מגיד משנה/חמץ ומצה/א

מגיד משנה ‏ חמץ ומצה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל האוכל כזית חמץ בפסח וכו'. משנה פרק קמא דכריתות (דף ע"ד ב') שמזכיר האוכל חמץ בפסח בכלל המחוייבין כרת שיש על שגגת חטאת.

ומה שכתב רבינו ואחד הממחה ושותה. ברייתא בחולין בפרק העור והרוטב (חולין דף ק"כ) ומימרא שם ונכרתה הנפש האוכלת לרבות השותה ונזכר פרק כל שעה (פסחים דף ל"ה):

ב

חמץ בפסח אסור בהנאה וכו'. פרק כל שעה (פסחים דף כ"א:) אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה:

והמניח חמץ ברשותו וכו'. זה מבואר בברייתא בפ"ק (דף ה':) שאור שאור לגזירה שוה ובין בבתים בין בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא וזהו שאור וזהו חמץ כמבואר פרק קמא דיום טוב:

ואיסור החמץ ואיסור השאור וכו'. פרק קמא דיום טוב (דף ב') משנה בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית ואמרו (דף ז') בגמרא לא נחלקו אלא לענין ביעור אבל לענין אכילה זה וזה בכזית לדברי הכל וקי"ל כב"ה. ובהשגות א"א דוקא לשיעוריהן וכו' ע"כ. באור דבריו דברייתא בפת שאור ובנפסל מאכילת כלב דאי בחמץ ובלא נפסל לא היה צריך לזה הטעם. ואין דעת רבינו לחלק ביניהם וכן נראה עיקר שבפ' אלו עוברין (פסחים מ"ה:) תניא הפת שעפשה חייב לבער מפני שראוי לשחקה ולחמע בה כמה עסות אחרות ר"ש בן אלעזר אומר בד"א במקויימת לאכילה אבל כפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ואמרו בגמרא שאין הלכה כר"ש אא"כ טח פניה בטיט. עוד שם ת"ר הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמא טומאת אוכלין ונשרפת עם הטמאה בפסח והעלו הגאונים ז"ל הא נפסלה מלאכול לכלב אינו חייב לבער וכן מוכיח שם וא"כ ברייתא דהפת שעפשה חייב לבער בלא נפסלה מלאכול לכלב היא ועלה קאמר ר"ש בד"א במקויימת לאכילה אבל כפת שאור וכו' מכלל דבפת גמור עסקינן ולא בפת שאור כדברי הר"א ז"ל. ותו דפת סתם לא משמע פת שאור אלא ודאי פת [גמור] קאמר והטעם דאע"פ שנפסל לאדם כיון שראוי לאכול לכלב חייב לבערו הוא מפני שראוי לשחקו. ולדברי הרב רבי אברהם ז"ל שהוא סבור דברייתא קמייתא בפת שאור הוא ואע"פ שנפסלה מלאכול לכלב היה להם בגמ' לבאר, [אלא ודאי] ברייתא קמייתא בפת חמץ היא וכולן שוין. וכן מצאתי לרבי אהרון הלוי ז"ל:

ג

אינו לוקה. זה מבואר במכות ובהרבה מקומות שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ובתוספתא המשייר חמץ בפסח והמקיים בכלאים אינו לוקה:

ד

חמץ שעבר וכו'. בכל שעה (דף כ"ח) משנה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר לא יראה לך חמץ ואוקימנא לה בגמ' כר"ש דדבר תורה מותר וקנסא קנסינן ליה משום דעבר עליה משום בל יראה ובל ימצא ומבואר בהלכות. וכתב רבינו ואפילו הניחו בשגגה או באונס וכו' לומר דעבר עליה לאו דוקא אלא ראוי לעבור עליו לאפוקי חמץ דנכרי בדוקא וכן פירשו ז"ל דמוכרח הוא ונלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל נכרי הנזכר בפרק רביעי:

ה

חמץ שנתערב וכו'. בגמרא (פסחים דף ל') ובהלכות אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. ובהל' ומדלא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש דלא קניס ר"ש אלא בדאיתיה בעיניה אבל ע"י תערובת לא. ופי' רש"י ז"ל ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה, עכ"ל. וטעם איסור החמץ בזמנו שהוא במשהו כתב רבינו פרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות לפי שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי אחר הפסח יהיה כל התערובת מותר. ויש מי שכתב דלפי טעם זה ה"ה בנתערב משש שעות ולמעלה בערב הפסח שהוא במשהו, ומדברי רבינו שכתב סוף פרק רביעי נראה שאפילו נתערב מתחלת השנה אסור לאכלו בפסח ושם אבאר. ועוד אזכור שם מה שאמרו שהתערובת מותר לאחר זמנו אם הוא במקיים תערובת חמץ בפסח אם לאו:

ו

אין חייבין וכו' אלא על אכילת עצמו וכו'. כך פסקו בהלכות פרק אלו עוברין דעל חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו ולא כלום (פסחים מ"ג) ואע"ג דאמור רבנן ולא כלום מלקא לא לקי אבל איסורא איכא וכי אמרינן דלא לקי הנ"מ היכא דליכא כזית בכדי א"פ כגון כותח הבבלי וכיוצא בזה אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן חייב ע"כ בהלכות. וזה דעת רבינו. ובהשגות א"א הרב פסק באלו כרבנן משום דאין בהן כזית בכדי א"פ ע"כ. כונת הר"א ז"ל להשיג על רבינו במ"ש כגון כותח הבבלי וכו' ונראה מדבריו שיש כזית בכדי א"פ באלו ומן ההלכות נראה שאין בהן כזית. ואני אומר שאין זו השגה שרבינו כבר באר הדין במה הוא תלוי וביאר דדוקא בשאכל באלו כזית בכדי א"פ אע"פ שבדרך אכילתן אין שם השיעור הזה לפי דרכן של בני אדם ולזה כתבו בהלכות כגון כותח הבבלי מ"מ אם אכלו ודאי לוקה. אבל יש בדברי רבינו תימה אחר לא עיינו הר"א ז"ל והוא למה כתב בכזית בכדי אכילת פרס מלקות לבד ופטרו מכרת ועשה מזה מצוה מיוחדת בפתיחת ההלכה שהרי כל שיש בו כזית בכדי א"פ משמע בגמרא דלרבנן חיוב גמור ואין להן לחכמים מקרא מיותר לתערובת והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובתן והדין הזה נוהג בהן כמבואר ריש פרק חמשה עשר מהלכות מאכלות אסורות והרמב"ן ז"ל עיין זה בהשיגו על מנין המצות והקשה עליו בספרו:

ז

האוכל מן החמץ עצמו וכו'. פרק יום הכפורים ביומא (דף ע"ג:) חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר וקיימא לן כרבי יוחנן. והוא כלל לכל מאכל אסור שבתורה:

ח

אסור לאכול חמץ וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות מהמסכתא. ומ״ש רבינו שיש בו מלקות הוא לדעת ר' יהודה דאמר בפרק כל שעה (פסחים כ"ח:) ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ ושעה שאסור באכילה אסור בהנאה וכן דעתו בלאחר זמנו כנזכר שם ור' שמעון חולק בזה ואומר שחמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו וכבר כתבתי למעלה שהלכה כר' שמעון בלאחר זמנו. ודעת רבינו שאין הלכה כמותו אלא לאחר זמנו דסתם מתניתין אתיא כותיה אבל לפני זמנו הדרינן לכללין דקי״ל כר' יהודה דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כר״י דשני מחלוקת הן ומתרי קראי נפקי לה לר״י חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו הילכך קי״ל כר״ש בחדא דהיינו לאחר וכר״י בלפני וזהו שאמרו פ״ק (דף ד' ה') דכ״ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנא לן ושקלו וטרו בהא ואמר רבא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ורבא גופיה הוא דפסק כר״ש בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ט) ושמע מינה דהלכה כר״ש דוקא בלאחר אבל בלפני הלכה כר״י וכדאמרן. ודעת הגאונים כן שכך מצאתי בהל' הר' יצחק אבן גיאת ז״ל ובהא הלכה כר״י ואע״ג דאוקימנא לסתם מתניתין כר״ש אלמא הלכה כמותו התם לאחר זמנו אבל לפני זמנו לא ע״כ. וכן בהלכות פסוקות פסקו שהוא אסור בהנאה אותן שעות ומשמע דאיסורא דאורייתא היא ושיטה נכונה היא. אבל הר״א ז״ל בהשגות וקצת מפרשים אחרונים סוברין שהלכה כר״ש בכל דבריו ואומרין שמחצות ואילך אין בו מן התורה אלא איסור עשה דהיינו שמצוה לבער מאך ביום הראשון כדאיתא פ״ק (דף ה') מדרבא דאמר לא תשחט על חמץ כדאיתא לעיל אבל מלקות ואיסור הנאה מן התורה ליכא. אלו דבריהם ודברי רבינו והגאונים נראין עיקר:

ט

ואסרו חכמים לאכול וכו'. שם פ"ק (דף ב': ודף י"ב) ועבדו רבנן הרחקה יתירא כי היכי דלא ליגע לאיסורא דאורייתא:

ומתחלת שעה ששית וכו'. משנה שם (דף י"א:) ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ובגמרא (דף י"ג) אמר רב הלכה כר"י ופירשו בכל שעה (דף כ"א) דלר"י בשעה חמישית לא אוכלין אבל נהנין ומבואר בהלכות. והטעם שכתב רבינו שאיסור האכילה בשעה ה' הוא משום יום המעונן מפורש בגמרא (דף י"ב:) ובהלכות:

י

הא למדת וכו' עד סוף הפרק. מבואר במה שקדם, ומכת מרדות ידועה בכל איסור של דבריהם וכבר כתבתי פ"א מהלכות שבת:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף