מנחת חינוך/רפב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא יאכל ערל כו'. עיין ר"מ פ"ז מה' תרומות ה"י. והנה הר"מ סתם וכתב דערל לא יאכל ולא כת' כלשון הרהמ"ח אפילו הוא אונס כגון שמתו אחיו מחמת מילה וכן בה' ק"פ ובה' חגיגה ובה' כה"מ ובה' מע"ש לא חילק כלל ובאמת זו היא שיטת רש"י ותוס' הסכימו לדבריו שם בפ' הערל ובפסחים אבל דעת ר"ת הובא בתוס' זבחים ובחגיגה דמתו אחיו מחמת מיל' כיון דאינו רשאי למול אינו בכלל ערל רק אם אינו מל מחמת יראה אבל במקום שאינו רשאי למול מותר לאכול תרומה דה"ל כמו ערלה שלא בזמנה וברשב"א פ' הערל מביא ג"כ דעת ר"ת והשיג עליו ומסכים לדעת רש"י וכ"ד הרהמ"ח והר"מ מדסתם נראה דעתו ג"כ כדעתו דפוסק הו"ל לפרש:
ב[עריכה]
וכתב המעתיק כו' נאמר תו"ש כו'. הנה ביבמות הוא פלוגתא ר"א סובר ילפינן דערל אסור בתרומה מג"ש מפסח ורע"א מרבינן מאיש איש דערל כטמא והנה הר"מ בס' המצות חלק ל"ת מצוה קל"ה לא הביא אלא דברי ר"א דמג"ש יליף וכן כאן בה' תרומות כ' ג"כ רק דברי ר"א דמחמת הג"ש ויש נ"מ בין ר"א לר"ע עיין בש"ס. ובלחם משנה פ"ט מהק"פ ה"ז הקשה היאך פסק כר"א נגד ר"ע וע"ש שתי' כיון דר"א גבי ערל שהזה לא ס"ל כותי' דר"מ ע"כ פסק הר"מ דלא כותי' וע"ש שהקשה הרבה קושיות על הר"מ וגם בלחם משנה ה' חגיגה הקשה פסקי הר"מ ואי"ה יבוארו לפנינו כ"א במקומו. והנה אנדרוגינוס מבואר בר"מ שם דמל ואוכל ואם לא מל לשיטת הר"מ דאנדרוגינוס בכ"מ הוי ספק וכן בה' מילה שכ' דהוי ספק בפ"א ופ"ג בודאי אין לוקין כי הוא רק ספק ערל ובטומטום כת' הר"מ דאינו אוכל מפני שהוא ספק ולפי זה אם ביציו מבחוץ דהוי ודאי זכר אפשר דלוקין. ואני כתבתי לעיל דבר חדש בעזהשי"ת דאף דביציו מבחוץ אינו זכר ודאי לשיטת הר"מ אם כן נראה דאין לוקין ועיין לעיל. והנה הר"מ שם פסק דנולד כשהוא מהול אוכל בתרומה והיא ברייתא יבמות דע"ב ולדידי מאוד צ"ע פסק הר"מ ועי' בשבת פר"א דמילה גבי קטן דאיכא פלוגתא רב סובר קטן שנולד מהול א"צ להטיף ממנו ד"ב והרבה פוסקים כרב עי"ש בתוס' וברא"ש והרי"ף פוסק שם כרבה דצריך להטיף ד"ב מחמת ס' ערלה כבושה והר"מ בהל' פוסק ג"כ דצריך להטיף ד"ב ואינו דוחה את השבת ע"ש בראשונים ואחרונים ביו"ד אם כן היאך פסק כאן הר"מ דנולד מהול אוכל בתרומה והלא ס' ערלה כבושה היא והוא ס' ערל כמו טומטום והברייתא בגמרא בודאי היא כרב שם דא"צ להטיף דלאו ערלה היא אבל לפסק הראשונים והרי"ף והר"מ דפסקו כרבה אם כן בודאי אסור לאכול מטעם ספק ערל אם כן דברי הר"מ סתרי אהדדי ולומר דלאו מטעם ערלה כבושה צריך להטיף בקטן הנולד מהול לדעת הר"מ אלא כמו בגר שנתגייר כשהי' מהול דצריך להטיף אף ע"פ דבודאי אין לו ערלה כלל ז"א דע"ש בראשונים דלדעת זו דא"צ להטיף בקטן ובגר צריך הטעם כיון דהי' לו ערלה פ"א אבל בקטן אי לאו מטעם ערלה כבושה לכ"ע א"צ להטיף עיו"ד ובש"ך ובשו"ת ש"א באורך אבל ד' הר"מ צ"ע גדול ולא ראיתי מי שהתעורר בזה וכן ראיתי בס' יש"ש כאן שכ' מהך ברייתא דקטן שהי' מהול אוכל בתרומה היא ראי' לשיטת התוס' והרא"ש שפסקו שם כרב וכ' וכ"פ הר"מ כאן ע"ש וצ"ע שלא הביא סתירת דברי הר"מ דהרי דעת הר"מ נמי כהרי"ף רבו וכאן פסק דאוכל וצ"ע. ובלחם משנה הק"פ הקשה היאך פסק הר"מ דילפינן תרומה מפסח בג"ש דתו"ש הא מבואר שם ביבמות דלר"ע אצטריך תו"ש על גר שמל ולא טבל ועל קטן שנולד כשהוא מהול דאינו אוכל דצריך להטיף ממנו ד"ב אך ר"א ס"ל דגר שמל ולא טבל גר מעליא וקטן שנולד כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו ד"ב אם כן הר"מ דפסק דגר שמל ולא טבל אינו גר וקטן צריך להטיף ממנו ד"ב אם כן אצטריך תו"ש לזה והיאך פסק הר"מ דילפי' תרומה מג"ש זו ע"ש ועי' במלחמות ה' לרמב"ן פראד"מ מבואר דל"ק דהא דגר שמל ולא טבל אינו גר ס"ל להר"מ דלא מתו"ש גמרינן רק כרבי יהושע ביבמות מ"ו דמאבות גמרינן אם כן נכרי גמור הוא ע"ש דמ"ו ע"ב בתוס' ד"ה כי פליגי כו' ועל קטן שנולד מהול ג"כ א"צ קרא כיון שהוא מטעם ערלה כבושה אם כן הרי הוא ערל ואי לאו א"צ להטיף וא"כ להר"מ דצריך להטיף מטעם ס' אבל א"צ קרא דהוי ס' ערל. (ואפשר לדעת הר"מ דכל ס' הוא דרבנן ומה"ת לקולא אם כן כיון דנולד מהול הו"ל ס' ערלה כבושה והי' לו לאכול הפסח ומיעטה אותו התורה בפירוש. והנה לכאורה דברי ר"ע אינם מובנים דצריך קרא לנולד מהול ממ"נ אי סובר דנולד מהול ודאי ערלה כבוש' אם כן הרי הוא בכלל ערל ואי סובר דלאו ערלה כלל אם כן אמאי לא יאכל ואי ספק הוא אם כן אצטריך קרא למעוטי ספיקא הלא בלאו הכי אינו אוכל מס' כקושית הש"ס בכ"מ וכאן ל"ש סברת התוס' דקמי שמיא גליא דודאי כל הנולדים מהולי' אין שוים כמו טומטום ואפשר דמוכח כשיטת הר"מ דספיק' מן התורה שריא אם כן אצטריך קרא למעוטי ע' במהרי"ט ובקונטרס כפות תמרים. אך באמת אף דהוי ס' מן התורה מכל מקום גילתה התור' כאן דאין נידון משום ספק רק גזירת הכתוב דלוקין ודאי וכבר הארכנו בענין זה בכ"מ ואין כאן מקומו) אך מכל מקום קשה אדרבא כיון דלהר"מ הוא ס' ולדידי' מן התורה שרי לאכול ע"כ צריך קרא דגזירת הכתוב הוא כאן דאינו אוכל ע' בסוף כפ"ת ובאחרונים בענין ספיקות. והנה בנולד מהול דמבואר בשבת דצריך הטפת ד"ב משום ס' ערלה כבושה ולשמואל מחללין את השבת דודאי ערלה כבושה היא עכצ"ל דבהטפה נסתלק הערלה כבושה דאי הערלה נשאר מאי אהני הטפה ואמאי מחללין את השבת וגם לא הי' לו לאכול בתרומה אף בהטפה דודאי ערל ממש אינו מועיל כלל הטפה לשום ענין עכצ"ל דקים להו לחז"ל דבהטפה נסתלק הערלה כזו לגמרי וא"ד לקטן שמלו אותו קודם זמנו דג"כ צריך הטפת ד"ב שם אין לו ערלה אבל ביש לו ערלה פשוט אצלי דאין הטפת דם ברית מעלה כלל עכצ"ל דנסתלק הערלה עי"ז כנ"ל פשוט. ועי' ברא"ש פר"א דמילה כ' שם הטעם דקטן א"צ להטפת ד"ב לשיטת הבה"ג ובגר דצריך כיון דהי' לו ערלה ע"כ אם נימול בגיותו צריך להטיף ומקשה שם לפ"ז אם קטן נימול תוך ח' ימים יהי' צריך הטפת ד"ב וע"ש שמקשה ע"ז וכתב טעם. וקצ"ע דבאמת קטן שנימול שלא כמצותו כיון שעכ"פ אין לו ערלה למה צריך הטפת ד"ב כיון שלא מוזכר בתורה אבל גר דצריך ליכנס לדת ישראל וילפי' מאבות ע"כ צריך הטפת ד"ב ועי' ברשב"א כ"כ וענינים אלו צריכים אריכו' רב והרבה דברים אני נבוך אך אין כאן מקומו.
והנה בדינים המבוארים ביו"ד היכי שנימול שלא כדין דמבואר דבקצתם צריכין הטפת ד"ב כיון דהי' להם ערלה אם כן קודם שהטיפו מהם אסורין בתרומה ג"כ ולשיטות אלו אפשר אף מדאורייתא ע' בשו"ת ש"א באריכות ומבואר כאן בהרהמ"ח ובר"מ והוא מהש"ס דיבמות דמשוך היינו שנמשכה ערלתו ונתכסה מן התורה אוכל בתרומה רק מדרבנן אינו אוכל ע"ש וכ"ה בר"מ ה' מילה אם חזר ונתכסה אף בעת הקישוי צריך לחזור ולמול וד"ז מד"ס אבל מן התורה אף על פי שהוא נראה כערל הואיל ומל א"צ למול פעם שניה והנה כאן שכ' דמשוך אינו אוכל בודאי הדין כמו שם דוקא אם בעת הקישוי לא נראה מהול אבל אם בעת הקישוי נראה מהול מתקנו רק מפני מ"ע וסמך כאן אהא דמבואר שם כי דין א' לשניהם וע"ש בה' מילה בכ"מ שכ' דיצא להר"מ דאף אם אינו נראה מהול בעת הקישוי דא"צ למול אלא מדרבנן דמבואר במשנה שם ואם הי' בעל בשר צריך לתקנו מפני מראית העין והמשנה איירי דלא נראה מהול בשעת קישוי ע"ש ולא הבנתי דאדרבא המשנה מיירי שנראה מהול בשעת קישוי ע"כ מתקנו מפני מראית עין אבל אם [אינו] נראה מהול צריך מדרבנן מן הדין למול ואי מיירי המשנה בלא נראה מהול בעת הקישוי אם כן מהיכן יצא להר"מ דאם נראה מהול מתקנו מפני מראית עין כמבואר שם בהדיא ובר"מ וש"ע ע' באחרונים ותראה דבנראה מהול ג"כ צריך לתקן מפני מראית עין ובאין נראה מהול צריך מן הדין למולו ולהר"מ יצא דין זה דאם אינו נראה מהול א"צ למול מן התורה מסוגיא דיבמות דמבואר דמשוך אינו רק מדרבנן אף שכסה ערלתו לגמרי כי אינו מבואר חילוק כלל הן לענין תרומה והן בברייתא לענין מילה וז"פ לע"ד ודברי הכסף משנה צ"ע. ובסוגיא זו א"א לומר דר"ה דאמר משוך מדרבנן מיירי בנראה אבל בלא נראה אפשר דהוא מן התורה אם כן מאי מקשה מברייתא דמשוך דמייתי מקרא אלמא דהוא דאורייתא דלמא הברייתא מיירי בלא נראה מהול אז הוא מדאורייתא אע"כ דאין חילוק ועיין בסוגי' וז"פ. והנה לשון הר"מ בה"מ כיון שמל א"צ מן התורה למול שנית ועט"ז בי"ד סי' רס"ד נסתפק דאפשר דוקא במל ואח"כ נתכסה ערלתו א"צ מן התורה למולו כיון שמל פ"א אבל אם נולד מהול דלא מלו אותו ואח"כ נתכסה ערלתו כיון דלא מל עצמו בשום פעם אפשר דמה"ת צריך למולו א"ד דהתורה לא חייבה כלל בערלה הבאה אחרי כן למול רק הערלה הבאה בתולדה ע"ש והנה הט"ז נקט נולד מהול והטיפו ממנו ד"ב ונראה דכה"ג אף לפי הצד שצידד דצריך למול מחמת שלא מל מכל מקום בכה"ג א"צ למול אלא מפני הספק דלמא לא היתה ערלה כבושה אם כן לא נימול כלל וצריך עתה למול אבל אם אז היתה ערלה כבושה ונסתלקה ע"י הטפת ד"ב כמ"ש לעיל אם כן נימול ערלתו מן התורה וא"צ למולו עוד. אך כיון דנולד מהול הוא ס' ערלה כבושה ודלמא לא הי' ערלה כלל וצריך למולו לפי צד הזה דאם כצד השני דערלה הבא אח"כ א"צ למול גם בהטיפו ממנו א"צ למול דממ"נ אם לא הי' ערלה כבושה אם כן א"צ למול דבאה אח"כ ואם הי' אז ערלה כבושה אם כן ממילא נימול כדין כי נסתלקה הערלה לגמרי. ואם נימול תוך ח' או בלילה או שאר דינים שלא נימול כהלכתו והטיפו ממנו ד"ב כיון דהטפת ד"ב לא הי' מחמת ערלה כי לא הי' לו שום ערלה אם כן אם אח"כ נמשכה לצד הזה דערלה הבאה אח"כ הוי ערלה בודאי צריך למולו ול"ש כיון דנימול דהיינו דהטיפו ד"ב כיון דהטפה לא הי' מחמת ערלה כלל רק גזירת הכתוב אם כן בודאי ה"ל כאילו לא נימול כלל וצריך לימול לצד הזה אך אם ערלה הבאה אח"כ א"צ ג"כ א"צ. הכלל דאם לא הי' לו ערלה והי' צריך הטפת ד"ב אם כן הטפה לא מעלה ולא מוריד לענין הערלה כלל בודאי דינו כאילו לא נימול אבל בנולד מהול דהטפה היא מחמת ערלה כבושה דאם לא הי' לו לא הי' צריך הטפה כיון דלא הי' לו בשום פעם כדעת הרא"ש שכתבנו אם כן הטפה הי' מחמת הערלה בודאי צ"ל דנסתלקה הערלה ע"י הטפה דבערל ודאי לא מהני כלל הטפה ואיך מחללין את השבת לדברי האומר ודאי ערלה כבושה אלא צ"ל דנסתלקה הערלה אם כן ה"ל נימול כראוי אם כן לצד הזה אף דנמשך אח"כ א"צ למול וא"כ אם נמשך אח"כ בנולד מהול אף לצד דצריך למול ערלה הבאה אח"כ מכל מקום אינו אלא מטעם ס' דלמא לא הי' ערלה כבושה אבל אם הי' אז ערלה כבושה ה"ל נימול כראוי ובודאי א"צ למול עוד הפעם. ומכל מקום לדעת הרא"ש בשבת שהקשה על הר"ש דאי נימא דנימול תוך ח' צריך להטיף ד"ב אמאי במל של שבת בע"ש לא ניתנ' שבת לדחות יהי' נדחה מפני הטפת דם ברית ובש"ך השיג ע"ז דד"ב אינו דוחה שבת ובש"א השיג על הש"ך דוקא הטפת ד"ב מספק א"ד שבת כמו ס' מילה אבל אם נימול תוך ח' דצריך הטפת ד"ב מחמת ודאי דגזירת הכתוב כך ע"ש באורך אם כן נוכל לומר בנולד מהול למ"ד דהיא ודאי ערלה כבושה מכל מקום לא נסתלק' הערלה ע"י הטפת ד"ב אך דגזירת הכתוב היא במי דאין לו ערלה צריך להטיף כן אם יש לו ערלה אך אינו יכול למולו כגון ערלה כבושה ג"כ די בהטפת ד"ב אם כן לכך דוחה שבת כיון דהוא משום ודאי אבל מכל מקום לא נסתלקה הערלה וכן בס' ערלה כבושה דהטפה מחמת ספק על כל פנים אין הערלה מסתלקת. אך ד"ז צ"ע אם באמת יש לו ערלה רק דאינו יכול למולו דמועיל הטפת ד"ב ויאכל בתרומה אם כן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דג"כ א"צ למול יהי' חייב להטיף ד"ב וגם יאכל בתרומה בודאי ואם לחלק בין אינו יכול למול ויש לו ערלה כבושה ובין ערלה כבוש' זה אינו נראה כלל דמ"מ ערלה היא ומכל מקום צ"ע בדינים אלו ואי"ה אשנה פ"ז. ועיין בש"א ה' מילה הכריע אף בלא נימול בזמנו או נולד מהול ואח"כ נמשכ' ערלתו אינו חייב מדאורייתא ובכל ענין דרבנן מסוגיא דיבמות כאן דנראה דבכ"ע משוך הוא רק מדרבנן.
והנה בר"מ מבואר בפי"א מה' הנ"ל דקטן תוך שבעה ימים מותר לסוכו בשמן של תרומה דלא חשיב ערל שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל והוא שם בהלכה י"ז ועיין בכסף משנה כתב שהיא אבעיא דאפשיטא בר"פ הערל וע' תוס' ריש הערל ד"ה הערל כתבו שהיא אבעיא דלא אפשיטא אך בירושלמי מתיר בערלה שלא בזמנה ובאמת עי' בש"ס נראה דלא אפשיטא ולעיל כתבתי דלדעת הר"מ סיכה אסורה מן התורה אם כן כיון דלא אפשיטא הו"ל למיזל לחומרא אך כיון דבירושלמי מבואר כן סמך הר"מ על הירושלמי ופסק להתיר. ודע דז"פ דערלה שלא בזמנה לא נקרא אלא תוך שמונה אבל לאחר שמונה אם אין יכולין למולו ל"מ כשהוא חולה בודאי אינו אוכל בתרומה כמו ערל שמתו אחיו מכל מקום אינו אוכל ואף לדעת ר"ת מכל מקום זה דוקא אם בשום פעם לא הי' ראוי למול כגוונא דכ' ר"ת במתו אחיו כו' אבל בלא נימול בזמנו כיון שהגיע השעה שראוי למול ואח"ז אינו ראוי למול בודאי הרי הוא כערל לכ"ד הן לענין תרומה והן שהוא מעכב אביו מעשיית ומאכילת הפסח דאלת"ה ותרצה לחלק בין שהי' חולה שראוי למול שכנגדו ע' תוס' ר"פ הערל וברשב"א ובין אין ראוי למול אף בשכנגדו אם כן יהי' ערל כהן מותר לאכול תרומה בלילה כי אז לאו זמן מצוה כלל. ועש"א הכריע דמותר למול בלילה אם צריך לפ"נ אפילו ע"י הפסולים למול אע"כ דערלה שלא בזמנה אינה רק קודם שמונה שלא יצא לשעה שמצוה למול אבל תיכף לאחר שמונה שהוא יצא לשעה הראוי למול ואח"ז ל"מ חולה דראוי למול בשכנגדו אלא אפילו אינו ראוי למילה כלל כגון בלילה מכל מקום הרי הוא ערל ואסור לאכול תרומה ומעכב את אביו מלעשות ולאכול הפסח וראי' דהתורה הקפידה דאסור לאכול הפסח ביש לו זכרי' ערלים וזמן אכילת הפסח הוא בלילה ובלילה אינו זמן מילה עכצ"ל כיון שיצא לזמן הראוי למול אף שאח"כ אינו ראוי מכל מקום יש לו דין ערל גמור וזה נ"ל פשוט. ואם תוך ח' חלה ונמשכה חולי' דבאמת הוא לאח"ז ומכל מקום לא הפסיק שעה שראוי למול י"ל לענין תרומה תלוי בשיטת רש"י ור"ת לשיטת רש"י אף דמתו אחיו מחמת מילה מכל מקום לא אכיל כיון דעבר הזמן רק מעוכב למול מצד אחר בודאי כאן אינו אוכל דמעוכב מחמת החולי אבל לדעת ר"ת בודאי אכיל כיון דא"י למול מפני הסכנה וה"ל כמתו אחיו מחמת מילה אבל ביצא לשעה א' שראוי הי' למול בודאי אינו רשאי ומעכבת העשייה והאכילה כי אכילה היא בלילה כמ"ש. ואם הוא לאח"ז אך לא הפסיק שעה שראוי למול שכתבנו דלדעת רש"י אינו אוכל זה דוקא לענין תרומה אבל לענין עשייה ואכילת הפסח אינו מעכב אם לא הפסיק שעה הראוי בינתיים וראיה מדמוקי הש"ס דראוי בעת העשייה ואינו ראוי בעת האכילה כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים ע"ש. והנה דין זה לא משכחת דאם הגיע זמנו קודם שהיו חבושים בודאי מחמת האונס דבה"א אסורים לעשות הפסח דחזינן דאף האכילה דהיא בלילה דאינו זמנו כלל מעכבת אם קודם הגיע הזמן מכ"ש דבה"א דהגיע הזמן אך שהוא אנוס דגרע בודאי מעכבת ואי לא הגיע הזמן בער"פ אם כן זה קושית הש"ס היאך משכחת דבלילה יגיע הזמן אע"כ צ"ל כיון דהגיע הזמן בער"פ אך הם חבושים מבערב דהיינו קודם הגעת הזמן אז אינו מעכב העשייה כיון דא"י למולו וכן אינו מעכב האכילה אבל אם הגיע שעה שראוי למול בודאי מעכב האכילה דהיא בלילה עכצ"ל כמ"ש וכן תי' הש"ס טומטום שנקרע ע"כ מיירי דעבר הזמן מכל מקום כ"ז שלא נקרע לא הי' מעכב כיון דלא הי' שעה הראוי למול אך לאכילת תרומה אסור בכ"ע אף דלא הגיע השעה לשיטת רש"י וע' רשב"א דתרומה חמירי לשיטה זו ממילת בניו ועבדיו לענין הפסח ולפמ"ש האוקימתא בש"ס כגון דשלמו ז' מעל"ע בין שחיטה לאכילה או כגון דכאיב ליה עיניה ונתפח בין שחיטה לאכילה נהי דהוא לאחר זמן ולא הפסיק מכל מקום צ"ל דהמל"ע או דנתפח הי' אח"ז שחיטת הפסח בעוד יום אבל אם נמשך עד הלילה אף דבלילה שלמו הז' מעל"ע או נתפח מכל מקום אינו מעכבתו האכילה דאכילת הפסח הוא בלילה ולילה לאו זמן מילה בודאי אינו מעכב כמו דחולי אינו מעכב אף לאחר הגעת הזמן אם לא הי' שעה הראוי בינתיים כן לילה דעדיף דאינו ראוי למול בשכנגדו ולא זמנו כלל וכ"נ מלשון הר"מ דנתפח אחר שחיטה והכוונה בעוד יום כנ"ל נכון וברור בעזהי"ת ולפמ"ש זה מבואר בגמר' בהדיא דלא משכחת שלא הגיע זמן בע"פ ובלילה יגיע הוא בודאי נכון דאם יום ח' חל ביום א' של פסח אם כן בלילה הקודמת לא יצא לזמן שהי' ראוי אם כן אין מעכבת ע"כ צריך הש"ס לאשכוחי ולצייר דמשכחת לה ע"ש. ולפמ"ש לענין תרומה דתיכף בהגיע הזמן מכל מקום אוכל מחמת אונס אף שלא הי' שעה הראוי מפסיק נוכל לומר דהא דמבואר בש"ס קטן תוך זמנו מותר לסוכו היינו דוקא שבעה ימים זה נקרא תוך זמנו אבל תיכף תחלת ליל שמינית אסור לסוכו והוי כהגיע הזמן ואך א"י למולו מחמת הלילה וזה מבואר בשו"ת ש"א שמסתפק לדידן דקיימא לן אפילו מילה של"ב אינו נימול בלילה אם כן אפשר הא דבליל שמינית אינו נימול הוי כהגיע זמן ואינו מעכב רק מחמת הלילה או אפשר דעדיין הוא מחוסר זמן ע"ש באריכות ולפי הצד הזה דלא הוי מחוסר זמן רק דהוא ככל הלילה אם כן ערלה שלא בזמנה לא נקראת רק עד תחלת ליל שמיני ומותר לסוכו אבל בתחלת ליל שמיני אסור לסוכו והשי"ת האיר עיני דכן מבוא' בר"מ שהבאתי וז"ל אבל סכין את הקטן בשמן של תרומה בתוך שבעה שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל. והנה לכאורה לשונו תמוה מאד במ"ש כל שבעה אי כוונתו ימים אם כן דר"מ אם נולד בשבת כלו הז' ימים בתחלת ליל שבת וגם אז אינו זמן מילה אפילו לאחר שבעה אם כן מותר לסוכו בלילה ואי דכוונתו מעל"ע אם כן אפילו בתוך ז' מעל"ע אסור דאם נולד בשבת קודם הלילה זמן המילה הוא בשבת הבאה בשחר ועדיין לא שלמו ז' מעל"ע עד קודם הערב ודאי אסור לסוכו תיכף בבוקר אבל לפמ"ש בעזה"י דבריו נכונים בעזה"י דדעת הר"מ דלדידן לא הוי ליל שמיני מחוסר זמן רק מחמת הלילה כשאר לילות ע"כ אם נולד בשבת תיכף בתחילת ליל שבת דשלמו ז' ימים תיכף אסור לסוכו דהוי הגיע הזמן רק הלילה מעכבו ואסור בתרומה כיון דהגיע הזמן אף שלא הפסיק בינתיים זמן הראוי כמ"ש ובעזה"י דברים הללו בכוונת הר"מ נכונים ואמת. ויש לפלפל בד' הש"א ואין כאן מקומו. על כל פנים נ"מ החקירה שלי לנ"ד ודעת הר"מ כמ"ש בעזה"י והש"י יעזרני לשנות פ"ז.
ודע דמבואר בש"ס ור"מ דערל וטמא שאינם אוכלים אבל נשיהם ועבדיהם אוכלים ופשוט דה"ה לבהמתם וה"ה כל הנאות של כילוי כגון להדליק בשמן תרומה טמאה או להסיק דהנאה של כילוי אינו אסור אלא לזרים וא"צ לראיה אם כן ממילא לא קשיא קושית המ"ל בפ"ב מה' הנ"ל למה אצטריך ולא יחללו לרבות את הסך תפ"ל דהוי הנאה של כילוי ובאמת לפמ"ש לא קשה דאצטריך לרבות הסך דהיינו לכהן טמא וערל דלדידיה מותר הנאה של כילוי וסך כמו שתיה וכמו שמבואר כאן דערל אסור לסוך רק שלא בזמנה ועיין בנדה דל"ב ברש"י ד"ה ולא יחללו ובד"ה לרבות כתב בפי' דולא יחללו באזהרת טמאים כתיב ע"ש אם כן כיון דלהם אינו אסור בהנאה של כילוי אצטריך לרבות את הסך ובזה גם כן ל"ק קושיתינו שהקשינו במצוה הקודמת דד' ר"ת סתרי אהדדי דלדבריו ביבמות נראה דס"ל דהנאת כילוי מן התורה אסור לזרים וכאן ביומא ובנדה כ' דריבוי לסך הוא רק אסמכתא ואינו אסור אלא מדרבנן וקשה ות"ל דאסור מטעם הנאת כילוי ובמ"ש ניחא דכאן ביומא ובנדה רוצה לומר דהוי אסמכתא דסיכה אינה כשתיה אם כן לטמא ולערל מותר מן התורה דלהם אינו אסור הנאה של כילוי אבל לזרים נהי דלא אסור מן התורה מטעם סיכה מכל מקום אסור להם מטעם הנאת כילוי. אך לכאורה צ"ע דר"ת ביומא מביא ראיה דסיכה אינו איסור תורה מהא דכריתות דכהן הסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל ע"ג כמ"ש למעלה ואי סיכה היא איסור תורה לא היינו מקילין בכך ע"ש ולפמ"ש דבזר מודה ר"ת דאסור מן התורה מטעם הנאת כילוי ושם דבן בתו מיירי מחמת איסור זרות אם כן היאך הקילו בכך באיסור תורה לדבריו. אבל באמת גם זה ניחא דעיין בר"ש בסוף תרומות הקשה ע"ד ר"ת מהמשנה דמבואר דמדליקין במבואות האפלים כו' והנה לדעתו ל"ק כי הוא סובר דברשות כהן אכולהו קאי ע"ש ובמ"ל ועוד מקשה עליו מהירושלמי דבת ישראל טובלת פתילה אצל כהן ע"ש. והנה לדעת ר"ת צריך לתרץ כיון דמותר לזר הנאת תרומה אך לא בהנאת כילוי כגון להדליק או להסיק אם כן נוכל לומר דדעתו דוקא דאם הישראל מכלה אותו אבל אם הכהן הדליק דבלאו הישראל הי' ג"כ כלה מותר לישראל וזה לא מיקרי אצלו הנאת כילוי וער"מ כ' דכהן שהדליק נר ויצא מותר הישראל להנות ג"כ הטעם כיון דהוא אינו מכלה אותו ע"כ בכהן שסך עצמו בשמן של תרומה דבלאו הכי הי' נתכלה ע"ג כהן ע"כ אין אסור לישראל להתעגל מטעם הנאת כילוי כי הוא אינו מכלה דבלאו הכי היה מכלה וק"ו מאשה הטובלת פתילה דשם אפשר הכהן הי' מכבה את הנר אם כן הישראל גורם הכילוי ומכל מקום מותר מכ"ש כאן דהיה מתכלה ממילא וזה דרך רחוק דהי' מנגב מאתו השמן והי' ראוי לדברים אחרים אם כן בכה"ג לא אסור לישראל מטעם הנאת כילוי ואין האיסור אלא מחמת סיכה שהישראל ניסך ממנו וסיכה כשתיה וע"ז מביא ר"ת דסיכה היא רק אסמכתא ע"כ בן בתו מתעגל כיון דאינו אלא דרבנן ומחמת הנאה של כילוי אינו אסור בכה"ג דהיה נכלה מאליו כנ"ל נכון בעזה"י. אך מכל מקום בעיקר דין הסיכה דלדעתו אסור מדרבנן סוער עליו הקושיא של בעל כפ"ת שהבאנו לעיל וב"כ וב"כ קושי' צ"ע ואין ענין לדברינו דוקא.
והנה לעיל כתבתי בטומטום שביציו מבחוץ מכל מקום אין לוקין מחמת ערל להשיטות שכתבתי במצוה הקודמת כי אפילו ביציו מבחוץ לאו ודאי זכר הוא ע"ש ועכשיו נתיישבתי אפילו בל"ז אין לוקין כי ע' בשבת בבעל המאור ורמב"ן גבי ערבי מהול כתב למאן דחייש למיעוט חיישינן שנולד מהול וכבר כתבתי דמבואר בש"ס כיון דאשתני אשתני וחיישינן למיעוטא ע' לעיל אם כן אין לוקין דלמא נולד מהול ורשאי לאכול בתרומה וגם אפ"ל אפילו אם נקרע ונמצא זכר ערל מכל מקום אין לוקין דחיישינן שמא נולד מהול ואחר כך נמשכה ערלתו ולדעת הש"א בכה"ג דינו כמהול ומהאי דאוקי הש"ס דנקרע בין עשייה ובין אכילה אין ראיה וק"ל. אך לדעתי זה מיעוטא דמעוטא ובודאי אין חוששין. וכבר כ' לעיל דהרהמ"ח מביא לאו הזה ומביא דברי ר"א דיליף בג"ש דתושב ושכיר ומביא גם כן דברי ר"ע דאיש איש לרבות הערל. וכבר כתבתי דיש נ"מ בין ר"א לר"מ א' לר"א א"ח הערל מיתה בי"ש כמו בפסח דאינו אלא בלאו אבל לר"ע דמרבי כטמא אם כן בודאי מרבי מיתה בי"ש ומריבוי ג"כ לוקין וחייב מיתה ע' בס' המצות בשורש השני ברמב"ן בקיאות גדול דכמה דברים החייבים מיתה בריבוי. והנה הרהמ"ח בסוף דבריו כתב דערל האוכל תרומה חייב מלקות ולא כתב מב"ש נראה גם כן דפוסק כר"א ולא הוי דינו כטמא רק הוא לאו דאי לאו הכי ה"ל לכתבו כמו במצות הקודמות גבי טמא וגבי זר דכתב דחייבים מב"ש. ועוד נ"מ בין ר"א לר"ע דלר"א אם ערל אכל תרומה אפילו תרומה טמאה מכל מקום לוקין כי אין חילוק בין תרומה טמאה לטהורה כמו זר דחייב בטמאה ג"כ כמבואר בר"מ פ"ג אבל לר"ע דדינו כטמא וטמא האוכל תרומה טמאה אינו במלקות כמבואר לעיל ובר"מ פ"ז אם כן לדידי' ערל האוכל תרומה טמאה ג"כ אינו במלקות רק בלאו והרהמ"ח בסוף דבריו כ' דערל שאכל תרומה אפילו טמאה לוקין נראה דס"ל דהלכה כר"א דלר"ע אינו חייב על טמאה. והנה הר"מ גבי ערל לא כתב בהדיא דחייב מלקות גם על טמאה אך מדסתם נראה דחייב והא דכתב פ"ו דזר חייב על טמאה ולא סמך על הסתם דהתם משמיענו דלא נימא כקושית הלחם משנה ה' סנהדרין דזרות ילפינן מטומאה וה"א דלא לחייב על טמאה ע"כ כ' שם בפי' וקושית הלחם משנה הבאנו לעיל במצוה הקודמת ע"ש. ודע דלר"ע דחשיב ערל כטמא ה"ה לקדשים ג"כ דינו כטמא וחייב כרת והא דהתורה כתבה לאו בפסח ע' תוס' חגיגה ז' ע"ב ד"ה דמרבה הביאו ג"כ קושיא זו ל"ל לר"ע לאו בפסח כיון דמרבה ערל כטמא ובתי' השני כתבו כמו ביבמות ובתי' הא' כתבו דלפירש"י דערל שמתו אחיו מחמת מילה ג"כ אינו אוכל ניחא דר"ע לא מרבה ערל כטמא אלא באינו רוצה למול אבל במתו אחיו אינו כטמא ע"כ איכא לאו בפסח דאפילו ערל שמתו אחיו מחמת מילה מכל מקום אינו אוכל ע"ש. ולא זכיתי להבין כוונתם אם לשיטת רש"י ערל דמתו אחיו אינו מרבה כטמא אם כן מאי קאמר ר"ע ביבמות לר"א דיליף תרומה מתו"ש בגז"ש מפסח דאינו צריך הרי הוא אומר איש איש וקשה הא צריך וצריך דמאיש איש לא מרבינן אלא ערל ברצונו ולא במתו אחיו מחמת מילה ע"כ צריך גז"ש וגם בדף ע"א דמקשה הש"ס תו"ש לר"ע למה לי הא אצטריך למתו אחיו מחמת מילה ע"כ אצטריך הג"ש מפסח וצ"ע מאד ולא ראיתי כעת מי שהרגיש בזה. ובמה שהבאתי לעיל דברי הבעל המאור בשבת שדעתו דנולד מהול הוא מיעוט ומאן דחייש למיעוט חייש לנולד מהול ע"כ לר"י ביבמות דאין מטבילין הבא לפנינו מהול אף על פי דא"צ להטיף בגר שנימול בגיותו מכל מקום דלמא נולד מהול וצריך להטיף וברמב"ן השיג עליו ודעתו דהוי מיעוטא דמיעוטא ולי ג"כ קשה על הבעהמ"א אם זה מיעוט אם כן אמאי אמרי' ביבמות בפרקין דטומטום אינו אוכל בתרומה דס' ערל הוא ואמאי לא אמרי' כיון דטומטום ס' הוא אם כן מחצה נקבות ויכול לאכול וסמוך מיעוט דנולד מהול למחצה דנקבות וה"ל ערלות מיעוטא כמבואר ביבמות פ' האשה בתרא סמוך מיעוט מפילות למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוט ואפילו לקולא ע"ש אם כן אמאי לא יאכל וכן בחולין פ' בהמה המקשה מבואר דסמוך מיעוט נדמה למחצה נקבות והוי זכרים מיעוטא ואינו קדוש בבכורה ע"ש אם כן ה"נ ליזול בתר רובא וליכול אע"כ כדברי רמב"ן והו"ל מיעוטא דמיעוטא ובכה"ג ל"א ג"כ סמוך והדברי' ארוכים ואין כאן מקומו.
והנה עוד אני מסופק כי מדקדוק לשון הר"מ והרהמ"ח במצוה דאכילת תרומה בטומאת הגוף וכן כאן גבי ערלה שנקטו בלשונם מלת כהן בפ"ז כ' הר"מ וז"ל כהן טמא אסור לאכול כו' וכן הרהמ"ח במצוה רע"ט כתב שלא יאכל כהן טמא וכו' וכן גבי ערל בפ' הנ"ל כ' הר"מ כהן ערל וכו' וכן הרהמ"ח כאן אם בדוקא נקטו בלשונם כהן וכוונתם דוקא כהן אבל זר שאוכל בטומאה או ערל א"ע כלל משום אלו השמות רק משום זרות בלבד או לאו דוקא אלא דאף זר חייב ג"כ משום השמות אם הוא בגוונא דאחע"א. והנה גבי טומאה מביאין אזהרה מקרא דאיש איש מזרע אהרן וכו' אפ"ל דדוקא זרע אהרן מצווים אבל לא זרים וכן ערל אפשר דדמי לזה אף למאן דיליף תושב ושכיר מכל מקום לענין זה למאן דאסור לו בל"ז אינו מוזהר ע"ז ומצינו כיו"ב בר"מ פ"ט מהב"מ הי"א דזר העובד במקדש בטומאה ומח"כ אינו חייב אלא משום זרות ועיין בכסף משנה שהוא תוספתא וכ' הטעם משום דלא הוזהר לעבוד טמא ושאר הפסולין אלא מי שהוא ראוי לעבוד אבל הזר הואיל ואין ראוי לעבוד אינו עובר על שום א' מאלו עכ"ל אם כן ה"נ ובפרט תרומה דמבואר בש"ס בכ"מ דעבודה קריא רחמנא והבאנו לעיל אם כן אפשר דזר דבלאו הכי אינו אוכל אינו מוזהר על השמות הללו ובדוקא נקטו רבותינו הר"מ והרהמ"ח ז"ל בלשונם כהן או אפשר דל"ד ואורחי' דמלתא נקטו ובאיסורא לא קמיירי. וכדמות ראי' נ"ל דדוקא כהנים מוזהרים מיומא פ' יה"כ בפלוגתא דת"ק ובן תימא דמי שאחזו בולמוס היכי דלא אפשר בחולין דבן תימא סובר דמאכילין אותו תרומה דקיל ולא חילקו דאם הישראל טמא דאז אצל הישראל (ה)שני איסורים אם כן טבל קיל דאינו אלא איסור א' וריבוי איסורין חמור לדעת הראב"ד דמאכילין אותו [שחוטה] בשבת ודוחין איסור סקילה מחמת ריבוי לאוין והדברים עתיקין אע"כ דבישראל אינו מוזהר אלא על זרות לחוד ומכל מקום אין ראיה גמורה וצ"ע. אח"ז האיר השי"ת את עיני ומצאתי בס' פר"ד להמ"ל בדרך החיים דרוש י"ט כ' בפירוש כמ"ש התוס' בפד"א דל"ב ע"ב ד"ה בעל מום כו' דעל עבודה בטומא' לא הוזהרו זרים דכתיב דבר אל אהרן ובניו וינזרו כו' כן גבי תרומה לא הוזהרו זרים רק כהנים כדכתיב איש איש מזרע אהרן כו' כדברינו שכתבנו בעזה"י ושמח לבי שכוונתי לדעתו. וגם הביא ראיה מלשון הר"מ שכתב הזר שאכל תרומה בין טהור ובין טמא חייב מב"ש והוא בפ"ו מהלכות הנ"ל משמע דאפילו טמא אינו מוזהר רק מחמת לאו דזרות וע"ש שכ' דגבי אכילת קדשים בטומאת הגוף דכתיב והנפש משמע דכולם הוזהרו אף זרים בקדשי קדשים ע"ש ולעיל כתבתי לענין ערל אף למאן דיליף מתו"ש מכל מקום אפשר גבי תרומה אין הזר מוזהר ואפ"ל כיון דילפינן מקדשים ועל קדשים חייב אפילו זר בקדשים האסורים לו כי כל הקדשים ילפינן מפסח ואף דפסח מותר לזרים מכל מקום קרא והנפש דאוכל קדשים בטומאת הגוף ג"כ נוכל לאוקמי בקדשים קלים המותרים ובפרט דכן מבואר בהדיא והנפש אשר תאכל מזבח השלמים וכו' וטומאתו עליו וכו' ומכל מקום כ' כיון דאינו מפורש בקרא כהנים והלאו כולל ג"כ קדשי קדשים זרים מוזהרים על ק"ק ג"כ אף שאסורים עליהם בלאו הכי אם כן ה"ה ערלות חייב ישראל אף בקדשי קדשים כיון דכתיב וכל ערל כו' למאן דיליף תושב ושכיר. אך נראה אליבא דר"מ דמרבה מאיש דערל כטמא לכל דיניו אם כן כיון דבטמא לא הוזהר הזר אם כן גבי ערל נמי לא הוזהר הזר בתרומה אם כן יש עוד נ"מ בין ר"א ובין ר"ע בזר ערל דאכל תרומה דלר"א חייב ג"כ מלקות משום ערלות ולר"ע אינו חייב משום ערלות ולכאורה מאי קאמר ר"ע אינו צריך תו"ש דמאיש איש יליף הא אצטריך תו"ש ללמוד דאף זר חייב על ערלות ויש לדחות:
(והנה עוד אעורר דמבואר במשנה דחגיגה פ' חומר בקודש דאונן ומחו"כ צריכים טבילה לקודש ולא לתרומה ומפרש בגמרא הטעם כיון דאונן ומח"כ אוכלים א"צ טבילה ועיין בזבחים דצ"ט דבאכילה עביד מעלה כיון דאינו אוכל דלמא אסח דעתי' אף דלנגיעה לא עביד מכל מקום באכילה עביד מעלה וא"כ רואה אני הדברים ק"ו מה אונן ומח"כ דאוכל בתרומה וצריך לשמור עצמו מרוב הטומאות כמו בקודש ומכל מקום עביד רבנן מעלה בקודש ערל שאינו אוכל לא בתרומה ולא במעשר ומכ"ש בקדשים כמבואר כאן עאכו"א דאם מל עצמו צריך טבילה על כל פנים לאכילת קודש כיון דעד השתא לא אכיל ואפשר דג"כ לתרומה כיון דלא אכיל תרומה עד השתא ומכל מקום ד"ז לא נמצא בשום מקום אבל לקודש דערל חמיר מאונן ומח"כ למה לא יהי' צריך טבילה על כל פנים לאכילת קודש. ולע"ד זה מבואר בגמ' בהדיא בפסחים צ"ב גבי גר שנתגייר בע"פ דב"ה סברי דדינו כפורש מן הקבר וצריך הזאה ג' וז' אמרינן בגמ' דוקא בעכו"ם שנתגייר אבל ערל ישראל ד"ה דמל וטובל ואוכל את פסחו לערב ותמהו שם התוס' דלא מצינו בשום מקום שערל ישראל צריך טבילה אפילו מדרבנן לאחר המילה ולפמ"ש זה חדשו בגמ' דצריך לטבול לקדשים כמו אונן ומח"כ כיון דעד השתא לא אכיל וע"ש ברש"י שכ' דערל ישראל דנזהר בטומאה שאף בערלתו מקבל טומאה ליכא למיגזר בי' משום שנה הבאה ע"ש. והנה באמת למה יהי' נזהר הערל מטומאה כיון דאינו אוכל בקדשים ותרומה ואף דטהור מותר ליגע ואם הוא טמא אסור ליגע מכל מקום אינו נזהר כ"כ כמו אונן ומח"כ אף דלנגיעה ל"ג ובודאי שומר עצמו מכל מקום לאכילה כיון דעד השתא לא אכיל עשו חכמינו זכרונם לברכה מעלה ה"ה ערל והא דלא חשיב זה דערל צריך טבילה לקודש במשנה בין האונן ומח"כ אפ"ל חדא דשם חשיב חומר בקודש מתרומה וכאן אף לתרומה צריך טבילה כיון דעד עתה לא אכיל תרומה ואף אם נאמר דכאן לא עשו מעלה רק בקודש מכל מקום גבי אונן ומח"כ דודאי נזהר מטומאות וחז"ל התירו לאכול תרומה ואם הוא אוכל התרומה בודאי לא נטמא ברוב הטומאות כי עפ"י רוב שוים הטומאות לענין תרומה וקדשים מכל מקום הא דקדשים אינו אוכל הוי קצת חידוש דתרומה קילא ואין השמירה דתרומה חשיבא אצל קודש ככל הדינים המבוארים שם במשנה אף דקצת שוה דינם לתרומה כמו בקודש כגון חליצה ע"ש מכל מקום לקודש גזרו ולא לטומא' אבל ערל אין חידוש כ"כ כיון שעד עתה לא אכל אפילו בתרומה אם כן בודאי גזרו לקודש ומכל מקום אפשר בתרומה לא גזור ואפשר דאף לתרומה. על כל פנים לקודש נ"ל ברור דערל צריך לטבול וסרה ק' התוס' דלא מצינו כו' דז"פ הי' להש"ס דילפי' מאונן ומחו"כ כיון דעד השתא לא אכיל צריכין טבילה ולמה יגרע ולענ"ד נראה דאף לתרומה צריכין טבילה עיין ר"מ פי"ב מה' שאה"ט הט"ו מביא ד"ז דהאונן ומח"כ דצריך טבילה לקודש וכ' דעד עתה היו אסורים לאכול קודש והסיחו דעתן כו' נר' דמסתמא כיון דאינם רשאין הסיחו דעתן ואח"כ בפי"ג ה"ג כ' מי שהיה טהור לתרומה והסיח דעתו מלאכול נטמא בהיסח הדעת וצריך טבילה אף לתרומ' ועיין כסף משנה שם החילוק בין אונן ומח"כ דג"כ מבואר בר"מ משום היסח הדעת ומכל מקום א"צ טבילה לתרומה רק לקודש וכאן צריך אף לתרומה וכתב דשם לא הסיחו דעתם מטומאת גופן כי מותרים לאכול תרומה אך חכמינו זכרונם לברכה עשו מעלה בקודש אבל אם הסיחו דעתן משמירת גופן צריך טבילה אף לתרומה אם כן כיון דערל אינו אוכל הסברא נותנת דודאי הסיח דעתו מגופו ג"כ דהיינו מטומאת שרץ דטומאת מת חמיר לי' דמטמא אנשים אחרים בנגיעה אם כן הסברא נותנת דחז"ל גזרו טבילה ואפילו את"ל כיון דאומר ברי שלא הסיח דעתו א"צ טבילה מכל מקום לקודש דלא מהני גבי אונן ומח"כ אף שיודעין שלא הסיחו דעתן משמירת גופם ע"ש בכ"מ כיון דעד עתה לא אכלו עשו מעלה אם כן ערל נמי על כל פנים לקודש צריך טבילה אך הר"מ לא הביא זה שם וכן בהק"פ פ"ו כ' דין זה דישראל מל עצמו ועושה הפסח ולא כתב כלל דטובל כמבואר בגמ' ואפשר דלדעתו דבר פשוט לא הביא זה וצ"ע. שוב פקחתי עיני וראיתי בתי"ט בפסחים שם הרגיש בזה על הר"מ שלא הביא ד"ז דטובל וע"ש מה שתי' על ק' התוס' ובת"ח על הגליון מביא דבר זה בשם חכם א' דהטבילה צ"ל כמו אונן ומח"כ וכתב ג"כ הא דלא חשיב במשנה חומר בקודש כיון דאף לתרומה אסור והוא דחה דערל מלתא דל"ש ע"ש ועלז לבי שכיוונתי לד' החכם בעזהש"י. ונ"ל דאם טומטום אכל תרומה ואח"כ נקרע ונמצא זכר אפשר דאין לוקין דהוי התראת ס' בשעת אכילה שמא נקבה הוא ואף להר"מ דפ' בה' סנהדרין דהתראת ס' שמה התראה מכל מקום לפמ"ש פ"ה דשבועות ה"ב היכי דהלאו אינו מפורש בתורה ה"ס ל"ש התראה וכאן הלאו דערל בתרומה אינו מפורש כמבואר כאן אך הלחם משנה פי' פירוש אחר בד' הר"מ ע"ש ועוד לדהתו"ס ביבמות היכי דאגלאי מלתא למפרע ה"ס שמי' התראה אך לדהתו"ס בנדה דל"א דאגלאי מלמ"פ אם כן הוי כאן ה"ס אם נאמר דלאו שאינו מפורש כה"ג ה"ס ל"ש התראה. ונר' דאף לפי דהתו"ס ביבמות אם כן לוקין כיון דאגלאי מלמ"פ מכל מקום נ"פ דדוקא אם בשעת העברת הלאו על כל פנים הוי ספק אם כן אסור לעבור ואחר כך אגלאי למפרע [אבל] אם בשעה שעבר על הלאו לא הי' ספק כגון דהי' רוב להיתר ואח"כ אגלאי למפרע דהוי איסורא בודאי אין לוקין כיון דבהיתר אכל ואלו הי' בא לפנינו הי' מורין לו להיתר אף דאחר כך אגלאי למפרע ואיסורא עביד בודאי אין לוקין והוא יותר פשוט מביעתא בכותחא דכל אדם מותר לאכול בשר ואף דיתרו בו שלא לאכול מכל מקום הוא השטאה ושחוק וכי תעלה על דעתך דאם נמצא אחר כך טרפה בבני מעיים יהיו לוקין ז"פ דאין לוקין והאריכות בזה אך למותר אם כן לפי זה משכחת לה דטומטום שאכל תרומה ונקרע לא ילקה כי מותר לאכול לכתחלה תרומה כגון אם תינוק מופלא סמוך לאיש תרם ומבואר בנדה דאם אחרים אכלו חייבים מלקות על הקדשו ועיין שם בתוספות שהקשו לריש לקיש הוי ה"ס דלמא לא יביא ב' שערות כשיגיע לבן י"ג וא"כ לא חל ההקדש ותי' דאזלינן בתר רובא דמביאין שערות בזמנו ע"ש אם כן טומטום מותר לאכול תרומה כזו כיון דמיעוט הוי דאינם מביאין וא"כ לא הוי תרומה והוא בעצמו ס' ערל וס' נקבה והוי מחצה ע"מ וסמוך מיעוט דאינו קדוש למחצה נקבות אם כן הוי רובא דמותר לאכול כמ"ש לעיל סמוך מיעוט דמפילות או דנדמה ע' לעיל אך באמת א"ד דשם המיעוט סמכינן להמחצ' והוא בענין אחד אבל כאן דהמיעוט הוא בענין אחר והרוב הוחזק לענין אחר כמו כאן דהוחזק לכל הענינים שהוא תרומה לא מצטרפינן המיעוט למחצה מה שהוא בענין אחר כיון שהרוב הוחזק לכל הענינים וסברא כזו מפורסמת. וחקירה זו הוא רק לשיטות הראשונים דמופלא סמוך לאיש לא הוי רק כשהביא ב"ש בשנת י"ג אבל דעת הר"מ פי"א מה' נדרים לענין מופלא סל"א א"צ ב"ש דבכ"ע בשנת י"ג הקדשו הקדש אם כן אין מקום לדין זה וד' הר"מ יבוארו במקומו אי"ה:
ג[עריכה]
ונוהגת כו' תרומה דאורייתא כו'. במ"ל האריך ודעתו דאף תרומה בזה"ז מכל מקום לענין ספיקות דינו כתרומה של תורה וטומטום אינו אוכל ע"ש פ"ז הי"ז ואפילו בתרומה דרבנן כגון שאר מינים חוץ מדגן תירוש ויצהר או לדעת הר"מ חוץ מפירות האילנות מכל מקום לא אזלינן לקולא בספיקות. ונראה דודאי תרומת ח"ל דקילא ודאי מקילין בספיקות וטומטום יכול לאכול ואי"ה לקמן נאריך בענין זה לחלק בין התרומות ולברר בעזרתו יתב'. עוד אעורר הנה הר"מ מנה בה' תרומות לאו דלא יאכל ערל למצוה בפ"ע במנין המצות בפתיח' לה' תרומות ובהק"פ מנה ג"כ שלא יאכל ערל פסח ואף דלדעתו ילפינן תרומה מפסח מג"ש מכל מקום הוא לאו בפ"ע. והנה מבואר בש"ס דיבמות דגם מע"ש אסור לערל דילפינן ג"ש מפסח ממנו ממנו וכ"פ הר"מ בפ"ג מה' מע"ש ה"ד שערל אם אכל מע"ש לוקה מן התורה כדרך שלוקין על אכילת תרומה שהתרומה קרויה קודש ומע"ש קרוי קודש ובתחלת דבריו שם כתב דערל כטמא ועיין כסף משנה כתב דביבמות מרבה ר"ע ערל כטמא ואסיקנא דאף ר"י סובר כו' ועיין בלחם משנה ה' חגיגה פ"ב דחה ד' הכסף משנה מ"ש שפסק הר"מ כר"ע אלא דכוונתו ג"כ מחמת ג"ש דר"י אם כן קשה לי על הר"מ כי היכי דחשיב בה' תרומות ערל בתרומה ללאו בפ"ע וכן מנה הרהמ"ח כאן אמאי לא חשיב ערל במעשר ללאו בפ"ע בתחלת ה' מעשר כשמנה המצות לא מנה זה ללאו וגם הרהמ"ח נמשך אחר הר"מ כדרכו ולא מנה ערל במעשר וגם לא הביא לקמן בפרשת כי תבא דין זה כלל דערל אסור במעשר ולא בשום מקום והנה הוא נ"מ לענין דינא חוץ מה שהוא נ"מ למנין המצות דידוע דהאיסורים מש"א מצטרפין לכזית ומשני שמות אין מצטרפין כמבואר במעיל' ובר"מ ה' תרומות ובמ"א והנה תרומה וחלה וביכורים הם מש"א כמבואר בר"מ והנה אם ערל אכל ח"ז תרומה וח"ז ביכורים בודאי מצטרפים אבל אם אכל ח"ז פסח וח"ז תרומה דלדעת הר"מ הוא שני לאוין בודאי אין מצטרפין וא"כ אם נמנה למעשר ללאו בפ"ע אם אכל ח"ז תרומה וח"ז מע"ש בודאי אין מצטרפין ללקות משום ערל אבל לפי לשון הר"מ לפי שמע"ש הוא קרוי קודש אם כן תרומה ומע"ש הם מש"א ומצטרפין ובאמת למה יצטרף לר"י דילפינן מע"ש בג"ש מיוחדת ולא נוכל לומר דבאמת אף דפסח ותרומה ומע"ש לאוין חילוקין הם במנין המצות מכל מקום אם יאכל ח"ז מפסח וח"ז מתרומה יצטרף כמו פיגול ונותר דמבואר במעילה וכ"פ הר"מ בפח"י מפסהמ"ק ובהרהמ"ח לעיל דמצטרף אף דבמנין המצות נחשבים לשנים אם כן כאן נמי והטעם מבואר שם בש"ס דמצטרפים דהם בכלל לא יאכל כי קודש הם ע"כ מצטרפים ז"א דהתם האזהרה האחת כוללת שתיהן המקרא לא יאכל כי קודש הם הוא אזהרה לפיגול ולנותר ע"כ מצטרפין כי הם מש"א רק לענין מנין המצות נחשבים לשנים כיון דחלוקין בעונשים כמבואר בהרהמ"ח ובס' המצות אבל כאן מחמת הג"ש הוי כאילו כתב בכ"א אזהרה מיוחדת אם כן אין מצטרפין בודאי תדע דכבר כ' כ"פ בח"ז בשם גדולי ראשונים דצריך להתרות בעובר על לאו מאיזה לאו מקר' אם כן בפיגול ונותר אם אכל א' מהם מתרינן בו משום לא יאכל כי קודש כי אזהרה על שניהם נאמר' אבל אם אוכל תרומה בערלות וכי תעלה על דעתך דיתרו בו משום הלאו וכל ערל דכתיב גבי פסח בודאי צריך להתרות בו ולומר לו דהוי ג"ש דאסור ערל לאכול בתרומה אם כן כיון דאינם מש"א בודאי אינם מצטרפין וא"כ לר"י ה"ה מע"ש ותרומה אבל לדעת הר"מ נראה מדבריו דהוא בכלל תרומה וא"כ מצטרף ולא ידעתי למה. אח"ז ראיתי בסמ"ג בחלק לאוין מצוה רנ"ט בדיני מע"ש כתב תחלה דמע"ש אסור לערל דאיקרי קודש כתרומה ובסוף המצוה רצה לסקל מחשבונו של הר"מ איזה מצות כ' שהוא מכניס ערל במע"ש בחשבון הלאוין מדר"י. והנה למה לא מנה רבינו הר"מ כי הוא נ"מ גדולה לדינא. ומצאתי בפר"ד בדרך מצותיך הביא ד' הסמ"ג שכתב דאף דאיכא שני אזהרות א' גבי קדשים שלא לאכול באנינות וא' במע"ש מכל מקום כיון ששניהם נקראו קודש אין למנותם אלא בלאו א' והרב ז"ל תמה עליו אם כן למה מנה ערל בקדשים וערל בתרומה בשנים והא נקראו קודש וגם לפמ"ש מנה מע"ש בפ"ע אך הר"מ אמאי לא מנה ערל דמע"ש בפ"ע צ"ע ולפמ"ש כ"ז נ"מ לדינא אם מצטרפין זה עם זה ואי"ה לקמן בדיני מע"ש יבואר. והנה במצות אלו כגון טמא וזר וערל ג"כ ביכורים בכלל כמבואר כ"א במקומו.
והנה צ"ע דמבואר בר"מ פ"ג מהמע"ש ה"א דהאוכל מע"ש בטומאה אינו לוקה כי אם אכלו בירושלים במקום אכילתו אבל אם אכלו חוץ לירושלים אינו לוקה משום טומאה ופשוט דמיירי אף דנכנס לירושלים ואם אכלו בחוץ עובר על לאו לא תוכל וכו' כמבואר פ"ב מכל מקום מחמת טומאה אינו חייב רק במקום אכילתו ועיין בכ"מ כתב בשם הר"מ בפירוש המשנה דמקר' דלא תוכל לאכול בשעריך יליף דבירושלים אסור לאכלו בטומאה אבל בחוץ אינו עובר ואח"ז בה"ד כתב דערל שאכל מע"ש לוקה ולא התנה שיהיה דוקא בירושלים ולמה לא התנה גם בדין ערל ואין לומר כיון דערל לא נפקא לי' מקרא דבשעריך אם כן אפילו חוץ לירושלים נמי קשה הא בה"ה כתב דהאוכל מע"ש באנינות ג"כ אין לוקין אלא בירושלים וכ' הכסף משנה דנלמד מטומאה אם כן ערל נמי ולזה אפ"ל דזה כיון הר"מ במ"ש ערל כטמא ואם אכל מע"ש כו' אם כן דינו כטמא לענין זה ג"כ דאינו חייב אלא בירושלים. אך זה ק"ל דביכורים דאסורים לאכול חוץ לחומה יליף מקרא דמע"ש בגמ' לא תוכל לאכול כו' ותרומת ידך אלו ביכורים וגם ביכורים האוכלים בטומאת עצמן לוקין יליף ג"כ מקרא זה כמו מע"ש ע' ביבמות דע"ג אם כן נראה בודאי דעל ביכורים ג"כ אינו חייב אם אכלם בטומאה חוץ לירושלים כי מקרא זה ילפי' מע"ש וביכורים עיין ר"מ פ"ג מה' ביכורים ואמאי לא הביא הר"מ גבי ביכורים דין זה דא"ח על טומאת ביכורים חוץ לחומה אך באמת נ"ל דאם אוכל ביכורים בטומאת הגוף מבואר בר"מ שם דחייב מב"ש כמו תרומה וטומאת הגוף לא יליף מפסוק לא תוכל לאכול כו' אף מע"ש לא יליף מפסוק זה טומאת הגוף ע"ש בתוס' רק דחייב מיתה כמו תרומה דתרומה קרי' רחמנא אם כן חייב כמו תרומה בכ"מ אף חוץ לחומה אבל ביכורים בטומאה עכצ"ל דילפינן מקר' לא תוכל כו' שם ביבמות באמת א"ח מלקות רק בירושלים וזה נכלל בדברי הר"מ פ"ג דבהלכ' א' כ' דביכורים הם כתרומה לענין זר ובהלכ' ה' כ' אכילת ביכורים הרי היא כתרומה לכל דבריו אם כן נכלל בתרומה לכל הדינים אם כן בטומאת הגוף חייב מב"ש כמו תרומה וכן אם אכלם בכ"מ. אח"ז כ' יתר בביכורים שהם כו' וכהן טהור שאכל ביכורים טמאים לוקה כשם שלוקה ישראל שאכל מע"ש שנטמא כו' אם כן נראה דכוונתו דלענין טומאת עצמן דינם כמע"ש דאינו חייב חוץ לחומה וא"צ לפרש יותר כיון דכ' דדינו כמע"ש אבל לענין טומאת הגוף דכ' הר"מ דדינו כתרומה וילפי' מהלאו דכתיב גבי תרומה דחייב מב"ש אם כן דינו כתרומה דחייב בכ"מ. ומכל מקום קצ"ע הא מע"ש בטומאת הגוף ג"כ לא ילפי' מקרא דבשעריך ע' תוס' יבמות שעמדו בזה אמאי לא יליף טומאת הגוף נמי מקרא דלא תוכל כו' ומכל מקום אף בטומאת הגוף במע"ש אינו חייב אלא במקום אכילתו כמבואר שם בר"מ וכן אנינות. אך באמת דהר"מ עצמו אינו מביא כלל הפסוקים המבוארים בש"ס דילפינן טומאת עצמן מקרא דבשעריך רק מלא ביערתי ומכל מקום דין זה מביא דהיא מפי הקבלה דאינו חייב אלא בירושלים אם כן טומאת הגוף נמי אבל ביכורים בטוה"ג דחמיר והוא בכלל תרומה נראה דחייב בכ"מ ובטומאת עצמן דע"כ מחמת הקרא דולא תוכל לאכול כו' אם כן מקרא הזה מוכח דדוקא בירושלים כמבואר בפי' המשנה נ"ל ברור דאינו חייב חוץ לירושלים ולפי זה אפ"ל דגם לענין ערלות אפשר דביכורים בכלל תרומה הוי כי לכל הענינים נכלל יותר בתרומה רק דשוה למע"ש ג"כ מחמת הקרא דאתקש ויש תנא דסובר דלא אתקש ע' בגמ' אם כן בערל שאכל ביכורים חייב ג"כ בכ"מ כמו תרומה ומכל מקום צ"ע בדינים הללו ובעזהי"ת יבואר עוד ופטפוטי דאורייתא טבין. בקיצור הדברים דבאמת ביכורי' קורא תרומה ודינ' כתרומה רק דאתקש למע"ש ג"כ אותם החומרות שאינם בתרומה כגון בטומאת עצמן דאינו לוקה בתרומה וכן אנינות אינו נוהג בתרומה לזה ג"כ לדידן אתקש למע"ש ליתן על הביכורים חומרות של מע"ש ע"כ טומאת הגוף וערלות דנוהג גם בתרומה אם כן בביכורים דנקרא תרומה אם כן חייבים אפילו חוץ לירושלים כמו תרומה אבל טומאת עצמן דאינו נוהג בתרומה דדינו כמע"ש אם כן לגמרי דינו כמע"ש דאינו חייב חוץ לירושלים כמע"ש כנ"ל. ומדי עברי בזה אכתוב מה שצל"ע אף שאכ"מ דלשיטת הר"מ דמע"ש באנינות לוקין כי לא אכלתי באוני כו' היא לשיטתו לאו וכן טומאה לוקין מחמת הלאו לא ביערתי ממנו בטמא והדברים ארוכים בס' המצות לרבינו הר"מ וברמב"ן ואין כאן מקומו. והנה בהלכות ביכורים כ' הר"מ בה"ה שהביכורים אסורים לאונן ובה"ו כ' ומנין שהביכורים אסורים לאונן שנא' ושמחת ואין לוקין כי הוא לאו הבא מכלל עשה ועיין כסף משנה כ' דמבואר בפ' כל שעה. והנה באמת ביבמות מבואר דת"ק אוסר ביכורים לאונן ור"ש מתיר וכן חייב בביעור ור"ש פוטר ואמרינן שם מ"ט דת"ק דכתיב לא תוכל כו' ותרומת ידך אלו ביכורים ואתקש ביכורים למע"ש מה מעשר אסור לאונן אף ביכורים ור"ש לא מקיש כיון דתרומה קרי' רחמנ' והנה בודאי הלכה כת"ק וכ"פ הר"מ בפי"א ממע"ש לענין ביעור וא"כ לשיטת הר"מ דלוקין על מע"ש באנינות אמאי לא ילקה על ביכורים באנינות דעל היקש לוקין כמבואר בפסחים כ"ד דא"צ קרא לקדשים בטומאה דנפ"ל מהיקישא לא תוכל לאכול בשעריך דאתקש קדשים למעשר ע"ש ואפשר דמגמר' זו יצא לר"מ דמפיק מע"ש בטומאה מלאו לא ביערתי אשר תמה עליו הרמב"ן דביבמות מבואר לא ביערתי היכן מוזהר ונפקא ליה להש"ס מקרא זה דבשעריך ובאמת כאן מבואר דמקרא זה יליף. ומצאתי בס' מגלת אסתר כ' ראי' זו אך כ' דבאמת רש"י נזהר מזה וכ' דיש לאו ביבמות מקרא דבשעריך ע"ש. ואני אומר דלהר"מ הי' קשה לו ק' התוס' אם טומאה נפ"ל מקרא דבשעריך אם כן מ"ק הגמרא היקישא היא הא בלאו זה מבואר קדשים כמו מעשר ומאי צורך להיקש ולא ניחא ליה בתי' התוס' שם ע"ש ואין כאן מקומו על כל פנים לת"ק דלענין אנינות אתקש ביכורים למע"ש אם כן כמו שלוקין על מעשר שני באנינות למה לא ילקה על ביכורים דאין היקש למחצה ובכ"מ עונשין על ההיקש ומ"ש הכסף משנה דכן מבואר בפסחים ל"ו אדרבא מבואר בהיפך דמבואר שם מ"ט דרבנן דביכורים אסורים לאונן דכתיב לא תוכל ואתקש ביכורים למע"ש ור"ש דמתיר דלא אתקש לדידי' ופריך הש"ס על ר"ש נהי דהיקש לית ליה מכל מקום יהיו ביכורים אסורים לאונן דכתיב ושמחת כו' ומשני ההיא לזמן שמחה היא דאתי דתנן מעצרת ועד החג כו' אם כן הקושי' דוקא לר"ש דל"ל היקיש' וע"ז מקשים על כל פנים יעבור בעשה דושמחת ומתרצים אבל אליבא דרבנן מפורש בפסחים וביבמות דהיקישא היא אם כן אמאי לא ילקה לשיטת הר"מ ובאמת גם ת"ק מפיק ליה העשה ושמחת על הא דאחר החג אין קורין מחמת דבעי זמן שמחה כמסקנת הש"ס שם וכ"פ הר"מ פ"ד מה' ביכורים דאחר החג אין קורין דכתיב ושמחת וע' רש"י בכ"מ דהיא בפסחים שם אם כן לת"ק ודאי משום ההיקש ולשיטת הר"מ שלוקין על מע"ש באנינות אמאי לא ילקה בביכורים ובפרט שמביא המקרא ושמחת דנדחה לד"ה אף לר"ש כמבואר בהדיא בפסחים ע' היטב והיא תמיה גדולה על הר"מ. א'. אמאי לא פסק כת"ק דמחמת היקישא ועוד שהוא מביא מקרא דנדחה בהדיא בגמרא וצריך עיון גדול אף כי אין כאן מקומו כתבתי למזכרת ויבואר לקמן פ' תבא בעזהשי"ת. ושוב ראיתי בפי' המשניות להר"מ כתב פ"ב מס' ביכורים ע"ד הת"ק דאסורים לאונן כ' ג"כ דביכורים כתיב ושמחת. ובאמת אף שבחיבור הי' לו איזה טעם אבל שם בפירוש המשנה דמבואר בהדיא בש"ס דטעם הת"ק דאתקש אמאי נד מטעם זה וע"ש בר"ש כת' דאסורים לאונן דכתיב במעשר לא אכלתי כו' ואתקש ביכורים למעשר ע"ש נמשך אחר דברי הש"ס. וד' הר"מ בחיבורו צריך עיון גדול דאמאי לא לקי וכ' הלימוד הנדחה בש"ס ולא ראיתי לשום א' מנ"כ שהרגישו בזה ועיין סמ"ג לאוין רנ"ט כת' דאם נסקל מחשבון הר"מ לאו דאוכל מע"ש באנינות דאפשר אינו רק עשה דכתיב ושמחת כמו בביכורים ע"ש. ואני לא מצאתי דנילף לביכורים מושמחת אדרבא הש"ס דוחה זה וצריכין הפסוק לזמן שמחה וכן פסקינן וצריך עיון גדול :
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |