מנחה חריבה/סוטה/לג/א

מנחה חריבה סוטה לג א

דף ל"ג ע"א

שמע דכתב רחמנא למ"ל. עיין לעיל מש"כ בזה על הערת הד"א.

שם תפלה רחמי היא וכו'. כזה בברכות כ' ע"ב לחייב נשים בתפלה.

שאין מלאכי השרה מכירין וכו'. עיין תוס' שאנץ דכתב י"מ פ"ק דשבת דמכירין בו אבל אין חוששין בו, ואין נראה מכאן דמשמע בסמוך דאין מכירין בו כלל, ועיין בבאר שבע שכתב ג"כ כה"ג ומש"כ שם וכ"כ המחברים שאנו אומרים קדיש לשון תרגום מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו וכו' עיי"ש, התוס' פ"ק דברכות ג' ע"א ד"ה ועונין וכו' הביאו טעם זה ודחו זה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי עיי"ש וגם הכא מסקינן דגבריאל מכיר בלשון ארמי ואף סי"ל דגבריאל לא יקנא

שם לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. עיין בבאר שבע שמתמיה על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות וכו' עיי"ש בשם רבינו יינה והרא"ש עיי"ש, ולפמש"כ הרמב"ם בפי' המשניות דאבל יחיד יזהר בעצמי שלא יתפלל אלא בלה"ק, משמע דרק יזהר בעצמו, אבל בדיעבד שפיר דמי, וכן ראיתי כתב מפורש המאירי ז"ל בזה"ל ואף דבר זה איני מעכב אלא שהדבר ברור לו שבציבור וודאי הם בוררים הלשון השגור בפיהם והמבורר להם יותר והכוונה מצויה להם בכל ענין אבל ביחיד אילו אתה מתירו בכל לשון יבור לו לשון העם ויהא בעיניו כדיבור בעלמא ואין הכוונות מצויות בו עכ"ל, וכן ראיתי בהגהות הגרד"ל ז"ל בדף ל"ב ע"א שכתב בהגהה דמשמע דביחיד נמי לכתחילה הוא דאמרי אל ישאל וכו' הא דיעבד י"ח עכ"ל, ונראה ברור שזה כוונת הרמב"ם בפי' המשניות, שם ברש"י ד"ה נצחי וכו' ונלחמו ביוכ"פ ושמע יוחנן בת קיל וכו', עיין בחשמונאים וביום פון שפעם לא רצו להלחם בשבת, – שאני ב"ק אותה מדה וכו' כמדומה לי שאותה מדה היא מבחינת נוקבא ולכך כינו אותה בלשון „בת” קול, שם בתוס' ד"ה כל וכו' בלשון אחר לא ניתנה לקרות וכו' עיין ברש"ש ולא קרב זאל"ז דלא משום האיסור דדברים שבכתב, אלא דבעינן לצאת ידי קריאה מכתב שבתורה וכמו במגילה, ושם בשבת קט"ו שרצה הרב פיר"ת לומר דהיינו טעמא כיון דלא ניתני ליכתוב אסיר לקרות בה משום דברים שבכתב, היינו אפיל לקרית וללמוד בהן ביחוד אבל לצאת ידי חובת ציבור בעינן שיקרא בכתב אשורות ואם לאו הוה ע"פ, ועיין תוס' מגילה דף ז' ד"ה נאמרה לקרות וכו' מיתר לקרות ע"פ, וכו' – שם א"כ הא דאמר רבי ק"ש ככתבה היינו בכל לשון שהרי בכל לשון ניתנה ליכתב וכו' איכא למימר כתבה המיוחד לה כגון מזוזות תפילין דכ"ע מודי וכו', י"ל מדוע לא נפרש ככתבה היינו בכתבה שניתן למשה בסיני וכמו שמקדים התוס' פ"י ר"ח דהא פשיטא דבשעת מ"ת ניתנו למשה בלה"ק וכן מבואר לקמן עמוד זה דקאמר לווים גופייהו מנלן אתיא קול קול ממשה וכו' משה ידבר וכו' מה להלן בלה"ק ופרש"י בד"ה יעננו בקול במתן תורה ובלה"ק ניתנה, ואף שאז הוה בדיבור מ"מ בוודאי כשאמר ה' כתב לך וכו' בלה"ק הוי וזפו"ב א"כ י"ל דכוונת רבי ק"ש ככתב היינו ככתבה הראשון בשעת נתינתה בסיני שאי ניתנה ונכתבה גם מצות ק"ש ויל"ע.

עיין בתוס' שאנץ שהובא פי' הי"מ שאומרים בפשט שצריך לברך את בעה"ב דכתיב וברכת את ואת ריבוי' הוא לרבות את בעה"ב ע"כ, ולה"ק יש תימה קצת לומר כך אם כשהגיעו לאת ה' אלקיך תירא פירשו עד שבא ר"ע, וכש"כ לרבות סתם בעה"ב ל ואפשר ליישב קצת ע"פ מאי שתירץ הפנים מאירות ח"ב סי' ל"ה קושית המפרשים דלמה לא פירש מקודם כשהגיע לואהבת את ד' וכו' ותירץ עפ"י מה שהקשו בתוס' שם בב"ק דאע"ג דהוקשו מורא אב למורא שמי' אלא דלא ניחא ליה למדרשינן לאוקמיה בעשה יתירה ולפ"ז ניחא גבי ואהבת לא פירש דאתי לרבות אב ואם אבל גבי מורא פירש דלא ניחא ליה לאיקמיה בעשה יתירא את"ד וא"כ י"ל דאתי האי את לרבות לברך אב ואם וכמו שתיקנו הרחמן הוא יברך את אבי וכו', וממילא מרבינן כל בעל הבית ויל"ע:

שם שבועת העדות וכו' שבועת הפקדון וכו', עיין לעיל מה שהבאתי דברי הרמב"ם שאין הדיינין משביעין אלא בלה"ק וכן כתב הסממ"ג בקיצור וארוך מ"ע קכ"ג יע"ש במ"ע דבשמו תשבע עיי"ש, ומתיך דבריו עלה ברעיוני שאולי אפשר לפרש דהכוונה דאין הדיינים משביעין אלא בלה"ק, הכוונה דצריך לישבע בשמו יתברך והשם צריך לומר בלה"ק דוקא ולא בשאר לשונות, וכמו לענין שביעת סוטה גופה דאף דנאמרת בכל לשון מ"מ השם צריך לאמור בלה"ק דוקא וכמו שהבאתי דברי שו"ת הרשב"א (בדף ע"ד ע"א) דהא אפילו פרשת סוטה דשבועתא בכל לשין נאמרת חוץ מן השם שצ"ל בלה"ק דהא בעי שם המיוחד וא"א להזכירו אלא בלה"ק וכו' יע"ש וה"נ בשה"ד דשמשביעין צריכין להזכיר את השם ואף שסגי בכינוים מ"מ צריך להזכיר בלה"ק ועיין שם היטב בפנים תשובת הרשב"א סיום התשובה ובזה י"ל קושית התוס' שהקשו בריש פרקין מדוע שייר הלל ומגילה וכו', דאפשר דבהני א"צ להזכיר אפילו את השם בלה"ק, משא"כ בסוטה ובשבועות צריך להזכיר השם בלה"ק, אלא שעדיין יקשה מברהמ"ז ותפילה דוודאי אפילו השם א"צ להזכיר בלה"ק כדמוכח מברכות שם שהביא התוס' כאן מבנימין רעיא דכריך רפתא וכו' יע"ש ע"כ יל"ע בזה ויל"ע בשו"ת בי"צ שהזכרתי שם שאין בידי כעת, (ודע שראיתי בקיצור סמ"ג במ"ע נ"ו שמפרש שם אופן השקיית הסוטה וכתב בתיך לשונו בזה"ל ואח"כ כותב על עור טהור שם האשה וכו', שהיה לחידוש גדול אצלי שיצטרך לכתוב שם האשה במגילה שאין מבואר כן בשום מקום, וחשבתי תיכף לדבר פשוט שיש כאן ט"ס וצ"ל „לשם האשה” ועיינתי בסמ"ג הגדול ומצאתי שכן הוא מבואר שם עיי"ש ופלא על בעל תיקון מצוה שלא הרגיש בט"ס זה) שם ברש"י ד"ה יחוד וכו' דיבור לא צריכי להו וכו', אפשר לפרש עוד דבציבור ממונה גבריאל על התפלות והוא מכיר בלשון ארמי כמו שמסיק הש"ס ועיין מהרש"א בח"א, ועיין בספר כר ובעת פנחס להמ"מ דפלאצק ז"ל בענין העלאת התפלו' לקשור כתרים להבורא ב"ה וב"ש:

שם יעננו בקול מה להלן בלה"ק וכו', עיין ברכות דף מ"ה ע"א מנין שאין המתרגם רשאי וכו' שנאמר משה וכו' יעננו בקול שאין ת"ל בקול ומאי ת"ל בקול בקולו של משה עיי"ש ומאי פריך שאין ת"ל בקול הא בעינן לגז"ש, ואף שי"ל דתרתי ש"מ דבקולו של משה ודבעינן שיהא בלה"ק, מ"מ לשון שאין ת"ל בקול צע"ק:

שם ד"ה ורבי יהודא וכו' דר"י סובר דדוקא בלה"ק מעכב אבל אם לא קראה כלל אינו מעכב גם הוא סברא תמוה שאם לא קראה כלל אינו מעכב ואם קראה בלשון חול מעכב וכו', בשו"ת עונג יו"ט סי' קע"ג כתב ליישב קצח קושית התוס' במה שהקשו דר"י דריש מככה דלה"ק מעכב בחליצה ואיך פליג על ר"א ור"ע דתרווייהו סברי דאמירה אינה מעכב אירשי דבר שהוא מעשה מעכב, אבל לדברינו א"ש דנהי דקריאה לא מעכב מ"מ הא דבעינן שיהא ראוי לקריאה שפיר מעכב ואשמיענן קרא דככה דבעינן שתהא ראוי לקריאה בלה"ק אבל אם יכיל לדבר בשאר לשונות ובלה"ק א"י לדבר כגון שיש איזה אותיות שא"י להוציאם בשפתיו והם מפסוקי הקריאה פסיל דבעי שיהא ראוי לקריאה בלה"ק דוקא ודבר שהיא מעשה ג"כ מעכב שתהא נעשה כהלכתו יע"ש היטב, ועיין בתוס' שם ביבמות למ"ד עקימת פיו הוי מעשה א"כ גם דיבור הוי מעשה יע"ש ואכמ"ל, ועיין במהרי"ט שם שהובא בעונג יו"כ שם, וצ"ע שו"ר בפ"ה שהביא מהרי"ט זה והרגיש עליו עיי"ש ובמש"כ התוס' שזה תמוה, עיין כה"ג בשו"ת לענין שינו בשמות אבי האשה, ועיין מהרש"א מגילה דף ו' וכה"ג הרבה ועיין ת"ה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף