' והיינו טעמא דכיון דאין דרך להחמיץ עיסת אורז דאין השאור פועל בעצמותו בעיסת ה' המינין א"א שיקרא מין במינו אלא מין בשאינו מינו משא"כ בה' המינין כמבואר.
וכל זה אינו אלא במחמץ ומתבל אבל במעמיד חמיר טפי מהני ונוהג אפילו במין בשאינו מינו בכל שהוא והיינו טעמא כמ"ש רבינו פט"ז דין כ"ו דהמעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו' אע"פ שהוא מין בשא"מ אסור בכל שהוא שהרי דבר האיסור הוא הניכר והוא שעשה אותה גבינה ע"כ מבואר כוונתו דאינו דומה למחמץ ומתבל דלא אסרינן אלא במינו דוקא דהתם אין השאור והתבלין משנין מהותם דאף בלא שאור במים לבד היא עיסה א"כ אין השאור ניכר בעיסה בפני עצמו משא"כ המעמיד שהאיסור ניכר ועומד שהרי מתחילה היה חלב דהיינו משקה ומי המעמיד נקפה ועושה גבינה וניכר לכל שהוא אוכל ולכך דין הוא שנחמיר בו אפילו שלא במינו (אלא דעדיין יקשה לנו כפי מ"ש לעיל דכל דבר שצריך לעיסה נקרא מינו וכההיא דתפוח של תרומה שריסקו בעיסת חולין וכו' מעתה היכי קרי רבינו שרף פגי ערלה וקיבת תקרובת ע"ז וחומץ יין נסך מין שלא במינו. ולזה י"ל בענין אחר ותתורץ קושית התוס' יו"ט שהקשינו דלא מקרי מין במינו אלא כשהשאור הוא מים דכיון דא"א לעיסה בלא מים הו"ל מין אחד גם כשהשאור הוא מים דהיינו מי התפוח הרי בטל הוא לגבי העיסה לגמרי והו"ל מין במינו וכדמוכח התם בירושלמי עיי"ש ולעולם דשאור של חטים בעיסת שעורים הו"ל מין בשא"מ וכדברי התוס' יו"ט ז"ל כנ"ל) והנה כבר ידוע דמחמץ ומתבל דאסורין בכל שהוא אינו אלא מדבריהם כמ"ש רבינו בפרקין דין ט' אבל במעמיד לא ביאר לנו לקמן אי הוי מדבריהם או מן התורה וא"כ דין הוא שיהא חמור איסור תורה מאיסור של דבריהם.
וכל זה דלא כהפר"ח יו"ד סי' פ"ח ס"ק ז' שאחר שפלפל הרבה בדבר זה העלה דלדעת רבינו בהכרח גם במחמץ ומתבל אוסר בכל שהוא אף שלא במינו ונסתייע מההיא דתפוח של תרומה שריסקו וכו' ומההוא דמעמיד בשרף פגי ערלה וכתב דמ"ש רבינו בפרקין מינו לרבותא נקטיה וכל שכן שלא במינו שהרי נרגש בו טעם האיסור וכדקי"ל בעלמא דמין במינו חד בתרי סגי כיון דליכא למיקם אטעמא ובשלא במינו כל זמן שנותן טעם אסור מן התורה דהיינו כזית כדי אכילת פרס כמ"ש רבינו פט"ו וכו' עיי"ש. ולענ"ד נראה דאין זה הכרח כלל חדא דהא חכמינו ז"ל לא החמירו בספק אלא במינו דוקא לדעת רבינו ושלא במינו אוקמוה כעין עיקר דיניה בנותן טעם כמ"ש רבינו שם ואם איתא אמאי לא החמירו יותר בשאינו מינו ממינו לאוסרו בששים או בנותן טעם אם יתכן אפילו ביותר מס' דהא מחמץ ומתבל אינם אלא מדבריהם כמ"ש רבינו לקמן דין ט'. ועוד דא"כ היכי כתב רבינו וכן תבלין וכו' והן ממין החולין ואם איתא דכל שכן בשאינו מינו למאי אצטריך לחזור ולומר והן ממין החולין דמוכח דדרך קפידא קאמר הרי כתב לעיל שנתערב במינו המותר וכו' דמינה מוכח דמ"ש לקמיה במין במינו קאמר ולדברי הרב פר"ח ז"ל הכי הו"ל למימר אפילו שהם ממין המותר כלומר דכל שכן בשאינו מינו. ועוד הרי מצינו הדבר בהפכו דגבי מעמיד כתב רבינו לאסור בכל שהוא אע"פ שהוא מין בשאינו מינו ומאי אע"פ אדרבה יותר ראוי להחמיר בשא"מ ממין במינו לפי דברי הפר"ח ז"ל ודיוק זה מצאתי ג"כ להר"ח אבולעפיה ז"ל פ' שלח לך שבח להשי"ת ושם הוסיף ג"כ לההיא דהחמיצה שהכריח הפר"ח וכתב ז"ל דהחמיצה היינו שנתן טעם עיי"ש. וכן נראה שע"י שהחמיצה העיסה נתפשט הטעם בכולה היטב והכי מוכח נמי ממ"ש דין י"ד גבי תבלין וכו' שכתב אם היה טעמן שוה וכו' כלומר דאל"כ הו"ל מין בשא"מ ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון ותורה היא וכו'.
ג[עריכה]
דבר חשוב וכו'. פ"ג דערלה מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו וכו' שהיה ר' מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ור' עקיבא אומר ז' ואלו הן אגוזי פרך וכו' ר"ע אומר אף ככרות של בעה"ב וכו' כיצד נתפצעו האגוזים וכו' נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתים ופי' שם רבינו ואין הלכה כר"ע ושוב כתב אמרם כיצד רוצה בו על איזה דרך יהיו אלו מקדשות כל שהן השיב ואמר כי זה לא יהיה אלא בשהיו שלימות וכו' אבל נתפצעו וכו' וביאר הגמרא שזה הסתם הוא לר"ע שהוא מונה ככרות בעה"ב כמו שקדם ע"כ. והקושי בדבריו מבואר כשמש דמתחילה כתב דאין הלכה כר"ע ושוב כתב דביאר הגמרא שזה הסתם הוא לר"ע וכו' דמשמע דהלכה כמותו ומזה קשיא לי תו על הרב לח"מ ז"ל שכתב רבינו פסק כר"ע דהלכה כמותו מחבירו וקשה טובא דהא איכא חכמים דפליגי עליה והו"ל מחביריו דאין הלכה כמותו ואם נאמר דס"ל דחכמים לא פליגי עליה וליכא כי אם ר"מ שזה הוא פירושה דמתני' לדעת רבינו א"כ היכי כתב בפי' המשנה דאין הלכה כר"ע. ואם נאמר דרבינו חזר בו מפי' המשנה לפסק הדין בידו החזקה אכתי תקשי דהא סתמו במשנה כר"ע כאמור א"כ מאי איריא מ"ש הרב לח"מ ז"ל דהלכה כר"ע מחבירו תיפוק ליה דר"מ שמותי הוא ותו דסתם לן תנא כר"ע ותו דכיון דרבנן קאמרי אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד בהכרח פליגי אר"ע דהא בלשון שלילה קאמרי. ואין ספק שלא ראה הרב לח"מ ז"ל דברי רבינו בפירוש המשנה ודבריו צ"ע כמבואר.
ולדברי רבינו י"ל דמ"ש דאין הלכה כר' עקיבא כוונתו רצויה כלפי לישנא דמתניתין דפליגי עליה רבים וודאי דלפ"ז אין הלכה כמותו דקי"ל מחבירו ולא מחביריו ולכך נתכוון שלא כתב הלכה כמאן כלומר דלפום הך מתני' אין לנו כי אם דאין הלכה כר"ע מחביריו אמנם כדחזינן תו באידך מתניתין דסתם לן תנא כוותיה וכמ"ש ג"כ בגמרא מעתה על כרחך לפסוק כמותו וזו כזו של רבינו בידו החזקה ג"כ לפסוק כמותו משום דחזינן בפרק גיד הנשה דף צ"ו שסתם רבינו הקדוש ג"כ דגיד הנשה דהיינו משום בריה כמ"ש שם בגמרא וחתיכה של נבילה ודג טמא כולן אוסרין בכל שהוא. מעתה בהכרח לומר שרבינו הקדוש ס"ל דכי קאמר ר"ע שבעה אינו אלא כלפי דברי חכמים וכלומר לדידכו דלא קפדיתו אלא לזרע הארץ מנו ג"כ ככרות של בעה"ב דלדידי כל דבר חשוב כעין ככרות של בעה"ב ובריה אף שאינו מזרע הארץ לא בטיל והן הן דברי רבינו ז"ל שפסק כן מכח הסתמיות של מס' ערלה ופ' גיד הנשה וריש פרק כל הזבחים עיי"ש ודברי מרן כ"מ כאן לא נתחוורו אצלי עיין עליו ומכ"ש דבתחילה כתב דרבינו פסק כר"ע ושוב כתב וסובר רבינו דאע"ג דנקטו בדוקא הנך ששה דברים היינו משום וכו' ע"כ דנראה דפוסק כחכמים וזה סותר למ"ש תחילה ותו דכיון דלישנא דחכמים אינו אוסר אלא ששה דברים בלבד בלשון שלילה גמור איך אפשר להעמיס כל הנך דנקט רבינו וכבר מרן גופיה נראה מתוך ריסי עיניו שנרגש בדוחקיו ולענ"ד נראה כמ"ש והוא הנכון. ודע דהרמ"ך בכת"י נראה מדבריו שהיה גורס ששה דברים בדברי רבינו ולדבריו קשה תו מהנך דמנה רבינו ודו"ק.
ו[עריכה]
או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הם אסורים מדבריהם. מדלא כתב וה"ה לכל שאר איסורין דדבריהם מבואר הדבר דכוונתו אינה לאסור איסורין דדבריהם אלא לומר דהנהו דוקא דאיסורן דדבריהם דהיינו בשר בחלב וחולין בעזרה משום דסמך עצמו למ"ש פ"ט לעיל ולקמן פ"ב דהלכות שחיטה דחתיכת בשר שנאסרה מחמת שנתבשלה בחלב הרי היא אסורה מן התורה בהנייה דתלתא קראי כתיבי וקרי להו מדבריהם משום דחז"ל הם שפירשו לנו זה דחד קרא לאיסור הנאה וכן חולין בעזרה הרי מבואר יוצא ממ"ש בהל' שחיטה שאיסורן מה"ת וכן דרכו של רבינו על דרך מ"ש פ"א דהל' אישות דקרי לקידושי כסף של דבריהם אף דאתי מגזירה שוה דקיחה קיחה וכאן ג"כ יש לדייק שזו היא כוונתו ממ"ש שהרי הם אסורין מדבריהם בהנייה ע"כ. ואי אמרת בשלמא דמה"ת קאמר ניחא דהרגיש בעצמו דהנהו דמנה לעיל כולן איסורן דאורייתא להדיא ולהכי הוצרך לתת טעם להכי שג"כ אלו הן מה"ת אלא אי אמרת דמדרבנן להדיא קאמר מאי שהרי שכתב ז"ל וכלפי לייא הוא דעדין לא גילה לנו דבר זה כדי שיתן לנו זה הטעם אדרבה עד כאן לא איירי אלא באיסור תורה דוקא ועוד מתבאר בכמה מקומות מדברי רבינו שחולין שנשחטו בעזרה אסורין מה"ת עיין בס' מקראי קדש ז"ל אף דהרב ב"י ז"ל לא הבין כן דעת רבינו ועיין להמפרשים ז"ל ובמרן סי' ק"ד ומ"ש וכו' דמה שכתב ט"ס הוא וצ"ל דמאי שנא וק"ל.
י[עריכה]
נפל רימון וכו'. בשו"ת הרלב"ח סי' פ"ח דקדק דאמאי לא נקט רבינו אגוזי פרך שהוא הראשון בשבעה דברים שהזכיר בדין ג' ונדחק בדבר עיין עליו וזו אינו דקדוק על רבינו כי הוא העתיקו מהברייתא דחולין דף ע"ד וק"ל. ומ"ש הרי אלו האחרים מותרים פשטן של דברים מוכחי דר"ל דוקא תערובת שלישי הוא מותר אבל השני נשאר באיסורו והקושי מבואר דבפ"ז דעבודה זרה פסק רבינו דבשני תערובות שרי וכאן הצריך שלש ואיך נאמר דע"ז קיל מהני וכבר עמד עליו מרן ז"ל שם ונדחק הרבה בדבר והניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה יותר טוב אם נדחוק עצמינו קצת בדברי רבינו אלה מלומר דאיכא מידי דחמור מע"ז וזה עם מ"ש רש"י שם וז"ל ר' שמעון אומר וכו' אבל פירש אחד מאותו ריבוא לג' רמונים ומן השלישי פירש אחד למקום אחר מותר אף השלשה אמצעיים דספק ספיקא בטיל ע"כ ודברי רבינו יפורשו כן שכשכתב הרי אלו האחרים מותרים ר"ל בין האמצעיים בין האחרונים כדברי רש"י ז"ל וזהו שנתן טעם שהרי הרמון של תערובת הראשונה בטל ברוב דהיינו כפשוטו ושוב ביאר עוד דהיינו דוקא מפני תערובת השלישי דין הוא שנתיר גם השני אבל אם לא נמצא כי אם תערובת שני אפילו לאלף כולם אסורות ודוק כי נראה לענ"ד נכון אף כי הפוסקים ז"ל לא הבינו כן עיין עליהם והרמ"ך בכת"י השיג על רבינו עיין עליו.
יא[עריכה]
נתפצעו אגוזים. נראה פשוט שאם לא נתפצעו כולם אלא מקצתם אותם שנתפצעו מותרים ממה נפשך ואותם שלא נתפצעו באיסורן קיימי דמי התירן וכן מצאתי להרשב"א סימן שכ"א ופשוט.
יב[עריכה]
ואם עשה כן וכו'. נתבאר בדברי רבינו פט"ו דין כ"ה.
יג[עריכה]
ומותרת לכהנים. מבואר הדבר דהיינו דוקא כשיש בה כדי לעלות במאתים.
ומ"ש
וכן תבלים וכו' היינו דוקא בשגם התבשיל שיש בקדרה הוא ממין התבלים וכמ"ש בדין ב' ויתכן זה ע"פ מ"ש רבינו בפי' המשנה שכל מה שדרך בני אדם לתבל הקדרה כגון שומין ובצלים וכיוצא נקרא תבלין.
יד[עריכה]
תבלין וכו'. הרמ"ך בכת"י הקשה על רבינו עיי"ש. והראב"ד ג"כ השיג עליו דחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשכרא חד שמא חשיב להו בע"ז ועוד השמות הללו אסורין הן ע"כ כלומר דהשם נאמר על האיסור דהיינו ערלה ותרומה וכלאי הכרם וכיוצא וכמ"ש התוס' שם גם מרן ז"ל הוסיף להקשות על דברי רבינו דרבא מפרש דמתני' דערלה כר' מאיר דלאו כהלכתא ואיך פסק רבינו כוותיה ועוד דלקמן דין ל"ב פסק כרבא דבתר שמא אזלינן ואיך פסק כאן כמתני' דאתיא כר"מ וכו' והניח הכל בצ"ע. ולענ"ד נראה יש לישב דברי רבינו בשופי שהרי הוא פירש ברישא דמשנה דערלה כפירוש רש"י דהשמות היינו כפשטן הם התבלין וגם פי' דשלשה שמות כגון פלפל לבן ושחור וג' מינין פי' כגון מיני הכרפס וכו' ואין הלכה כר' שמעון והזהר שלא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל והפלפל ודומיהן אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומים והבצלים והשמן והחומץ והיין כולם נקראין תבלין כשאדם מתכוין לתבל בהם או בזולתן קדרתו ותבשילו עכ"ל. ודברים אלו הוציאם רבינו מההיא דחזקיה דתני עלה דהך מתניתין במיני מתיקה שנו כלומר דכל מידי דחזי למתק בו (ע"כ מצאנו בזה הדין ומכאן עד פרק י"ז דין ט"ז לא נמצא כתוב להרב ז"ל וחבל על דאבדין וכו').
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |