אהל יהושע/חותם תכנית: הבדלים בין גרסאות בדף

== כו ==

בזוה"ק פרשת תרומה {{ממ|דף קסב:}} וז"ל בבר נש אית ביה כמה שייפין עילאין ותתאין. אילין פנימאין לגו ואילין באיתגליא לבר (עיין בדברינו הקדמה ג'{{דיוק מקור}} ביאור חלוקה זו) וכולהו אקרון גופא חדא. ואקרי בר נש חד בחבורא חדא. אוף הכי משכנא כולהו שייפין כגוונא דלעילא וכד מתחברון כולא כחדא כדין כתיב והיה המשכן אחד. פקודא אורייתא כולהו שייפין ואיברין ברזא דלעילא וכד מתחברן כלהו כחד כדין כלהו סלקין לרזא חד. רזא דמשכנא דאיהו אברין ושייפין. כולהו סלקין לרזא דאדם כגוונא דפקודי דאורייתא דהא פקודי אורייתא כלהו ברזא דאדם. ובג"כ כלהו סלקא ברזא דיחודא עכ"ל. מבואר נגלה כמו שכתבנו שהאדם ואבריו והתורה ופקודיה. והמשכן ופרטיו דומים זה לזה ומכוונים אלה לעומת אלה:

'''כן''' בחלוקה השלישית שהוא הפה לאכול וכנגדו מזבח העולה לאכילת קרבנות. וכשח"ו מטמא את פיו במאכלות אסורות פוגם למעלה בקדושת מזבח העולה שאמרו ז"ל {{ממ|סוף מנחות}} שמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. והכתוב קראו טומאה אף שאינו אלא איסור כגון טריפה וחלב ודם וכיו"ב. וז"ל החסיד במסילת ישרים [[מסילת ישרים/יא|פי"א]] המאכלות אסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם. עד שקדושתו של המקום ב"ה מסתלקת ומתרחקת ממנו, וזהו שאמרו ז"ל בספרי לא תטמאו בהם ונטמתם בם אם מטמאים אתם בהם סופכם ליטמא בם. ואמרו ונטמתם בם ונטמתם שהעבירה מטמטמת לבו של אדם והוא נשאר בהמי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות אסורות יתירות בזה על כל האיסורין כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש. ונעשים בשר מבשרו כו'. ומי שיש לו מוח בקדקדו יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים. שאם יארע לו שנתערב במאכלו דבר ארסיי האם יפקיר את עצמו לאכול הימנו. אף איסור המאכל הוא ארס ממש ללב ולנפש עכ"ל. ובספר חרדים פ"ד מנה בענין האכילה כמה מצות עשה ומצות לא תעשה עיי"ש. הנה התבאר ענין פרצוף האדם והשומרו בקדושה בשלשה חלקיו יזכה לראות פני השכינה. כי הוא לא פנים קלקל. ולכן לא יבוש להרים פניו אליו יתברך. וכשהאדם פוגם פרצופו נאמר עליו משנה פניו ותשלחהו. והנביא אומר הכרת פניהם ענתה בם. והעידו על קדוש ד' האר"י לוריא זצוק"ל שכשהיה רואה אדם בפניו הכיר בו אף חטא אחד קל. ואיתא בספר חרדים {{ממ|פ"ד במ"ע התלויות בושט סימן א}} וז"ל ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמו"ה יצחק אשכנזי (הוא האר"י לוריא) ז"ל נסתכל בפני תלמיד חכם אחד ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים, והיה אותו תלמיד חכם מפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת לתרנגולים מאכל בבקר. ואז צוה עליה לגבל להם הסובין בבקר וכן עשתה. והאר"י לא ידע וכשראהו אח"ז אמר לו סר עונך ושאלו מה היה הדבר והגיד לו, עכ"ד. ואיך לא נבוש ולא נכלם אשר קלקלנו פנינו בעונותינו הרבים. אוי נא לנו כי כסתה כלימה פנינו. שחתנו צלמנו עד כי משחת מאיש מראה פנינו. טנפנו בפשעינו חצירו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ומזבחו היכלו ושלשת כליו הקדושים והטהורים. קדש הקדשים והארון ושני הכרובים. אתה ד' חנינו והשיבנו אליך ונשובה, האר פניך ונושעה, ונזכה לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו: