אהל יהושע/חותם תכנית: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
 
שורה 45: שורה 45:
'''והשלישי''' שבחלוקה השנית שבפרצוף אדם. הוא החוטם והוא מכוון נגד מזבח הזהב שבהיכל ובספר חרידים כתב דבשמים של עבודת גילולים ושל עריות אסור להריח בהם ואיכא עשה ולא תעשה בתרווייהו. וחז"ל דרשו לא תנאף, לא תהנה אף, שהוא החוטם. והנביא אומר וברגליהם תעכסנה, ואמרו ז"ל שהיו מטילות מור ואפרסמון במנעליהן כו' ונכנס בהם כארס בכעס. ומסיים הנביא ואומר והיה תחת בשם מק יהיה. והזונה מתפארת {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ו#|משלי ו]]}} נפתי משכבי מור אהלים וקנמון. כי ריח הבושם ממשיך לזנות. ולכן הקב"ה כועס על עריות וזנות שהכעס נקרא גם כן אף. ואמרו בזמן שזנות בעולם אנדרלמוסיא בא לעולם. ולעומת זה הקטרת משיב האף. ועולה לרצון לפניו יתברך כמו שנאמר ישימו קטורה באפיך:
'''והשלישי''' שבחלוקה השנית שבפרצוף אדם. הוא החוטם והוא מכוון נגד מזבח הזהב שבהיכל ובספר חרידים כתב דבשמים של עבודת גילולים ושל עריות אסור להריח בהם ואיכא עשה ולא תעשה בתרווייהו. וחז"ל דרשו לא תנאף, לא תהנה אף, שהוא החוטם. והנביא אומר וברגליהם תעכסנה, ואמרו ז"ל שהיו מטילות מור ואפרסמון במנעליהן כו' ונכנס בהם כארס בכעס. ומסיים הנביא ואומר והיה תחת בשם מק יהיה. והזונה מתפארת {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ו#|משלי ו]]}} נפתי משכבי מור אהלים וקנמון. כי ריח הבושם ממשיך לזנות. ולכן הקב"ה כועס על עריות וזנות שהכעס נקרא גם כן אף. ואמרו בזמן שזנות בעולם אנדרלמוסיא בא לעולם. ולעומת זה הקטרת משיב האף. ועולה לרצון לפניו יתברך כמו שנאמר ישימו קטורה באפיך:


'''כן''' בחלוקה השלישית שהוא הפה לאכול וכנגדו מזבח העולה לאכילת קרבנות. וכשח"ו מטמא את פיו במאכלות אסורות פוגם למעלה בקדושת מזבח העולה שאמרו ז"ל {{ממ|סוף מנחות}} שמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. והכתוב קראו טומאה אף שאינו אלא איסור כגון טריפה וחלב ודם וכיו"ב. וז"ל החסיד במסילת ישרים [[מסילת ישרים/יא|פי"א]] המאכלות אסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם. עד שקדושתו של המקום ב"ה מסתלקת ומתרחקת ממנו, וזהו שאמרו ז"ל בספרי לא תטמאו בהם ונטמתם בם אם מטמאים אתם בהם סופכם ליטמא בם. ואמרו ונטמתם בם ונטמתם שהעבירה מטמטמת לבו של אדם והוא נשאר בהמי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות אסורות יתירות בזה על כל האיסורין כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש. ונעשים בשר מבשרו כו'. ומי שיש לו מוח בקדקדו יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים. שאם יארע לו שנתערב במאכלו דבר ארסיי האם יפקיר את עצמו לאכול הימנו. אף איסור המאכל הוא ארס ממש ללב ולנפש עכ"ל. ובספר חרדים פ"ד מנה בענין האכילה כמה מצות עשה ומצות לא תעשה עיי"ש. הנה התבאר ענין פרצוף האדם והשומרו בקדושה בשלשה חלקיו יזכה לראות פני השכינה. כי הוא לא פנים קלקל. ולכן לא יבוש להרים פניו אליו יתברך. וכשהאדם פוגם פרצופו נאמר עליו משנה פניו ותשלחהו. והנביא אומר הכרת פניהם ענתה בם. והעידו על קדוש ד' האר"י לוריא זצוק"ל שכשהיה רואה אדם בפניו הכיר בו אף חטא אחד קל. ואיתא בספר חרדים {{ממ|פ"ד במ"ע התלויות בושט סימן א}} וז"ל ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמו"ה יצחק אשכנזי (הוא האר"י לוריא) ז"ל נסתכל בפני תלמיד חכם אחד ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים, והיה אותו תלמיד חכם מפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת לתרנגולים מאכל בבקר. ואז צוה עליה לגבל להם הסובין בבקר וכן עשתה. והאר"י לא ידע וכשראהו אח"ז אמר לו סר עונך ושאלו מה היה הדבר והגיד לו, עכ"ד. ואיך לא נבוש ולא נכלם אשר קלקלנו פנינו בעונותינו הרבים. אוי נא לנו כי כסתה כלימה פנינו. שחתנו צלמנו עד כי משחת מאיש מראה פנינו. טנפנו בפשעינו חצירו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ומזבחו היכלו ושלשת כליו הקדושים והטהורים. קדש הקדשים והארון ושני הכרובים. אתה ד' חנינו והשיבנו אליך ונשובה, האר פניך ונושעה, ונזכה לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו:
'''כן''' בחלוקה השלישית שהוא הפה לאכול וכנגדו מזבח העולה לאכילת קרבנות. וכשח"ו מטמא את פיו במאכלות אסורות פוגם למעלה בקדושת מזבח העולה שאמרו ז"ל {{ממ|סוף מנחות}} שמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. והכתוב קראו טומאה אף שאינו אלא איסור כגון טריפה וחלב ודם וכיו"ב. וז"ל החסיד במסילת ישרים [[מסילת ישרים/יא|פי"א]] המאכלות אסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם. עד שקדושתו של המקום ב"ה מסתלקת ומתרחקת ממנו, וזהו שאמרו ז"ל בספרי לא תטמאו בהם ונטמתם בם אם מטמאים אתם בהם סופכם ליטמא בם. ואמרו ונטמתם בם ונטמתם שהעבירה מטמטמת לבו של אדם והוא נשאר בהמי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות אסורות יתירות בזה על כל האיסורין כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש. ונעשים בשר מבשרו כו'. ומי שיש לו מוח בקדקדו יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים. שאם יארע לו שנתערב במאכלו דבר ארסיי האם יפקיר את עצמו לאכול הימנו. אף איסור המאכל הוא ארס ממש ללב ולנפש עכ"ל. ובספר חרדים פ"ד מנה בענין האכילה כמה מצות עשה ומצות לא תעשה עיי"ש.
 
הנה התבאר ענין פרצוף האדם והשומרו בקדושה בשלשה חלקיו יזכה לראות פני השכינה. כי הוא לא פנים קלקל. ולכן לא יבוש להרים פניו אליו יתברך. וכשהאדם פוגם פרצופו נאמר עליו משנה פניו ותשלחהו. והנביא אומר הכרת פניהם ענתה בם. והעידו על קדוש ד' האר"י לוריא זצוק"ל שכשהיה רואה אדם בפניו הכיר בו אף חטא אחד קל. ואיתא בספר חרדים {{ממ|פ"ד במ"ע התלויות בושט סימן א}} וז"ל ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמו"ה יצחק אשכנזי (הוא האר"י לוריא) ז"ל נסתכל בפני תלמיד חכם אחד ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים, והיה אותו תלמיד חכם מפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת לתרנגולים מאכל בבקר. ואז צוה עליה לגבל להם הסובין בבקר וכן עשתה. והאר"י לא ידע וכשראהו אח"ז אמר לו סר עונך ושאלו מה היה הדבר והגיד לו, עכ"ד. ואיך לא נבוש ולא נכלם אשר קלקלנו פנינו בעונותינו הרבים. אוי נא לנו כי כסתה כלימה פנינו. שחתנו צלמנו עד כי משחת מאיש מראה פנינו. טנפנו בפשעינו חצירו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ומזבחו היכלו ושלשת כליו הקדושים והטהורים. קדש הקדשים והארון ושני הכרובים. אתה ד' חנינו והשיבנו אליך ונשובה, האר פניך ונושעה, ונזכה לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו:




{{ניווט כללי תחתון}}
{{ניווט כללי תחתון}}

תפריט ניווט