מהרש"א - חידושי אגדות/מגילה/ט/א

מהרש"א - חידושי אגדות מגילה ט א

כתבו לו אלהים ברא בראשית כו'. עיין פרש"י והקשו התוס' לפירושו שהרי בראשית אינו שם כלל כו' וא"כ אילו כתבו בראשית קודם כו' והתיבה הראשון הוא בורא אחד כו' ע"ש ולכאורה לא יצאנו מידי קושייתם כיון שכתבו לו בלשון יון בתחלה איך יפרשו להוציאו ממשמעו ללשון אלהות כיון דאינו שם כלל בלשונם וכי מפני הקדימה ישנו ממשמעות הלשון כקושייתם ונראה דודאי המינים יאמרו דהתחיל בשמו ולהוציא זאת הדעת אמרו במדרש וענותך תרבני מלך ב"ו תחלה מזכיר שמו ואח"כ שבחו פלן אגוסטלא כו' אבל הקב"ה אינו כן אלא תחלה מזכיר שברא עולמו ואח"כ הזכיר שמו שנאמר בראשית ברא ואח"כ אלהים כו' ובספר פענח רזי בשם ספר לקח טוב נתן טעם לענין כדאמרינן שלא יאמר האדם לה' קרבן אלא קרבן לה' דשמא יתחרט בתוך דבורו ולא יסיים ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה הכי נמי הכא אם היה אומר אלהים ברא והיה פוסק ולכך התחיל בראשית עכ"ל ולפי שהמינים יכחישו כל זה ויאמרו דראוי להתחיל בשמו ואילו כתבו בראשית ברא אלהים יבא זה להכריחם שיאמרו דלכך לא פתחה התורה בשמו על שיש חסרון בחקו ח"ו וכפי דעות המופסדות אשר למינים שיהיה פי' בראשית בתחלה ברא מי שברא אלהים שהא' ברא את הב' ושני רשויות הן ח"ו והמקרא קצר וחסר ממנו אלהים הפועל שאלהים הכתוב בקרא הוא אלהים הפועל ומצינו במקראות שחסר מהם הפועל או שיפרשו כי בתחלה ברא אלהים ולבסוף ברא אלהים אחר וב' רשויות הן או שיפרשו כי בתחלה וראשית הבריאה עשה אבל כל התולדות אח"כ אינן בידו ונתן ביד המערכות כי עזב את הארץ ומשום הכי הפכו לו לכתוב אלהים ברא בראשית כדי שלא יהא להם שום מכריח לפרש הכתוב ככל דעות המופסדות הללו אלא כפשטיה אלהים ברא בראשית ולהכחיש דעות אלו המינים אנו אומרים בכל יום ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית:

כתבו לו אעשה אדם כו'. כפרש"י שלא יאמרו ב' רשויות הן והוא לא יקבל מ"ש ר"י פ"ד דסנהדרין כ"מ שפקרו המינים תשובתן בצידן נעשה אדם וגו' ויברא אלהים וגו' הבה נרדה וגו' וירד אלהים וגו' ונכתבו מעיקרא בלשון רבים דאר"י אין הקב"ה עושה דבר אא"כ נמלך בפמליא של מעלה כו' וענינו כפרש"י בחומש שהוא ממדת הענוה שיהא הגדול נמלך בקטן והוא ע"פ ב"ר ע"ש אך מה שהוסיף רש"י בחומש ולפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם כו' הוא ע"פ מ"ש במסכת סנהדרין שם בשעה שבקש הקב"ה לבראות האדם כו' א"ל רצונכם נעשה אדם אמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' ע"ש מזה נראה כי מפני קנאת המלאכים נמלך עמהם לפי שנברא כדמותם ורש"י הרכיב בפירוש החומש דברי התלמוד ודברי הב"ר לענין אחד לפי שב' הטעמים קרובים לענין אחד:

ויכל אלהים ביום הששי כו'. כי הוא לא יאמין בזה מדרש חכמים מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה ועוד שאר דרשות:

זכר ונקבה בראו ולא כתבו בראם כו'. פרש"י דבראם משמע שני גופין ברא כ"א זכר ונקבה ב' פרצופין כו' עכ"ל ר"ל דאינך קראי לא משתמעי כן דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו' בצלם אלהים ברא אותו דמשמע דגוף א' האדם נברא מתחלה כדאמרינן פרק הרואה ובפרק קמא דכתובות ולפי זה נראה לפרש בפשיטות טפי דבראם משמע שני גופין ואינך קראי משמעם דגוף א' נבראו מתחלה וכדרמינן קראי בפרק הרואה ובפ' עושין פסין ובפ"ק דכתובות כתיב בצלם אלהים ברא אותו וכתיב זכר ונקבה בראם וכו' ותלמי לא יקבל מדרש חכמים שם כיצד בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד ולכך שינו לו לכתוב בראו דמשמע נמי דנברא גוף א' וקרוב לזה פי' בע"י בשם התוס'. וכתב בעל יפה מראה מ"ש דקשיא להו זכר ונקבה בראם דבסוף הפ' ולא קשיא להו זכר ונקבה ברא אותם וגו' דכתיב בריש הפרשה כו' ע"ש באורך אבל זו הקושיא בעצמה י"ל גם בג' מקומות בפרק הרואה ובפרק עושין פסין ובפרק קמא דכתובות דבכולהו מייתי ליה מהאי קרא דסוף הפרשה זכר ונקבה בראם ולא לישתמט בא' מהם לאתויי קרא דזכר ונקבה ברא אותם דריש הפרשה והנראה בזה דמקרא דריש הפרשה זכר ונקבה ברא אותם לק"מ כיון דכתיב אחריו ויקח אחת מצלעותיו וגו' ה"ל ההוא דזכר ונקבה ברא אותם אינו אלא כלל ואח"כ פרט דהיאך ברא אותם וייצר ה' מן האדמה וגו' ויפח גו' ויקח אחת מצלעותיו וגו' והכי משמע שהרי לא הוזכרה הנקבה כלל ביום הששי אלא בדרך כלל ברא אותם וגו' וכה"ג איתא בל"ב מדות דר"א בשר"י הגלילי כלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון כיצד ויברא אלהים את האדם וגו' ה"ז כלל ואח"כ פרט מעשיו שנאמר וייצר ה' וגו' ויפל וגו' ויבן את הצלע השומע סבור שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון עכ"ל אבל בההיא דזכר ונקבה בראם אין בו פרט אחריו ויש לפרשו כמשמעו דבראם ב' גופים וע"כ שינו אותו לתלמי לכתוב בראו כי הוא לא יאמין לדרש חכמים דכך עלה במחשבה לברוא שתי גופים ודו"ק:

הבה ארדה ואבלה וגו'. כענין שמפורש לעיל גבי אעשה אדם וגו':

ותצחק שרה בקרוביה כו'. דלפי פשוטו בקרבה דהיינו בקרב לבה למה הקפיד הקב"ה על שרה יותר מעל אברהם שהוא נמי צחק בלבו דכתיב ביה ויצחק ויאמר בלבו גו' וכפרש"י והוא לא יאמין למדרש חכמים דויצחק ויאמר בלבו גו' הוא מלשון שמחה כתרגומו וחדי ותצחק שרה הוא לשון לגלוג כת"א וחייכת:

כי באפם הרגו שור וברצונם וגו'. כפרש"י דלפי שינוי נמי ודאי דלא נתכוונו נמי רק על שכם ואנשי עירו דודאי לא כתבו לו דבר שקר שלא היה כמ"ש התוס' לקמן גבי ואל זאטוטי כו' ויש לדקדק גם שמטעם זה כפרש"י שינו רישא דקרא מ"מ סיפא דקרא ששינו וברצונם עקרו אבוס מי הכריחם לכך וע"ק ברישא דקרא שכיונו על שכם למה שינו לקרוא שור ולא בהמה סתם והנראה בזה כי פי' הכתוב לדעתם כולו על שכם ועירו כפי' התרגום ברוגזיהן קטלו קטול וברעותיהן תרעו שור סנאה א"נ פי' הכתוב הוא כי באפם הרגו איש הוא שכם שהיה מושל עיר הרגו באף על שטמא דינה אחותם וברצונם שלא באף עקרו שור דהיינו אנשי עירו שלא פשעו וכך נראה לפרש בפ' הוציאו גבי ארור דאין לו הכרע שפרש"י וברצונם עקרו שור ארור שור על שכם שהוא מארור כנען או כו' ע"ש והשתא ניחא דלפי מה ששינו לו נמי יתפרש כן כי באפם הרגו שור הוא שכם דנחשב כשור וברצונם עקרו אבוס הוא מקום השור שהם אנשי עירו וכדי שלא לשנות הרבה מלשון הכתוב דכתיב בסיפא דקרא שור כתבו לו מלת שור ברישא דקרא ולא לשון בהמה וענינו שלא יאמר רצחנים היו כו' כפרש"י דודאי לא היו רצחנים על הריגתם שהיו כולם חייבים מיתה כדברי הרמב"ן שהיו עע"ז אלא דאי הוו כתבו לו הרגו איש היה לו לבעל דין לחלוק ולומר שע"כ היה יעקב מקפיד על הריגתם כאילו הרגו איש וע"כ שינו לו הרגו שור גו' שלא היה מקפיד רק כאילו הרגו בהמה ועקרו אבוס בהמה:

ויקח משה וגו' נושא בני אדם כו'. פרש"י דמשמע גמל שלא יאמר כו' ע"ש פי' דמשמע נמי גמל דאי הוה דוקא משמע גמל ולא חמור א"כ הוו כתבו לו שקר והתוס' כתבו לקמן גבי ואל זאטוטי וגו' שלא רצו לשקר לו דאי הוה רצו לשקר לו ה"ל לכתוב וירכיבם על הגמל ובמדרשות יש הלכך כתיב החמור בה"א הידיעה שזהו החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד להגלות עליו מלך המשיח אבל תלמי לא יקבל זה:

ומושב בני ישראל וגו' ובשאר ארצות כו'. מפורש בפרש"י בשמעתין ובחומש ולפי תלמודינו שתים שינו לו דהיינו לכתוב גם בשאר ארצות כיון שלא היו במצרים רק ר"י שנה ועוד שינו לו שלא לכתוב שלשים כי הוא סותר קרא דפרשה לך לך דלא כתיב שם רק ד' מאות שנה ולא כתיב שלשים שם והוא לא יאמין דכתיב כאן שלשים מעת שנגזרה גזירה זו בבין הבתרים כפרש"י ולפי זה גם לקמן בקרא ויהי מקץ ד' מאות שנה וגו' לא כתבו שלשים אבל בירושלמי איתא דכתבו לו שלשים ולא שינו לו רק בשאר ארצות כי הוא יאמין שפיר דמגזירת בין הבתרים ה"ל ת"ל שנה ויש לעיין בזה היאך יהיה החשבון מיום שנולד יצחק הא ומושב בני ישראל כתיב ובעל י"מ כתב דאיתא בב"ר דאברהם נקרא שמו ישראל כמו יעקב דכתיב ואלה שמות בני ישראל ומ"מ הוא דחות לפרש כן לתלמי אבל יש ליישב כפרש"י בחומש ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים אחר שאר ישיבות של האבות היה בין הכל ת' שנה ותלמי יאמין שפיר בזה וצ"ל לפי הכתוב ת"ל שנה ומגזירת בין הבתרים שאברהם היה בברית בין הבתרים בן ע' שנה ושוב חזר לחרן ושהה שם ה' שנים שנאמר ואברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן והכי איתא בסדר עולם:

וישלח את זאטוטי בני ישראל וגו'. דלפי ענינו נערי הם הבכורות כתרגומו שאז היתה העבודה בבכורות וכתב הרמב"ן ולמה יכנה הבכורות בלשון נערי אולי בעבור כו' ירמוז כי לא למעלתם בחכמה שלחם רק מפני הבכורה כו' ע"ש ועז"ה נערי בחורים שלא טעמו טעם חטא כו' ע"ש ולפי שתלמי לא יקבל כל זה הוצרכו לשנות לו ולכתוב לו זאטוטי שלא יאמר גרועים שבהם שלחתם לקבל פני שכינה בקרבנות וכתבו התוס' וקשה אמאי לא כתבו אצילי בני ישראל כדכתיב בסמוך והוא לשון גדולה וי"ל שלא רצו לשקר כו' עכ"ל ע"ש ויש לדקדק על דבריהם כיון דודאי בלשון יונית העתיקו לו התורה וא"כ מאי קשיא להו מעיקרא ואימא דקושטא הוא דזאטוטי הוא בלשון יון פי' דאצילי דבלה"ק וי"ל דא"כ מאי מייתי ששינו לו ג"כ לכתוב גבי ואל אצילי בני ישראל וגו' ואל זאטוטי וגו' דאין כאן שינוי כיון שהוא פירושו של אצילי אלא ע"כ שאין זאטוטי בלשון יון פירושו של אצילי אלא לפי הבנת תלמי הוא מלשון חשיבות בעלמא וכיון שהוצרכו לשנות גבי וישלח את נערי הוצרכו ג"כ לשנות גבי ואל אצילי כפרש"י ודוק:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף