מעשה רקח/ברכות/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
סדר ברכת המזון וכו'. ברכות דף מ"ח ומ"ש ברכה ראשונה מרע"ה תקנה וכו' גם זה שם ואף שרבינו כתב בפ"א הל' ה' ובפ"א דקרית שמע הל' ז' שנוסח כל הברכות כולם עזרא ובית דינו תקנום ומשמע ודאי דכל ברכות דברכת המזון בכלל אפשר שהם תקנו נוסח אחר כפי זמנם ועזרא ובית דינו תקנו כפי זמנם וכמ"ש המפרשים ז"ל אי נמי עם מ"ש רבינו פ"א דהלכות תפילה הל' ג' כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו באומות ונולדו להם בנים ואותם הבנים נתבלבלה שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחד אלא בשיבוש וכו' וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות וכו' ע"כ אם כן י"ל דמהך טעמא נמי הוצרכו לתקן כל הברכות מפני שיבוש הלשונות. ועיין להמפרשים ז"ל אם כל אלו הברכות דאורייתא או לא ובאמת שיש פנים לכאן ולכאן וגם בדברי רבינו אין לנו הכרח חותך דבספר המצות עשין י"ט הביא התוספתא דקתני ברכת המזון מן התורה ואם כוונתם לברכה ראשונה בלחוד הו"ל ברכת הזן מן התורה ואי ממ"ש מרן ז"ל מדלא הזכיר מנין הברכות י"ל כמ"ש ז"ל דלא נחית רבינו בספר המצות אלא להבין עיקר המצוה ועיין במ"ש לקמן בע"ה.
ב[עריכה]
הפועלים וכו'. הכי איתא בברייתא פרק היה קורא דף ט"ז דרמי ברייתות אהדדי ומתרץ הא דאוכלים בשכרן הא דאוכלים בסעודתן הכל כגירסת רבינו ז"ל אמנם הרי"ף והרא"ש ז"ל לא גרסי הכי אלא דלעולם מברכים לפניה עיי"ש וקצת קשה דכיון דפטרינן להו מברכת הטוב והמטיב מפני שהיא מדרבנן וגם בברכת הארץ ובונה ירושלים שהם מדאורייתא וכדמשמע נמי מדברי הרא"ש פרק שלשה שאכלו בההיא דרב נחמן מטעם דכולהו ילפינן מקרא ואפ"ה לא חייבו לומר כולם אלא ד' או ה' תיבות מכ"ש ברכת המוציא שהיא מדרבנן ואף אם תמצי לומר דלא הוי כ"ש מכל מקום יקשה דמאי שנא. ולזה נ"ל דכיון דבגמרא אמרינן אין לי אלא לאחריו לפניו מנין ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש א"כ מצד זה יש שייכות גדול יותר בברכת המוציא מברכת המזון וגם שהתוספות והרא"ש גופיה כתבו דאינו ק"ו גמור וכו' הא מיהא עדיפות קצת יש לה והפשט לא יופסד. ואי קשיא הא קשיא להרא"ש ז"ל שהעתיק הברייתא במקומה בפרק היה קורא ומברכים לפניה ומברכים לאחריה ואילו בפרק כיצד מברכים הביא הברייתא כגירסתינו דאין מברכים לפניה והכריח ממנה דברכת המוציא מדרבנן מדפטרינן לפועלים מברכה זו וכבר ראיתי להמעדני מלך שנתעורר בזה ולא תירץ כלום וצ"ע. ולענין נטילת ידים לא ביארו אי בעו או לא ונראה לענ"ד דדבר פשוט הוא דלא בעו דנטילת ידים קיל טפי דאינו אלא משום סרך תרומה ותו מדתנן בעירובין ד' דברים פטרו במחנה וחד מנייהו נטילת ידים ואלו מברכת המזון לא פטרי ואף שיש לחלק נראה לענ"ד ברור כאמור.
ואם היו עושים בסעודתן וכו'. כן היא מסקנת הגמרא שם וקשיא לי טובא מההיא דפרק שלשה שאכלו דף מ"ה דאביי עני ליה (פירוש לאמן דאחר בונה ירושלים) בקלא כי היכי דלישמעו פועלים וליקומו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ורב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא ליזלזלו בה ע"כ והשתא מה נפשך הנך פועלים או היו עושים בסעודתן או היו עושים בשכרן אם היו עושים בסעודתן הרי הברייתא מבוארת דמברכים כל הארבע ברכות וכמ"ש גם כן רבינו וכן היא גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל וא"כ למה אביי פטרן מברכת הטוב והמטיב ואם היו עושים בשכרן מאי אריא הטוב והמטיב אפילו שאר ברכות היו צריכים לקצר כמבואר ותו דמשמע דאביי היה מיסב עמהם עיין להרב מגן אברהם ז"ל. ואם כן אף אם היו עושים בשכרן היו צריכים לברך כל הד' ברכות. ומאי דנראה לענ"ד דכיון דבגירסא שלפנינו ליתא להך גירסא דד' ברכות אלא מברכים כתיקונם אפשר שכן היו גורסים אביי ורב אשי והם היו מפרשים דלענין השתי ברכות אחרונות קאמר שאמרו בתחילה שצריך שיכללו השנים כאחד כשהם עושים בסעודתן וכו' אין צריך לעשות כן אלא מברכים אותם כתיקונם קאמר אבל לענין ברכת הטוב והמטיב בהא לא איירינן דפשיטא שאין להם ליבטל ממלאכת בעל הבית כיון שהיא מדרבנן גמור ולהכי אביי היה רומז לפועליו דבר זה שהיה עונה אמן בקול רם כדי שיבינו פועליו ורב נמי הוה סבירא ליה גם כן זה אלא שהיה מחמיר על עצמו ולא היה חושש לביטול הפועלים מפני כבוד הברכה כי היכי דלא נזלזלו בה ולשון דכי היכי וכו' מורה כן. שוב האיר ה' את עיני ומצאתי לרש"ל בתשובותיו סימן מ"ד שעמד בזה אלא שהוא ז"ל כתב דאביי ורב אשי בהא פליגי דאביי הוה מפרש הברייתא דשלש ברכות קאמר ורב אשי הוה מפרש דארבע ברכות קאמר עיין שם והנראה לעניות דעתי כתבתי וה' יתברך יאיר עינינו בתורתו הקדושה והטהורה אמן וכן יהי רצון.
ג[עריכה]
ברכת הארץ וכו' וכל שלא אמר וכו'. שם דף מ"ט ובהך פיסקא איכא למידק טובא חדא דבגמ' מסיים בה רבי אבא והפוחת לא יפחות מאחת וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה ומשמע דמגונה הוא דהוי אבל אין הכי נמי דיצא וכמ"ש רבינו פ"ב דק"ש הל' ח' ורבינו השמיטה ותו שבהזכרת ארץ חמדה וכו' כתב דאם לא אמר לא יצא ובברית ותורה לא כתב אלא צריך ובגמרא אמרינן דלא יצא שהרי רב חסדא רצה לעשות כרב חננאל אמר רב דס"ל דיצא וקאמר רב חסדא דזקפיה רב ששת לקועיה כחויא ורבי זירא השיב גם כן לר"ח ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב ע"כ משמע להדיא דלית הלכתא כרב משום דהוי יחיד לגבי רבים וכזה נתקשה הרב לחם משנה ולא תירץ עיי"ש ותו דההיא דכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע ישראל בבונה ירושלים הרי זה בור לא הזכירו רבינו. ואילו הרי"ף והרא"ש והטור הזכירוהו וצריך לתת טעם למה. ולקושיא ראשונה יש לומר דכיון דהודאה תחילה וסוף אינה מעיקר תיקון הברכה אלא נוסח דחכמינו ז"ל שעיקר הברכה נתקנה על הארץ דוקא ולהכי אמרו בגמרא דהרי זה מגונה כלומר ואין הכי נמי דיצא כיון שאין זה מעיקר תיקון הברכה וזה נלמד שפיר ממ"ש רבינו בפ"א הל' ו' ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה וכו' יצא ע"כ הרי מבואר דהקפידא היא על עיקר ענין הברכה ואין הכי נמי דלא אמרינן הכי אלא בדיעבד אבל לכתחילה אין לנו לסור מתקנת חז"ל ופשוט הוא ובזה מתורץ גם כן למה השמיט ההיא דמנחיל ארצות וכו' דכיון שמזכיר ענין הברכה שתיקנו חז"ל יצא כאמור. ולקושיא שניה אפשר דרבינו ראה לענין פסק הלכה לחוש לברכה לבטלה והוא דבההיא דברכת הפועלים דלעיל לא הוזכר באותה ברייתא ברית ותורה כלל אלא ענין הארץ ואם כן משמע דאי הוי לעיכובא היו כוללים גם כן ברית ותורה ומדלא הזכירה זה שם שמע מינה דס"ל דלא הוי לעיכובא ותו דרב חסדא עבד עובדא כרב חננאל אמר רב ומשמע דלא חזר לברך וגם הברייתא דרבי אליעזר לא הזכיר אלא ארץ ומלכות בית דוד ואילו ברית ותורה לא קאמר דלא יצא ולזה נמנע רבינו לכתוב דבברית ותורה חוזר כיון דאשכח פלוגתא בגמרא ומעשה רב ותו דספק ברכות וכו' הוא הנראה לענ"ד ועיין בספר קול בן לוי ז"ל.
ד[עריכה]
ברכה שלישית וכו'. שם דף מ"ח איפליגו רב ששת ורב נחמן ופסק כר"נ וכן פסקו הפוסקים ז"ל. ומ"ש רבינו או נחמנו וכו' ברייתא שם ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה וכו'. ומפרש לה רבינו דלאו דוקא שבת דגם בחול מצי למימר נחמנו וזו היא שיטת התוס' שם וכ"כ השלטי הגבורים שם ומאי דקתני שבת אינו אלא לאשמועינן קדושת היום דבעי למימר באמצע וכדלקמן בע"ה.
ה[עריכה]
בשבתות וימים טובים וכו'. שם ת"ר ברכת המזון וכו' ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע וכו'. ופירש רש"י וז"ל ובשבת מתחיל בנחמה כלומר אינו צריך לא לסיים ולא להתחיל בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה בנין ירושלים קרי נחמה כל היכי דמתחיל בין רחם בין נחמנו ע"כ ומשמע דכוונתו שבשבת מצי מתחיל בין נחם בין רחם אלא שמסיים בונה ירושלים דקרי נמי נחמה אלא דאשמועינן תלמודא דאין צריך להזכיר של שבת לא בפתיחה ולא בחתימה אלא באמצע אבל מתחיל ומסיים בנחמת ירושלים כמו בחול וכ"כ התוספות ז"ל וא"כ בענין החתימה לבד הוא חולק על רבינו שהוא ז"ל כתב שאם מתחיל נחם צריך לסיים בנחמה וגם בבנין ירושלים וכן הבין הרב לח"מ ז"ל עיי"ש. ובאמת דלשון הברייתא מוכח כדברי רבינו שהרי מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה קאמר משמע נחמה דוקא צריך להזכיר בסיום דכמו שמתחיל גם מסיים ומכח זה וכדי שלא יחלוק רש"י עם רבינו אפשר דכוונת רש"י היא זו דכשכתב בנין ירושלים קרי נחמה וכו' ר"ל דלא תקשה דזה מקרי חותם בשתים וכדפריך לקמן ואנן קי"ל דע"כ בעי למחתם בונה ירושלים לזה כתב דהא לא קשיא דבנין ירושלים קרי נחמה כלומר והכל דבר אחד ועיין למרן ז"ל ואם כן ס"ל כרבינו דמסיים במנחם עמו בבנין ירושלים וגם דברי התוספות יש לפרשם ע"פ פירוש זה דמ"ש ויש מתחילין וכו' אין כוונתם נגד פירוש רש"י אלא ר"ל שיש מקפידים לומר דוקא בזה הלשון אמנם סיום דברי רש"י שכתב כל היכי דמתחיל וכו' לא מוכח הכי. ושוב מצאתי להשלטי הגבורים ז"ל שהבין דברי רש"י כמ"ש הרב לח"מ וכן נראה יותר.
וכן בראשי חדשים וכו'. שבת דף כ"ד ועיין למרן ז"ל.
ו[עריכה]
בחנוכה ובפורים וכו'. שם וקשה דבגמ' אמרו אינו צריך להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה והוה ליה לרבינו לכתוב כן ולא בדרך חיוב גמור דומיא דהנך והרי הרא"ש ז"ל בפסקיו כתב וז"ל הלכה אינו צריך להזכיר של חנוכה בברכת המזון ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה ע"כ ולפ"ז קשיא לי גם כן על רבינו בעל הטורים או"ח סימן תרפ"ב שהעתיק כדברי רבינו ופסקו גם כן הרב ב"י בשולחנו הטהור שם ומדברי הרא"ש גופיה משמע שפוסק דצריך להזכיר שכתב וז"ל ותימה שלא הביא התלמוד ברייתא דרבי אושעיא לפשוט דאין מזכיר חנוכה בברכת המזון וכו' הלכך נראה דס"ל לבעל התלמוד מאחר שפירש התנא כגון תעניות ומעמדות מכלל דחנוכה ופורים אע"פ שאין בהם קרבן מוסף צריך להזכיר משום פרסומי ניסא ע"כ והביאו מרן ז"ל וכן הבין הפרי חדש ז"ל וכפי זה הרא"ש נמצא פליג מדידיה אדידיה וגדולה מזו ראיתי להרב ב"ח שם שהסכים שאם לא אמרו בברכת המזון חוזר עיי"ש.
והנראה לענ"ד שהם ז"ל דקדקו דברי הש"ס דאחר שהביא דברי רב הונא הביאו עובדא דרב הונא בר יהודה שהזכירה ורב ששת נמי הוה ס"ל הכי אלא שאמר לו שיש להזכירה בהודאה וכעין מ"ש מרן ז"ל וכיון דהנך אמוראי עבדו הכי וכו"ע גרירי אבתרייהו כתבו ז"ל הדין לפי הנהוג דהשתא קבעוה חובה כיון שכך קבלו עליהם ודייקי טפי דברי הרא"ש בפסקיו שכתב הלכה וכו' כלומר מעיקר דין הש"ס הוא כן. ולעיקר דברי הרא"ש ז"ל במ"ש הלכך וכו' אפשר דלא היתה כוונתו בזה להכריח מהש"ס דצריך להזכיר אלא לינצל מהתימה שהקשה ותדע דאי לא תימא הכי אמאי לא פשיט תלמודא דבעי להזכיר מדלא ביארה הברייתא אלא תעניות ומעמדות אלא על כרחך דהיינו טעמא משום דהמקשה מקשה בכח ובהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי וכמ"ש התוספות שם ד"ה דתני רבי אושעיה כוותיה וכו' ובזה יתורץ ג"כ דלא תקשה מיניה וביה אף שזה בקצת דוחק. תו קשה לי להרי"ף ז"ל שבנוסחאות שלפנינו כתוב בהך ברייתא דרבי אושעיה חנוכה ופורים בהדי תעניות ומעמדות וסיים ואין בהם הזכרה בברכת המזון וא"כ לדידיה אמאי לא פשיט מינה לאוכוחי דאינו מזכיר. ועם כל זה מ"ש הרב ב"ח דאם שכח חוזר אחרי המחילה אין נראה כלל.
ז[עריכה]
ברכה רביעית וכו'. מסקנא דמלתא בברכות דף מ"ט ודין ברכת האורח נתבאר שם דף מ"ו כדברי רבינו.
ח[עריכה]
וכשמברכים בבית האבל וכו'. רבינו השמיט לוקח נפשות וכתב מרן הקדוש דס"ל דאין לאומרו מדקיימא לן יש מיתה בלא חטא וכו' ע"כ ונראה דמהך טעמא השמיט גם כן כי כל דרכיו משפט האמור שם אף שהוא דוחק דפסוק הוא בהאזינו. וראיתי בהגהה כתיבת יד שהקשה על זה ממ"ש פרק הרואה ופסקה רבינו פ"י הל' י' הרואה קברי ישראל מברך וכו' והמית אתכם בדין ומאי שנא מברכת אבל ולא תירץ כלום. ונראה לענ"ד דאיכא למידק דהך דין אינו ר"ל דין ממש תדע שביצירה ובכלכלה ובתחייה לא שייך דין אלא ר"ל דין לגבי מידותיו ב"ה וגבי מיתה מצינו שהקב"ה מסלק את הצדיק קודם זמנו דהן בקדושיו לא יאמין כדאשכחן גבי חנוך כדי שימות זכאי וכו' אי נמי לפעמים בעון הדור כמ"ש טול הרב שבהם וכו' והיינו דינו ב"ה אמנם לשון משפט אינו כן בשום פנים דמשפט משמע לגבי בני אדם כפי עוונו ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון. ומשמע דברכה זו היינו אחר רועינו רועה ישראל שהוא כענין וכ"כ הרב אבודרהם ז"ל וכן משמעות הפוסקים ומוכח נמי מדברי הש"ס ובש"ך יו"ד סימן שע"ט ראיתי כתוב ב' פעמים הטוב והמטיב וז"ל קדושינו קדוש יעקב רועינו רועה ישראל המלך הטוב והמטיב לכל אל שבכל יום ויום הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת וכו' דודאי צריך לומר הברכה מתחילה כתיקון חכמים עכ"ד ומדהביא כל הנוסח משמע דכן דוקא בעי דלימא ותו ממ"ש דודאי צ"ל הברכה וכו' ואם כן הוא קשיא לי טובא דמנין לו זה לומר ב' פעמים הטוב והמטיב ותו דגבי מת מה שייך לומר הטוב והמטיב דבשלמא בעיקר הברכה שניתקנה על הרוגי ביתר תיקנו הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה אבל בשאר מתים מאי הטבה איכא ואי מטעם שכתב שצריך לומר תחילה כתיקון חז"ל הרי יכול לומר כל תיקון חז"ל כדינו בשיתחיל אחר רועה ישראל כאמור ואפשר דט"ס יש.
ט[עריכה]
בבית חתנים וכו'. כתובות דף ז'.
ואין מברכים ברכה זו וכו'. כתב הרב ב"י אה"ע סי' ס"ב דיליף לה מדין תפילה בפרק ח' וה"ה לכל דבר שצריך עשרה שאין מצטרפין ע"כ. וסדר ברכת אירוסין ביארה רבינו שם סוף פ"ג.
י[עריכה]
במה דברים אמורים וכו'. הכל שם ורש"י והרא"ש ז"ל ס"ל דלא קפדינן בהכי אלא בסעודה קאמר שאם סעד יום אחד תו לא מקרי פנים חדשות ואם היו בשעת נישואים אפ"ה מקרו פנים חדשות עיי"ש והרב ב"י נראה דפסק כרבינו אלא דבשלחנו הטהור כתב הדין תחילה בסתם ושוב הביא יש אומרים וכתב ע"ז וכן פשט המנהג.
והוא שיהיו עשרה וכו'. רבינו לא ביאר אי בעי עשרה גם בברכת אירוסין לחוד ודבר זה במחלוקת שנויה הביאה הרא"ש ז"ל שם וז"ל כתב רב אחאי דברכת אירוסין בעשרה והרב שמואל הנגיד נחלק עליו ואמר שאין צריך עשרה אלא לברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו עשרה אלא בה ועוד הרי קדושין בפני שנים ואתה מצריך עשרה ולי נראה דברי רב אחאי דלמאי דילפינן מבועז הרי בועז עשה גם ברכת אירוסין בעשרה ולמאי דילפינן ממקהלות על ברכת אירוסין על עסקי מקור בא דאי אפשר לישא בלא ברכת אירוסין ודי בשנים לקידושין ובברכה צריך עשרה עכ"ד ובפ"י מהלכות אישות כתב רבינו סתם ולא פירש אי קאי אשניהם יחד אי נמי גם באירוסין לחוד ושוב מצאתי בפ"ג שם שהביא סדר ברכת אירוסין בכל פרטיה ולא הזכיר עשרה נראה דס"ל כהרב שמואל הנגיד וצריך לומר דס"ל דההיא שהביא הרא"ש ז"ל אינה ראיה דהתם הוה אירוסין עם נישואים יחד ואגב שהיה צריך עשרה לנישואין כינס מתחילה עשרה. וההיא דמקהלות נמי עיקר הדבר תלוי בנישואין דקי"ל כלה בלא ברכת נישואין אסורה לבעלה כנדה כדאיתא בש"ס ואירוסין לא הוו אלא אתחלתא וגמר הענין המביא למקור הם הנישואין והרב ב"י אה"ע סימן ל"ד פסק דלכתחילה בעי עשרה. ומזה יש ללמוד גם כן שבברכת אשר ברא שמברכין כל שבעה אף דליכא פנים חדשות לא בעי עשרה וכן נראה שהבין הרב ב"י אה"ע סימן ס"ב.
יא[עריכה]
ואלו הן שבע ברכות וכו'. ולא מני אלא שש ובברכת בורא פרי הגפן על הכוס הם שבע ורבינו הקדים ברכת יוצר האדם לברכת שהכל ברא לכבודו ואלו בגמרא הקדימו ברכת שהכל ברא ליוצר האדם וכן העתיק רבינו בפ"י מהלכות אישות. אם לא שנאמר דהכא לא דקדק בזה וסמך אמ"ש בהל' אישות כי שם ביתו.
יב[עריכה]
שכח ולא הזכיר וכו'. ברכות דף מ"ט ומרן ז"ל כתב דבשם ומלכות קאמר וכ"כ בב"י סימן קפ"ח וטעמו ונימוקו עמו דקי"ל כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וכיון דרבינו הזכיר שם הוא הדין מלכות וכ"כ ג"כ הרב ב"י מהירושלמי. והרב לח"מ הקשה דבגמ' השוו תפילה לאכילה בשבתות ויו"ט וא"כ למה בתפילה בשכח ולא הזכיר קודם שעקר רגליו חוזר לרצה וכאן אם לא התחיל ברכת הטוב והמטיב אין צריך לחזור אלא יזכירנו בברכה בפני עצמה גם בתפלה היה להם לעשות כן ויש לומר דשאני התם כיון שכבר סיימו כל הברכות צריך לחזור אבל הכא שעדיין יש לו ברכת הטוב והמטיב לא מקרי סיים כל כך כמו התם ע"כ וקצת קשה דאם כן בלא סיים כל הברכות אלא ברכת רצה או מודים היה להם לתקן ברכה זו. ונראה לענ"ד דשאני ברכות התפילה דשלש ברכות אחרונות כחדא חשיבי וכשסיים אחת אין לו להפסיק בדבר אחר משא"כ ברכת הטוב והמטיב שהיא מופרדת מהאחרות שהרי היא מדרבנן גמיר שפיר דמי ודו"ק.
וחוזר לראש שהוא ברכת הזן. הלשון מיותר ואפשר דהו"א לראש ברכות דרבנן קאמר דהיינו ברכת הארץ דברכת הזן לכו"ע הויא דאורייתא. ומרן ז"ל כתב דהוצרך לזה לאפוקי זימון שאין צריכים לחזור ולזמן ע"כ וסברא זו הביאה בב"י סי' קפ"ח בשם הכלבו.
יג[עריכה]
בראשי חדשים וכו'. נראה דה"ה דבעי בשם ומלכות ורבינו קיצר במובן וכההיא דברכת המוציא בריש פ"ג וכדלעיל וכן בחולו של מועד דלא גרע מראש חדש אף שלא ביארוהו הפוסקים. ועיין להרב לח"מ ז"ל ותדע דביו"ט לא הזכיר לא שם ולא מלכות וע"כ בעי אלא דבחולו של מועד לא בעי חתימה דומיא דר"ח ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ועיין בזה להשיירי כנה"ג שהאריך בעניינים אלו.
יד[עריכה]
מי שאכל ושכח ולא בירך וכו'. כתב מרן ז"ל בשם הרא"ש וז"ל וכתב הרא"ש וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב אותם פירות יברך עכ"ל ותמיהא לי מילתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע"פ שאינו מתאוה לאותם פירות למה לא יברך ע"כ דברי מרן ז"ל. ראיתי בלשון זה להרב בעל משנה למלך ז"ל שכתב וז"ל דברים אלו אינם מובנים ודברי הרא"ש נימוקם עמם דמשוה שתיה לאכילה ואי אפשר ליישב דברי מרן כי אם בט"ס ודו"ק (א"ה וצ"ל למה יברך וכוונת מרן דהבין בדברי הרא"ש דאו או קתני דאם אינו תאב אע"ג דרעב וכן אם אינו רעב אע"ג דתאב יברך והכא תמיהא ליה דהיכא דרעב מאי איכפת לן אם אינו תאב וכו') ע"כ. וחפשתי בדפוס אמשטרדם חדש שהוא יותר מוגה ומצאתי כתוב כנוסחתינו דלמה לא יברך וכו'.
ולכך נראה לענ"ד דאין כאן ט"ס כלל וזה דנראה דמרן ז"ל הבין דברי הרא"ש בחדא מתרי אנפי או דכוונתו דאם אינו צמא או אינו רעב דזה מורה שלא נתעכל המזון וגם אינו תאב לאותם פירות דזה מורה גם כן שלא נתעכל יברך ומשמע דאם חיסר אחת מאלו או שמתאוה אלא שאינו רעב או שהוא רעב אלא שאינו מתאוה לא יברך וההא קשיא ליה דאם הוא רעב דזה מורה שלא יברך אע"פ שאינו מתאוה דזה מורה שיברך קאמר הרא"ש דלא יברך וקשה לי דלמה לא יברך דכיון שאינו מתאוה מורה שעדיין לא נתעכל המזון. אי נמי הבין ז"ל דכשאינו רעב דמורה שלא נתעכל והוא תאב לאותם פירות יברך דברעב תליא מילתא וההא קשיא ליה דאם הוא רעב אלא שאינו תאב למה לא יברך דמדאינו תאב מוכח דאינו רעב א"כ אמאי לא יברך כיון דאיכא על כל פנים חדא ולשון אע"פ שכתב מרן הוא נמשך וקאי לסברת הרא"ש ובזה נמצאו דברי מרן ז"ל מכוונים.
וראיתי בהגהה כתיבת יד על לשון זה וזה לשונו ולי הדיוט נראה דהרא"ש אינו מכחיש זה אלא רבותא אשמועינן הרא"ש דאף אם אינו רעב אם מתאוה יברך ע"כ ומדלא הגיה בדברי מרן כלום שמע מינה דניחא ליה בגירסתינו אלא שבא ליישב תמיהת מרן ומוכרח לומר כן דאם הבין דקושיית מרן היא דלמה יברך מאי אהדר ליה דרבותא אשמועינן כיון דקשיא ליה למרן אעיקרא דדינא אלא נראה ודאי דהבין כדרך שני שכתבנו וכוונתו דזה שהבין מרן דכיון דאינו תאב מוכח דאינו רעב א"כ כיון דאיכא חדא וכו' כנ"ל אינו הכרח דהרא"ש ז"ל בפירות איירי ודרך אוכלי פירות לבד שאין שבעים מהם ואחר אכילתן הוא רעב מאכילה שאכל קודם זה דהיינו מידי דמיזן והמוחש יוכיח והכי קאמר לא מבעיא אם הוא רעב והוא אינו מתאוה לאכול עוד פירות דפשיטא שיש לו לברך דהרעב אינו מחמת הפירות תדע שהרי אינו מתאוה להם אלא אף אם אינו רעב ומתאוה דהוה אמינא כיון שהוא מתאוה הרי נתעכלו אפילו הכי יש לו לברך כיון דסוף כל סוף אינו רעב עדיין ובהכי ניחא עם דברי הש"ס שהכל תלוי ברעב אלא דבפירות משתנה הדין לפי המציאות והכל הולך אל מקום אחד כאמור ודוק היטב.
וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לא בירך חוזר ומברך וכו'. הקשה הרב לח"מ מדאמרינן בריש פ' כיצד מברכין דלמאן דיליף נטע רבעי משמע התם בגמרא דאייתר חד הלול לכל דבר נטיעה דטעון ברכה ואע"ג דבגמרא אמרו אלא סברא הוא משמע דמהא לא הדר ואם כן קשה על רבינו ז"ל דפסק בהלכות מעשר שני פ"י דנטע רבעי כמ"ד נטע רבעי איך כתב דכל הברכות הוו דרבנן הא בכל ברכה דנטיעה משמע דהוי מן התורה וצ"ע עד כאן ואחרי המחילה נראה שלא ראה דברי התוס' שם ד"ה אלא סברא הוא שכתבו להדיא דהש"ס הדר ביה מההיך וז"ל וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא והגמ' היה סבור מתחילה דלימוד גמור הוא ע"כ משמע להדיא דלפי המסקנא לא הוי מדאורייתא אליבא דכו"ע אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו. קשה דלמאי איצטריך לאשמועינן זה הא אפילו בבריא לו שלא בירך קאמר דיש לו לברך כל עוד שלא נתעכל המזון מכ"ש במסופק דאין לו זמן אלא בלא נתעכל ומרן ז"ל נראה שהרגיש קצת בזה ולא תירץ כלום עיין עליו. ומאי דנראה לענ"ד דאם רבינו לא היה נותן גבול גם לנעלם הייתי טועה דכיון דבודאי לא בירך יהבינן שיעורא בנתעכל במסופק שהוא יותר גרוע הייתי אומר דנחתינן דרגא ושיעורו בציר מהכי דהיינו בהיסח הדעת או בכדי שהדעת נוטה שיפול הספק וכיוצא להכי הוצרך רבינו לבארו. ובספר קול בן לוי ז"ל כתב דבשכח יש לו שהות עד שיתעכל כל המזון ובנעלם הוה אמינא כיון שהתחיל וכו' עיי"ש ולא ידעתי מנא ליה דבשכח הוי דינא הכי דרבינו לא הזכיר מילת כל ואדרבא מרן ז"ל הביא בשם רבינו יונה משעה שהתחיל להתעכל ואילו הוה ס"ל דרבינו פליג לא הוה שתיק מיניה וצ"ל דהוליד הרב זה ממילת כל שכתב מרן גבי נעלם אף שאינו מוכרח כאמור ודו"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |