מגיד משנה/אישות/ט

מגיד משנה ‏ אישות ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המקדש שתי נשים וכו'. משנה וגמרא שם בהאיש מקדש (קידושין דף נ'):

ב

קידש נשים רבות וכו'. במשנה פרק האיש מקדש ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות ולקט אחד כלכלה של תאנים וכו' ואמר הרי כולכם מקודשות לי וקבלה אחת מהן ע"י כולן ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות. ובגמרא (שם נ"א) הקשו ממשנה זו לאביי דאמר קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין ויתבאר ענין זה בסמוך. ואמרו אחיות הוא דאינן מקודשות הא נכריות מקודשות היכי דמי אילימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אלא לאו דאמר להו אחת מכם וקתני אין אחיות מקודשות. ותירץ אביי דמשנתנו דמשמע הא נכריות מקודשות הוא באומר הראויה מכם לביאה תתקדש לי וקיימא לן כאביי בהא כמו שיתבאר בסמוך ולזה פסק רבינו כסוגיא זו וכ"כ בה"ג. אבל קצת מפרשים ז"ל כתבו דהך סוגיא אתיא דלא כהלכתא ואליבא דרב המנונא דאמר בב"ב פרק מי שמת דאת וחמור לא קנה אבל אנן דקי"ל כר"נ דאתי וחמור קנה מחצה משנתנו אתיא כפשטה בכל גווני והסוגיא הזאת לא נאמרה אלא לתרץ משנתנו אפילו לדעת רב המנונא. ובאמת שרבינו עצמו פסק פרק כ"ב מהלכות מכירה כדעת ר"נ דאת וחמור קנה מחצה ואפשר שהוא ובעל הלכות סוברין שאין קידושין ודיני ממונות שוין בזה ואפילו רב נחמן דפליג בדיני ממונות מודה הוא בקידושין שאילו היה סבור לקדשן כולן בקידושין אחרים לא היה מקדשן כלל. ועוד שהוא במלה אחת מקדשן ואומר כולכם מקודשות ולא נחלק בדבורו וכיון שאין אחיות מקודשות אף האחרות אינן מקודשות. וכל זה שלא נוציא סוגיא זו האמורה בפשיטות מהלכה זהו דעתו ז"ל ודעת הרמב"ן ז"ל כדברי אחרים. והרשב"א הניח הדבר בצריך עיון וצ"ע:

וכן אם אמר להן. זה פשוט כפי מה שכתבתי בדעת רבינו דבקידושין את וחמור לא קנה וכאן ג"כ חולקין האחרים ז"ל:

ג

אמר לשתי אחיות וכו'. זה דעת אביי שכתבתי למעלה דאמר דקידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין ורבא פליג עליה ואיפסיקא הלכתא בגמרא כאביי ושם בסוגיא מבוארים הצדדין שכתב רבינו:

ד

העושה שליח וכו'. זה פשוט ודבר ברור הוא שאע"פ שמינה שליח יכול הוא לקדש אשה לעצמו וק"ו הוא מהאשה שמנתה שליח להתקדש שיכולה לקדש עצמה כמו שיתבאר בסמוך:

וכן אשה וכו'. משנה בפ' עשרה יוחסין ומתבאר בלשון רבינו שאם ידוע אי אלו קידושין קדמו שהקודמין הן קידושין וכן מבואר במשנה ופשוט הוא. עוד שם מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קידושיו קידושין אם של שלוחו קדמו קידושיו קידושין אם אינו ידוע שניהם נותנין גט ואם רצה אחד נותן גט ואחד כונס ולא הוצרך רבינו לבאר זה לפי שדין האב בבתו הקטנה ודין האשה הגדולה בעצמה ידוע הוא שהן שוים ואע"ג דבגמרא עביד בהו צריכותא (וכ"כ רבינו בפירוש לעיל סוף פ"ג):

ה

במה דברים אמורים ברחוקים כו'. זה פשוט ומוכרח:

ו

האומר לשלוחו וכו'. מימרא בנזיר פרק הריני נזיר מן הגרוגרות (דף י"ב) והביאוה בהלכות פרק האיש מקדש. והקשו בתוספות וכל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח הזה קידשה לזה (וא"ת שהן נאמנות לומר לא נתקדשנו א"כ יהא הוא מותר בכל הנשים שאומרות קרובות שלהן לא נתקדשנו לו) ועוד כל הקטנות שיש להן אב ומת אח"כ או שהלך למדינת הים יאסרו שמא השליח הזה קדשן. ותירצו דעיקרו של דבר אינו אלא משום קנס לפי שעשה שלא כהוגן למנות שליח לקדש לו אשה סתם. אבל הרמב"ן ז"ל נחלק עליהם ואמר שכך הוא הדין שאפילו קטנות שמת אביהן מותרות לפי שהן בחזקת פנויות ואין חזקה שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקתן אבל הוא אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדין בפנינו מועלת לו הא אילו באו קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכ"ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא הוא וכ"ש שמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה כך נ"ל ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל בגיטין פרק התקבל. ושמעתי שיש מדקדקין מכאן שאדם יכול לקדש קרובתו לאחר ולהיות שליח להוליך לה קידושין אע"פ שאינו יכול לקדשה לעצמו שאל"כ יאמרו מותר בקרובות השליח. ולהיות שליח קבלה שלה פשוט הוא בהאיש מקדש (קידושין מ"ה) ויתבאר בפרק זה שהבוגרת ממנה אביה שליח:

היתה לה וכו'. שם בנזיר (דף י"ב) ובהלכות:

ז

מי שהיו וכו'. ברייתא פ' האיש מקדש (נ"ב) ובסמוך אבאר בדין זה:

ח

האב שהיתה וכו'. משנה פרק האומר (דף ס"ד) המקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל ובפרק האיש מקדש (קידושין דף נ"א) דקדקו הא קטנות בכלל תיובתא דרבא דאמר קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין ותי' הב״ע שאין שם אלא גדולה וקטנה ומאי בוגרות בוגרות דעלמא והקשו א״ה מאי למימרא ותירצו הכא ב״ע דשויתיה שליח ואפילו אמרה לי ליהוו קידושי לדידך לא שביק איניש מצוה דרמיא עלויה ועביד מצוה דלא רמיא עלויה ובכיוצא בזה הסוגיא שבפרק האומר ופסקוה המפרשים ז״ל ואע״פ שהוא אליבא דרבא דלית הלכתא כותיה מ״מ האי דינא קושטא היא לכ״ע ונראה לומר טעם לזה שאל״כ לא היו שונין סוגיא זו בפרק האומר אלא ודאי קושטא הוא לכ״ע שאפילו מינתה אותו בוגרת שליח אינה בכלל וכן עיקר אע״פ שלא נזכרת סוגיא זו בהלכות. ודע שיש מדקדקים ממה שאמרו לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה דה״ה למי שיש לו בנות קטנות ושידך אחת מהן לאחד ואחר זמן קיבל ממנו קידושין ואמר סתם בתך מקודשת לי מסתמא המשודכת קידש וכ״ש אם המשודכת במעמד החתן והאב שעליה נתכוונו והביא סעד לזה ג״כ ממה ששנינו בתוספתא שני אחין שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע איזו מהן קידש וזה אינו יודע אי זו מהן קידש שתיהן אסורות מן הספק אם היו עסוקים בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן. ויש דוחין ראיה זו דהתם כל אחד קידש אחת ידועה ועכשיו לא ידע אי זו מהן קידש זה ואי זו קידש זה ולפיכך אומרין כיון שעסוקין בגדולה לגדול חזקה כשקידש לא קידש אלא היא אבל כאן שבשעת הקידושין אמר בתך מקודשת לי סתם י״ל שאין הולכין אחר אומדן דעתם. וכן העלו בבית דינו של רבינו יעקב ז״ל הלכה למעשה שאפילו היתה אחת מהן משודכת והיו עסוקין בה כולן צריכות גט וכ״כ הרמב״ן והרשב״א ז״ל להחמיר:

מי שיש לו וכו' וכן אם קידש וכו'. שתיהן במשנה (קידושין ס"ד) מחלוקת ר"מ ור' יוסי ופסק רבינו כר"י דנמוקו עמו וכן מבואר בהלכות:

י

נאמן האב וכו'. מתבאר מן המשנה שם ומימרא בגמרא (שם ע"א) מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה וכו':

יא

האב שאמר קידשתי את בתי וכו'. שם מתבאר במשנה (דף ס"ג) ובגמרא שהיא אסורה. ומ"ש רבינו שאם אמר האב נודע לי שלפלוני קידשתיה שאינה צריכה גט אלא ממנו הוא מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובסמוך יתבאר שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו כל שכן האב נאמן ואפילו אחר שבגרה:

יב

אמר האב וכו'. שם קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחר ואמר אני קידשתיה נאמן ובגמרא א"ר נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס ורב אסי אמר נאמן אף לכנוס ותניא כותיה דרב אסי וכן הלכה. וכתב הרשב"א ז"ל שכשכונסה א"צ לקדשה ואמרו בירושלמי אין למדין ממנו לדבר אחר. אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה לא כל הימנו ע"כ:

יג

באו שנים וכו'. משנה כלשונה שם ובירושלמי ר' זעירא ור' יוסי בשם ר"י קידם אחד מהם וכנס מוציאין מידו וכתב הרשב"א אפשר לומר שהשני כשבא לכנוס אחר גירושי הראשון צריך קידושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק על זה עכ"ל:

כנסה ואח"כ וכו'. באותה ברייתא שם קרוב ללשון רבינו. וכתב הרשב"א ז"ל מסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוהו לכונסה אף עפ"י שלא כנסה והביא לזה סעד:

יד

האשה שאמרה נתקדשתי וכו'. סוף הברייתא שם האשה שאמרה נתקדשתי וכו' ובא אחר וכו'. ופירש רבינו שהוא נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו והכוונה שאע"פ שכשנתגרש אנו מחזיקין אותה בפנויה והיא מותרת לכל אדם אסורה היא לזה לפי שאם היתה מותרת לו אחר הגט יש לחוש לקנוניא וכן עיקר. וכתב הרשב"א ז"ל שאע"פ שאמרו אינו נאמן לכנוס נראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ"ל עכ"ל:

טו

האומר לאשה קידשתיך. משנה שם (דף ס"ה) כלשון רבינו: קידשתיך והוא וכו'. שם במשנה כלשון רבינו. ופי' גדולה האם:

קידשתי את בתך כו'. גם זה במשנה שם קרוב ללשון רבינו ואמרו עליה בגמרא הא תו למה לי ותירצו איידי דתנא הא תנא הא. וכתב הרשב"א ז"ל שהוא תמה על רבינו למה כתב בחבורו ואם שנאוה בגדר האחרות מה לו לפוסקה בהלכותיו. ול"נ שכתבה רבינו לפי שבדין הראשון אין לומר בו אלא איסור אחד לו בקרובות האם וכאן יש שני איסורין אחד לו בקרובות הבת ואחד לאם בקרוביו. ואע"פ ששניהן פשוטין רצה לבארם רבינו ואין תימה בזה וכ"ש אחר שהוא בחבור המשנה:

טז

וכל אלו שטוענין וכו'. מפורש שם בגמרא וכן בהלכות:

וכל מקום שתאמר האשה וכו'. שם מימרא וכתב הרשב"א ז"ל ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ומסתברא דאם הוא חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ופירש שעל כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתובה אבל אם לא פירש נראים הדברים שאע"פ שהוא יודע כופין אותו ליתן כתובה דסתם אמרו ע"כ דבריו. ודע שדעת רבינו והגאונים ז"ל שהארוסה אין לה כתובה אלא א"כ כתב לה כמו שיתבאר בפרק זה ובמקומות אחרים ולדבריהם כשאמרו כופין אותו ליתן כתובה הוא בשכתב לה. וא"ת א"כ היאך יכול לומר לא קידשתיך. י"ל דמיירי במקום שכותבין כתובה ואחר כן מקדשין וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ודע שכל שנתן גט נאסר בקרובות שלא יאמרו נשא קרובות גרושתו וכן מוכיח בגמרא דאמרינן התם בשלמא מבקשין לחיי אלא כופין אמר לא ניחא לי דאיתסר בקריבתהא וכן כתבו קצת מן המפרשים ולשון רבינו שכתב שאין לו בזה הפסד צ"ע. ואולי ר"ל שאין לו הפסד ממון והרבה נשים יכול לישא חוץ מקרובותיה:

יז

העושה שליח לקדש וכו'. ר"פ האומר (נ"ח:) האומר לחבירו צא וקדש לי אשה קרוב ללשון רבינו:

ואסור לעשות כן וכו'. מפורש בגמ' בקידושין (שם דף נ"ט) ובמקח ובממכר אמרו שם עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע ועוד מבואר שם:

יח

העושה שליח וכו'. ירושלמי לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני והיא כאומרת לראשון קידשתני והוא אומר לא קידשתיך אמרה איני יודעת חזקה לשני. הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס עכ"ל הירושלמי. ומפרש רבינו הוחזק כשעשאו שליח בעדים וביאור דבריו שהשליח הזה הודיע לאשה שהוא שליח איש פלוני ואם היה מינויו בעדים היא סומכת על השליחות וחזקה לראשון ואם אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט אבל כשלא היה מינויו בעדים היא אינה סומכת כל כך על השליחות שהרי המשלח יכול לכפור בשליחות ולפיכך כשאמרה איני יודעת חזקה לשני. ובהשגות א"א אין בלשון התוספתא אם לא עשה כו' אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו שליח בעדים אלא שלא הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך ולאחר שעה קידשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמי שאומר לא קידשתיה שהשליח מוחה על ידו אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו עכ"ל. ואין לו הכרע בב' הפירושים אבל נראה מדברי הר"א ז"ל שאפילו בשהוחזק והיא אומרת לראשון אף השליח אסור בקרובותיה וכן בדין שהרי הוא אומר קידשתיך ואפשר שאף כן דעת רבינו:

כ

האשה שעשתה שליח וכו'. פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ט) משנה וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקידשה עצמה אם שלה קדמו קידושיה קידושין ואם של שלוחה קדמו קידושיו קידושין ואם אינם יודעים שניהם נותנין גט וכו' וכבר נזכר דין זה למעלה. ובפרק האומר (דף נ"ט) אמרו בגמרא לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו רבי יוחנן אמר חוזרת ריש לקיש אמר אינה חוזרת וקי"ל כרבי יוחנן כדאיתא התם וחזרתה היא קבלת קידושין מאחר לענין ביטול השליחות וזה מבואר:

ומה שכתב רבינו וכן האיש וכו'. פשוט הוא ששליחותו ושליחותה שוים וכן מתבאר שם:

כא

המקדש אחת מחמש נשים וכו'. ביבמות (דף קי"ח:) משנה וגמרא ופסק רבינו הלכה כר"ע וכמ"ש בהלכות:

ומ"ש אסור בקרובות כולן. פשוט הוא שהרי כל קרובותיהן הן לו בספק ערוה החמורה ועוד שכל שהוא נותן גט אסור הוא בקרובות כמו שכתבתי למעלה ודבר ברור הוא:

והדבר ידוע שכתובה וכו'. אלו דברי רבינו והכוונה שהדבר ידוע שדין משנתנו בשכתב כתובה היא דאי לא הא קי"ל דארוסה אין לה כתובה וזה כפי שיטתו ושיטת הגאונים ז"ל כמו שכתבתי למעלה. ובהשגות א"א מפני שהסכימו בגמרא וכו'. ורבינו תופס לו אחד מן הדרכים ובודאי דמשכחת לה בדרך שכתב הר"א ז"ל ועוד דרכים אחרים כגון שכתב כתובה לארוסתו ולא הזכיר שמה או שהיו שמותיהן שוות או שקנו מידו והלכו להם העדים או מתו וכן כתב הרמב"ן ז"ל:

כב

האשה שיצא עליה קול וכו'. בגיטין פ' המגרש (גיטין דף פ"ח) משנה יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת וכו' ובגמ' אמר עולא לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות וכו' ואומרים פלונית מתקדשת היום וכו' והקשו מתקדשת דילמא לא איתקדשה ותירצו א״ר פפא אימא פלונית נתקדשה היום וכו' א״ר אבא אמר רב הונא א״ר לא ששמעו קול הברה אלא שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים. ושם (דף פ"ט) א״ר אשי כל קלא דלא איתחזק בבי דינא לאו קלא הוא ופירש רש״י ז״ל כל שלא בדקו ב״ד אחריו אם הוא קול גמור כשמיעת פלוני מפלוני שהלכו להם או בנרות דולקות עד שבאו אותם עדים והעידו בביטול הקול וכל קלא שהוחזק אין מבטלין אותו ואם לא הוחזק מבטלין אותו וכן אם לא בדקו עליו בזמנו ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד להם בדבר הברור אין חוששין לו ע״כ. ולזה הסכימו הרמב״ן והרשב״א ז״ל וכן נראה מדברי רבינו שצריך שיוחזק בב״ד בזמנו:

שמעו אותן אומרות פלונית תתקדש היום אין חוששין וכו'. מבואר בסוגיא שכתבתי מתקדשת דילמא לא איתקדשה:

וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת וכו'. גם זה מבואר במימרא דרב שכתבתי למעלה ולשון רבינו קרוב ללשון הגמ' וכתב הרשב"א ז"ל פי' בדאיכא קמן ראובן שאומר אני שמעתי מלוי ושמעון שאמר אני שמעתי מיהודה דהשתא איכא תרי דמסהדי מפי תרי אחריני והלכו להם ורבותא קא משמע לן דאע"ג דכל חד משום חד בלחוד קא מסהיד וליכא תרי דמסהדי מפי תרי ביחד כדבר ברור חשבינן ליה. אבל ליכא לפרושי בדליכא קמן אלא חד דשמע משום חד ואמר פלוני מהיכן שמע מראובן וראובן מהיכן שמע משמעון דאם כן אין מגיעין לעולם לדבר הברור דלכל היותר ליכא אלא עד אחד אלא כדפירש רש"י ולא הכשירו בו אלא עד מפי עד בלבד אבל לא עד אחד. וגרסינן בירושלמי רבי יוסי בשם ר"י נבדקה שם ונמצא מפי נשים מפי קטנים בטל השם רב אמר לא התירו בו אלא עד מפי עד בלבד עכ"ל. ומדברי רבינו שאפילו באיש אחד מוחזק הקול כל שאמרו שנים ששמעו שאמר אחד שנתקדשה בפני שני עדים ידועים וכן מורה לשון הגמ':

כג

בד"א בשלא היה שם אמתלא וכו'. שם במשנה ובלבד שלא תהיה שם אמתלא:

כיצד היא וכו'. שם משנה וגמרא:

כד

יצא עליה קול שנתקדשה וכו'. שם (דף פ"ט:) אמר רבה בר רב הונא אמתלא שאמרו אפי' מכאן ועד עשרה ימים רב זביד אמר במקום אמתלא חוששין לאמתלא וזה פירושה לדעת רבינו. דרב זביד פליג עליה דרבה ואמר דאין סומכין על אמתלא שלא יצאה בשעת הקול אא"כ במקום אמתלא. במקום הוכחה שאמתלא אמיתית. וכן דעת ההלכות דרב זביד פליג עליה דרבא והלכתא כוותיה. וקרוב לזה פירש הרמב"ן ז"ל וכתב במקום אמתלא כגון שמעיקרא אמרו זרק לה קידושין ואחר עשרה ימים אמרו שהיו קרוב לו תולין באמתלא ומתירין אותה לינשא כיון שמתחלה אמרו שהיו בזריקה וכן כיוצא בזה וכן עיקר:

כה

מעשה באחת וכו'. שם בגמ' מבואר:

כו

יצא עליה קול שהיא מקודשת וכו'. שם בגמרא מחלוקת ופסק רבינו כן וכן דעת ההלכות וכן פסקו ז"ל:

ואם לאו מגרש ראשון וכו'. שם מחלוקת ופסק כרב הונא וכ"פ בהלכות והביאו ראיה לזה וכן דעת התוספות:

כז

יצא עליה קול וכו'. שם מחלוקת ופסק הלכה בגמרא כן והטעם שכל שאין שם קידושין ברורים אין חוששין לקול שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין. ומכאן הביא רבינו יעקב ראיה בגט שיצא עליו קול של פסול והצריכה גט שני לבטל לעז הקול שאינה צריכה להמתין שלשה חדשים מזמן כתיבת השני לפי שעל בטול קול לעז לא החמירו כל כך ודחו בתוספות דהכא שאני שאינו דומה מחזיר גרושתו אלא ע"י שתאמר שב' הקולות אמת וכל כך לא החמירו אבל היכא דליכא אלא קול אחד יש להחמיר. ותדע לך מהדין הנזכר בסמוך שאמרו שאין מגרש שני ונושא ראשון דאע"ג דבקידושי ראשון ליכא אלא קול בעלמא משום דאתו למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא עכ"ל הרשב"א ז"ל. ול"נ דדינו של רבינו יעקב ז"ל אמת שעד כאן לא אמרו בדין הנזכר בסמוך אלא מפני שיהיה חשש שיאמרו שעובר על לאו של תורה שזהו מחזיר גרושתו אחר שנתארסה לאחר אבל בדין הגט אפילו אם יאמרו ליכא לאו דאורייתא ולא חיישינן כנ"ל:

כח

מקום שנהגו וכו'. פרק האיש מקדש (קידושין דף נ':) מבואר בגמרא לפי גירסת הגאונים וכן בהלכות. וכתב הרמב״ן ז״ל דבמקום חדש דאין מנהג ידוע חוששין לסבלונות וכ״ש הוא ממקום שרובן משלחין אותן קודם האירוסין. וכתב הרשב״א ז״ל דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי דחוששין דוקא בשיש שם מיעוט שעושין כן ברגילות אבל הכא דלעתים מקדשים במקרה ואח״כ מסבלין אפילו מיעוט לא מיקרי. ובמקומות שלנו שאין עושין כן אלא מחמת מקרה שמתחדש אין חוששין לסבלונות כלל ומעשים בכל יום ואין חוששין להם עכ״ל:

כט

הוחזק שטר כתובה וכו'. שם הוחזק שטר כתובה בשוק מהו ופי' רש"י ז"ל שראו שטר כתובה ואמר רב אשי באתרא דמקדשי והדר כתבי חיישינן. ומפרש רבינו שמקצתן עושין כן חוששין דומיא דסבלונות. ושאר פרטי דין זה מפורשים בגמרא:

ל

שנים אומרים וכו'. בכתובות פרק האשה שנתארמלה או שנתגרשה (דף כ"ב:). ת"ר שנים אומרים נתקדשה וכו' ונאמרו שם שתי אוקימתות והאחת היא כך שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא והקשו פשיטא לא ראינוה אינה ראייה ותירצו לא צריכא דדיירי בחצר אחת מהו דתימא אם איתא דנתקדשה קלא אית לה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא ע"כ:

לא

אמר עד אחד וכו'. זה מבואר פרק האומר (דף ס"ה) בסוגיא דאמרינן התם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן וכו':

אחד אומר מקודשת וכו'. בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב) על הברייתא שאמרה שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא אוקמה רב פפא בעד אחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה. ומפרש רבינו ואם נשאת לא תצא שהרי אומרת לא נתקדשתי ודעתו ז״ל שאם היא היתה מסופקת אפילו נשאת תצא דסלק עדים מכאן הרי היא חוששת לעצמה בספק מקודשת. ודבריו ז״ל מתמיהין ממ״ש ז״ל בסמוך בעד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי שהיא מותרת ומשמע מלשונו שאפילו לכתחלה תנשא וכן מוכיח הסוגי' שבפרק האומר וא״כ בכאן שעד אחד אומר כדבריה והיא אומרת לא נתקדשתי למה לא תנשא לכתחלה. וי״ל לדעתו ז״ל דטפי עדיף כשאין עד אחד אומר כדבריה משאם הוא אומר כן. והטעם מפני שכל שאין לה עד כלל חזקה אינה מעיזה פניה להכחיש העד אם היה אמת דהא ליכא מי שמסייעה אבל כשעד אחד אומר כדבריה סומכת עליו ומעיזה ולפיכך לכתחלה לא תנשא ודומה קצת לנזכר בגמרא גבי גירושין כך נ״ל לדעתו ז״ל. והר״א ז״ל הקשה בהשגות על רבינו וכתב באוקימתא דרב פפא בשאינה מכחשת היא כגון שעד אחד אומר אביה קדשה ועד אחד אומר לא קידשה אי נמי פלוני זרק לה קידושיה והיו קרוב לה והאחד אומר קרוב לו ואינה מכחשת ולפיכך לא תנשא לכתחלה אבל במכחשת מותרת היא לינשא ע״כ דבריו. וכ״נ דעת הרמב״ן ז״ל והרשב״א ולדבריהם אע״פ שהיא מסופקת בדבר כיון שהיא בחזקת פנויה ואין שם עד שנתקדשה אלא אחד ואחד מכחישו אם נשאת לא תצא:

אמרה מקודשת אני וכו'. בכתובות שם (דף כ"ב) ת"ר אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת והקשו והא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ותירץ רבה בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה ותניא כוותיה מעשה באשה וכו' שאמרה מקודשת אני לימים עמדה וקידשה את עצמה וכו' ואמרו [חכמים] אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ופי' אמתלא טענה הנכרת שהיא כדאי לסמוך עליה וכן פירשו ז"ל וכתב רבינו שאם לא נתנה אמתלא לדבריה שיש בה ממש שצריכה גט משני. ופשוט הוא שאפילו אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה:

וכן האשה שאמרה וכו'. כבר נזכר זה בסמוך ופשוט הוא:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף