מנחת חינוך/תקעה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנצטוינו לקיים וכו'. דינים אלו מבוארי' בר"מ פי"ד מה' מעה"ק והוא אריכות גדול ואכתוב לך בקיצור כדרכי בס"ד. וז"ל הברייתא בר"ה דף ד' ע"א ת"ר חייבי הדמין והערכין החרמים וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהם שלשה רגלים עובר בבל תאחר וכו' ויש תנאים דסברי דבעינן ג"כ כסדרן או שני רגלים או ברגל אחד או חג הסוכות עוברים והלכה דג"ר עוברים אפילו שלא כסדרן כן פסקו כל הפוסקים ע' בכ"מ. ובדף ו' שם אמרי' אמר רבא כיון שעבר רגל אחד עובר בעשה היינו ובאת שמה וכו'. עוד מבואר שם א"ר וצדקה חייבים עלי' לאלתר דהא קיימי עניים ופריך פשיטא כיון דבענינא דקרבנות וכו' קמ"ל. עוד מבואר שם אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה או ג"ר עובר בב"ת ומפלפל שם איך משכחת שנה בלא רגלים וכו' ע"ש. עוד אמרינן שם מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה וכו' ל"ל הא מבאת שמה וכו' ול"ת וכו' ומתרץ חד דאמר ולא אפריש וכו' וחד דאפריש ולא אקריב וכו' בין כך ובין כך עוברים על עשה ולא תעשה והר"מ אף על פי שלא כתב בפירוש הן אמר וכו' מכל מקום כיון דכתב נדרים ונדבות ה"ל אמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב כמבואר בגמ' אף דבש"ס אמרינן דבנדבה ג"כ משכחת לה אמר ולא אפריש כגון דאמר ע"מ שלא אתחייב באחריות מכל מקום הר"מ דסתם הוא בכ"ע ע"ש וז"פ. ועכשיו נבא לבאר אחד לאחד בס"ד. א'. הדמין אם אומר דמי עלי ולא הפריש עדיין או שהפריש גם כן ודמים נופלים הם לבדה"ב עיין בר"מ פ"א מהלכו' ערכין עוברים ברגל אחד בעשה ובג"ר בב"ת בזמן שבהמ"ק קיים וכן בשנה בלא רגלים ועיין בס' טר"א שם בסוגיא דדעתו דעל שנה בל"ר אינו עובר רק בקדשי מזבח דילפינן מבכור ובכור ק"מ הוא ה"ה כל ק"מ אבל קדשי בדה"ב אינו עובר בשנה בל"ר רק ברגלים ע"ש ואיך משכחת לה שנה בל"ר ומה דעת הר"מ בזה יבואר לקמן בס"ד. וע' עוד שם דכתב דאפשר באמר ולא אפריש אינו עובר בשנה בל"ר דל"ה דומיא דבכור דהוי אפריש וכו' ודחה זה דבכ"ע עובר על שנה בל"ר אפילו באמר לחוד ע"ש. ב'. ערכין שאמר ערכי או ערך פלוני עלי היינו אמר ולא אפריש וכן אם הפריש הו"ל אפריש ול"א וג"כ הם לבדה"ב דינו כדלעיל עוברים בעשה ולא תעשה בג"ר ובשנה כמ"ש לעיל ושוים בדיניהם א"צ לכפול. ג'. החרמין ויש שני מינים חרמי גבוה וחרמי כהנים חרמי גבוה הם קדשי בדה"ב וח"כ נותנין לכהנים עיין בר"מ פ"ו מה' ערכין וסתם חרמים אם הם לכהנים או לבדה"ב דעת הר"מ שהוא לכהנים וי"ח ואין כאן מקומו. אך לענין הלאו ועשה שבכאן דעת רש"י שפירש כאן על והחרמין חרמי גבוה נראה דוקא ח"ג דהם קדשי בדה"ב וה"ל ככל הקדש בדה"ב כמ"ש לעיל אבל בחרמי כהנים דנותן לכהן ל"ש העשה ולא תעשה כלל. והתוס' כתבו חרמין בין ח"ג וח"כ אם כן גם ח"כ בכלל לאו ועשה זו. והנה ח"כ אין תלוי במקדש רק נותן לכהנים ולא נתבאר דאפשר כיון דלא תלוי במקדש ה"ל כמו צדקה דעוברים לאלתר בלאו כאשר יבואר לקמן בס"ד או דינו בג"ר דוקא ועיין בס' טר"א שמפלפל בזה ומכל מקום אני לך. והר"מ כתב כאן חרמים דבעינן ג"ר ולא גילה דעתו אם מיירי בח"ג או אפילו בח"כ והתו' בתמורה דף ל"ב ומובא במנ"ל בה"ע וכאן בס' טר"א כתבו דבח"כ ל"ש אלא באמר זה לח"כ אבל אם אמר הרי עלי מנה לח"כ לא אמר כלום דה"ל אמירה להדיוט רק בחפץ זה גזה"כ הוא ע"ש אם כן בח"כ ל"מ אמר ולא אפריש רק אפריש ולא נתן. והנה אי אמרינן דח"כ אין דינם כצדקה רק ברגלים מכל מקום אפשר דשנה בל"ר אינו עובר כסברת הט"א שהבאתי לעיל דבעינן דוקא דומיא דבכור דק"מ הוא ובאינו ק"מ אינו עובר בשנה בל"ר אם כן כל הדברים דלאו ק"מ הן אינו עובר בשנה בל"ר. ד'. והקדשות היינו קדשי בה"ב ומשכחת בין באמר ול"א או אפריש ולא נתן ודינם כדין הדמים והערכים שכתבנו לעיל. ה'. חטאת. אין באה לא בנדר ולא בנדבה רק מי שמחויב על איזה חטא חטאת עובר בלאו ועשה וכל זמן שלא הפריש עובר דהוי כאלו אמר ולא אפריש ואם הפריש ה"ל אפריש ולא אקריב ובכ"ע עובר וג"כ בשנה ככל ק"מ. ופשוט דה"ה חטאת העוף או בקרבן עולה ויורד שמחויב מנחה דאקרי חטאת גם כן עוברים וז"פ דהכל בכלל הלימוד בש"ס שם ע"ש. ופשוט דחטאת העוף הבא על הספק כגון ספק יולדת או זיבה עיין בר"מ בה' מח"כ עוברים הלאו ועשה זו מספק. ופשוט דגם חטאת הציבור שאין קבוע להם זמן כגון פר הע"ד של ציבור עוברים ג"כ ובקרבנות הקבוע להם זמן יבואר לקמן בס"ד. ו'. אשמות דינו לגמרי כדין חטאת. ז'. עולות היינו עולת ראיה דאי נדרים ונדבות נפקא ליה מקרא כי ידור נדר וכו' אלא בעולת ראיה והיינו דאפריש להקריב ונשארה מחויב להקריבה תוך ג"ר ועובר אם משהה אותה ואם לא קרב כלל עולת ראי' יבואר לקמן בס"ד דזה ה"ל קרבנות הקבוע להם זמן.
ח'. שלמים היינו ג"כ שלמי חגיגה וש"ש שנשתיירו ושלמים של נו"נ איתרבי מכי ידור כדלעיל ותודה ה"ל בכלל שלמים של נו"נ. והנה תודה אף שבג"ר או שנה עוברים על ב"ת מכל מקום בעשה דובאת אינו עובר לא בחג המצות דאין תודה קרב בפסח מפני חמץ שבה וגם בחג השבועות שנו"נ אין קרבים ביום טוב רק בחג הסוכות עוברים ג"כ בעשה ע' ביצה דף י"ט. ט'. בכור. מבואר בגמ' דבכור הן ברגלים בלא שנה או שנה בל"ר עוברים בב"ת ומבואר בגמ' הן בכור תם הן בכור בע"מ ועיין בתוס' שכתבו דלאו לענין נתינה לכהן מיירי רק לאכול בתוך שנה ע"ש ועיין בר"מ פ"א מה' בכורות שכ' עבר ואיחר הבכור אחר שנה אף על פי שעבר בל"ת וכו' ולא הביא דין דעובר בג"ר ועיין בספר בה"ז שעמד בזה. והנה לכאורה נראה דתם ובע"מ שוה ועיין בס' טר"א שדעתו דבכור בע"מ דנאכל בתוך שנה הוא רק מדרבנן ומה"ת ד"ז רק בבכור תם ע"ש וכבר הארכתי לעיל ע"ש. והנה העשה דרגל א' דעובר דכתיב ובאת וכו' אינו עובר בבע"מ דאינו חזי להקרבה אך בתם עוברים ג"כ ברגל א' בעשה ככל הקדשים ובכור הוי אפריש ולא אקריב כי קדוש מרחם. י'. מעשר בהמה כגון שעישר אם כן על המעשר עובר בב"ת ובעשה ככל הקדשים וה"ל אפריש ולא אקריב אבל אם לא עישר רק שמחויב לעשר אף שמאחר ג"ר אינו עובר בעשה ובל"ת אף שמוטל עליו לעשר (בס') ע' טר"א שהאריך להוכיח זה והטעם דאי בעי שדי מומא בכולי עדרי' ולא יקריב כלל ע"ש ומכל מקום אני לך. י"א. פסח. ומקשה הש"ס פסח בר מקרב ברגלים הוא זמנא קבוע ליה אי לא אקרבי' אידחי לי' וכו' ופרש"י ותוס' דהקו' הוא האיך חשיב ליה בתוך דעוברי' בג"ר הא תיכף עובר בב"ת אם לא הקריב בזמנו ומתרץ דמיירי בשלמי פסח ע' ברש"י ובתוס' וס"ד כיון דמחמת פסח כפסח דמי קמ"ל. ועיין בס' טר"א דדעתי' דקו' הש"ס כיון דזמנא קבוע לי' ל"ש כלל ב"ת דב"ת אינו רק בראוי לתשלומין עדיין כל' הכתוב ל"ת לשלמו היינו דתשלם אבל כה"ג דאין להקרבן תשלומין ל"ש כלל ל"ת לשלמו ואינו עובר כלל בעשה ובלאו זה וה"ה בכל קרבנות הקבוע להם זמן כגון תמידים ומוספים וכדומה תליא בפלוגתא הנ"ל לרש"י ותוס' עוברים תיכף בב"ת ולדעת בעל טר"א ל"ש הלאו כלל. ובר"מ אינו מבואר דתיכף יעבור על ב"ת דס"ל כסברת בעל טר"א. והנה אף דלא נחשב בברייתא מנחות מכל מקום פשוט דגם על מנחות עובר דמרבינן בגמרא מן כי תדור וכו' נדרים ונדבות וגם מנחות בכלל וגם מנחת חוטא שחייב וכן לשון הר"מ אחד נדרים ונדבות וכו' אם כן הכל בכלל אף מנחות כן נראה פשוט. והוא הדין על נסכים דקיימא לן מביא אדם זבחו היום ונסכיו אח"ז גם כן עוברים וכן על נסכים הבאים בפ"ע או שאר דברים הנידר ונידב עיין בר"מ פט"ו מה' מעה"ק על כולם עוברים בלאו ובעשה הנ"ל וזה פשוט.
י"ב. צדקות ונחשב בברייתא זו בין הנהו דעוברים בג"ר ועל כולם מבואר בברייתא כיון שעברו ג"ר עוברים בב"ת והקשו בתוס' הא לקמן אמרינן דצדקה מחוייב לאלתר דהא קיימי עניים ותירצו דוקא היכי דקיימי עניים אבל לא מחייב לאהדורי בתרי' עד ג"ר וכאן מיירי דמחויב לאהדורי' בתריה כיון דעברו ג' רגלים. וכתבו עוד וא"ל הא דקאמר עובר לאלתר היינו בעשה דא"כ הו"ל לומר כיון דעבר רגל אחד וכו' ולדבריהם היכי דקיימי עניים עובר תיכף בלאו דב"ת. ודעת הרשב"א הא דאמרינן מחויב לאלתר היינו בעשה כסברא שדחו התוס' ע"ש באריכות. והר"ן כתב כל מידי דלא תליא במקדש אין לו ענין לג"ר וחייב לאלתר בלאו וברייתא קאמר דליכא מידי דלא עבר אב"ת על כל פנים בג"ר אבל יש דברים כגון צדקות ודומיהם דלא תליא במקדש דעובר לאלתר ואינו תלוי ברגלים דוקא עי' בדבריו וה"ה שאר מתנות עניים כגון לקט שכחה ופאה ומ"ע לכל מר כדאית לי' ויבואר עוד בסמוך. והנה לכל השיטות וכ"נ בגמ' היכי דעוברים על הלאו עוברים ג"כ בעשה ויש שעוברים בעשה ואינו עובר בלאו כגון ברגל אחד או בצדקה לדעת הרשב"א לאלתר. והר"מ כאן כתב אחד נדרים ונדבות וכו' ומ"ע מצות עשה מן התורה שיביא ברגל הראשון וכו' שנאמר ובאת שמה וכו' עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו וכו' או שלא נתן הערכין והדמים ה"ז עובר בל"ת שנא' לא תאחר וכו'. והנה גבי מ"ע ברגל אחד כולל מ"ע היינו צדקה ושאר מ"ע וכתב דברגל אחד עובר וכו' וגבי הלאו דג"ר השמיט מ"ע ובאמת הלאו עוברים במצות עשה ג"כ כמבואר בגמ' ואדרבה יש סברא דעוברים הלאו קודם ג"ר כמ"ש ולומר דכונתו דאינו כולל מ"ע בהלאו כיון דכתב ג"ר ובאמת במצות עשה דעתו דעובר לאלתר בלאו כמ"ש בפ"ח מה' מ"ע הלכה א' וז"ל הצדקה וכו' לפיכך האומר הרי עלי צדקה וכו' חייב ליתן מיד ואם איחר עובר על ב"ת וכו' אם כן למה כולל מ"ע בהעשה דרגל אחד הא כיון דעובר על הלאו בודאי עובר על העשה ג"כ כי לאו בלא עשה לא משכחת לה רק עשה בלא לאו משכחת לה ע' בגמ' ותראה וצ"ע. שוב ראיתי בס' טר"א בק"א באבני מילואים שהרגיש בזה עי' שם ולא עיינתי היטב ומכל מקום אני לך. והנה לדעת התוס' צריך לאהדורי על עניים לאחר ג"ר ולדעת הר"ן אין ענין ברגלים רק עובר לאלתר ואם אין עניים אינו עובר כלל אפילו בכמה רגלים עי' בדבריו ולדבריו גם בשנה אינו עובר כלל דרגלים ושנה הוא רק במידי דתליא במקדש מכש"כ מקדשי בדה"ב לדעת בעל טר"א שהבאנו לעיל דאינו עובר בשנה אף דבג"ר עובר מכש"כ כאן ל"ש הלאו והעשה לדברי הר"נ רק בקיימי עובר לאלתר. והנה במצות עשה ג"כ אין חילוק בין אמר ולא אפריש או אפריש ולא נתן כי בכולהו אתרבי בגמ' וכ"כ הר"מ האומר הרי עלי וכו' וכן האומר הרי סלע זה צדקה וכו' עובר בב"ת וכו' והר"מ סיים אם אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עני וכו'. ואינו מובן למה צריך להפריש מאי חילוק בין לא אפריש או מפריש אם ימצא עני צריך ליתן בכ"ע ואם לא ימצא עני א"צ לחזר לשיטתו אם כן למה מפריש. והר"ן כתב דנר' בגמ' אם לא קיימי עניים צריך להפריש וכו' וצריך לעיין היכי מוכח ולפ"ד אפשר דעצה טובה למדנו רבינו דאי לא יפריש אולי לא יהי' לו בעת שיבא העני ע"כ מפריש שיהא מזומן בידו ואם יבא העני יתן לו מיד כדי שלא יעבור. אך מדברי הר"ן נראה דמדינא צריך להפריש וא"י כעת היכן מוכח כיון דאמר ולא אפריש ואפריש ולא נתן שוים הם מה מועיל כשמפריש אך הר"ן כ' שמוכח בגמ' בודאי מוכח ואין אני לומד בעיון כעת וכתבתי למזכרת. ועוד כתב הר"מ ואם התנה וכו' ועיין בטוי"ד מה שהקשה על הר"מ ועי' בב"י שם. והרהמ"ח מביא בתחלת שיטת הרשב"א דעובר בעשה תיכף ועל הלאו עובר בג"ר ולכל השיטות אין חילוק בין צדקה ובין מ"ע כגון לשו"פ ומביא עוד שיטה דבצדקה שמחייב עצמו עוברים בלאו מיד אבל בלשו"פ דאינו מחייב עצמו אינו עובר אלא בג"ר והוא שיטה חדשה לא ראיתי בראשונים שיטה זו ולא בדברי הרהמ"ח כאן ויבואר עוד בסמוך בס"ד.
י"ג. לקט שכחה ופאה דדין אחד להם ע"כ נחשבים לאחד וה"ה פרט ועוללות. והנה אם מניח הפיאה או הלקט והשכחה אין מחויב לחזור על העניים אפילו לשיטת התוס' אפילו בכמה רגלים דהמצוה הוא רק לעזוב אבל לא שיתן הבעה"ב לעניים רק מיירי בשקל לנפשי' דצריך להחזיר וליתן לעניים ועובר על ב"ת אם אין נותן. והקשו התוס' בסוגיא זו במאי מיירי אם קיימי עניים בעת שליקט לעצמו הא עבר תיכף בב"ת ואי לא קיימי עניים מותר לשקול לנפשי' וא"צ להחזיר לעניים דקיימא לן לעני וכו' ולא לעורבים וכו' והנה קושיא זו הקשו לשיטתם מאי חשיב בברייתא צדקה היינו בדלא קיימי עניים ועוברים בג"ר ע"כ כאן נמי ואי לא קיימי עניי' א"צ ליתן לעני כלל אבל לשיטת הרשב"א דצדקה אפילו בקיימי עניים אינו עובר רק בג"ר אם כן מיירי כאן בקיימי עניים וכן לשיטת הר"ן דחשיב צדקה אף דעוברים לאלתר אם כן חשיב גם כן לשו"פ דעוברים לאלתר ולשיטת הרהמ"ח דלשו"פ בכ"ע עובר בג"ר ג"כ ניחא ונראה לשי' התוס' או להר"ן דקאי תיכף בב"ת היכי דקיימי עניים אם כן בלקט לעצמו ויש עניים לוקין אותו משום לאו דב"ת דהו"ל יש בו מעשה דהא לקט או להר"ן דקאי תיכף בב"ת היכי דקיימי עניים אם כן בלקט לעצמו ויש עניים לוקין אותו משום לאו דב"ת דהו"ל יש בו מעשה דהא לקט ועשה מעשה כמו דאם לא נתן כגון שנשרף חייב מלקות עיין בר"מ פ"א מה' מ"ע ה"נ הו"ל מעשה לענין ב"ת כמ"ש הר"מ פ"ה מהלכות נזירות דנזיר שטימא עצמו לוקין משום ב"ת דעשה מעשה ה"נ אך דהר"מ לא הביא זו נראה דס"ל בלשו"פ עוברים בג"ר אם כן לא הוי מעשה אך הי' להר"מ לפרש לחלק בין צדקה ללשו"פ גם צ"ע על הר"מ פי"ט מהלכו' סנהדרין שחשב לאוין הלוקין ולא חשב הלאו דב"ת דלהר"מ לוקה על הלאו הזה כמו גבי נזיר שטימא עצמו וצ"ע. והנה לכל הדינים לענין הלאו והעשה תלמד ממ"ש לעיל (אך אם נאמר דאם הי' בתחלה) והדברים עתיקים. י"ד. מעשרות פירשו בתוספות מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני והקשו הא קבע הכתוב זמן בשנה רביעית ובשנה השביעית ומבואר במשנה גם כן ערב יום טוב הראשון וכו' ביעור ותירצו דעל מעשרות אינו בב"ת בלא הפריש רק בהפריש והביעור הוא שחייב להפריש כי לא מצינו לענין ב"ת רק קרא אחד ומוקמינן על אפריש וכו' עוד תירצו דאפשר עוברים אף בלא אפריש רק בלא נתמרח אינו עובר. ועוד תירצו דאפילו אם עוברים בכל גוונא וכו'. על כל פנים התוס' ספוקי מספקא בזה אם עוברים קודם הפרשה אבל באפריש פשיטא להו דעוברים. והר"מ כ' מעשרות וסתם הדברים. ועי' בס' טר"א שהשיג על התוס' במ"ש דבלא אפריש אינו עובר ודעתו דאף בלא אפריש ג"כ עובר כיון שמחויב להפריש ע"ש. ובעיקר הדין שכתבו התוס' דעל מע"ר עוברים בב"ת השיג ג"כ בעל טר"א דמע"ר הוי כמתנות כהונה כמו פדיון הבן וכפדיון חמור דאינו עובר רק על מע"ש אתרבי מקרא ואכלת וכו'. ומ"ע הוא בכלל מתנות עניים אבל מע"ר אינו עובר על לאו ועשה זו ע"ש באריכות. והנה מ"ע דינו כמו מתנות עניים לענין לאלתר לפי השיטות שכתבנו לעיל. עוד הקשו התוס' אמאי לא חשיב בברייתא תרומה ותירצו דהוא בכלל מעשרות והטר"א תי' דעל תרומה אינו עובר כמו מע"ר דליכא קרא ע"ז ע"ש:
עוד הקשו בתוס' אמאי לא קא חשיב ביכורים וכו' דהא ודאי נכלל בקרא ואכלת וכו' ותרומת ידך אלו ביכורים ותירצו דאין דינו בג"ר רק מעצרת עד החג וכו' היינו דזמנו קבוע. והנה דבעצרת וחג עוברים בעשה דובאת שמה וכו' דבפ' ובאת וכו' והבאתם מבואר בקרא ותרומות ידכם וזה ביכורים אך הלאו עובר תיכף אחר חנוכה לדעת רש"י ותוס' שכתבנו לעיל אך לדעת בעל טר"א אינו עובר כלל כיון דל"ש להשלים אח"כ כי אין מביאין כלל אח"כ כמ"ש לעיל. ונראה דאין חילוק בין לא הפריש עדיין או אם הפריש דמחויב להביאן לבהמ"ק כמ"ש לעיל והר"מ לא הביא זה בפי' אך זה בכלל מ"ש כל מה שחייב וכו' אך מכל מקום ז"א בג"ר והי' להר"מ לפרש בפ"ע וצע"ק. ויש עוד ענין שעוברים בב"ת היינו נזירות ע' בנדרים דף ג' דאם אומר לא אפטור מן העולם עד שאהי' נזיר צריך לקבל עליו מיד ואם לאו עובר על ב"ת ועי' ברא"ש שם שדעתו דבג' רגלים עוברים בב"ת אם איחר ועי' בר"ן דדעתו דעובר לאלתר וכן נראה דעת הר"מ בפ"א מה' נזירות הלכה ד' שלא כתב בג"ר וכן מבואר שם בגמ' דנזיר שטימא עצמו עובר משום ב"ת דנזירות טהרה. גם שם פי' הרא"ש דבג"ר עוברים והר"ן כתב דעובר לאלתר והר"מ פ"ה מה' נזירות כתב דנזיר שטימא עצמו לוקין משום ב"ת שעשה מעשה. נראה דעובר לאלתר דאי בג"ר הו"ל אין בו מעשה. ולומר כיון דהי' ע"י מעשה באיסור לוקין אח"כ כמו שמבואר במ"ל בהל' ביאת מקדש ומובא כ"פ בח"ז והדברים עתיקים מכל מקום כיון דלא כ' ג"ר מבואר דעובר לאלתר והר"מ לא הביא בכאן דסמך על מ"ש בה' נזירות. והנה מבואר בש"ס דר"ה א"ר כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה וכו' היינו ובאת שמה והבאת שמה נראה דאמר סתם דאכולהו הנך דחשיב בברייתא קאי היינו דמים וערכין וכו' אף דהם קדשי בדה"ב אף דבקרא דוהבאתם וכו' מבואר קדשי מזבח מכל מקום היה מקובל לרבא דעל כולם עוברים בעשה. וראי' ברורה לזה דלפ"ז מבואר מוצא שפתיך זה מ"ע וכו' וכתיב בהאי קרא אשר דברת אלו קדשי בדה"ב וכו' ומקשינן מוצא שפתיך זו מ"ע ל"ל הא מובאת שמה והבאת שמה נפקא וכו' ומוקמינן חד לאמר וכו' ואי אמרת דקדשי בדה"ב אינו בכלל ובאת שמה דלא חשיב שם בהאי קרא אם כן צריך העשה דמוצא שפתיך לקדשי בדה"ב דעובר בעשה אך יש לדחות ראי' זו וא"ר להאריך תבין מעצמך אך יש ראי' דברייתא חשיב כל הנהו וסובר דבג"ר עובר בב"ת ור"מ סובר דברגל אחד עובר בב"ת ואמרינן מ"ט דר"מ דכתיב ובאת וכו' והבאת וכו' ורבנן האי לעשה ור"מ כיון דא"ר אייתי ולא אייתי ממילא קם לי' בב"ת ואי אמרת דקדשי בדה"ב אינו בכלל דובאת וכו' אם כן מן התורה יעבור על ב"ת ברגל אחד ויש עוד ראיות אין להאריך וכ"כ הר"מ כאן בהלכות מעה"ק. א' נדרים ונדבות הערכין והדמי' וכו' מ"ע להביא ברגל ראשון וכו' שנא' ובאת וכו' כולל קדשי בדה"ב ג"כ. וראיתי במ"ל שם שכ' לא מצאתי מקום לד"ז שיהא באלו עשה ופשטא דקרא במידי דהקרבה כתיב וכו' ואין על הר"מ תלונתו דכן מבואר בגמ' דהעשה דמוצא שפתיך והעשה דובאת שמה בא זה ולימד ע"ז דלכל הדינים הם עשה אחד ועוברים בעשה בכל הענינים ואם תלמוד הסוגיא תראה ודברי המ"ל תמוהים לפ"ד. עוד כתב המנ"ל דדברי הרב החינוך דעשה זו אינו נוהג אלא בזמן הבית (היינו במצות עשה דובאת וכו' בפ' ראה) ולרבינו נוהג אף בזמן הזה וא"י משמעות זה אדרבא מבואר בר"מ כלומר בעת שתבוא לחוג תביא וכו' מבואר בעת שבא לחוג היינו בזמן הבית וצ"ע. והנה בגמרא מבואר דמוצא שפתיך זו מצות עשה ומקשה הא מובאת וכו' חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש וכו' ולא מסיימי קראי ונראה דהתורה גילתה דבכל ענין עובר דאי הי' חד קרא הוי מוקמינן ליותר מסתברא אבל עתה דכתיבי שני פסוקים והתורה גזרה דשניהם שוים אם כן נראה דבין אמר ולא אפריש ובין אפריש וכו' עובר בשני העשיין אך היכי דשייך כגון דעבר עליו רגל והיכי דלא עבר עליו רגל עובר רק בעשה אחת דמוצא שפתיך. אך נראה דאינו עובר כלל אף בעשה אחד כ"ז שאין עובר על השניה דאי לא"ה מאי מקשה מוצא שפתיך וכו' הא מובאת שמה כו' אי מהתם דוקא ברגל ובעשה זו עובר לאלתר ע"כ דאינו עובר רק אם עובר על שניהם. רק באמת בצדקה דעת המפרשים דעובר לאלתר בעשה אף דלא עבר רגל ול"ש ובאת וכו' וצ"ע בסוגי' ואין אני עומד בזה ובל"ז אין נ"מ כ"כ כי אין לוקין על עשה. וכן לענין הל"ת שיש תרי קראי ולא מסיימי נראה דעוברים בין אמר וכו' ובין אפריש וכו' על שני הלאוים הן בג"ר והן לאלתר באותו שעוברים לאלתר אך ג"כ אין נ"מ כי אין לוקין על לאוים הללו כמבואר כאן. אך גבי נזיר שטימא עצמו דלוקין משום ב"ת לכאורה לוקה שתים משום ב"ת ומשום תשמור והר"מ בה' נזירות כתב לוקין ד' מלקיות וחשיב הלאו דב"ת ולמה לא ילקה חמשה מלקיות משום תשמור ג"כ וצ"ע בסוגיא זו.
ומבואר בגמ' דר"ה בסוגיא זו אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה בל"ר וכו' עובר בב"ת ומפלפל הש"ס האיך משכחת לה שנה בל"ר ומבואר שם דמשכחת לה דעצרת פעמים ה' וכו' ומאן תנא דפליג אחרים דסברי אין בין ר"ה וכו' אלא ד' ימים וכו'. והנה הר"מ אינו פוסק כאחרים ע' בפ"ח מה' קידוש החודש ובפ"א מה' חו"מ אם כן משכחת לה שנה בל"ר וגם משכחת לה בחלה ברגלים עוברים בשנה עי' בתוס' שהי' הש"ס יכול לתרץ זה. והנה הר"מ כאן בפי"ד מהלכות מעה"ק כתב עברו ג"ר כו' ולא הביא ד"ז דשנה בל"ר עוברים ג"כ. ובפ"א מה' בכורות כתב הבכור נאכל בתוך שנתו וכו' שנא' לפני וכו' ואח"ז כ' ואיחר הבכור לאחר שנתו אף על פי שעבר על ל"ת וכו' מביא דעובר על שנה ונראה מדבריו דבכור דוקא עוברים על שנה ובאמת בש"ס מבואר אחד בכור ואחד כל הקדשים עוברים בשנה בל"ר וקצ"ע דאינו מביא זה כאן וגם מדבריו מבואר דמשכחת לה שנה בל"ר. וראיתי להרב בעל המחבר ברכת הזבח בסוף ערכין בחידושיו על הר"מ דהקשה על הר"מ איך כתב שנה הא ל"מ שנה בל"ר דקיימא לן כאחרים ודבריו תמוהים אדרבא אין הלכה כאחרים עיין בר"מ בה' קדה"ח וע"ש שכ' דדעת הר"מ דאינו עובר בבכור בג"ר רק בשנה וצ"ע. ודעת בעה"מ במס' ר"ה דלפני וכו' [דהא] דילפינן שנה בל"ר אינו לאו רק עשה ואין כן דעת הר"מ כאן בה' בכור דכ' להדיא דעובר בל"ת ע"ש. וכבר כתבתי לעיל בשם בעל ספר טר"א דעל קדשי בדה"ב אינו עובר בשנה בל"ר דדומיא דבכור בעינן ע"ש ולאחר ג"ר עוברים בכל יום בב"ת וכן מבואר בר"ה ובר"מ כאן ועיין בבעה"מ דדעתו דדבר העובר בג"ר עובר אחר ג"ר בכל יום בב"ת אבל אלו דשנה בל"ר אינו עובר בכל יום אחר השנה רק בכל שנה ושנה עובר ע"ש. והנה ברגל אחד דעובר בעשה היינו אם בא לירושלים דכתיב ובאת וכו' אבל אם לא בא לירושלים אפילו במזיד ומכש"כ באונס וכן הפטורים כגון טמא וכדומה אינו עובר בעשה וכן בחלה הקרבן אינו עובר ואם עבר הרגל בין רגל לרגל גם כן אינו עובר בעשה רק ברגל עצמו עי' בס' פ"י שכתב כן ועיין בס' טר"א. ואם היה אונס או חלה הקרבן בכל הג"ר מכל מקום תיכף שעבר האונס חייב בלאו דב"ת כ"כ הפ"י אך התוס' בסוגיא זו כתבו להיפך דאם חלה ברגלים אינו עובר בב"ת ג"כ לאחר ג"ר עי' בדבריהם. ולפי זה נראה דה"ה אם ברגל אחד חלה או שלא הי' יכול להביא או שלא בא אפשר דאין רגל זה מצטרף לג"ר ובעינן ג"ר שבכל רגל יהיה ראוי ולפי זה בתודה דא"י להביא בפסח אם הקדיש קודם פסח דא"מ בפסח אינו עובר אחר חג הסוכות דאינו אלא ב"ר ואח"כ בפסח ג"כ א"י להביא ואינו עובר אלא אחר חג השבועות דודאי אף בסירוגין עובר בב"ת. אך עי' בסוגי' דבר זה מבואר בין לת"ק דלא בעינן כסדרן ובין לר"ש דבעינן כסדרן גבי תודה אף דא"י להביא בפסח מכל מקום מצטרף רגל זה לעבור על ב"ת ע"ש כי קצרתי וצ"ע דסברת התוס' דוקא אם בכל הרגלים חלה או נאנס אינו עובר אבל אם רק ברגל אחד או בב' וברגל ג' ראוי להביא עובר בב"ת וצ"ע הרבה בסוגיא זו. והנה מבואר בש"ס בסוגיא זו דכל דאינם חייבים במצות הרגל אף על פי דבא לירושלים מכל מקום אינו חייב בעשה דובאת שמה וכו' ולא בל"ת דב"ת ע"ש גבי נשים כיון דפטורים מראי' וגם משמחה לאביי דס"ל בעלה משמחה פטורים מלאו דב"ת כיון דל"ש ובאת וכו' מבואר אף דבאה מרצונה כיון דא"ח אינה בעשה זו ובל"ת אם כן ה"ה טמא ברגלים כיון דא"ח בשמחה ג"כ אינו עובר כלל בלאו הזה. ומבואר בגמ' איבעיא אם נשים עוברים על ב"ת כיון דליתא בראי' אינם עוברים א"ד הא איתא בשמחה ומסקנא למאן דפסק דנשים חייבות בשמחה עוברים בעשה ולא תעשה הללו אך למאן דס"ל דנשים אינם חייבות בשמחה רק בעלה משמחה א"ח בעשה ולא תעשה ועיין בר"מ פ"א מה' חגיגה דפוסק דנשים חייבות בשמחה ע"כ פוסק כאן דנשים גם כן עוברים בב"ת ועי' בכ"מ מ"ש בדברי הר"מ ודבריו צ"ע וכבר עמד בדבריו בעל הש"א ואין להאריך וכן פסק הרב המחבר כאן ובמצות שמחה בסוף פ' ראה. והנה לשיטת הראב"ד בה' חגיגה דס"ל כאביי דאין הנשים חייבות בשמחה אם כן אין הנשים עוברים בעשה ובלאו דב"ת ועיין בס' טר"א דהאריך דאפילו לשיטת הראב"ד מכל מקום בצדקות וכדומה דעוברים לאלתר ואינו תלוי ברגלים עי' לעיל וכן נזיר שטימא עצמו דעבר על ב"ת כמ"ש לעיל אין חילוק בין אנשים לנשים דג"כ נשים חייבות דאינו תלוי ברגלים ע"ש. וגם כתב דשנה בל"ר דג"כ אינו תלוי ברגלי' לכ"ע נשים עוברים בלאו הזה אך מחלוקת בדבר התלוי בג"ר ע"ש וה"ה לכל הפטורים משמחה דאין חילוק ע"ש והנה ג"ר דעוברים בב"ת בעינן ג"ר שלימים ואם דרך משל הקדיש בתוך הפסח אינו עובר אחר חג הסוכות כיון דלא הוה שלימים ע' בסוגיא ובתוס' שם וכתבו התוס' דתחלת רגל הג' מצטרף לסוף רגל הראשון כגון שהקדיש ביום א' דחוה"מ פסח אף דליכא ג"ר שלימים מכל מקום ביום א' דחוה"מ פסח לשנה הבאה מצטרף לפסח הראשון והו"ל ג"ר שלימים. ואפילו נדר בליל ראשון של הרגל הו"ל רק מקצת הרגל ואינו עובר בג"ר כיון דלא הי' ג"ר שלימים כ"כ התוס' בר"ה בדף ז' ועיין בס' טר"א. וע"ש שכ' דג"ר בעינן משעה לשעה כמ"ש התוס' דאם נדר בלילה הראשונה אינו עולה ובודאי אינו עובר בכניסת לילה של הרגל רק משעה לשעה בעינן וכן ב"ת דשנה אינו עובר רק בשנה משעה לשעה כגון שהקדיש באחד בניסן בחצי היום לא כלתה השנה בתחלת ליל ניסן לשנה הבאה רק בחצי היום של ר"ח ניסן וכן בג"ר משעה לשעה בעינן אף דבכל התורה א"צ משעה לשעה אבל כאן צריכים משעה לשעה דוקא ע"ש שהביא ראיות לזה ומכל מקום אני לך. וצ"ע לענין עשה דובאת וכו' אפשר ג"כ כולו רגל בעינן ואינו עובר אם יצא מקצת הרגל קודם הנדר עי' בסוגיא. שוב ראיתי דמפורש הדבר דבגמ' אמרינן לר"מ דסובר ברגל אחד עובר בב"ת מא"ל ע"ש בדף ה' ע"ב ומתרץ כגון שהומם בתוך הרגל וחיללו ועבר עליו הרגל סד"א הואיל ומכח קמא וכו' קמ"ל והיינו דאינו עוברים במקצת הרגל ור"מ ס"ל לעיל כיון דא"ר ובאת וכו' ממילא עובר על ב"ת מבואר דס"ל דגם על העשה אינו עובר רק בכל הרגל ומדר"מ נשמע לרבנן ע' בסוגיא ותבין. ומבואר בגמ' ובר"מ דאם הקדיש ועבר רגל והומם ופדה על אחר לא אמרינן השני מכח קמא קאתי ויצטרף ויעבור על ב"ת מהקדש הראשון רק צריך ע"ז ג"ר בפ"ע ולא מצטרף עם הראשון. עוד מבואר דאין היורש שחייב בקרבנות מורישיו עובר על ב"ת דגזה"כ מעמך פרט ליורש. והנה לעיל כתבתי דוקא בג"ר אם חלה אינו עובר על ב"ת אבל אם ברגל אחד חלה עובר אח"כ אם כן כל הפטורים משמחה ג"כ אם היה רק רגל אחד או שנים חייב לאחר רגל הג' אם כן במופלא סמוך לאיש שהקדיש ועברו עליו ב"ר ומכל מקום ברגל הג' עובר על ב"ת אם הגדיל קודם רגל הג' וז"פ. ולאחר ג"ר או שנה אף על פי שעבר על ב"ת לא נפסל הקרבן ומקריבו וכשר עי' בש"ס ובר"מ (עי' בהשמטות). ומצוה זו למדתי קודם חג הפסח והייתי מוטרד מאוד בטרדת חג הקדש וגם הייתי מטולטל מנוה לנוה לכבוד החג לא עיינתי היטב ובעזה"י עוד חזון למועד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |