מנחת חינוך/שיג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
לצום כו' ועוד באה הקבלה כו' כי כפל השביתה יורה כו'. כ"ה גם בר"מ פ"א מהלכות שביתות עשור דילפינן משבתון ע"ש בה"ה שהתחיל וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ כו' דכתיב שבתון ועבמ"מ דעתו בדעת הר"מ שכתב וכן למדנו מפי השמועה כו' דה' עינויים הם מן התורה רק דאינו נמנה למצוה מיוחדת וכן דעת הר"נ בדעת הר"מ וכ"נ דעת הרהמ"ח שכתב ועוד באה עליו הקבלה כו' נראה דסובר ג"כ דהם מן התורה אבל דעת התוס' והרא"ש והרבה ראשונים דה' עינויים חוץ מאכילה ושתיה הוא רק דרבנן ואע"ג דבגמרא מפיק להו מקראי הם אסמכתא בעלמא עיין בראשונים שהאריכו בזה בתוס' ורא"ש ור"נ ובר"מ כאן ולכ"ע אף להסוברים דהם מן התורה מכל מקום אין בהו עונש ולא אזהרה כמבואר בש"ס ובר"מ דדוקא גבי אכילה ושתיה דהוא אבידת הנפש ע"ש. וע' רש"י יומא דע"ד ד"ה שבתון פירש"י וגבי עינוי כתיב וכי היכי דשבתון האמור בשבת אסמכי בי' רבנן שאר מלאכות שלא היו במשכן ואינה מלאכה גמורה ה"נ שבתון דגבי עינוי כו' להוסיף על אכילה ושתיה קאתי נראה לכאורה מרש"י דהוא דרבנן דכתב דאסמכי בי' רבנן כו' ומכל מקום אפ"ל דהוא מן התורה רק דמסרו הכתוב לחכמים כמבואר בר"מ פכ"א מהלכות שבת ה"א נאמר בתורה תשבות כו' ע"ש בהה"מ דהשבותין הם מן התורה אך נמסר לחכמים. ועיין ברמב"ן עה"ת פ' אמור הקשה לשטת הר"מ ודעימי' דכל העינויים אסורים מן התורה באיסור עשה בלא עונש אזהרה מהא דמבואר בסוכה כ"ח האזרח לרבות הנשים שחייבות בעינוי ל"ל קרא הא מדר"י א"ר נפקא איש ואשה כו' הוקש אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ותי' לא נצרכה אלא לתוס' עינוי סד"א הואיל ומיעט הכתוב לתוס' עינוי מעונש ומאזהרה לא נתחייב נשים כלל קמ"ל מהאזרח ע"ש. והקשה אמאי לא קאמר הש"ס דהריבוי היא להד' עינויים דג"כ ליכא בהו עונש ואזהרה הו"א נשים לא ליחייבו ע"כ ריבה התורה האזרח ע"ש. ואפשר לדחות קושיתו דלמ"ד דילפינן עינויים אחרים משבתון דהיינו דהכתוב הוסיף עוד ענויים אחרים וחכמים למדו מקראי דאלו הדברים נקראים עינוי ע"כ אסורים דברים אלו אבל העינויים המבוארים בתורה הם דוקא אכילה ושתיה לדעת זו דיליף משבתון ולא מה' עינוים דכתיב בקרא כי העינויים דקרא הוא כפל הציווי פעמים רבות כמבואר הרבה פעמים בתורה וקרא זה דהאזרח הוא בפרשת אחרי בפסוק והיתה לכם כו' תענו את נפשותיכם כו' האזרח כו' ולא נזכר בקרא זה מלת שבתון ואח"ז בפסוק הג' כתיב שבת שבתון אם כן בפסוק דהאזרח מיירי מעינוי אכילה ושתיה והיאך יכתוב הפסוק שם ריבוי על השאר עינויים דנשים חייבות כיון דכתיב תענו כו' כל האזרח ועינוי היינו או"ש ע"כ קאמר הש"ס דמרבה או"ש בתוס' אף על פי דתוס' יליף מקרא אחר מכל מקום על כל פנים הוא בכלל עינוי דקרא אבל הד' עינויים למאן דיליף משבתון אינם בכלל עינוי דקרא והיאך שייך לומר דמרבינן נשים על השאר עינויים דתיבת האזרח קאי על תענו והיינו או"ש אך למאן דיליף השאר עינויים מחמשה עינויים דכתיב בתורה אם כן עינוי דקרא שאר עינויים גם כן בכלל שייך שפיר לרבות נשים על שאר עינויים והש"ס רוצה ליישב לכ"ע אפילו לרבה ור"י דיליף משבתון. אך על כל פנים להשיטות דסוברים דכל העינויים דאורייתא ואין בהם עונש ואזהרה ולא מצינו ריבוי בקרא דנשים יהיו בשאר העינויים כי על כל פנים צריך ריבוי כמו תוס' יוה"כ כיון דליכא עונש ואזהרה רק עשה ה"ל מ"ע שהז"ג והי' ראוי להיות שנשים פטורות צריך ריבוי דהאזרח אם כן הד' עינויים דגם כן ה"ל מ"ע שהז"ג ואין לנו ריבוי אם כן מנלן דנשים חייבות בהד' עינויים בשלמא אי אמרינן דמדרבנן הוא אם כן כיון דאסמכוהו רבנן למצות עינוי וכיון דבעיקר עינוי כולם חייבים ה"נ במצות חכמים אבל אי אמרינן דהוי דאורייתא אם כן למה יהיו נשים חייבות כיון שאין לנו שום לימוד ואין לומר דמדרבנן חייבות א"ה כל מ"ע שהזמן גמרא לחייבינהו מדרבנן כקושית הש"ס בברכות גבי קידוש היום. ובאמת הוא משנה מפורשת הכלה מותרת ברחיצת הפנים וחכמים אוסרים והחי' תנעול את הסנדל אבל בשאר נשים כ"ע מודים דחייבות ולא מצינו בשום מקום חילוק בין אנשים לנשים לענין הה' עינויים ומזה לכאורה ראיה גדולה דד' עינויים חוץ מאו"ש הם רק דרבנן כשיטת התוס' והרא"ש דאי הם מדאורייתא היו נשים פטורות. ודברי הרהמ"ח סותרים קצת דכאן נראה מדבריו שהם מן התורה ולקמן כתב כי אלו העינויים שהם מדרבנן כגון רחיצה וסיכה כו' נראה מדבריו שהם מדרבנן וי"ל ועיין בראשונים פלפלו בזה:
ב[עריכה]
ששיעור האכילה דיוה"כ כו' מפני שהתורה כו'. כ"ה בש"ס ור"מ ה' ש"ע ונסתפקתי דמבואר בש"ס [חולין] דק"ג כזית שאמרו חוץ מבין השיניים ובין החניכים הוא פלוגתא דר"י ור"ל מ"ס הנאת גרונו בעינן ומצרף בין החניכים וכן אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל ח"ז או אותו ח"ז הוא פלוגתא דלמ"ד הנאת גרונו בעינן חייב דהרי נהנה גרונו בכזית ולמ"ד הנאת מעיו פטור דאכילה במעיים בעינן והלכה דהנאת גרונו חייב כמבואר בר"מ פי"ד מהמ"א ה"ג וז"ל כזית שאמרו כו' אבל מה שבין החניכים מצרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו בכזית וכן אכל ח"ז והקיאו כו' שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור עכ"ל. והנה לשון הגמרא והר"מ נקטו כזית והנה היאך הדין ביוה"כ דלענין שיעור אף דאכילה הוי בפחות דהיינו כזית מכל מקום לענין מייתבי דעתי' אינו פחות מכותבת והיאך הדין אם בין החניכים מצרף או אכל חצי כותבת והקיאו כו' אם כאן נמי די בהנאת גרונו בככותבת או אפשר לענין יתובי דעתו תלוי בהנאת מעיים ואינו חייב ע"ז עד שיהי' במעיים ככותבת והר"מ פי"ד מהמ"א התחיל כל מ"א שבתורה בכזית כו' ושם מדבר בכל שיעורי תורה דהם בכזית אבל שיעור יוה"כ לא מיירי התם רק כאן ולא ביאר לנו ד"ז כאן וצ"ע דאפשר דהתורה לא חייבה כאן על הנאה רק אם נתיישב דעתו ויתובי דעתו אינו אלא במילוי המעיים וצ"ע דין זה. עוד אני מסופק אפילו אם נאמר דהנאת גרון לבדו בודאי א"ח כיון דלא הוי מילוי המעיים היאך הדין אם הנאת מעיים בלבד בלא הנאת גרון אם הוי יתובי דעתיה דבכל האיסורים אם הי' הנאת מעיים בלא הנאת גרון א"ח כמבואר בפסחים קט"ז גבי מצה אם כרכו בסיב ובלעו אף ידי מצה לא יצא כיון דלא נגע בגרונו ועמ"ל פי"ד מהמ"א הי"ב בד"ה הואיל ודעתו דבכל האיסורים כן והביא ראיה מדברי הר"מ פ"ג מהאה"ט גבי אוכל נבלת העוף אם כרכו בסיב ובלעו ה"ז טהור ע"ש שמרשים ועיין בסוגיא דחולין שהבאנו דיש פלוגתא אי הנאת גרונו או הנאת מעיים וע"ש שמציין ונראה שם דאף מ"ד הנאת מעיים היינו דלא מהני הנאת גרון לחוד ובין החניכים או אכל והקיא וחזר ואכל א"ח כיון דלא הוי הנאת מעיים אבל הנאת מעיים בלא הנאת גרון מודה דאינו חייב ולא יפלוג על האי דפסחים דכרכו בסיב וכן על האוכל נבלת עוף טהור בסיב אך כ"ז במקומות דכתיב אכילה בתורה ובלא הנאת גרון לא הוי אכילה כלל אבל כאן דכתיב לא תעונה וביתובי דעתא תליא אפשר דלא בעינן הנאת גרון כלל רק מילוי המעיים לחוד סגי אך באמת ברור דבעינן הנאת גרון ג"כ דאי לא בעינן רק מילוי המעיים אם כן אפילו אכל השיעור יותר מכא"פ ה"ל לצרף כ"ז שלא נתעכל הח"ש הראשון כיון דבמעיים הם שיעור שלם ע"ש בסוגיא דחולין וע' מג"א סי' ר"י מביא בשם כנה"ג דגבי ברכת המזון אפילו יותר מכא"פ מצרף והמג"א השיג ובפרי מגדים שם כתב דוקא אם אכל כזית דילפינן מן ואכלת בעי כא"פ וביותר אינו מצרף אבל אם אכל כדי שביעה עיקר ברכת המזון מן התורה על הנאת מעיים והוא שבע אפילו שהה יותר מכא"פ מצטרף ומחויב לברך מן התורה ע"ש. אם כן ביה"כ דבעינן בתוכא"פ וביותר אינו מצטרף ע"כ דבעינן הנאת גרון ג"כ ובהנאת גרון הל"מ דהגרון צריך להנות מהשיעור תוך א"פ וביותר אין זה הנאה לחייב עליו אם כן נראה ברור דהנאת מעיים לחוד ביוה"כ אינו חייב אלא עם הנאת גרון ע"כ אינו חייב אלא בתוך כא"פ וביותר אינו מצטרף כנלע"ד בעזה"י. ובעיקר דברי הפמ"ג שדעתו דבברכת המזון אם שבע מחויב מן התורה לברך אף ביותר מכא"פ דעיקר ברכת המזון על הנאת מעיים ע"ש דמ"מ הניח דין זה בצ"ע כדרכו. אך לע"ד נראה מבואר דין זה להדיא בש"ס דיומא דף ע"ט דכותבת הגסה פחות מביצה ממשנה עד כמה מזמנין כו' ר"י אומר עד כביצה ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזה זה כביצה ואס"ד כותבת הגסה יתירה מכביצה השתא כביצה שבועי משבעא דעתא לא מייתבי אלא לאו ש"מ כותבת הגסה פחות מכביצה כביצה משבעא פחות מכביצה מייתבא דעתא ואי כדברי הפמ"ג דכדי שביעה מצרף ביותר כיון דהוא שבע אם כן מאי מקשה הש"ס השתא כביצה שביעה כו' הא חזינן דכ"ה אם אוכל כל היום אף ביותר מכדי צירוף והוא שבע וחייב לברך ומכל מקום ביום הכפורים אף אם אוכל כל היום והוא שבע ומכל מקום פטור חזינן דלא מייתבא דעתי' אף ששבע ובאמת זה מן הנמנע כיון שהוא שבע מייתבא דעתי' בודאי אע"כ צ"ל דאם אוכל ככותבת יותר מכא"פ אפילו אוכל כל היום כולו מכל מקום פטור דלא מייתבא דעתי' אם כן אינו שבע כלל אם אוכל ביותר משיעור צירוף אם כן נראה ברור גבי ברכת המזון אף דשבע מכל מקום צ"ל כשיעור הצירוף. ונ"ל דהצירוף של כדי שביעה יהי' בתוך א"פ ולקמן במצות ברכת המזון אי"ה נאריך בזה אבל זה בודאי ראיה ברורה דעכ"פ בעי כדי צירוף דאל"ה יברך ברכת המזון מן התורה על הנאת מעיו וביוה"כ יהיה פטור כי לא מייתבא דעתיה וזה מן הנמנע עכצ"ל כמו דביה"כ ל"מ הנאת מעים בלא הנאת גרון דהיינו בתוך א"פ ה"ה בברכת המזון אינו חייב על הנאת מעיים רק בצירוף הנאת גרון כנלע"ד:
והנה נראה ג"כ דעל הנאת גרון לחוד כגון אכל והקיא וחזר ואכל אפילו כ"ה א"ח בברכת המזון כי מצד הסברא שביעה אינו שייך רק בהנאת מעיים היינו במילוי הכרס נהי דכתבתי לעיל דגם הנאת גרון בעינן היינו דלא מהני מילוי הכרס לחוד בלא הנאת גרון אבל הנאת גרון בלבד בודאי אינו שבע ואינו חייב בברכת המזון וא"כ כיון דבש"ס מבואר דביתובי דעתא היא התחלת שביעה כמבואר השתא שבועי משבעא כו' אלא פחות מכביצה מייתבא דעתא וכביצה שבועי משבעא אם כן דבהנאת גרון לחוד לא יוכל לבא לידי שביעה אם כן נראה דגם לא מייתבא דעתא ואם כן ביום הכפורים פטור על הנאת גרון לחוד לא כמו בשאר איסורים ששם התורה חייבה על אכילה והנאת גרון עיקר אבל כאן כתיב לא תעונה וביתובא דעתא תליא מלתא ובהנאת גרון לחוד לא מייתבא דעתא כנלע"ד בעזה"י ומכל מקום מסתפינא להקל ולא מצאתי במפרשים שיתעוררו בזה. ועיין ביומא דף פ"א אמר ר"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי היכי נכתוב יכתוב לא תאכל אכילה בכזית כו' ולפמ"ש היה יכול לו' עוד אי כתיב לא תאכל יהיה חייב על הנאת גרון לחוד ע"כ הוצרך לכתוב לשון עינוי דהיינו יתובא דעתא ואינו חייב על הנאת גרון לחוד. אך באמת ל"ק כי מרא דהאי מימרא ר"ל ור"ל בעצמו סובר שם בגה"נ דבכל האיסורין אינו חייב על הנאת גרון לחוד רק הנאת מעיים בעינן ע"ש ע"כ אמר ה"ט מחמת כזית ובאמת צריך ככותבת מלשון עינוי ופשוט:
ומ"ש הרהמ"ח שאכל מאוכלים הראויים כו' מבואר בש"ס ור"מ דאם אכל אוכלים שאינם ראויים או שתה משקים שא"ר פטור ובטואו"ח מביא בשם ראבי"ה דאף מותר לכתחלה ובש"א מפלפל בזה ואם אכל אוכלים הראויין רק אכל שלא כדרך אכילה כגוונא דמבואר בר"מ פי"ד מהמ"א דין י"א ע' בש"א דעתו דביה"כ כיון דלא כתיב אכילה חייב אף שלכד"א וכבר פלפלו האחרונים בזה ואין להאריך במה שהאריכו המחברים. ומבואר בש"ס ור"מ דאפילו אכל מעט מעט מצטרף בכא"פ וכן בכל איסורים שבתורה כמבואר בכריתות דף י"ג והלכה כחכמים והיא הלכה פסוקה ומובא בש"ס הרבה פעמים אין מספר וכ"פ הר"מ כאן ופי"ד מהמ"א לענין שאר איסורים. ואני בעניי צריך אני להתלמד בד"ז כי מבואר בש"ס דעירובין דפרס היינו ד' ביצים או ג' ביצים וכבר נחלקו הראשונים בזה ואין כאן מקומו. והנה לא נתבאר דזה ידוע דאין כל טבעי אנשים שוים יש ממהר באכילתו ויש מאחר אם כן ידוע דרך משל אצל א' שוהה אכילת פרס היינו ג' או ד' ביצים רביעית שעה ובא' יותר ובא' פחות היאך משערינן אם משערין לפי טבעו מי שטבעו לאכול הפרס ברביעית שעה כזית שלו או ככותבת מצרף ברבע שעה ואם שהה יותר פטור ובמי שטבעו לאכול בחצי שעה מצטרף וחייב אם אכל השיעור בחצי שעה ובמי שטבעו לאכול הפרס בחצי רבע שעה א"ח אלא אם אוכל בזמן כזה וביותר אינו מצטרף הכלל כ"א בדידי' משערינן א"ד משערינן הכל באדם בינוני ואין חילוק בין אנשים כלל רק השיעור בזמן אכילת אדם בינוני פרס כשיעור הזה מצרף ולא יותר אף שהוא דרכו לאכול ביותר או בפחות. ולכאורה נראה דמשערינן באדם בינוני דאי משערינן לפי מה שהוא אדם ה"ל למחשביה במשנה דכלים גבי יש שאמרו לפי מה שהוא אדם כו' וחשיב מלא לוגמיו ג"כ ה"ל לחשוב זה ג"כ וע' עירובין דף פ"ב משמע ג"כ כן. וכ"נ להדיא בסוכה דף מ"ב ע"ב קטן שיכול לאכול כזית מרחיקין כו' אר"ח והוא שיכול לאכול בכא"פ ושם א"א להיות לשער בקטן כי הוא א"י לאכול אלא כזית (ובאמת אפשר ליישב זה עפ"י הגרסות דאם דוקא דגן או לא ואין כאן מקומו) וכפירש"י שם בהדיא ד"ה והוא כו' פרס לבינוני כו' אם כן בכ"מ משערינן בבינוני אך קשה כיון דמשערינן כל השיעורים בבינוני אם כן השיעור ידוע ולמה לא ביארו הפוסקים שנדע כמה זמן הוא כמו שביארו מלא לוגמיו בינוני הוא פחות מרביעית ועוד ענינים בש"ס וכעת אנחנו לא נדע איזה שיעור יש וצ"ע שלא ביארו זה:
עוד צריך אני להתלמד דמבואר בר"מ כ"פ דהשיעור הוא כג' ביצים ובודאי אין הכוונה כשיעור שאוכל ג' ביצים ממש דזה לא נזכר בש"ס, ובש"ס הוא נקרא אכ"פ ופרס היינו חצי ככר רק עפ"י החשבון החצי ככר הזה הוא גדול כמו ג' ביצים ובודאי הכוונה בר"מ גם כן כן. והנה בש"ס כ"פ מבואר בעירובין ובסוכה גבי הנכנס לבית המנוגע דשיעור שהייה בכא"פ פת חטים ולא פת שעורים והוא מבואר במשנה וכ"פ הר"מ הט"צ ופירש"י דפת חטים ממהרים לאכול אם כן השיעור קטן מא"פ פת שעורים ע' תוי"ט בנגעים על כל פנים למדנו מדברי הש"ס דאין כל מיני אכילה שוים דפת חטים אינו שוהה כמו שעורים אם כן ה"ה כל המינים שבעולם בודאי יש חילוק בשהיית הדבר הנאכל ובנגעים הוא הל"מ או מקרא דחטה דהשיעור הוא פרס פת חטים ומסיב ואוכל בליפתן דהוא הכל ממהר באכילתו ע"ש ברש"י אם כן גבי כל האיסורים נראה דכל מאכל ומאכל והן לענין יוה"כ כל מין מאכל משערינן כ"א בדידיה בכמה זמן נאכל פרס מן המאכל האיסור שאוכל כזית אם כן לפ"ז ניחא מה שלא ביארו חכמינו זכרונם לברכה כמה הוה כא"פ בבינוני כי אין שיעור לדבר רק כל מאכל יש לו שיעור אחר ולא יספיק הדיו והקולמוס לחשוב כל מין מאכל בעולם לאדם בינוני ע"כ איזה מין מאכל שאדם אוכל משערינן באדם בינוני כמה צריך לשהות לאכול המאכל הזה אם יאכל כג' או כד' ביצים וזה נלע"ד אמת וברור כיון דלא מצינו בש"ס שיעור ידוע כמה זמן אכ"פ ולא מצינו ג"כ באיזה מין ע"כ בודאי בכל מין ומין משערינן בדידי' דהיינו מין מאכל זה לאדם בינוני והשיעור לאדם בינוני כבר כתבתי ראיות לזה וזה ודאי דאין כל מאכל נאכל בשוה חוץ מה שהבאנו גמ' מפורשת לענין חטים ושעורים אך גם החוש יגיד זה דרך משל אם אוכל כזית נבלה ועל נבלה חייב בין מבושל ובין חי דהוי דרך אכילה כמבואר בפסחים פ' אלו דברים דחי אינו יוצא משום שמחה נראה דוקא שמחה אינו יוצא אבל הוי כדר"א והארכנו לעיל. אם כן ז"פ דאם בשר מבושל כמו ג' ביצים נמשך זמן אכילתו רביעית שעה בודאי בשר נבלה חי נמשך זמן אכילתו יותר אם כן כיון שאין כל המאכלים אכ"פ שלהם שוים בזמן אם כן באיזה דבר ישערו ע"כ בודאי ברור דמשערינן כל מאכל במינו ואם אכל כזית נבלה מבושל כמה הי' יכול לאכול כג' ביצים ממבושל וביותר אינו מצטרף ואם אכל נבלה כזית חי הוא זמן יותר ומצרף בזמן מרובה יותר. ואל יקשה לך דבר זה דיאכל דבר א' מלאו א' שני פעמים ועל האחד לא יהיה חייב בזמן הזה דהוא יותר משיעור צירוף ועל השני יהיה חייב כי כך הל"מ וגזה"כ. ובזה נלע"ד מה שנסתפק המ"ל פ"ג מהלכות ברכות לענין שתיית הקאווי דדרך לשתות מעט מעט ויש מתחלת השתייה עד סוף השתייה רביעית או יותר דדעת קצת גדולים כיון דדרך שתייתו בכך מצטרף אף יותר מרביעית או כא"פ והוא ז"ל דחה דבריהם ממ"ש הר"מ ספ"ח מהאה"ט אשה שהיא מניקה את בנה והיא ראשון לטומאה בנה טהור כו' שאפילו ינק רביעית אפשר שיש מתחלה עד סוף יותר מכא"פ והרי גבי ילד דרך להניק בכך ומכל מקום לא מצטרף הרי דל"א דרך שתייתו בכך ע"ש. ודברי הר"מ הם בש"ס דכריתות ולפמ"ש נראה דהדין עם הגדולים כיון דכל מין מאכל ומשקה באותו מין משערין שיעורי אכילה ושתיה דיליה אם כן בקאווי שהיא חמה ורביעית שוהין ב"א יותר מכא"פ היינו דהשהייה היא יותר מאכילת ג' ביצים אבל קאווי עצמה אם שותה רביעית דהיינו ביצה ומחצה שוהה זמן אכילת ג' ביצים אם כן שתיית קאווי הפרס כגון ד' ביצים קאווי השהיי' בכפל ויותר ולמ"ד פרס ג' ביצים אם כן שוהה כמו אכילת ששה ביצים ד"מ אם כן דרך שתיית קאווי הפרס שלו יותר אם כן אם שותה רביעית כדרכו הוי תוך אכילת פרס מקאווי כי בכ"א משערין באותו מין וכדרך שתייתו א"י לשתות בזמן כזה רק רביעית דהיא ביצה ומחצה אבל לא פרס אם כן אם שותה קאווי רביעית אף דהיא שוהה הרבה מכל מקום הוא תוך א"פ לקאווי כי המיני אכילה אינם שוים כמו שעורים אכ"פ ביותר מחטים כמ"ש לעיל. אם כן אין ראיה כלל מהנקת התינוק לפי מ"ש לעיל דמשערין באדם בינוני אם כן אדם בינוני בודאי בכדי הנקת התינוק כזית או רביעית יכול גדול לשתות יותר מפרס אם כן גבי קטן אינו מצרף כי אנחנו משערים באדם בינוני אבל גבי קאווי דאדם בינוני שוהה הרבה בהפרס מחמת חומו וא"כ ממילא שוהה הרביעית בתוך א"פ לבינוני באותו המין עצמו כגון קאווי ע' היטב ותבין. וראיתי בס' תוס' יה"כ שמפלפל ג"כ בדין זה דקאווי ומביא ג"כ ראיית המ"ל מכריתות וכבר כתבתי דאין ראי' כלל. וגם מביא ראיה מפסחים סוגיא דמשרת דאמרינן שם הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכא"פ אי אכיל בעיני' בטלה דעתיה אי משטר קשטר לי' לית בי' כא"פ דשוהה יותר מוכח דלא אמרינן דרך שתייתו בכך. ולפמ"ש ג"כ אין ראיה דשם צריך בכא"פ החמץ עצמו והחמץ עצמו נאכל בכא"פ בזמן כזה ועתה נאכל החמץ בזמן יותר אבל כאן הקאווי הפרס שלה נשתה בזמן מרובה אם כן הרביעית נשתה בתוך אכ"פ שלה. וכל מין מאכל בדידי' משערינן כי לא מצינו שום שיעור שנתנו לנו חכמינו זכרונם לברכה בזה ולא ילפינן מבית המנוגע דהל"מ אין למדין זמ"ז ובפרט שלא הוזכר בשום מקום דאכ"פ היינו מסיב ואוכל בליפתן ע"כ דלא ילפינן אם כן כ"א בדידי' משערינן אם כן אין חילוק בין רעבתן לאדם אחר כי הכל משערין באדם בינוני במאכל זה או במשקה זה כנלע"ד. שוב האיר השי"ת את עיני וראיתי בס' מג"א סי' פ"א סק"ב שכתב אהא דמבואר בש"ע קטן שיכול לאכול כזית כ' הגהות סמ"ק גם במאכל שעושין לתינוק שקורין פפא ול"נ דבפפא משערינן כפי מה שיכול לאכול הגדול פרס פפא עכ"ל. מבואר מדבריו ג"כ דבכל מאכל משערינן שיעור דידי' וכ' בפרי מגדים שם ז"ל אם לומר דשיעור פרס כפי המאכל ההוא כי יש מאכל שפרס שלו נאכל מהר ויש מאכל שאין פרס שלו נאכל מהר צ"ע בזה וע' מ"ל פ"ב מהלכות ברכות בענין שתיית הקאווי כו' עוררו במ"ש והנאני מאוד ובעזה"י כתבתי הנלע"ד והדברים ארוכים בש"ס ופוסקים לברר וללבן. ולפמ"ש צ"ע מאוד ביה"כ שמאכילין החולה כל מאכל ולשער באדם בינוני וכל מאכל בפ"ע וצריך שקידה רבה לזה ורז"ל אשר מפיהם אנו חיים סתמו הרבה:
ג[עריכה]
ושיעור הכותבת כו' ופחות מביצה כו'. כ"ה מסקנת הגמרא שם ביומא ומ"ש שהוא פחות מב' זיתים עיין בכריתות מבואר שם דככותבת הוי שני זיתים וע' תוס' יומא ובעירובין ובמג"א סי' תפ"ו מה שפלפל ועיין בס' ח"י ובנוב"י כתב שהוא פחות מכביצה בלא קליפתה ע"ש ואין כאן מקומו:
ד[עריכה]
וכן מה שאמרו כו' שיעור שתיה כו'. דברי הרב המחבר צ"ע דביומא ד' פ' מסיק דלא מלא לוגמיו ממש אלא כמלא לוגמיו כדי שיסלקנה לצד א' ויראה כמלא לוגמיו ושיעור זה דהיינו כמלא לוגמיו מבואר שם בגמ' דהוא פחות מרביעית אבל מלא לוגמיו הוא יותר מרביעית ע"ש גבי מקולי ב"ש וע"ש בתוס' וכ"ה בר"מ כאן ובכל הפוסקים דהשיעור הוא כמלא לוגמיו וכן מ"ש הרהמ"ח דהשיעור הוא כביצה א"י מניין לו דמן הש"ס נראה דהוא פחות קצת מרביעית וכ"כ הר"מ וכל הפוסקים ורביעית הוא ביצה ומחצה כידוע בש"ס ופוסקים וכן מה שסתם הרהמ"ח וכתב דהוא מלא לוגמיו והוא כביצה נראה מדבריו דהשיעור הזה הוא שוה בכל אדם ובאמת מבואר בש"ס ובר"מ ובכל הפוסקים דוקא שיעור אכילה הוא שוה בכל אדם היינו ככותבת בין לננס ובין לעוג מלך הבשן אבל שיעור שתיה כ"א בדידי' משערינן ובעוג מלך הבשן השיעור יותר הרבה מרביעית וכן בננס הוא פחות הרבה ושיעור זה דכמלא לוגמיו הוא פחות הוא שיעור בבינוני ע' בגמ' ובר"מ כאן ובטור או"ח וז"פ:
והנה צ"ע לפי המבואר בגמרא שם דהשיעור הוא כמלא לוגמיו ולכ"א משערין בדידי' וכי איתשל בעוג מלך הבשן איתשל כו' דכמלוא לוגמיו דידי' הוא הרבה יותר וא"כ השיעור שכתב הר"מ הוא לאדם בינוני. ולעוג כו' או לננס לא כתב שיעור כי באמת אין השיעור קצוב לכ"א כמלוא לוגמיו דידי' ובאמת בגמ' מוקמינן שם דב"ה דאמרי מלא לוגמיו היינו כמלוא לוגמיו ומקשינן ב"ה היינו ר"א דסובר ג"כ כמלא לוגמיו ומשני איכא בינייהו מלא לוגמיו דחוק וע"ש בפירש"י דלר"א השיעור כדי שיסלקנה לצד א' ויראה כמלא לוגמיו בדוחק ולב"ה בעינן שיראה כמלוא לוגמיו בריוח והוא שיעור יותר מדחוק ובודאי הלכה כב"ה נגד ר"א וא"כ היאך סתם הר"מ וכתב כמלא לוגמיו ולא כתב כמלוא לוגמיו בריוח והוא נ"מ גדולה באדם גדול או בקטן דהשיעור הוא כמלוא לוגמיו אינו חייב חטאת אלא אם הוא כמלוא לוגמיו בריוח ועל הטוש"ע ל"ק כי באמת לענין איסור אין נ"מ אך לחולה והוא מלתא דל"ש אבל על הר"מ צ"ע דדרכו להביא כל הדינים ונ"מ גדולה לענין חיוב חטאת צריך עיון גדול שהשמיט דין זה ובודאי הלכה כב"ה וצ"ע:
ה[עריכה]
ולפיכך כו'. נראה מדברי הרהמ"ח דיש חילוק בין כשיעור דאין מאכילין אלא במקום סכנה ופחות משיעור מאכילין אף במקום שאין סכנה ובאמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום דודאי אין שום איסור תורה הותר באין סכנה ואף איסור דרבנן בדרך אכילה דעת הראשונים דאסור לחולה שאין בו סכנה ער"נ בפסחים גבי מר בר ר"א שייף לברתי' כו' ועיו"ד סי' קנ"ה מבואר ג"כ כן וכאן לא אמרו הפוסקים דבר זה אלא באופן זה שיש סכנה ויכול לצאת מידי סכנה בפחות משיעור מחויבים אנחנו לדקדק בזה כמבואר בכריתות וגם ביומא דזה בכלל מאכילין הקל הקל כו' ער"נ ובטוש"ע אבל במקום שאין סכנה כמו שאסור לאכול שיעור כן אסור לאכול ח"ש דח"ש אסור מן התורה וז"פ. ואפשר להעמיס כן בלשון הרהמ"ח אלא שדבריו מגומגמים קצת:
ו[עריכה]
ונותנים כו'. נראה מד' הרהמ"ח אם יש ריוח כא"פ אינו מצטרף ובאמת מבואר בש"ס ור"מ כאן ובמ"א כ"פ דיותר מכא"פ אינו מצטרף אבל בכא"פ מצטרף ע"כ צ"ל הריוח יותר משיעור הנ"ל:
גם מ"ש בין אכילה ראשונה לשניה נראה מדבריו דוקא הפסקה נחשב אבל האכילה אינו נחשב ובאמת בר"מ מבואר מהתוספתא אם יש מתחלת אכילה ראשונה כו' אם כן נחשבת האכילה אם מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר מכא"פ אף על פי שהפסקות לבד הוא פחות מכא"פ מכל מקום אין מצטרפין כיון דיש מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר מכא"פ. ובאמת לשון הר"נ ג"כ כדברי הרהמ"ח ובס' תוסיה"כ תמה על הר"נ בזה וגם על התוס' בכריתות שם בסוגיא שנראה מדבריהם דרק ההפסק נחשב. וגם הקשה שמדהתו"ס נראה דכא"פ אינו מצטרף ותמה שם כמו שתמהתי על הרהמ"ח ומביא בשם תשובת הרא"מ דהשוה דעת הר"ן לכא"פ דחשבינן מתחלת אכילה:
ז[עריכה]
שהן ג' ביצים. כה"ד הר"מ ויש שיטות דפרס היינו ד' ביצים ואין כאן מקומו. גם מ"ש דשיעור שתייה הפסקה בכדי שתיית רביעית כה"ד הר"מ אבל הרבה ראשונים סוברים דגם בשתיה הוא שיעור פרס ועיין כאן במ"מ ולחם משנה ובר"נ ואין כאן מקומו לברר דינים אלו:
ח[עריכה]
אבל בין האכילה כו'. זה מבואר בש"ס ור"מ דכל האוכלים מצטרפין לכותבת וכל המשקין מצטרף לכמלא לוגמיו כו' ונ"פ דאם אכל אוכלים הרבה בזאח"ז דצריך לשער שיעור פרס מכל המינים הללו לפמש"ל במין ההוא וז"פ:
ט[עריכה]
וכן מענין המצוה כו' כי אלו ענויין שהן דרבנן כגון רחיצה כו'. כתבתי לעיל דיש שיטות שהעינויים הללו הם מן התורה ועיין ברמב"ן והובא ג"כ ברא"ש דתענית דעתו גבי ט"ב דבעט"ב אף דמותר עדיין לאכול שלא קיבל עליו התענית מכל מקום אסור ברחיצה וסיכה דרחיצה וסיכה הנאה דלאחר שעה הוא והרא"ש השיג עליו דזה תימה דיאכל וישתה ויהי' אסור ברחיצה ע"ש. ועיין בש"ע סי' תקנ"ג. מכל מקום נ"פ דהרמב"ן מודה כאן כ"ז שמותר לאכול מותר ברחיצה דוקא גבי ט"ב אסרו מחמת תענוג אבל כאן גזירת הכתוב ול"ש זה מה שנהנה לאחר שעה וע"ש ברמב"ן שמסיים שנראה שרוחץ לצורך ט"ב אבל כאן תע"ב לקדוש ה' מכובד וז"פ:
והנה דינים אלו מבוארים בר"מ ובטוש"ע ואין דרכי להאריך. ומה שהביא מדיני מנעל יש בה שלשה שיטות שיטה א' דוקא מנעל של עור אסור ביה"כ ושיטה ב' דגם מנעל של עץ מנעל איקרי ושיטה ג' דעת הרז"ה כל מידי דמגין מנעל איקרי ועיין כ"ז בר"נ ביומא והם דברים ארוכים. ולצאת בהם לר"ה במידי דלא איקרי מנעל ליה"כ הי' מהראוי לאסור לצאת בהם לר"ה כיון דלאו מנעל הוא הוי משאוי בשבת וביה"כ דדינו לענין מלאכה כשבת וער"נ כתב דדוקא בכל שבת דמנעל מותר בו אסור לצאת במינים הללו דלאו מנעל הוא דלא הוי מלבוש אבל ביה"כ כיון דאסור במנעל רק במינים הללו ודרכם של ב"א לצאת במינים הללו לא הוי משוי אלא הוי כמנעל להאי יומא ע"ש ודבריו מתוקים וכבר האריכו בו הראשונים. ונלע"ד אם נועל מנעל האסור ביה"כ כגון של עור חוץ מה שעובר איסור דנעילת הסנדל אם יצא בו בר"ה חייב חטאת דלאו מלבוש הוא אלא משוי לפי סברת רש"י בעירובין דצ"ה ע"ב למ"ד שבת זמן תפילין הוא אם לובש יותר מזוג אע"ג דהוי תכשיט מכל מקום כיון דעובר על בל תוסיף אתי איסור בל תוסיף ומשווי עליו כמשוי ובש"א סי' מ"א פלפל בד' רש"י הנ"ל אם כן חזינן דהאיסור משווי כמשוי אם כן ה"נ כיון דנה"ס אסור לא מבעיא להסוברים דהוא איסור תורה בודאי חשוב כמשוי אלא אפילו למ"ד דהוא דרבנן אפשר דגם איסור דרבנן כיון דאסרו לא הוי מלבוש והוא משוי אם כן אסור לצאת במנעל כזה ביה"כ וחייבים עליו כעל משוי גמורה ע"כ יש להזהיר מאוד להמון שחוץ שעוברים באיסור נהסנ"ד עוד הולכים במקומות שאסור להוציא והוא איסור גמור ולא הבאתי בכור הבחינה. ואני מסופק לדברי הר"ן אם חיה שהיא מותרת בנעילת הסנדל אם מותרת לנעול שאר מינים ולצאת בהם לר"ה ביה"כ אי נימא כיון דלכ"ע הוי שאר מינים ביה"כ מנעל אם כן גבי דידה נמי א"ד כיון דבאמת תמיד לאו מנעל הוא רק האי יומא וזה דוקא לכ"ע דאסורים במנעל אבל החיה דמותרת במנעל זה לא הוי מנעל ואסורה לצאת לר"ה וצ"ע ובאתי רק לעורר:
והנה הרהמ"ח מביא הד' עינויים וכבר כתבתי שיש שיטות או דהם דאורייתא או דהם אסמכתא. והנה מקרא דפרשה זו ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש כו' מובא מימרא בש"ס כ"פ דבתשיעי מצוה לאכול והוא ברייתא דתני ר"ח מדיפתי. והנה הר"מ פ"ג דנדרים נראה מדבריו דדרשת ר"ח הוא דרשה גמורה ואסור להתענות בעיה"כ מן התורה וע"ש בכ"מ ובטא"ח תר"ח בב"י נראה דעתו שדעת הר"מ שהוא רק אסמכתא ועיין כאן בה' שביתת עשור בלחם משנה באריכות ולהאריך בענינים אלו צריך אריכות גדול בסוגיא דר"ה ויומא ואין כאן מקומו בין כך וב"כ על כל פנים הי' לו להרהמ"ח להביא זה. וזה כמה שנים אשר ראיתי בספר א' ושמו פלאי ואינו בידי שנסתפק אם נשים חייבות באכילת עיוה"כ אי נימא דהוי מ"ע שהז"ג א"ד כיון דאפקי' רחמנא בלשון עינוי ובעינוי נשים ג"כ חייבות מחויבות ג"כ באכילת עיוה"כ ואיני זוכר עתה אם נפשט לי' הספק. ולענ"ד נראה כיון דחזינן דאף תוסיה"כ אף דדרשינן מקרא ויש דורשים ג"כ מקרא דועניתם מכל מקום מבואר בסוכה כיון דליכא עונש ואזהרה הרי נשים פטורות אי לאו ריבוי דהאזרח אם כן לענין עיה"כ דלא נתבאר בש"ס ריבוי דהאזרח נשים פטורות. אך אי נימא דדרשת ר"ח הוא אסמכתא וחז"ל אסמכו אמצות עינוי אם כן כמו דחייבים בעינוי כן חל עליהם תקחז"ל בעיה"כ אבל אי אמרינן דהוי דאורייתא מן התורה יתחייבו הנשים כיון דהזמן גמרא וליכא ריבוי לחיובא ומדרבנן ל"ש לחייבינהו כמבואר בברכות גבי קד"ה דמ"ע שהזמן גמרא לא חייבינהו חז"ל. ולפמ"ש דאם נא' דהוא מדאורייתא אין נשים חייבות באכילת עיה"כ אם כן יותר נראה כדעת הכסף משנה שדעתו שהוא רק אסמכתא דאלו היה מן התורה היה חילוק בין אנשים לנשים והי' מסתעפים כמה דינים לענין שבועות ונדרים ועוד לכמה ענינים והי' להר"מ להזכיר זה בשום מקום דנשים פטורות מזה ע"כ נראה דהוי אסמכתא אם כן חכמינו זכרונם לברכה אסמכוה למצות עינוי ואין חילוק בין אנשים לנשים כן נראה לפי עניות דעתי. ודע דז"פ דבערב יה"כ דמצוה לאכול אין חיוב דוקא פת כמו שויו"ט דלא מצינו זה בשום מקום רק מצוה לאכול ויוצא בכ"ד וכ"ה במג"א ה' מגלה גבי פורים וכאן נמי בודאי הוא כן וזה נראה פשוט. ונלע"ד כיון דאכילת עיה"כ נפ"ל מלשון עינוי אפ"ל דאינו יוצא אלא אם אכל בערב יום הכיפורים שיעור ככותבת דכה"ג לא הוי עינוי ביום הכיפורים ואכילה זו גזירת הכתוב דנקרא עינוי אבל בפחות משיעור זה דביה"כ לא עבר על מצות עינוי והוי כמתענה אם כן בערב יום הכיפורים לא יצא דהוי כמתענה דפחות מכותבת בשיעור הצירוף הוי עינוי ובערב יה"כ אסור להתענות ע"כ צריך לאכול שיעור כותבת בתוך א"פ ושאני משאר שוי"ט דמצוה לאכול והוי בכזית או בכביצה אבל כאן דנפ"ל מעינוי דיה"כ צ"ל ההיפוך מיה"כ כנלע"ד:
והנה מבואר עוד דביה"כ כ"ע מחויבים להוסיף מחול על הקודש בין מלפניו ובין לאחריו ויש שיטות דבכל שויו"ט תוס' הוא מן התורה ויש שיטות דוקא ביה"כ אסור תוס' בין במלאכה בין בעינוי ושיטת הר"מ כאן דאף ביוה"כ דוקא תוס' עינוי אסור מן התורה ולא מלאכה ולברר שיטות אלו צריך אריכות גדול בסוגיא דיומא ור"ה פ"ק ועבב"י ובלחם משנה ובפ"י בר"ה ובקונטרס תוסיה"כ. והנה בכל ימי הקודש יתבאר בעזהשי"ת כ"א במקומו וכאן לא הביא הרהמ"ח כלל דין זה. והנה תוספת זה גם נשים חייבין וזה מבואר להדיא בסוכה פ"ב דהאזרח מרבי נשים שחייבים בתוס'. והנה לכאורה להסוברים שבכל יום קודש חייבים בתוס' מהלימוד תשביתו כו' אפשר דבשום תוס' אין הנשים חייבות כי לא מצינו ריבוי לחיוב רק גבי יוה"כ דאיכא ריבוי דהאזרח או לדעת הטור כפי הנראה מב"י סי' רס"א דלית לי' תוס' לשוי"ט רק ביה"כ בסי' תר"ח אית לי' תוס' אף לענין מלאכה וא"כ נשים פטורות דלית שום ריבוי דאזרח כי האזרח גבי עינוי כתיב וכ"ה בלשון הגמרא דסוכה לא נצרכ' אלא לתוס' עינוי ס"ד דאימעט מעונש ומאזהרה, אמעטי נמי מתוס' כתב האזרח נראה דוקא לתוס' עינוי אבל תוס' מלאכה אין לנו שום ריבוי אם כן להשיטות הנ"ל אף דבכל יום קודש תוס' דאורייתא מכל מקום נשים פטורות והנה לברר דברים אלו צריך אריכות גדול ובאתי רק לעורר. והנה תוס' זה עבתו"ס וברא"ש דאינו ידוע שיעור והר"נ ביומא כ' דמהשקיעה ראשונה זמן תוס' אם רצה להוסיף אפילו כ"ש אך מזמן שהוא חול בודאי ולא בה"ש כי בלאו הכי הוי ספק ולא משום תוס' ועתו"ס בר"ה ופסחים וער"נ בביצה פ' המביא שכתב הא דצריך להוסיף קודם בה"ש הוא למ"ד סד"א מן התורה לחומרא ע"כ א"צ ריבוי לבה"ש ע"כ צריך להוסיף מקודם ע"ש. נראה מדבריו דלדעת הר"מ א"צ להוסיף קודם בה"ש כי בבה"ש עצמו יכול להוסיף כי מותר מן התורה בעשיית מלאכה בה"ש דסד"א רק מדרבנן לחומרא מכל מקום במוצאי יה"כ נראה דאף להר"מ צריך להוסיף מודאי לילה כי בה"ש דאפוקי יומא חמיר דאיקבע איסורא ואף לשיטת הר"מ ספיקא לחומרא עבמג"א ה' שבת:
ולפמ"ש דאף להסוברים תוס' בכל יום קודש מכל מקום אין נשים מוזהרות על התוס' אם כן לפי דעת הרמב"ן הובא בר"נ דתענית ובטור דכל היכא שאינו בתוס' לא מהני קבלה רק ביום הכפורים מהני קבלה קודם הלילה כי איתא בתוס' ויכול לקבל עליו אבל במקום שאינו בתוס' לא מהני קבלה שלו אם כן לא מהני קבלת שבת לנשים אם קבלו עליהם קודם בה"ש ואין כאן מקומו להאריך הרבה בענינים אלו:
ונלע"ד פשוט אם א' נולד ביה"כ ולהרבה שיטות דלא בעינן מעל"ע אם כן כשמגיע לי"ג שנה נחשב בר מצוה בתחלת ליל כיפור וחייב להתענות מן התורה מכל מקום פטור להתענות התוס' בעיה"כ כי הוא עוד יום ולא נשלם הי"ג שנים אם כן אינו חייב בתוס' לפניו. אך אני מסופק אם נעשה בר מצוה בתחלת ליל מי"כ אם כן ביה"כ אינו מחויב להתענות מן התורה כי אינו נעשה בר י"ג שנה עד הלילה אך בלילה תיכף בצאת הכוכבים נעשה בר מצוה וחייב בכל המצות אי חייב בהתוס' לאחר צאת הכוכבים דצריך להוסיף מי נימא כיון דחייב בכל המצות אם כן חייב בתוס' הזה א"ד דהתורה לא חייבה התוס' אלא אם הוא חייב בעיקר אבל אם בעיקר לא היה חייב כלל ל"ש בתוס' שצריך להוסיף על הקודש כיון דבקודש עצמו לא היה חייב ל"ש התוס' וצ"ע. וכן להסוברים דכל יום קודש שייך תוס' שייך ספק הזה אם נעשה ב"מ במש"ק או יום טוב אי חייב בתוס' לאחריו וצ"ע:
י[עריכה]
וכללא דמלתא כו' דב' שנים קודם גדלות כו'. יש בדינים אלו הרבה שיטות עיין ברי"ף ובר"מ וברא"ש ובטאו"ח ואין להאריך. ונלע"ד פשוט לסוברים דהשלמה מדרבנן איכא וזה מטעם חינוך וא"כ יש חילוק בין אב לאחר ובין תינוק ותינוקת כי יש סוברים עתו"ס נזיר ובגמ' שם דבתו אינו חייב לחנך וגם אחר אינו חייב לחנך עי' כ"ז באו"ח סי' שמ"ג. מכל מקום נ"ל דאיש אחר אסור להאכילו בידים ועובר על איסור תורה אם מאכילו בידים ככל האיסורים שבתורה כיון דיכול להתענות ממילא אסור לנו להאכילו ונראה דאף בקטן שיכול להתענות לשעות בשעה שהוא יכול להתענות אסור להאכילו דבשעה שא"צ לאכול ה"ל כמו כל האיסורים. וא"ל כיון דבלאו הכי אינו מתענה אם כן מותר להאכילו אף בזמן שא"צ לאכול דביה"כ ל"ש זה דבכל שעה ושעה רביע איסור עליו ואפילו אם חולה שיש בו סכנה דמותר לאכול מכל מקום אם אוכל בשעה שא"צ בודאי חייב רק בזמן שצריך מותר אם כן בקטן נמי. וער"נ ר"פ יה"כ וברש"י כתב התינוקות אין מענין דאין אנו חייבים למנוע כו' וער"מ ונ"ל אף בקטן גמור תיכף ממש בשעה שנולד אסור להאכילו רק הצריך לו אבל לא יותר אך בקטן כזה א"א לצמצם אבל קטן פחות מבן ח' אף דאין מענין אותו מכל מקום בידים אסור להאכילו אם אכל היום ויכול לסבול אסור להאכילו בידים כנ"ל ברור עיין בת"י ובסי' שמ"ג:
והנה זה פשוט למאן דאית לי' דכל עינוים הוי דאורייתא בודאי אסורים ג"כ בה"ש כמו עינוי ומלאכה ביום קודש וגם כן אפשר דצריך להוסיף מחול על הקודש כיון דהתורה ריבתה לתוספת עינוי גם כן בכלל. אך למ"ד דהעינויים הוא רק דרבנן אפשר דהוי כמו שבותים שלא גזרו עליהם בין השמשות עיין או"ח סי' רס"א:
יא[עריכה]
שהחמירו בו כו'. ע' בפ' מקום שנהגו מבואר דאיכא פלוגתא אם ט"ב בה"ש אסור וער"מ פ"א מה' תענית דפוסק דבה"ש שלו אסור וע"ש במ"מ שכ' אף על פי דספק דרבנן להקל כו'. ונראה הטעם עפ"י המבואר בראשונים דט"ב היום ג"כ במנהגא תליא מלתא דבזמן שאין שלום כו' גם ט"ב ברצו תליא מלתא רק קבלו עליהם מחמת שהוכפלו כו'. והנה בזמן שמד ח"ו התענית מדברי קבלה וד"ק כד"ת דמי אם כן בה"ש שלו אסור דהוי כמו ספק תורה ע' בט"א במגלה אם כן אף בזמן שאין שמד מכל מקום קבלו עליהם כחומר דברי קבלה ע"כ הוי בה"ש שלו אסור ושמואל סובר דמ"מ כיון דהוי האידנא רק מדרבנן בה"ש שלו מותר ועיין במ"מ כתב דתוס' ליתא בט"ב וכ"ה בתוספות פרק מקום שנהגו דדוקא בח"ש אסור אבל בתוס' שרי וא"צ להוסיף מחול על הקודש וכ"כ דעת הר"מ שם. ועיין ר"מ בפי' המשנה סוף תענית במשנה דחמשה דברים כו' מבואר בפי' דיש תוס' בט"ב כמו ביה"כ ע"ש. ונ"פ דהד' ענויים בט"ב חוץ מה שאסורים מטעם אבילות כמבואר בש"ס כל מצות הנוהגים באבל נוהגים בט' באב והד' עינויים הנ"ל אסורים גם כן באבל מכל מקום אסורים ג"כ בט' באב דהשוו התענית ליה"כ וזה הוי בכלל עינוי כמו ביה"כ דאין הטעם משום אבל רק הוי בכלל ענויים. וראיה דמחמת אבילות מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן כמבואר בש"ס וביו"ד ובט"ב אסור אפילו להושיט אצבעו במים כי חוץ מטעם אבילות הטעם מחמת עינוי וחז"ל השוו זה ליה"כ ולפיכך באם חל ט"ב בשבת דנדחה אחר השבת דיש שיטות בא"ח וכ"פ הרמ"א בש"ע דבשבת נוהגים דבר שבצנעה והאשכנזים נוהגים כן ומוחים במי שהולך לטבול בשבת זה ומכל מקום לא נשמע ולא נראה מי שיחמיר שלא לרחוץ פניו וידיו כמנהגו תמיד אלא פשוט כל שהוא מחמת תענית כגון אכילה או שתיה ורחיצת ידים ופניו כיון דתענית נדחה נדחה מכו"כ כיון דאוכלים ושותים אם כן מותר לרחוץ ג"כ אך רחיצת כל הגוף או סיכה דהוא בט"ב מטעם אבילות ג"כ ולשיטה זו דיני אבילות לא נדחה ממקומו ונוהג בצנעה אבל מחמת העינוי כמו יה"כ נדחה מכו"כ כיון דהאכילה נדחה נדחה הכל וז"פ:
יב[עריכה]
ונוהגת כו' ועובר על לאו כו'. והוא בכלל הלוקין אם התרו בו למלקות וזה מבואר במכות ובר"מ פח"י מה' סנהדרין:
יג[עריכה]
בשגגה חייב כו'. והאוכל ח"ש ושותה ח"ש אינו מצטרף כמבואר ביומא ובר"מ פ"ב מה' ש"ע ואם אכל ושתה בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת א' דהוי משם א' ביומא ובר"מ פ"ו מה' שגגות:
ודע דאף דקיימא לן בכ"מ היכי דמחויב בשוגג חטאת קבוע חייב על לא הודע שלו אשם תלוי כמבואר בכריתות ובר"ם פ"ח מה' שגגות ומכל מקום ביה"כ ברוב פעמים פטור על לא הודע אשם תלוי הן באכילה והן במלאכה וע' כריתות דף זיי"ן ור"מ פ"ג מה' שגגות דקיימא לן כל חייבי אשמות תלויות שעבר עליהם יה"כ יה"כ מכפר ופטורים מא"ת ולא משכחת לה א"ת על יה"כ אחר יה"כ כ"ה שם בכריתות ור"י סובר כן וכ"פ הר"מ שם. ודע דקיימא לן יש ידיעה לח"ש אם אכל ח"ש ונודע לו ואכל עוד ח"ש אע"ג דהי' בתוך אכ"פ מכל מקום אינו מצטרף לחטאת וכ"פ הר"מ פ"ו מה' שגגות. ועמ"ל שם פ"ג כתב דאם אכל ח"ש ס' חלב ס' שומן קודם חשיכה ביה"כ והח"ש השני אכל במי"כ אע"ג דבש"ס דכריתות מבואר דיה"כ במקום א"ת קיימא וה"ל כידיעת ס' דמחלק ע"ש בש"ס אם כן ה"ל ידיעה לח"ש ואינו מצטרף לכאורה אך מבואר בכריתות דדוקא על שיעור שלם יה"כ מכפר ולא על ח"ש אם כן מצטרף בכה"ג. וד"ז דאין יה"כ מכפר על ח"ש ודיה"כ ה"ל כמו ידיעת ספק דמחלק מבואר בכריתות דח"י ע"ב:
ומ"ש הרהמ"ח באמצע דאפילו לנטורי פרי כו' כ"ש לדבר מצוה בין בהליכה בין בחזרה כו' האי בין בחזרה לא קאי אלא אדסמיך לי' היינו לדבר מצוה אבל לנטורי פרי דוקא בהליכה שרי משום הפסד ממון אבל לא בחזרה עי' ביומא ובר"מ ובש"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |