מנחת חינוך/שנה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
לדון בדין ערכי שדות כו'. עיין ר"מ פ"ד מהלכות ערכין והדינים כו' בקיצור. המקדיש שדה אחוזה שירשה ממורישיו שהיה שלהם עד שעת חילוק הארץ ואפילו לר"י דסובר אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל מכל מקום השדות יש להם דין שדה אחוזה כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא מיקרי שדה מקנה וא"צ שיהי' בירושה חד בר חד עד יב"נ כ"כ התוספות גיטין דף מ"ח ע"ש והן מקדיש שדה טובה ביותר או שדה רעה ביותר ורוצה לפדותה הן בעלים או אחרים נתנה התורה קצבה בזמן היובל אם מקדיש תיכף אחר היובל ורוצה לפדותה תיכף נותן בעד כל מקום שיוכל לזרוע חומר שעורים חמשים שקלים היינו חמשים סלעים וזהו בעבור מ"ט שנים שבין יובל ליובל ואם פודה בשנה השנית מגרע סלע ופונדיון כי נפדה בגרוע כגון אם פודה עשר שנים לאחר היובל וישנו עוד ל"ט שנים עד היובל הבא וכן אם הקדישו עתה נותן עבור כל שנה סלע ופונדיון כ"ה גזירת הכתוב דבעד יובל שלם נותן חמשים שקלים ומה שיוצא מהיובל נותן סלע ופונדיון לכל שנה עד יובל הבאה ואע"פ לפי ערך נ' שקלים מגיע רק מ"ח פונדיון (ופונדיון א' הוא יותר מכל מקום נותן סלע ופונדיון דהוא קלבון ער"מ) כי מ"ח פונדיון הוא סלע אם כן מ"ט סלעים ומ"ט פונדיון הוא יותר מנ' שקל אותו הפונדיון מכל מקום נותן יותר קצת כי כשנותן לשלחני פונדיונות ליקח סלע נותן מ"ט. ואם פודה אינו נותן בכל שנה רק מה שמגיע נותן בפ"א ואם הבעלים או אשתו או יורשיו פודין מוסיף חומש לפ"ע שנותן הקרן נותן עוד חומש ורשאים הבעלים למכור שדות או ללות שיגאל שדה זו וכן גואל חצי השדה אם רוצה וזה חומר בהדיוט מהקדש דהמוכר להדיוט אינו מוכר שדות וכן אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין ובהקדש בכל ענין. והנה בזמן היובל דעת הר"מ דמצוה על האדון והאדון קודם אבל אין כופין את האדון ע' בפ"ה וז"פ כיון דמצוה על האדון והתורה קצבה שיעור לפדיון אם כן אפילו אם אחר רוצה ליתן הרבה יותר מהאדון מכל מקום אין שומעין לו דהוא נותן כשיעור הקצוב בתורה אך אם אין להאדון פודה ואחרים באים לפדות אם א' נותן כשיעור הקצוב וא' נותן יותר בודאי הנותן יותר לו מוכר הגיזבר כי אין פוחתין משיעור הקצוב אבל להרבות שיהי' רווחא להקדש למה לא ובזה אפשר ליישב מה שהוכיח המ"ל כאן בספ"ד מדברי הר"מ דס"ל דלא כרש"י דדעת רש"י בשדה מקנה ג"כ דמים קצובים בתורה כשדה אחוזה וכ' דהר"מ לא ס"ל כן דכ' המקדיש שדה מקנה שמין אותו כו' ואח"ז כתב דשמין ומכריזין ס' יום ואי דמים הקצובים בתורה היאך שייך שומא והכרזה ולפמ"ש אפ"ל כיון דגבי שדה מקנה כתב הר"מ דפודה אותו כל מי שירצה נראה מדבריו דכאן בשדה מקנה אין מצוה על האדון ועיין בפ"ה דלא כתב ד"ז דהאדון קודם רק בשדה אחוזה וכן אח"ז בבית ובבהמה טמאה וכאן כתב שמין ופודה כל מי שירצה. ועיין בבכורות דף י"ד מצות גאולה באדון קודם שנאמר ואם לא יגאל כו' וע' רש"י שפירש במתפיס בהמה טמאה לבה"ב האדון קודם ובאמת הפסוק שמביא במשנה כתוב בבהמה טמאה מכל מקום הדין גם כן בשדה אחוזה כמבואר להדיא כאן בערכין כ"ז דמצוה באדון קודם והבעלים מוסיפין חומש ואיידי דחביב כו' מבואר להדיא במשנה ובש"ס דגם שדה אחוזה מצוה באדון קודם אבל שדה מקנה לא נזכר וגם אין הבעלים מוסיפין חומש כמבואר בר"מ כאן ויבואר בסמוך אם כן שפיר שמין ומכריזין אולי שוה יותר מהקצוב בתורה ויתן יותר הוא קודם אבל אם אינם רוצים ליתן יותר על כל פנים אפשר כדעת רש"י דאינו נפדה בפחות מהקצוב בתורה. ופשוט אע"ג דבכל הקדשות אם חיללו בדיעבד על ש"פ מחולל אבל כאן דהתורה נתנה קצבה בפירוש אינו מחולל בפחות אפילו כ"ש ואפילו לא נתן המעות כ"א כמ"ש לעיל וז"פ. והמקדיש תיכף אחר היובל ורוצה לפדותה אפילו סוף שנה אינו גורע כלום אף על פי שעמד ביד ההקדש כמה חדשים אינו גורע ואם פודה צריך ליתן כל הנ' שקלים ובשנה השנית מגרע סלע ופונדיון משנה שעברה אבל בשנה הראשונה אינו מגרע כלום כי אין מחשבין חדשים להקדש כ"ה בש"ס ור"מ וכן אם פודה באמצע שנה כגון חמשה וחצי שנים קודם היובל אין אומרים שיגרע להקדש ויתן ה' סלעים וה' פונדיון בעד החמשה שנים וחצי סלע וחצי פונדיון בעד החצי שנה כי אין מחשבין חדשים וצריך ליתן ששה סלעים וששה פונדיונים כ"ה בש"ס. ובר"מ אינו מבואר זה להדיא אך נשמע מדבריו כאשר יבואר וא"צ לפרש זה. ואם גואל שנה א' לפני היובל אינו פודה בגירוע היינו ליתן סלע ופונדיון דכתיב על פי השנים כו' רק צריך ליתן כל הנ' סלעים ואם נשאר שנה וחדשים משנה השניה קודם ליובל דעת רש"י והראב"ד כיון דאין מחשבים חדשים להקדש ה"ל פחות משני שנים קודם היובל וכתיב על פי השנים כו' אם כן אינה נפדית בגרוע רק צריך ליתן כל הנ' סלעים והר"מ סובר דתלוי ברצון הגזבר אם אינו רוצה לחשוב אם כן ה"ל פחות משני שנים ואינה נפדית בגירוע רק צריך ליתן כל הנ' שקלים ואם רוצה הגיזבר מחשב החדשים לשנה וה"ל שני שנים ונותן שני סלעים ושני פונדיונות ופודה ועיין בהשגות הראב"ד ובכ"מ ובלחם משנה ועיין בש"ס.
והמקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת כלל כשמואל בגמרא ואם לא פדה המקדיש השדה עד היובל והגיע היובל והיא ת"י ההקדש יוצאת השדה לכהנים והכהנים שבמשמר שחל ראש השנה של יובל הם זוכים בשדה זו ואם חל ר"ה של יובל בשבת שייך למשמר היוצא שהם עובדים בתחלת ליל שבת וע' לח"מ ומ"ל באריכות מפלפל בד' רש"י דנראה דנותנים למשמר שפגע יה"כ של יובל ע"ש ומ"ש בד' הר"מ. והכהנים שזוכים באותו שדה צריך שיתנו דמים להקדש ויפלו ג"כ לבה"ב כי אין הקדש יוצא בלא פדיון וכמה דמים נותנים הכהנים דעת רש"י בגמרא והרע"ב וכ"ה בכ"מ בשם מ"כ דכהנים נותנים נ' שקל דמים הקצובים בתורה ובמ"ל מפלפל בזה. וכ' דנ"ל דעת הר"מ דנותנים דמי שיור של השדה ולא דמים הקצובים ע"ש וכ"נ דעת הרהמ"ח שלא כתב דמי' כמו שדקדק הכסף משנה רק דמים נראה דדמי השיווי נותנים. ואם הבעלים פדו עד היובל הרי הוא שלהם לעולם ואינה יוצאה לכהנים רק אם הוא ביד ההקדש או שגאלה אחר כמו שיתבאר. ואם גאלה מההקדש איש אחר ולא הבעלים אפילו בתו של מקדיש ואין לו אלא הבת אם הגיע יובל והיא ביד הפודה ד"ה דביובל זוכים בהשדה הכהנים וכאן הכהנים א"צ ליתן דמים דכבר נתנו הפודים דמים להקדש ולא יצא בלא פדיון ואם גאלו הבעלים מיד הפודה והגיע יובל והיא ביד הבעלים בזו יש נוסחאות מתחלפות דלנוסחאות הר"מ אין הכהנים זוכים בו ונשאר לבעלים ולנוסחא דידן וכן מביא הראב"ד כמו נוסחא דידן דיוצאה לכהנים אף על פי שהיא עתה ביד הבעלים כיון דהפודה מן ההקדש היה אחר ולא הבעלים והרהמ"ח עיין בדבריו נמשך לדעת הר"מ כדרכו וקצת יש חיסור לשון בדברי הרהמ"ח שכתב אם לא פדאוהו הבעלים מיד ההקדש או מיד אחר שקנאה מן ההקדש הכהנים נותנים דמים כו' ובאמת אם הוא ביד אחר אין הכהנים נותנים דמים כי כבר נתנו הדמים הפודים מן ההקדש כמ"ש בשם הר"מ וצריך להגיה כן בדברי הרהמ"ח. ואם בנו של המקדיש גאל מיד אפילו יש ת"י בשעה שהגיע יובל אינה יוצאה לכהנים ביובל רק חוזרת לאביו כמו כשהמקדיש עצמו פודה דכך גזירת הכתוב דבנו הוי כהוא עצמו דבנו הוא היורש שאינו נדחה בשום פעם אבל בתו היא כאחר במקום בן ע' בגמ' כאן. ופשוט כמו אם פודה הבן בחיי האב ומגיע יובל בחיי אביו דחוזרת לאביו דהוי כמו שפודה המקדיש דגזירת הכתוב הוא לאחר ולא לבן ה"ה אם פדאה לאחר מיתת האב והגיע יובל ג"כ אינה יוצאה לכהנים כיון דלא פדאה אחר רק הבן דהוי כמו המקדיש אם כן עתה חוזרת לאב ויורש מכח האב דאם היה האב חי היתה חוזרת לו והוא יורש כוחו ויותר מזה אם הבן ג"כ מת והירושה חוזרת לאחי האב ג"כ זוכה אחי האב או שאר יורשיו של האב דפדיון שפדה הבן ה"ל כאלו המקדיש עצמו פדה וחוזרת לאביו אם כן יורשים יורשי האב וזה מכ"ש דאם פדה בחיי האב אין הכהנים זוכים אף דלא היה יורש מכ"ש אם פדאה לאח"מ האב בודאי אינה יוצאה לכהנים כיון דלא הוי אחר וממילא ביובל יורשים יורשי האב וז"פ. וגם פשוט אם פדאה אחר מן ההקדש ובנו גאל מיד אחר לשיטת הר"מ שהבאנו דהמקדיש אם פודה מיד אחר ג"כ אינה יוצאה לכהנים ה"ה אם בנו פודה מיד אחר ג"כ אינה יוצאה לכהנים כי בנו הוא כמקדיש עצמו וכ"ז פשוט. וז"פ גם כן דאם המקדיש או בנו פדו מההקדש ואח"ז מכרו לאחר ובשנת היובל הוא ביד אחר מכל מקום אין יוצאה לכהנים ביובל כיון שהפודה נשאר בידו לעולם וה"ל כאלו מכר שלו לחבירו דיחזור ביובל לבעלים ולא לכהנים וז"פ מאוד.
ומבואר בש"ס אבעיא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה א"ד בנה מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק ועלתה בתיקו ופירש"י אשה שהקדישה שדה מלוג מי יפדנה מיד ההקדש שלא תצא לכהנים ביובל כו' בעל או הבן והנה האבעיא על שניהם באשה שיש לה בעל והבעל פדה אם ה"ל כיורש גמור וחוזרת לאשה כיון דהוא יורש אפילו במקום בן לא ה"ל כאחר א"ד כיון דהבן יורש בראוי כו' ופשוט אפילו אם אין לה בן כלל מכל מקום הבעל בספק אם הוא יורש גמור א"ד שהבן הוא יותר יורש אם כן ה"ל כאחר כמו בת אפילו בלא בן וכיון דהוא ספק אם קדמה האשה וזכתה הרי היא שלה ואם קדמו הכהנים וזכו היא שלהם לפי דעת הר"מ דאין האשה מוחזקת ע"י הבעל וגם לא שייך חזקת מ"ק ע' בלחם משנה ודעת הראב"ד דהאשה היא מוחזקת ע"י הבעל עיין ר"מ ובראב"ד וא"ר להאריך כאן בדיני תפיסה. וכן אם בנה פדה ביש לה בעל והגיע יובל ג"כ הוא ספק אם יחזיר לה ככל מקום שהבן פודה א"ד דכאן הרי הוא כאחר כיון דהבעל יורש יותר ג"כ מי שקדם וזכה או האשה או הכהנים זכו וגם הראב"ד מודה בזה דל"ש חזקת האשה ע"י הבן כיון דאינו אוכל פירות עיין בהשגות. והנה נראה דהספק שבש"ס מי הוא היורש יותר בין שניהם היינו הבעל או הבן אבל א' בין שניהם הוא ודאי מעמיד השדה אך לא ידעינן מי הוא אם כן אם פדה הבעל מהקדש ובנה פדה ממנו או להיפוך אם כן לנוסחאות הר"מ שהבאנו דאפילו פדאה אחר מההקדש אם חזר המקדיש ופדאה אינה יוצאת לכהנים וכבר כתבנו דל"ד המקדיש ה"ה הבן דעומד במקום המקדיש וגם כתבנו היכי דהמקדיש פדה מהקדש ואח"ז קנה אחר מיד הבעלים בודאי חוזרת לבעלים ע' לעיל אם כן כאן ממ"נ חוזרת לאשה ולא לכהנים דרך משל אם הבעל פדה מהקדש ובנה קנה מאתו אם כן אם הבעל מעמיד השדה והרי הוא כאשה אם כן אפילו הבן הוא אחר מכל מקום כיון דהפודה הוא המעמיד חוזרת ולא איכפת לן מה שהיא אחר כך ביד אחר ואם הבעל הוא אחר אם כן הבן מעמיד וא"כ ה"ל כפדה המקדיש מאחר וג"כ חוזרת לבעלים לפסק הר"מ לפי גירסתו ומ"ל המקדיש או הבן כמ"ש לעיל אם כן בכה"ג יוצאה בודאי לאשה ואין לכהנים שום זכות בשדה. אך לפי שיטת רש"י והראב"ד לפי גירסא שלהם היכי דהפודה הוא אחר אף על פי שקנה המקדיש מכל מקום יוצאה לכהנים דאזלינן אחר הפודה אם כן הוי ספק בכ"ע כי א"י אם הפודה הוא מעמיד וחוזרת לאשה או אם הוא אחר וחוזרת לכהנים הן אם היה הפודה הבעל או הבן אך החילוק אם הי' הבעל הפודה ועתה היא ביד הבן אם כן מספק כל הקודם זכה ואין האשה מוחזקת יותר מן הכהנים ואם הבן היה הפודה ועתה היא ביד הבעל האשה מוחזקת ע"י הבעל לסברת הראב"ד. והר"מ כאן בפ"ד כתב וז"ל האשה שהקדישה שדה אחוזה וגאלה הבעל מיד הקדש והגיע יובל כו' הדבר ס' אם חוזרת לאשה או לכהנים לפיכך אם קדמה כו' ולא הביא דין הבן כלל דבש"ס הוא ספק על הבן ג"כ במקום בעל וכבר תמה הכסף משנה וכתב דגירסתו הי' דהאבעיא הוא בבעל דוקא ע"ש אם כן לשיטתו הבן הוא מעמיד ודאי אפילו במקום בעל אך הספק הוא על הבעל ע"כ אם הבעל פודה ספק אם הוא לכהנים ומי שקדם כו'. ופשוט דל"ד בהקדישה השדה בעת שהי' לה בעל אפילו הקדישה השדה קודם שהי' לה בעל ואח"ז נשאת והבעל פדה ג"כ הדין כן כי עתה היא יורש והבעל יורש אף בנכסים שנפלו לאשה אחר הנשואין וז"פ. ונראה דאם הבעל פדה וקודם היובל מתה אשתו מכל מקום ה"ל ספק דאפשר חוזר לאשה וא"כ הוא יורש אף על פי בעת שחוזר לאשה מתה האשה ואין הבעל יורש בראוי ז"א לסברא זו דבעת שפדה היה ראוי לחזור לאשה אי אמרינן הבעל מעמיד כו' אם כן השדה חוזרת ביובל לאשה והבעל אין לו אלא ק"פ דהמוכר שדהו בשנת היובל אינו אלא ק"פ להלוקח ע' בפ' השולח וגוף השדה שייך להאשה אם כן תיכף שמתה יורש גוף השדה דזה ה"ל מוחזק ע' באה"ע סי' צ' דאם כתבו לה שדה מהיום ופירות לאח"מ ה"ל מוחזק אם כן ה"נ דהשדה שייך לה ה"ל יורש וביובל שהוא ספק אם שייך לו דה"ל לחזור לאשה אם כן הוא יורש או לכהנים אם כן הוא מוחזק שהרי השדה ת"י ונשארת בידו מטעם ירושה כנ"פ. וא"צ לבא לכאן מחמת שמלוה שעמו פלגי ע"ש באה"ע רק השדה היא שלה ואינו ראוי כי הגוף שלה לסברא זו דהדרי' לאשה כנ"ב ופשוט. וז"פ ג"כ אם האשה הקדישה נ"מ ומתה ואח"כ אם פודה הבעל בודאי דינו כאחר דבשעת פדייה אינו יורש כלל אפילו על שדה זו דזה ה"ל ודאי ראוי דאינו יורש כיון דבשעה שמתה היתה השדה הקדש אם כן ודאי ה"ל כאחר וז"פ מאוד. והבאתי לעיל דמוכר להדיוט בזמן היובל א"י הלוקח לחפור בו בורות שיחין ומערות והוא מהירושלמי מובא במ"ל פ"י מה' שמו"י דכתיב ושב לאחוזתו כו' ונרא' דאם אחר פדה מיד ההקדש דיוצא לכהנים ביובל אפשר דמותר לחפור בו דאין לימוד ע"ז וגם ההקדש עצמו מותר לחפור בו אם יצטרכו וגם אפילו אם בנו פודה דיחזיר לאביו ג"כ כיון דבא מכח הקדש מותר לחפור בו כ"נ. וז"פ בודאי אם פדה הבעל ואח"כ קודם היובל נתגרשה מכל מקום כיון דבשעת פדייה היה ראוי לחזור לה חוזרת לה והיא ס' אפילו יש ת"י כי אין האשה מוחזקת ע"י הבעל דהרי אין אוכל פירות עתה ובזה נסתלקה השגות הראב"ד שכ' מסתברא דאשה מוחזקת כי הבעל אוכל פירות ומחזיק בשביל פירותיו ובאמת מיירי בכל גווני אפילו נתגרשה דאין הבעל אוכל פירות. אך הראב"ד לא כתב בדרך השגה רק הדין מסתברא כו' והיינו שעודה תחת בעלה ביובל אז היא מוחזקת ע"י בעלה ופשוט. ועיין בלחם משנה הקשה על הר"מ דאפשר האבעיא בש"ס אם בעל מעמיד לה שדה דוקא למ"ד ירושת הבעל דאוריית' אבל להר"מ דפוסק ירושת הבעל דרבנן אפשר לא הפקיעו חכמינו זכרונם לברכה זכות הכהנים ונחשב כאחר ויוצאה לכהנים. והקונה מאביו או מאיזה ממורישיו שדה והקדיש ואח"כ מת המוריש דינו כשדה אחוזה וילפינן מקרא אשר לא משדה אחוזתו כו' יצאה זו שראוי להיות שדה אחוזה והיא פלוגת' במשנה ופוסק הר"מ כר"י וכר"ש. ופשוט דאם פדה הוא או אחר קודם מיתת המוריש דבשעת פדיון היה ראוי לחזור כשדה מקנה ואח"כ מת המוריש פשיטא דזכ' היורש ביובל כיון דבשעה שיצאה מן ההקדש היה ראוי לחזור ויורש הוא זכות אביו או מוריש אחר וז"פ מאד. המקדיש את הטרשין היינו שדה שאינה ראויה לזריעה נפדית בשוויה ואם לא נפדית או פדאה אחר יוצאת לכהנים רק הדין חלוק דאין נפדה בערך הקצוב בתורה רק בשוויה אבל לשאר דינים היא כשדה אחוזה דכתיב בית זרע כו' והאי לאו בר זריעה היא ולענין לצאת לכהנים כתיב שדה והאי שדה היא והוא מש"ס ומבואר בר"מ. ואם הקדיש אילנות נפדים בשוויה דלא נקרא בית זרע וגם אין יוצאה לכהנים דלא נקרא שדה ג"כ מבואר שם.
ונ"פ דאחר הפודה שדה אחוזה מן ההקדש כיון דאינו עומד לחזור ביובל אך אם המקדיש יפדה מידו יחזור לבעלים לשיטת הר"מ מכל מקום נראה דאין הדין כמו קונה מיד ההדיוט דיש רשות להמוכר לפדות השדה אחר שני שנים בגרעון בע"כ של הלוקח או בתוך שני שנים א"י לפדות כמ"ש לעיל כיון דמידו אינו עתיד לחזור לבעלים לא הוי כלל כקונה מהדיוט ול"ש כל הדינים המבוארים בר"מ פי"א מהלכות שמו"י והבאנו לעיל. אך תלוי ברצון הלוקח היינו הפודה אם רוצה מוכר לו כי היא שלו לגמרי עד היובל וביובל תצא לכהנים אך אם הבן פודה דיחזור לאביו ביובל בכ"ע כמ"ש לעיל אפשר דדינו כמו קונה מאביו דיכול המוכר לפדות בע"כ ושאר דינים המבוארים במוכר להדיוט. אך נ"ל כיון דכל הדברים ילפינן מקראי אם כן דוקא הדיוט שקנה מהדיוט אבל במקדיש לא מצינו זה אם כן לא שייכים הדינים הנ"ל וברצונו תליא מלתא וכן לענין שאר דינים כנ"ל. ופשוט לשיטת רש"י וראב"ד דבאחר הפודה אפילו אם המקדיש בעצמו פודה מידו מכל מקום יוצאת לכהנים בודאי ה"ה אם הפודה חוזר ומקדיש והמקדיש הראשון פדה מיד הקדש בעצמו מכל מקום חוזרת לכהנים דהראשון לאו אדון כלל כיון דפדאה אחר וזכו בה הכהנים והקדיש רק עד היובל כי ביובל היה עתיד לצאת לכהנים אם כן השדה זו היא של כהנים מ"ל מכר הפודה לאחר או לשמים ודאי יוצאה לכהנים. וגם נ"פ דעתה ה"ל כמקדיש שדה מקנה דהכהנים הם הבעלים והוא קנה עד היובל מהכהנים ודינו לגמרי כשדה מקנה דנפדית בשווי' ולא כערך הקצוב כמשי"ת וגם אין מוסיף חומש כי ה"ל שדה מקנה לכל דיניו כנ"פ. אך לדעת הר"מ דאם המקדיש פודה מיד אחר תשאר בידו ביובל אם כן ה"נ דהקדיש מ"ל לשמים ומ"ל להדיוט ואפילו מכר לכמה ב"א בזאח"ז מכל מקום כיון דבשעת היובל היא בידו נשאר בידו ה"ה כאן דפדאו בעצמו מההקדש כאלו פדה מאחר ונשארת לו ביובל. אך נראה אף דבכ"מ המקדיש יוכל לפדות בע"כ מן ההקדש כמ"ש מצוה באדון כו' מכל מקום מה מכר ראשון לשני כל זכות כו' ה"נ כיון דהפודה ה"ל זכות שלא למכור לאדון הראשון כמ"ש לעיל אם כן אותו זכות יש לההקדש אם אין הגיזבר רוצה אינו פודה ויוצאה לכהנים כי מ"ל לשמים או להדיוט ומכר כל זכות שיש לו ואפשר ג"כ לענין פדיה ה"ל כדין שדה מקנה לענין בשווי' כיון דהראשון אינו אדון גמור כי א"י לפדות מהקדש בע"כ או אפשר כיון דמ"מ יש לו זכות ברצון ההקדש דישאר בידו ה"ל כשדה אחוזה ונפדית בערך הקצוב ומוסיף חומש וצ"ע. הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת דהלכה כשמואל בדיני וקצ"ע הא הוי איסורא לענין להנות מן ההקדש ואין כאן מקומו להאריך ובכ"מ כ' עוד טעם אחר.
וכ"ז בישראלים הן זכרים ונקבות אבל כהנים ולוים בעריהם מקדישין לעולם אפילו ביובל עצמה וגם גואלים לעולם אפילו אחר היובל ואין השדה יוצאה לכהנים הן אם הוא ביד ההקדש או אם פדה אחר אך אם פודה מההקדש נותן דמים לבה"ב כי צריך לפדות מיד ההקדש דאין הקדש יוצא בלא דמים ובפדה אחר יוצאה ביובל. ואינו מבואר אם ערך הקצוב הוא ג"כ בכהנים ולוים או דנפדה בשווי' ומצד הסברא אינו נותן כאן ערך הקצוב כי ערך הקצוב הוא עד היובל דיוצא מיד ההקדש אבל כאן דהיא ביד הקדש לעולם איך שייך קצבה וגם אין שייך גירוע כי יהיה לעולם להקדש כ"ז שאינם פודים כ"נ ומכל מקום צ"ע. וכ"ז דוקא בזמן שהיובל נוהג ושדה של א"י אבל בזמן שאין היובל נוהג אינה נפדית בערך הקצוב רק בשווי' ונפדית לעולם ואין יוצא לכהנים וה"ל כמקדיש ביתו או מטלטלין כ"ז מבואר בש"ס ור"מ. והמקדיש שדהו ופדה השדה כהן והגיע יובל א"י הכהן לומר כיון דהשדה יוצאה לכהנים והרי היא ת"י אלא יוצאת מידו לאנשי משמר גם כן בש"ס ור"מ. וכל הנ"ל הוא בשדה אחוזתו אבל אם קנה שדה מחבירו ומקדיש אותו כיון דביובל יוצא מאתו אין לו כח להקדיש יותר דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ע"כ הן אם השדה ביד ההקדש והן אם פדה אחר או המקדיש חוזרת לבעלים הראשוני'. וע' כאן במ"ל כתב שנרא' מדברי רש"י בחומש דמיד ההקדש אינה חוזרת לבעלים רק בפדה אך הר"מ כתב מפורש דגם מיד ההקדש יוצאת לבעלים וגם התוס' גרסו כן ברש"י (ע' בהשמטות). ונ"פ אף דבמשנה מבואר דשדה מקנה אינה יוצאה לכהנים דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וקרקע זו לא היתה שלו ביובל אלא עד היובל אם כן אפשר אם אינה יוצא' ביובל כגון שמכר שדהו לס' שנה כמ"ש במצות יובל לעיל אם כן דרך משל שמכר לו שדה עשר' שנה קודם יובל על ס' שנה דאינה יוצאה ביובל וא"כ כשהגיע יובל יש להיות עוד ביד הלוקח נ' שנים והלוקח הזה הקדישה וכשמגיע יובל אינה חוזרת לבעלים אפשר כל אותן השנים יצא לכהנים עד מלאת הזמן שיחזור למוכר. ז"א דנרא' דגזירת הכתוב בכ"ע דאין שדה מקנה שייך לכהנים כלל והמשנה נקט הטעם עפ"י הרוב אבל באמת אפילו אם אינה חוזרת ביובל לבעלים מכל מקום אין לכהנים שום זכות בשדה זו רק בשדה אחוזה דמפורש הדין כך בתורה אבל לא שדה מקנה בשום ענין אפילו בלא חזרה ביובל כנ"ב. ואם שדה מקנה נפדית מיד ההקדש בערך הקצוב כשדה אחוזה או נפדית בשווי' היא פלוגת' במשנה בערכין י"ד דת"ק היינו סתם משנה סובר דנפדית בשווי' ור"א סובר דנפדית בערך הקצוב כשדה אחוזה והלכה כת"ק וכ"פ הר"מ כאן דנפדית בשוויה ורש"י בחומש פרשת בחקותי כ"ז פסוק כ"ב כתב לפיכך אם בא לגאלה יגאל בדמים הללו הקצובים בשדה אחוזה כו' שנה משנתו כר"א ואף על פי דלית הלכתא כותי' ואין זה תימא דבכ"מ בחומש נקט רש"י דלא כהלכתא כמ"ש המפרשים כ"פ. והמ"ל כאן מביא דברי רש"י הללו ותמה עליו היכי רמיזא דשדה מקנה נותן בערך הקצוב ופלפל בד' הר"מ דאינו סובר כן ע"ש ובסה"ד כ' ג"כ כי שיטת רש"י צ"ע דהיאך רמיזא. ודבריו תמוהין דרמיזי דר"א סובר כן וע"ש בש"ס ואין תימה אם רש"י נקט דלא כהלכתא ובודאי הר"מ אין סובר כן בלא הוכחות דודאי הלכתא כרבנן ובפרט דהוא מתלמידי ב"ש כידוע בודאי הלכה כת"ק וא"צ לראי'. אך על רש"י אין תימה אם נקט כר"א שכן דרכו בכ"מ. והפודה שדה מקנה אין הבעלים מוסיפים חומש מבואר ג"כ בגמ' דף י"ד וכ"פ הר"מ והרהמ"ח ועש"ס שם. והנה קושית הלחם משנה שהבאנו לעיל כיון דירושת הבעל דרבנן היאך מעמיד לה השדה ומפקיע מן הכהנים אין קושיא כ"כ דשדה אחוזה היא חולין ביד כהן ויכולים חכמינו זכרונם לברכה להפקיע ממונו כמו ירושת הבעל דאינה חוזרת ביובל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כמבואר פי"א מהשמו"י אף דהיא מצוה לחזור ביובל ויותר מזה כתבתי לעיל דהמקדיש שדהו ביובל לא הוי איסורא רק ממון והלכת' כשמואל בדיני. והנה לדעת הר"מ אף דהוא מדרבנן מכל מקום מעמיד לה שדה נראה פשוט באשתו קטנה שהגיעה לעונת נדרים שהקדיש' והגיע יובל והוא ביד ההקדש בודאי אף בקטן וקטנה שהקדישם הקדש הדין כן דאם הגיע יובל ולא גאלה דיוצא לכהנים אם כן אם הבעל פדה חוזרת השדה לזה כיון דהוא יורש דרבנן כמבואר בר"מ ה' אישות ואה"ע סי' צ'. והנה אשת טומטום כבר כתבנו לעיל כ"פ דאין לו חופה דאינו ראוי לביאה אם כן אינו יורש בודאי. אך אנדרוגינוס הוא ספק ועיין בש"ע אה"ע דמספק אין הבעל יורש כלל אם כן לא הוי יורש. אך יש דיעות שהוא יורש ספק ומהני תפיס' ע"ש אם כן כאן מספק ספיקא שייך לכהנים דלמא אין הבעל מעמיד שדה ואת"ל הבעל מעמיד דלמא אינו יורש כלל ובס"ס אי מוציאין ממון הדברים עתיקין. ועיין במ"ל מביא ירושלמי המה יסדו שמואל ודוד באומנותם אומנות גדולה היתה שאין משמר נוטל ושווה בשד' אחוזה עד שיטול חבירו וכ' דא"י כוונת הדברים וגם הר"מ אינו מביא הירושלמי וע' שו"ת ח"ץ סי' קכ"ב פי' שם דקאי על שיסדו כ"ד משמורים דחשבו שמשמר א' שהגיע היובל במשמרו ונטל שדה אחוזה לא יהיה משמרו מגיע עד עבור כ"ד יובלות והכלל בכ"ד יובלות יהיה כל הכ"ד משמורות חוזרים חלילה דיגיע לכל משמר שבוע שפוגע היובל והוא חשבון נפלא לחשוב על כ"ד יובלות וע"כ לא הביא הר"מ כיון דאיכא כ"ד משמורות ממילא יגיע לכ"א כפי החשבון ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |