מילי דעזרא/אבן העזר/יג

מילי דעזרא ‏ אבן העזר יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן י"ג

עיין בספר משפטים ישרים סי' יו"ד לענין הנכסים שהם ביד היבם אין מוציאין מידו אפי' לתתם ביד שליש או ביד ב"ד ושכן כתב מוהרד"ך ז"ל בתחילת בית שני לגבי הנכסים שהם בידה שאין מוציאין מידה לתתם ביד שליש עד זמן היבום או החליצה דאטרוחי ב"ד תרי זמני לא מטרחינן וכו'. ושגם מוהרשד"ם ז"ל בא"ה סי' קל"ג כתב שראה פסק גדול הדור מוהר"ר מאיר הלוי אשכנזי ז"ל שהוכיח בראיות דלעולם בין לדעת רש"י בין לדעת ר"ת הנכסים בחזקת יורשי הבעל דהיינו היבם דתכף אחר פטירת הבעל נפלו הנכסים בחזקת היבם וכו' ע"ש. ואין לומר הרי היבם קטן ואינו יודע לשמור הנכסים וא"כ איך יונחו הנכסים בידו ניחוש שמא יפסידם די"ל כיון שהיבם הזה הגם שהוא קטן עומד בבית אביו והנכסים ביד אביו ואביו ודאי ישמרם חשיב כאלו הוא יבם גדול.

ולענין מה שהוא ביד היבמה אי אמרינן שתהיה בידה עד שיבוא זמן שיהא היבם ראוי ליבם או לחלוץ או אם מוציאים מידה הנכסים ויהיו ביד שליש עד עת בא זמן חליצה או יבום עיין בתשו' ה"ה מוהרלנ"ח ז"ל סי' ל"ו ד' ס' ע"ד דכתב וז"ל הכלל העולה וכו' ושהיבמה אינה יכולה למכור קודם חליצה כלל ואפי' מנכסי צאן ברזל ולכן אין לה כלל מכתובתה ונדוניא ותוספת קודם חליצה ומוציאין הנכסים מידה, ואפי' לשעבוד וערבות כתו' עד שעה חליצה ואין מניחים אותם בידה ע"ש. גם בתשו' ה"ה בתשו' מוהריק"א ז"ל בתשו' אחרונה מהספר שהיא תשו' ה"ה מוהר"ר יצחק קארו כתוב בסוף התשו' לפי שהדין ברור כצהרים שאין כופין אותו לחלוץ ולא הגיע זמנה לגבות כתובה ותוספת עד שתחלוץ אמרתי שמוציאין מידה וכו' ע"ש. הנה ראית שני רבנים גדולים הסכימו לדעה א' עד שתחלוץ אין לה כלל מכתובה ונדוניא ותוספת ושמוציאין הנכסים מידה הגם שהיא מוחזקת בהם. ושוב הוקשה לו מדברי הגהות מרדכי דכתובות סי' ש"ח שהם היפך דברי הרבנים הנ"ל וכו' וישב דשם לא היה מציאות היבום כתב הרב מ"ש אבל היכא שיהיה מציאות יבום או חליצה כנ"ד נאמר סברת הרבנים שכתבנו שכל שאינה חולצת אינה גובה כתו' כלל ומוציאין הכל מידה והביא קצת ראיה לחילוקו זה. ושוב הביא דברי מוהרשד"ם ז"ל מ"ש בסי' ק"ל דאם תפסה תפסה ואין מוציאין מידה עש"ב. והרב שמואל גאון ז"ל שם הסכים עמו ובנדון דידהו הסכים דהיכא דקיימי נכסי ומוחזקים בהם ליקמו והביא שם דברי המבי"ט ז"ל דכתב להוציא מיד היבם וליתנם ביד היבמה וכו' ודחה אותם יעוש"ב.

והשאלה של מוהר"ר יצחק קארו ז"ל היא זה נוסחה יבמה שתפסה כל נכסי בעלה ואומרת שאינה רוצה להוציא הנכסים מידה עד שתחלוץ ואז תעשה חשבון עמו בעד כתובתה עם התוספת והיבם אינו רוצה לחלוץ אלא ליבם דתובע מב"ד שיוציאו הנכסים מידה עד שיתברר הדין מה דינו אם יוציאו הנכסים ב"ד מיד האשה אם לאו ואת"ל שיוציאו מידה אם ישימו אותם ביד שליש עד שיתברר הדין או אם יתנו הנכסים ביד היורשים. תשובה וכו' ואחר שהאריך בענין אם מצות יבום קודמת או חליצה וכו'. אסיפא דמילתא כתב לפי שהדין ברור אצלי כשמש בצהרים שאין כופין אותו לחלוץ ולא הגיע זמנה לגבות כתו' ותוס' עד שתחלוץ אמרתי שמוציאין מידה זהו דעתי ע"כ.

והרב מוהר"י בסאן ז"ל בסי' טו"ב האריך וכתב בסוף הכלל העולה שמה שהוא מלבושיה ותכשיטיה אפי' שעשה לה הבעל אין מוציאין מידה ומה שהוא בעין ממה שהכניסה לבעלה אפי' אינם מלבושיה ותכשיטיה אלא דבר שאם היה רוצה הבעל היה מוכר אותם או קרקע שהכניס' בנדוניתה וכיוצא נראה שאין מוציאין מידה. אבל מה שהוא מנכסי בעלה מסחורות או מעות אפי' שהם משועבדים לכתו' יש ליבם לאכול פירותיהם ומוציאין מידה וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. והטוב והישר אם יראה בעיני ב"ד לתת אותם ביד איש נאמן להרויח בהם בדבר בטוח אם לא ימצא קרקע הרשות בידם זהו הנלע"ד ע"ש.

ועיין בספר משכנות הרועים מערכת מ' אות רמ"ט דנשאל ביבמה בת ט"ו שנים שנפלה לפני יבם קטן בן שש או שבע דכבר קי"ל לדינא דלאחר ג' חדשים אין לה מזונות לא מבעל ולא מיבם משמייא קנסוה. ואביה שאל שימכרו מנדוניתה שהכניסה לבעלה או מהמטלטלין שהניח בעלה אחריו וילקח בהם קרקע ותהיה ניזונית מפירותיהם. ואפי' היבם מאן ימאן למכור כלל עד אשר יגדל הנער ונדע משפט הנער והיא שבה אל בית אביה ומן השמים ירחמו עליה. ובתחילה הביא דברי הר"ף ז"ל על יבמה שנפלה לפני יבם קטן והנדוניא עדיין לא הוחזק בה שהיתה ביד שליש ואעפ"י שאינה ניזונת אפי' מהנדוניא כיון שלא הוחזק בה ניזונת וכ"ש שאומרת שהקרן לעולם יהיה קיים ע"כ. וכתב עוד עין רואה דאפי' בכה"ג דהקרן יהיה קיים והיא ניזונת מפירות דוקא בדלא הוחזקו בה יורשי הבעל שעדיין היא ביד שליש אבל בהוחזקו בה אינה ניזות לא מעיקר הנדוניא ולא מהפירות. וכמדומה שחידוש הוא שחידש הרב ז"ל דבלא הוחזקו מצי ליזון מהנדוניא או מפירות מה שלא נמצא לשום אחד מהפוסקים אלא שפה אחת לכולם דאין לה מזונות ולדעתי היא שעמדה למוה"ר ז"ל שלא קבעה להלכה בסתם אלא דנקט בלשון יש אומרים וגם כי יד הדוחה נטויה האמת יורה דרכו. וא"כ בנ"ד שהנדוניא ברשות הבעל היבם מאן חשיב מאן ספין להוציא מידם אחר שכבר זכה בהם מורישם ועודנו חי. ואח"כ הביא דברי המבי"ט ז"ל בח"א סי' קל"ג דאיתשיל כהאי גוונא ופשיט לה דאפי' תפסום היורשים מחזירין לידה ע"כ, והוק"ל עליו מדברי הר"ף ז"ל הנ"ל דפשיט"ל דבהוחזקו בהם היורשים שכבר זכה בהם הבעל בחייו ואין מוציאין מידם. גם על תשלום דבריו וטעמו הקיף אותם בחבילות של קושיות מכמה צדדים וכו' וכו' וכתב מעתה מאן חשיב להוציא מרשות היבם ואע"ג דאנן קיימינן כמור"ם היכא דלא אזיל בתר איפכא דמרן וכבר פסיק ותני דיכולה למכור בחלק שאוכלת פירות וכו' נראה דדוקא מפירי נחתינן לה לזבוני והיינו דנ"מ דדידה הוו דאין לו בהם אלא פירות אלא דגבי מיתה קי"ל דיורש מחציתן משו"ה אינה יכולה למכור אלא מחציתן. אבל בנכסי צאן ברזל דאחריתם עליו וכדידיה הוו דאין לה בהם אלא שבח בית אביה פשיטא דאין למכור והטור שכתב טעם שאינה יכולה למכור בנכסי צאן ברזל משום אכילת הפירות כדי נסבה אלא שעיקר מטרין לא הוו אלא כיון דכל אחריותן עליו וכבר מוהרלנ"ח ז"ל בסי' ע' כתב דלא כת' הרשב"א והר"ן ז"ל אלא בנכסי מלוג ולא בנכסי צאן ברזל ואע"ג שהר' פרמ"א בח"א סי' ט"ו גמגם קצת בדבריו אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ורבו מוהר"ח הכהן ז"ל שם מסי' י"ו השג השיג ע"כ דבריו וסומך ב' ידיו על מוהרלנ"ח ז"ל. הראת לדעת כי אין כח בידינו לכוף לאבי היבם למכור מהנדוניא כלום ולפי דברי הרלנ"ח אתו הרשב"א והר"ן ז"ל וכו' ועוד האריך הרבה ובסוף כתב דלאחר שזכה הבעל ובאה לרשותו והחזיק בה בחייו אין כח בידינו להוציא מרשות היבם כלום ואפי' למוכרן ולקחת קרקע שלא מדעת שניהם וכשלא הוחזק בה הבעל ועדיין ביד שליש הוא דס"ל להר"ף ז"ל דניזונית מהם או מפירותיהם וכו' וכבר ראיתי להר' מוהר"י באסאן ז"ל בסי' טו"ב שעמד בזה. שוב ראיתי להכנה"ג בסי' ק"ס בהגה"ט או' ז' אחר שהביא סברת המבי"ט ז"ל כתב דמוהר"א מטוואל ז"ל פליג עליה וס"ל דאי"מ מיד היורשי' ע"ש והיא נדפסה בתשו' מוהר"ש חסון ז"ל בספר משפטים ישרים סי' יו"ד ואייתיה בידיה תשו' מוהרלנ"ח ז"ל ותרי אריוות' מוהריק"א ומוהרק"א ז"ל דת"ר אי"מ מיד היורשים ואי"ל לגבות כתו' כלום וכו' ואחריו יאיר נתיב מוהר"ש גאון בהסכמה עלה ע"ע וכעת ראיתי למוהר"י באסאן ז"ל בסי' טו"ב שעמד בזה זת"ד עש"ב.

גם בס' מרא דכייא בשו"ת שלו במטמ"ש ח"ג בסו"ס כ"ג יצא לחלק דדברי מור"ם הללו הם מהגמ' פרק החולץ ומבואר שם מנהגם דעד מלאת שנה א' אין הנכסים נכנסים בחזקת הבעל ומיירי כשמת תוך שנתו דנכסים בחזקתה קיימי ולא בחזקת יורשי הבעל ולפי"ז גם מ"ש בסוף דבריו דאם היבמה רוצה לקבל חרם לקיים הקרן עד שיגדל היבם ולעשות ממנו כאשר חכמים ירצו נ"ל שהרשות בידה וכו' ג"ז מיירי מעין רישא דהיינו במת תוך שנתו וזה ברור. א"כ לדידן דלא נהגינן הכי אלא כל הנכסים נכנסים לחזקת הבעל הרי הם בחזקת יורשיו ולית לה כלום עד שיגדיל יבמה דמשמייא קנסוה ע"כ. והרב מיכאל אשכנזי ז"ל בתוך סי' כ"ד כתב ע"ד אף ידי תכון עמו כהלכתיה וכטעמיה ומה גם דהפירות הם של יבם אם ייבם או אם יחלוץ של יורשי הבעל ומהיכ' תיתי שתטלם היא והיו לברות. זולת היכא דלא זכה הבעל וזה ברור ואין צריך לפנים והוא מבואר ע"כ. ובסו"ס כ"ו כתב כי לאחר שכבר שלחתי במכתב למ"כ ע"ע השומרת יבם קטן שלפי דעתי הדין עמו כהלכתיה וכטעמיה ומה גם דאיך יתכן דתיכול ותחדי דבר שאינו שלה וגם ראיתי בד"מ דמיירי בהאי כ"ש בנד"ז שכתב וכ"ש שהיבמה רוצה לקבל וכו'. אח"ז נר' אלי חזות קשה בדברי הרד"מ בח"א סי' פ"ד דקפ"ב ע"א שמוכח מדבריו דכל אפייא שוין וזה דבר תימה לע"ד והראיתי הדברים למר ניהו רבה מורי הרב נר"ו ותמה על המראה עכ"ד ע"ש.

ועיין בס' יד אהרן סי' ק"ס הגה"ט אות ה' דהביא דברי המבי"ט ז"ל ושמוהר"א מטוואל ז"ל חלק עליו ושהובאו דבריו בס' משפטים ישרים בתשו' מוהר"ש גאון סי' יו"ד חלק עליו וכו' ושכן הסכים הרב המחבר ז"ל שם מ"כ. וכבר הרב כנה"ג ציין ע"ד העבי"ט ושמוהר"א מטוואל חלק עליו ע"ש. אלא דבא הי"א לציין שהוב"ד בס' משפטים ישרים וכו'.

והנך רואה בדברי המבי"ט ז"ל דמאי דכתב דבנכסי צאן ברזל מוציאין מיד היורשים וכו' היינו משום דמדמה אותם כמו נ"מ דכמו דבנ"מ היא נוטלתן מהבעל גם נכסי צאן ברזל הם כמותן וס"ל דנוטלתן בלא שבועה וכמו שכן ביאר זה באר רחובו'ת באותו חלק בסי' אמר ע"ע ולכן גם ביבמה כאן בנדונו פסק דנוטלתן ליזון מהם כיון דבלאו הכי יש לה ליטול אותם בלא שבועה כמו נכסי מלוג וכאלו הם בחזקתה ממש. וכבר לא נראו דבריו בעיני הרבנים שאחריו והקיפוהו בחבילות של קושיות כאשר עיניך תחזינה במשפטים ישרים ובספרים אחרים שדחו דבריו מהלכה ע"ע.

וזה לשון הרב מוהר"ש גאון ז"ל במשפטים ישרים שם יש לתמוה על הרב ז"ל דמה ראה להוציא הנכסים מתחת יד היבם וליתנם ביד היבמה דאי משום חששא שמא ימכור היבם הנכסי צאן ברזל החששה עצמה איכא ביבמה שמא תמכור היא כל הנכסי צאן ברזל וכפי הדין אינה יכולה למכור אפי' לדעת הרמב"ם כל נכסי צאן ברזל משום שאין ליורשי היבמה בנכסי צאן ברזל אלא החצי שבחצי האחר הם של יורשי הבעל אם תמות היא בעודה שומרה יבם ועיין במ"ש הטור א"ה סי' ק"ס הן אמת שלשון הטור הוא מגומגם כמ"ש הרב מוהרי"ק ע"ד הטור אלא שאין הזמן מסכים להאריך בדבר וא"כ אמאי כתב שכל נכסי צאן ברזל מוחזקים בידה ואפי' בתפסום יורשי הבעל שלע"ד אינו נראה כן אפילו למי שדן כהרמב"ם וכ"ש לדידן דדיינינן קי"ל שאין מוציאין ממי שהוא ונותנין למי שאינו מוחזק ועיין במ"ש מוהרי"ק בשם הר"ן בתשו' שהאשה שבאה להוציא הנצ"ב מיד יורשי הבעל דלאו כל המינה שאין עושין מעשה להוציא כנגד הגאונים וא"כ יש לתמוה איך הרב כתב בדבר פשוט שמוציאים מיד יורשי הבעל ונותנין ליבמה וכו'. הכלל העולה שאין מוצאים בנ"ד הנכסים מתח"י יורשי הבעל ליתן ביד היבמה לפרעון כתובתה קודם חליצה אפי' שיהא המנהג לכתוב בכתו' שתגבה כתו' אפי' שתשאר זקוקה ליבם כמ"ש ולא לתתם ג"כ ביד שליש מהטעם שכתב ה"ה נר"ו אלא כל אחד ואחד יהיה מוחזק במה שהוא תחת ידו עכ"ל.

אשר מזה אני אומר דלדידן דהבעל קיבל הנכסי צאן ברזל עליו באחריותו וכשרוצה ליגבות כתו' ממנו גם הנכסי צאן ברזל אינה נוטלתן אלא בשבועה כמו שאר נכסי הבעל מאחר דהם באחריותו והוו כנכסי דידיה ממש ולא דמו לנכסי מלוג כלל גם המבי"ט ז"ל מודה דאין מוציאין מיד היבם ונותנין לה ליזון מהם כיון דבמיתת הבעל תכף ומיד הם בחזקת יורשי הבעל. זולת אם כבר היתה תפוסה מקודם בחיי הבעל אזי תוכל להחזיק בהם והיינו דוקא סיפא דלא באו לרשות הבעל כגון שהיו עדיין ביד שליש אזי היכא דקיימי נכסי קיימי שאין להוציאם מתחת ידה אבל לא למכור ליזון מהם כיון שכבר קיבל הבעל אחריותם עליו ואינה נוטלתן בגביית כתובתה בתורת גוביינא כי אם בשבועה א"כ הוו כנכסי דידיה ממש ואינה ניזונית מהם.

שוב ראיתי לה' שערי רחמים ז"ל בחאה"ע סי' כ"ז דנשאל ביבמה שנפלה לפני יבם אם יכולה למכור מנכסי בעלה או מנדוניתה להניחם לריוח היום. והשיב דדבר זה נפתח בגדולים והביא דברי מוהרלנ"ח ודברי המבי"ט ודברי הרבנים דפליגי עליו ודברי תשובת מירא דכיא דסו"ס כ"ג וסו"ס כ"ז וחילוקו שחילק בדברי מור"ם דלא דמו שדברי מור"ם הם מהגמר' ומבואר שם מנהגם דעד מלאת שנה אחת אין הנכסים נכנסים בחזקת יורשי הבעל. ומ"ש וכ"ש וכו' מיירי רישא והיינו במת תוך שנתו וא"כ לדידן דלא נהגינן הכי וכו' לית לה כלום עד שיגדל הנער דמשמייא קנסוה. וכן אסיק להלכה ואפי' שהיא גדולה בשנים והיבם הוא קטן עש"ב.

ועיין בס' כרם חמר ח"ב דף ח"ן ע"ד דכתב וז"ל נשאלתי אשה זקוקה ליבם שעומדת לחלוץ מה משפט גביית כתובתה האם גובה קו"ז ומתנה כסתם אלמנות וכן הפחת מנדוניתה גם אבי האשה נתן לבעלה כדי לכונסה סך מה בתורת מתנה גמורה לא בתורת נכסי צאן ברזל ולא בתורת נכסי מלוג כי אם מתנה מוחלטת האם האלמנה הנז' תגבה גם המתנה הזאת גם עד כמה זמן היא ניזונית מנכסי בעלה. ואען ואומר סוגיין דמתא ומסורת בידינו שכל חלוצה אינה גובה לא תוספת ולא מתנה כלל ולא פחת ומתנה הנז' הדבר פשוט שאין לאלמנה הנז' שום זכות גבייה כלל. וע"ע המזונות משפט חרוץ הוא שאין לה מזונות מנכסי בעלה כי אם ג' חודשים מיום פטירת בעלה וכל הזן מעצמו הניח מעותיו על קרן הצבי. הלא כה דברי בזאת התורה בסוגיין דמתא נאום החותם פה אזמיר יע"א הצעיר יצחק הכהן עכ"ל. ובעירנו הזאת נעמי דמשק יע"א בענין היבמה העומדת לחלק אינו מבורר אצלי כיצד נוהגין בגביית כתובה אם מגבין אותה גם התוס' או לא דהוא דבר שאינו מצוי בכל עת ועיין בס' הפוס' דיש מקומות כמו אזמיר שאין מגבים לה התוס' וכנז"ל וכיון שכן היורשים הו"ל מוחזקים ומה גם דהש"ך ז"ל בחו"מ סי' ק"ס סק"ו כתב בדבר שאינו מצוי לא שייך מנהג הביא דבריו ה' כמוהרי"ח ז"ל בס' רב פעלים ח"ב חח"מ סי' ח' דק"ח ע"ב וסיים שם וז"ל ופוק חזי מ"ש פרי הארץ באה"ע דף נ"ד ע"ד בשם הרב חיים כפוסי ז"ל שהובאו דבריו בתשו' מוהר"ר בצלאל סי' ס' באחד שטען בענין מזו' האשה מכח המנהג דהשיב לו מה שטוען מחמת המנהג ונשען עליו דמנהג מבטל הלכה הנה הוא נשען על קנה רצוץ דאנן סהדי דלאו כל שעתא ושעתא אתרחיש מעשה ותביע' מדוקדקת כזאת דלאו כ"ע דינא גמירי כדבעינן למימר לקמן בשם מוהר"מ. וכיון שכן אמרינן לטוען הבא ראיה שבא מעשה זה בדקדוק בפני ב"ד פעמים רבות ונהגו בני העיר לסלקה או שהסכימו אנשי העיר עם גדול ורב למעבד הכי. ופירשו בבירור האי עובדא ממש. אז נלך לבטח אחריו ותפטר. ובזולת זה לאו כל כמיניה לפטור עצמו בטענת מנהג עכ"ל. ובאותו סימן כתוב שהציע דבריו לפני מוהדשד"ם ובענין המנהג נענע לו ראשו והסכים עמו שכ"כ לו ועל טענת המנהג דבריך טובים ונכוחים וכן הארכתי אני בפסקי ע"כ ע"ש. וסיים הר"ף ז"ל וז"ל נמצא טובים הב' גדולי ישראל שהם מוהר"ר חיים כפוסי ומוהרשד"ם נטו לדעה אחת לומר דאין להחזיק במנהג אם לא שבא מעשה בדיוק נמרץ דומה בדומה ושינהגו בו פעמים רבות אצילי בני ישראל אז גררינן בתריה הלא"ה לא ומזה למד ה' פרי הארץ וכו' ע"ש. גם עיין בס' אזן אהרן מער' מ' מנהג אות פ"ה ופ"ז. ועדיין אני נבוך בזה בענין גביון התוס' ליבמה יען שראתה עיני לה' אבני האפוד בסי' ס"ו אות נ"ח בדף ס' ע"ב שהביא בשם גנזי חיים דע"ט שהעיד על מנהג אזמיר יע"א שלא לגבות ליבמה התוס' והמתנה רק הפחת. ובס' שערי רחמים הנד"מ ח"ב אה"ט סי' ל"ב דקי"ג כתב דמנהג זה אין לו לא שורש ולא ענף בפוס' כי אם באזמיר שכן נהגו. אך בכל חלוצה הדין נותן שקודם שתחלוץ תגבה כתובתה ונדוניתה ותוס' מנכסי בעלה ככל האלמנות אין נגרע וכן העלה מוהר"י ישראל בהסכמתו שם עכ"ל.

ובענין התפיסה עיין בס' נבחר מכסף סי' ס"ד דכתב להרי"ף והרמב"ם ז"ל דתפיסה למזונות מהני אף לאחר מיתה אבל יש לדון בענין התפיסה דלא מהניא מכמה אנפי חדא דהחפצים שנשארו בבית הבעל לא מיקרו תפיסה כמ"ש הריב"ש ז"ל סיק"ו וז"ל דבר ברור הוא שהנכסים שהם בבית הבעל אעפ"י שכשמת נשארו הנכסים בידה ואהלים כאשר המה שאין זו תפיסה של כלום שכל תופס צריך תפיסה גמורה שיקנה הדבר באחד מדרכי הקניות כמ"ש פ' הכותב גבי עובדא דיימר בר חשו אבל בכאן הבית והתיבות והמט' הכל ברשות היורש ואינה נקראת תופסת בשביל תפיסת המפתחות שאין מסירת המפתחו' קונה וכ"ש תפיסתן עכ"ל. ולפי"ז התפיסה שהיא באה מחמת שהיו החפצים ברשותה בשעת השמועה לא הוייא תפיסה וכו' ע"ש. ועוד האריך שם בענין התפיסה דלאח"מ והביא מה שאמרו דבזה"ז מהניא התפיסה דלאח"מ וכתב דז"ד לענין גביית הכתו' שתגבה ממט' דיתמי דמעיקרא קודם התקנ' לא הוו מט' דיתמי משתעבדי ומשו"ה אי תפסה לכתו' אח"מ לא מהני משום דמיד כשמת זכו היורשין ואקרו מט' דיתמי אבל כשתפסה מחיים עדיין לא זכו היורשין באותם מט' כדי שיהיו נקראים מט' דיתמי ואקרו מט' דבעל וזכתה בם האשה לגבות כתו' מהם. ועכשיו אחר התקנ' או שכותבין בפי' שעבוד מט' ומקרקעי אף לאח"מ חייבים היורשין לפרוע חוב אביהם מהמט' וכיון שכן כשתפסה אפי' לאח"מ אי"מ מידה דאפוכי מטרתא למה לי יהיו בידה לפרעון כתו' אמנם אם אין האלמנה רוצה לגבות כתובתה מהמטלטלין שתפסה כי אם שיהיו תחת ידה לבטחון כתובתה והיא ניזונית מנכסי היתומים זו לא שמענו כי אם שמענו במזונות שאפילו תפסה ככר זהב תפסה התם טעמא משום דאמרה דילמא חייתה טובא אבל לכתו' אם חוששת תגבה כתו' ואם לאו יהיו הנכסים ביד היורשין להנות בהם. ויש סעד לדברי ממ"ש הרמב"ם וכו' אלא ודאי אין לה לתפוס כי אם למזונות. אבל אם תפסה לכתו' יפרעו לה כתובתה מיד ואם אינה רוצה לגבות כתו' מוציאים הנכסים מידה כיון שלא תפסתם בתורת מזונות וכו' ואל תשיבני מדברי הריב"ש סי' שס"ה שכתב וכו' דמשמע מהתם שיש לה לתפוס לאחריות כתו' לבטחון בידה. דוק ותשכח דהתם מיירי ביבם שיבם לכתו' של היבמה היא על נכסי בעלה הראשון להיות בידה משכון משכון לאחריות כתו' אם היה קודם התקנ' אין בתפיסתה כלום וכו' ומיהו עכשיו שנהגו לכתוב מטלטלי אגב מקרקעי הוייא תפיסה והדין עימה שימכרו כל הנכסים וילקח בהם קרקע לבטחון כתו' והיבם אוכל פירות, אבל לעולם דבאשה התופסת כתו' ואינה רוצה לגבות כתו' עכשיו והיא לא תפסה למזונות שאין בתפיסה ההיא כלום עש"ב.

נמ"ל מדברי הז"ל דבנ"ד דלית לה מזונות כי אם ג"ח אחר מיתת בעלה ולענין גביון כתובה לית לה כי אם אחר שתהיה נחלצת דקודם חליצה אין מגבין ותפיסתה אין מועיל לה שתגבה כתו' מיד לאלתר ותפיסתה היא הוייא לבטחון על סכי כתובתה לפי"ד הז"ל מוציאין מידה ויהיו הנכסים ביד היורשים כדי ליהנות בהם. ועיין בס' זכרנו לחיים ח"ב חאה"ע מער' ח' אות ו' דכתב וז"ל במקומות שנוהגין לכתוב בכתובה שבהעדר החתן בלתי זרע ש"ק תזכה האשה לגבות כתו' הרי היא גובה כתו' אף קודם חליצה עיין כנה"ג סי' קס"ב הגה"ט ס"ק כ"ו ובאה"ט סי' טו"ב סקק"י ואשדות הפסגה דנ"ה סוע"ב ודח"ן רע"ג.

וכן עשיתי מעשה פה העירה יע"א בחיוב שנתחייב לה בעלה מלבד סכי כתו' שכתב לה בעת כניסתה עמו לחופה ובשטר החיוב כתוב לאמר שתגבה האשה הסך ההוא בהעדרו בלתי זש"ק ופסקתי להגבות לה הסך ההוא אף קודם שתחלוץ. אך הסך הכתוב בכתובה דלאתרא הדין אין נוהגין לכתוב נוסח זה בכתו' לא גבתה הסך ההוא עד אחר חליצתה ועיין בס' גנזי חיי' מער' ח' אות כ' מ"ש בזה ומה שהעיד על מנהג אתריה דמר אזמיר יע"א עכ"ל. ובהשמטותיו לנז' כתב וז"ל יבמה הזקוקה ליבם נשוי אשה שאינ' עומדת אלא לחליצה כיעויין בחבורי ח"א ע' יבום הדין הוא דגובה כתו' אף קודם חליצה דמאי דאינה גובה קודם חליצה ה"ד בעומדת ליבום ולחליצה אבל באינה עומדת אלא לחליצה גובה כתובת אף קודם חליצה כן מתבאר מדברי מוהרש"ך ומוהרא"ש ז"ל הו"ד בס' מחז"א דף פ' שחילקו כן להיכא דילדה האשה ספק בן קיימא דאינה עומדת אלא לחליצה וה"ה בנד"ז כנ"ל בהס' המורים הע"י עכ"ל. ומהתימה עליו דגם באינה עומדת כ"א לחליצה היא בפלוגת' מתנייא. וכמו שהבאתי לעיל בשם החבי"ף ז"ל בד"ה וחזי הוית וכו' דעמ"ש הש"ע סי' קס"ה ס"ד כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתיבם ה"ז נוטלת דהכנה"ג בהגה"ט אומ"ח הביא דיש מחלוקת בדב"ז דמוהרלנ"ח ומוהר"א ן' יעיש ז"ל אית להו שנוטלת כתו' אחר שתחלוץ ומוהרד"ך ומוהרא"ש ס"ל דנוטלת קודם חליצה וציין על ס' מט"י וכו' עיין לעיל. דאיך הוא פסקיה לדינא בסכינא חריפתא ממאי דמתבאר מדברי מוהרש"ך ומוהרא"ש ז"ל ונעלם מיניה דמר כל הנז"ל וצריך ישוב.

וחזי הוית בדברי החבי"ף ז"ל שם דכתב כתוב בש"ע סי' קס"ה ס"ד כל יבמה שדינה שתחלוץ ולא תתיבם הרי זו נוטלת כתובתה. והכנה"ג בהגה"ט אות מ"ח כתב שלדעת מוהרלנ"ח ד' ל"ו ובתשו' מוהר"א ן' יעיש ז"ל שנוטלת כתו' אחר שתחלוץ ולדעת מוהרד"ך בית ב' חדר י"א ומוהרא"ש הביאו ה' מקור ברוך סי' ע"ז נוטלת כתו' קו"ח. ועיין מטה יוסף ח"א חח"מ סי' ו'. ולדידי אם יהיה האופן שהסכימו לחלוץ ולא למאן לעכב החליצה אז תגבה כתו' קודם שתחלוץ ואם יראה לב"ד שתעכב האשה החליצה אזי תגבה אחר שיחלוץ ועכ"ז הגוביינא יעשה כדי לידע שיעור כתו' שיגבו הב"ד ע"י הסופר לשער סכום כתו' ולטהר חשבונותיהם שבין היבם ליבמה ועל ענין שתקחם הנכסים היבמה להביאם לביתה יעשו כסדר האמור ובלא"ה גזרתי עומדת לעומתם כי בין היבמה בין היבם לא יקחו שום דבר עד שתחלוץ. אלא שאם ב"ד רואים כי לא יש שום עכוב מב' צדדים גם המה ינוחו על אמונתם. עכ"פ המנהג פשוט בעירנו אזמיר יע"א שעושי' הגוביינא קודם חליצה והוא כמנהג שאלוניקי יע"א כמ"ש הדב"ד בתשו' חאה"ע ס" ק"ב והרדב"מ ח"א חאה"ע סי' ץ'. ומיהו יהיו ב"ד שבעיר למשמרת שיזדרזו לעשות החליצה או יבום אחר ג' חודשים תכף ומיד אי משום שזריזין מקדימין למצות ואי משום שיהיה נחת רוח למת כידוע מדברי הזוה"ק והמקו' וכמ"ש בס' חו"ש סי' ל"א עכ"ל.

ועל מה שכתבתי לעיל בענין התפיסה בשם הרב נבחר מכסף במה שכתב בסי' ס"ד וכו'. אנכי הרואה דיש להעיר קצת על דבריו מדברי מרן בס' אבק"ר סי' קס"ד באשה שנתנ' פקדון ביד ראובן בחיי בעלה וכו' דכתב בתוך התשו' דדבר פשוט הוא שאין האפט' יכולי' לעכב מלהחזיר הפקדון לאשה וכו' וכו' דהשתא אם כשהאב טוען בריא יחזיר לאשה הבן שאינו יכול לטעון בריא עאכ"ו דיחזיר לאשה וכשתבוא לגבות כתובתה שאז צריכים להשביעה שבועת אלמנה תכליל בשבועתה שהנכסים האלו אינם של בעל. ואפי' מודה היתה שהנכסים אלו של בעל הם יחזיר לאשה דאפי' תפסה לאחר מיתה למזונותיה אין מוציאין מידה כ"ש זו שהיתה מוחזקת בהם מחיים ואעפ"י שהם ביד אחר אין לומר דגרע כוחה ממ"ש המפרשים גבי ההיא דיימר בר חשו דאפי' כשעשאו שליח לא קנה דהתם שאני שהוא במקום שחייב לאחרים שעל ידי אותה תפיסה מפסידים האחרים חובם אבל הכא ליכ' בעלי חובות. ועוד דהתם שאני שהשליח תפס ולא המלוה אבל הכא שהאשה לקחה נכסים הללו ומסרתם ביד הנפקד ונמצא שהיא תפסתם מחיי' והם תפוסים ביד הנפקד מכחה והרי הוא כאלו הם בחייה' ואין האפוט' יכולים לעכבם ביד הנפקד אלא אם היא תתבעם מהנפקד יחזירם לה עכ"ל. הרי לך דכתב דאעפ"י שהם ביד אחר צ"ל דגרע כוחה ממ"ש המפ' בדיימר בר חשו וכו' דהתם שאני שהוא במקום שח"ל שע"י אותה תפיסה מפסידים האחרים חובם אבל הכא ליכא בעלי חובות. ואילו הרב נבחר מכסף כתב בשם הריב"ש ז"ל דלא מהניא תפיסתה אלא באחד מדרכי הקנייות כדאמרו גבי ההיא דיימר בח"ש וצריך ישוב.

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף