מגדל עוז/איסורי ביאה/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מגדל עוז ‏ איסורי ביאה ג

א

הבא על אשת קטן עד הרי זה פטור. פרק ארבע מיתות (דף צ"ב) :

וכן הבא על אשת חרש כו' עד מכת מרדות. פרק חרש (דף קי"ב קי"ג) :

הבא על הקטנה כו' ואם היא בת מיאון כו' עד ואפילו היה כהן. פרק ב"ש ופרק ד' מיתות ופרק הנחנקין ופרק הנשרפין ופרק חרש:
כתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי למה נאסרה על בעלה ישראל שהרי אמרו פיתוי קטנה אונס הוא עכ"ל: ואני אומר גם בפ"ב דהלכות סוטה ופ"ד מהלכות אישות השיגו הראב"ד ז"ל והקשה גם שם קושיא זאת וקושיות אחרות ורואה אני כי ר"מ ז"ל תלה פסקא זאת באותה דהלכות סוטה ואותה תלה במה שכתב פ"ד מהלכות אישות וביאר שם דבריו יפה ורמז שם בלשונו הצח מקום מוצאו למען לא יקשה על שום חכם דברו הטוב ועם כל זה לא הספיק לו כנגד הראב"ד וכבר הצלתיו שם בכל כחי כיד אלהי הטובה עלי וגם יעדתי שם פ"ד דהלכות סוטה להאריך כאן בבירור יפה כפי הצורך. והנני אומר כי אתה צריך לדעת כי שלשה דינין בקטנה חלוקין זה מזה. האחד הוא קטנה שהשיאה אביה וזאת דינה כאשת איש גמורה וכגדולה דעלמא שאינה יוצאה במיאון אלא בגט גמור וכמו שהוכחתי פ"ב דהלכות סוטה ממשנה קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כו' השניה ביבמות פרק ב"ש ודבר פשוט הוא בכל התלמוד כמו שהוכחתי שם ובפ"ד דהלכות אישות וגם מצאתי בירושלמי דגרסי' התם מודים חכמים לרבי אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה קידושיה וגירושיה תורה ועוד שנינו שם הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו זה הכלל כל שיוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו אלמא כשהיא יוצאה בגט דינה אשת איש גמורה של תורה וגם למדנו מזאת על דין השני כשהיא בת מיאון שהקלו בה לחזור לו לפי שאינה כאשת איש של תורה אלא מדבריהם וכדמשמע ריש פרק חרש (דף קי"ב ע"ב) בפשיטות התלמוד דשיילינן מ"ש חרש דתקינו ליה רבנן נישואין ומאי שנא קטן דלא תקינו [ליה] רבנן נישואין ומהדרינן חרש דלא אתי לכלל נישואין תקינו [ליה] רבנן נישואין קטן דאתי לכלל נישואין לא תקינו [ליה] רבנן נישואין ואקשינן והרי קטנה דאתיא לכלל נישואין [ותקינו לה רבנן נישואין] ופרקינן התם שלא ינהגו [בה] מנהג הפקר והדר שיילינן מאי שנא קטנה דממאנת ומאי שנא חרשת דלא ממאנת אלמא נשואי קטנה בת מיאון דרבנן והם אמרו והם אמרו תדע דגם בפרק ב"ש דיבמות (דף קי"ב ע"ב) שנינו בה איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה כו' עד דקתני סיפא רבי אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום אלא כמפותה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה ובגמרא תניא רבי אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואין יורשה ואין מטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון רבי יהושע אומר (מעשה קטנה כלום) בעלה זכאי במציאתה כו' עד הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון אמר רבי נראין דברי רבי אליעזר כו' ומסיק לטעמיה דאפי' מיאון לא היתה צריכה אלא כי היכי דלא תיפוק בכדי כלומר שתקנו לה חכמים מיאון כדי שלא תצא מבעלה בלא כלום דקא משמע לן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומש"ה כשתקנו לה נישואין כמו שהוכחתי תקנו לה גט מיאון כעין גט של תורה כדמוכח בפרק ב"ש דיבמות בהא שמעתא גופא ופסק ר"י אלפס הלכה כרבי יהושע ומיהו לדברי שניהם נשואי דרבנן אינון כדאוכחנא וכן כתב ר"מ ז"ל והוכחתי אני פ"ג הלכות אישות ולפיכך ביאר שמכין אותו מכת מרדות דרבנן. והדין השלישי דאפי' מיאון אינה צריכה כדתנן פרק ב"ש דיבמות כי השיאוה אמה ואחיה שלא לדעתה אינה צריכה למאן עוד שנינו שם רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן ואמרינן בגמרא א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס וכן פסק ר"י אלפס ז"ל ופירש דכמי שלא נתקדשה דמיא וגם ר"מ ז"ל פ"י דהלכות אישות ושם הוכחתי דבריו. ואחרי אשר עמדת על שלשה דינין הללו התבונן עיקר דברי ר"מ ז"ל מפ"ד הלכות אישות כי גם שם עיקר דבריו וגם התבונן כי קושיית הראב"ד ז"ל בשקדשה אביה למה נאסרה על בעלה ישראל מתורצת יפה שכבר הוכחתי גם שם גם כאן מן הירושלמי ומן ההלכות והתלמוד שקידושיה וגירושיה של תורה והרי היא אשת איש גמורה ודינה בחנק כדאיתא פרק ארבע מיתות ופרק הנחנקין ומה שאמרו פיתוי קטנה אונס הוא ברור הדבר שהוא בדין השני וכגון שהיתה יתומה או קטנה שיצאה מרשות האב והיתה פחותה מבת שש וחברותיה המבוררים פ"ד דהלכות אישות שנישואיה מדברי סופרים כמו שהוכחתי ואין לה דעת תאוה ורצון והנה לשון ר"מ ז"ל לפניך בג' מקומות הנזכרים שא עיניך וראה כמה ביארו והתירה אפילו לכהן שהוא כמו לא נתקדשה או כאילו לא נבעלה ועוד השכל ולמד מדברי רבי אליעזר שאמר אין מעשה קטנה חל במפותה ולמה לא נקשה עליו והלא פיתוי קטנה אונס הוא ואע"פ שאין הלכה כמותו למדנו מהם להוכיח דברי רבי יהושע שהן הלכה מתוך סכלותה הוי פיתויה אונס שאם היתה פקחת כבר אמרו בכתובות פרק אלו נערות (דף ל"ט ע"ב) גמרא מתני' דהמפתה נותן שלשה דברים כו' פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער כלומר מרוב תאותה לזכר ומתוך כך אינה כאונס שיתחייב בצער דון מינה כשאינה בעלת תאוה וסכלה דוקא ולא פקחת היא כאנוסה ובה אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ובזה עלו דברי ר"מ ז"ל על נכון:

ב

הבא על אשת קטן עד הרי זה פטור. פרק ארבע מיתות (דף צ"ב) :

וכן הבא על אשת חרש כו' עד מכת מרדות. פרק חרש (דף קי"ב קי"ג) :

הבא על הקטנה כו' ואם היא בת מיאון כו' עד ואפילו היה כהן. פרק ב"ש ופרק ד' מיתות ופרק הנחנקין ופרק הנשרפין ופרק חרש:
כתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי למה נאסרה על בעלה ישראל שהרי אמרו פיתוי קטנה אונס הוא עכ"ל: ואני אומר גם בפ"ב דהלכות סוטה ופ"ד מהלכות אישות השיגו הראב"ד ז"ל והקשה גם שם קושיא זאת וקושיות אחרות ורואה אני כי ר"מ ז"ל תלה פסקא זאת באותה דהלכות סוטה ואותה תלה במה שכתב פ"ד מהלכות אישות וביאר שם דבריו יפה ורמז שם בלשונו הצח מקום מוצאו למען לא יקשה על שום חכם דברו הטוב ועם כל זה לא הספיק לו כנגד הראב"ד וכבר הצלתיו שם בכל כחי כיד אלהי הטובה עלי וגם יעדתי שם פ"ד דהלכות סוטה להאריך כאן בבירור יפה כפי הצורך. והנני אומר כי אתה צריך לדעת כי שלשה דינין בקטנה חלוקין זה מזה. האחד הוא קטנה שהשיאה אביה וזאת דינה כאשת איש גמורה וכגדולה דעלמא שאינה יוצאה במיאון אלא בגט גמור וכמו שהוכחתי פ"ב דהלכות סוטה ממשנה קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כו' השניה ביבמות פרק ב"ש ודבר פשוט הוא בכל התלמוד כמו שהוכחתי שם ובפ"ד דהלכות אישות וגם מצאתי בירושלמי דגרסי' התם מודים חכמים לרבי אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי אביה קידושיה וגירושיה תורה ועוד שנינו שם הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו זה הכלל כל שיוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו אלמא כשהיא יוצאה בגט דינה אשת איש גמורה של תורה וגם למדנו מזאת על דין השני כשהיא בת מיאון שהקלו בה לחזור לו לפי שאינה כאשת איש של תורה אלא מדבריהם וכדמשמע ריש פרק חרש (דף קי"ב ע"ב) בפשיטות התלמוד דשיילינן מ"ש חרש דתקינו ליה רבנן נישואין ומאי שנא קטן דלא תקינו [ליה] רבנן נישואין ומהדרינן חרש דלא אתי לכלל נישואין תקינו [ליה] רבנן נישואין קטן דאתי לכלל נישואין לא תקינו [ליה] רבנן נישואין ואקשינן והרי קטנה דאתיא לכלל נישואין [ותקינו לה רבנן נישואין] ופרקינן התם שלא ינהגו [בה] מנהג הפקר והדר שיילינן מאי שנא קטנה דממאנת ומאי שנא חרשת דלא ממאנת אלמא נשואי קטנה בת מיאון דרבנן והם אמרו והם אמרו תדע דגם בפרק ב"ש דיבמות (דף קי"ב ע"ב) שנינו בה איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה כו' עד דקתני סיפא רבי אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום אלא כמפותה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה ובגמרא תניא רבי אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואין יורשה ואין מטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון רבי יהושע אומר (מעשה קטנה כלום) בעלה זכאי במציאתה כו' עד הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון אמר רבי נראין דברי רבי אליעזר כו' ומסיק לטעמיה דאפי' מיאון לא היתה צריכה אלא כי היכי דלא תיפוק בכדי כלומר שתקנו לה חכמים מיאון כדי שלא תצא מבעלה בלא כלום דקא משמע לן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומש"ה כשתקנו לה נישואין כמו שהוכחתי תקנו לה גט מיאון כעין גט של תורה כדמוכח בפרק ב"ש דיבמות בהא שמעתא גופא ופסק ר"י אלפס הלכה כרבי יהושע ומיהו לדברי שניהם נשואי דרבנן אינון כדאוכחנא וכן כתב ר"מ ז"ל והוכחתי אני פ"ג הלכות אישות ולפיכך ביאר שמכין אותו מכת מרדות דרבנן. והדין השלישי דאפי' מיאון אינה צריכה כדתנן פרק ב"ש דיבמות כי השיאוה אמה ואחיה שלא לדעתה אינה צריכה למאן עוד שנינו שם רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן ואמרינן בגמרא א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס וכן פסק ר"י אלפס ז"ל ופירש דכמי שלא נתקדשה דמיא וגם ר"מ ז"ל פ"י דהלכות אישות ושם הוכחתי דבריו. ואחרי אשר עמדת על שלשה דינין הללו התבונן עיקר דברי ר"מ ז"ל מפ"ד הלכות אישות כי גם שם עיקר דבריו וגם התבונן כי קושיית הראב"ד ז"ל בשקדשה אביה למה נאסרה על בעלה ישראל מתורצת יפה שכבר הוכחתי גם שם גם כאן מן הירושלמי ומן ההלכות והתלמוד שקידושיה וגירושיה של תורה והרי היא אשת איש גמורה ודינה בחנק כדאיתא פרק ארבע מיתות ופרק הנחנקין ומה שאמרו פיתוי קטנה אונס הוא ברור הדבר שהוא בדין השני וכגון שהיתה יתומה או קטנה שיצאה מרשות האב והיתה פחותה מבת שש וחברותיה המבוררים פ"ד דהלכות אישות שנישואיה מדברי סופרים כמו שהוכחתי ואין לה דעת תאוה ורצון והנה לשון ר"מ ז"ל לפניך בג' מקומות הנזכרים שא עיניך וראה כמה ביארו והתירה אפילו לכהן שהוא כמו לא נתקדשה או כאילו לא נבעלה ועוד השכל ולמד מדברי רבי אליעזר שאמר אין מעשה קטנה חל במפותה ולמה לא נקשה עליו והלא פיתוי קטנה אונס הוא ואע"פ שאין הלכה כמותו למדנו מהם להוכיח דברי רבי יהושע שהן הלכה מתוך סכלותה הוי פיתויה אונס שאם היתה פקחת כבר אמרו בכתובות פרק אלו נערות (דף ל"ט ע"ב) גמרא מתני' דהמפתה נותן שלשה דברים כו' פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער כלומר מרוב תאותה לזכר ומתוך כך אינה כאונס שיתחייב בצער דון מינה כשאינה בעלת תאוה וסכלה דוקא ולא פקחת היא כאנוסה ובה אמרו פיתוי קטנה אונס הוא ובזה עלו דברי ר"מ ז"ל על נכון:

ג

בת כהן שזינתה וכו' עד כדין כל אשת איש. פרק ארבע מיתות (דף נ') ופרק הנחנקין ופרק הנשרפין:

ד

הבא על נערה המאורסה כו' עד והיא בבית אביה. פרק ד' מיתות (דף נ') :

היתה בוגרת עד הרי זו בחנק. בכתובות פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ח) :

ה

והבא על קטנה כו' עד שזינתה בסקילה. פרק נערה שנתפתתה ופרק ד' מיתות:

ו

באו עליה עשרה בני אדם כו' עד וכולן בסקילה. פרק נערה שנתפתתה ופרק ד' מיתות (דף ס"ו) :

ז

נערה המאורסה שהיתה משוחררת עד ככל אשת איש. פרק נערה שנתפתתה:

ח

דין חדש יש במוציא שם רע כו' עד על פתח בית אביה: כתב הראב"ד בודאי זה חדוש וכו' וקלישת הדעת הוא זה עכ"ל: ואני אומר זו מחלוקת ישנה בשמעתין דתני שילא פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ד ע"ב) וכבר כתב ר"י אלפס בהלכות שיש מן הגאונים ז"ל שפירשו בו פירושים אחרים שלא עלו לו לדעתו ודעת רבותיו כהוגן ופי' הוא ז"ל הפי' הזה בנכון ועל אותה שיטה כתב ר"מ ז"ל כהוגן שחייב אדם לומר כלשון רבו והוא פירוש רשב"ם ז"ל אשר הסכימו עליו רבותינו בעלי התוספות ז"ל באותה הלכה ואם הראב"ד ז"ל הסכים בה כפירש"י ז"ל ויש לו תירוצין על קושיות התוספות או יש לו דרך אחרת אנכי לא ידעתי. ומה שהקשה הראב"ד ז"ל מאותה משנה השנויה סוף פרק הנחנקין תמה אני אם יצאה מפיו דהיא היא מה שאומר התלמוד שהוא חדוש במוציא שם רע שלפנינו בהלכה דתנא שילא מדעלמא דהיינו אותה משנה וכל שהוא חדוש אין בו טעם כדאמרינן עדים זוממין חדוש כלומר אין טעם לחידושו ואין בדברי ר"מ ז"ל טעות והא תליא באשלי רברבי:

אבל שאר נערות כו' עד כמו שביארנו. פרק נערה שנתפתתה:

הא למדת כו' עד שהיא בשריפה. פרק נערה שנתפתתה ופרק ד' מיתות ופרק הנשרפין והנחנקין לשון מכילתא לא תנאף למה נאמר לפי שהוא אומר מות יומת הנואף והנואפת עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תנאף ובסיפרא אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר לא תנאף אחד האיש ואחד האשה ע"כ. ופי' ר"מ ז"ל בס"ה שחיבר בלשון ערבי ואל אשת עמיתך אזהרה והוא לאו שאינו כולל נואף ונואפת אבל הוא אזהרה לנואף לבד וכמו כן יתר העריות ואין ספק להם שיוציאו האזהרה לאשה ג"כ מאמרו לא תקרבו לגלות ערוה הרי כאן שנים להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש עכ"ל:

ט

והיכן סוקלין נערה עד שער העיר ההיא. פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ה) :

י

באו העדים אחר שבגרה עד בבית הסקילה. פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ה) :
כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש דהלכה כראב"י וכו' ורבי אליעזר לא היה מודה לחכמים עכ"ל: ואני אומר גם בזה הסכים יפה כדעת רבו והנני אובין לפניך דגרסי' סוף שמעתא דתני שילא פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ו) מאי רבנן ומאי רבי אליעזר בן יעקב דתניא כיצד הוצאת שם רע בא לב"ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו יש לה כתובה מנה ומתמה עלה [אם יש עדים שזינתה תחתיו] יש לה כתובה מנה בת סקילה היא ופרקינן הכי קאמר אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה נמצא ששם רע אינו שם רע לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל רבי אליעזר בן יעקב אומר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל ושקלינן וטרינן עלה עד דאסיקנא אלא שלח רב כהנא משמיה דרבי יוחנן אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה ובאמת שכן הלכה כרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי וכפי המסקנא שכתבתי וכן כתב ר"י אלפס ז"ל ומפני זה שיבש הראב"ד ז"ל לשון ר"מ זה ועתה אתה הבן לשון הברייתא דתני בא לב"ד ואמר כו' דמשמע דוקא שהוא בא ואמר ומביא העדים אבל אם באו העדים מאליהם פטור ואינו בדין מוציא שם רע ואע"פ שבעל קודם בואם אבל חזר דינה לדיני הנערה שהוא אמור ומפורש ומבואר בסיפא דברייתא דתני שילא שלש מדות בנערה באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גידולין שגדלתם באו עדים בבית אביה שזינתה בבית חמיה כשהיא ארוסה ויס"ג שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח שער העיר סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק ע"כ, ושקלינן וטרינן עלה טובא עד דאסיקא תלמודא הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה ופירש שם ר"י אלפס ז"ל והעומדים בשיטתו דלא אשכחן תנא דסבר דהיכא דאשתני גופה אשתני קטלא והא ודאי באו מאליהן הוא וכלשון ר"מ ז"ל שרמז בו לזאת הברייתא וכי הא דרמינן מינה ופרקינן או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה והוא כלשון ר"י אלפס ז"ל שכתב בברייתא דתני שילא שאמרתי וגם כשהביא מסקנא דר"א בן יעקב דאמר לא נאמרו דברים אלו אלא בשבעל פירש וז"ל והוא שאמר לעדים באו והעידוני אבל באו עדים מאיליהן פטור עכ"ל. הנה עיניך רואות כי ר"מ ז"ל הסכים לדעת רבותיו:

יא

היתה הורתה שלא בקדושה עד אלא למצוה. פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ה) :

יב

הבא על ערוה כו' עד מביא אשם אחד. פ' ד' מחוסרי כפרה (דף י"א) ופרק כלל גדול:
כתב הראב"ד גרסינן בכריתות וכו': ואני אומר אמת הוא ובפ' ד' מחוסרי כפרה גרסינן לה וגם ר"מ ז"ל כתב כן בהלכות שגגות פ"ט וז"ל אבל הבא על שפחות הרבה אפילו בהעלם אחד חייב על כל שפחה ושפחה עכ"ל. ויפה עשה לחברו במקומו הראוי לו וגם שם הזכיר מה שכתב כאן מאיסור ביאת שפחה חרופה והנשאר לפי ענינו כתבו שם ע"פ התלמוד בכריתות ובפרק כלל גדול במסכת שבת:

אבל היא חייבת מלקות עד חייבי לאוין. בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה (דף י"א) ובשבת פרק כלל גדול (דף ע"ב) :

יג

הבא על ערוה כו' עד מביא אשם אחד. פ' ד' מחוסרי כפרה (דף י"א) ופרק כלל גדול:
כתב הראב"ד גרסינן בכריתות וכו': ואני אומר אמת הוא ובפ' ד' מחוסרי כפרה גרסינן לה וגם ר"מ ז"ל כתב כן בהלכות שגגות פ"ט וז"ל אבל הבא על שפחות הרבה אפילו בהעלם אחד חייב על כל שפחה ושפחה עכ"ל. ויפה עשה לחברו במקומו הראוי לו וגם שם הזכיר מה שכתב כאן מאיסור ביאת שפחה חרופה והנשאר לפי ענינו כתבו שם ע"פ התלמוד בכריתות ובפרק כלל גדול במסכת שבת:

אבל היא חייבת מלקות עד חייבי לאוין. בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה (דף י"א) ובשבת פרק כלל גדול (דף ע"ב) :

יד

הבא על ערוה כו' עד מביא אשם אחד. פ' ד' מחוסרי כפרה (דף י"א) ופרק כלל גדול:
כתב הראב"ד גרסינן בכריתות וכו': ואני אומר אמת הוא ובפ' ד' מחוסרי כפרה גרסינן לה וגם ר"מ ז"ל כתב כן בהלכות שגגות פ"ט וז"ל אבל הבא על שפחות הרבה אפילו בהעלם אחד חייב על כל שפחה ושפחה עכ"ל. ויפה עשה לחברו במקומו הראוי לו וגם שם הזכיר מה שכתב כאן מאיסור ביאת שפחה חרופה והנשאר לפי ענינו כתבו שם ע"פ התלמוד בכריתות ובפרק כלל גדול במסכת שבת:

אבל היא חייבת מלקות עד חייבי לאוין. בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה (דף י"א) ובשבת פרק כלל גדול (דף ע"ב) :

טו

המערה בשפחה חרופה עד ששני משכבות באשה. פרק הבע"י (דף נ"ג נ"ד) :

טז

כל מקום שאמרנו כו' עד וגדולים. זה כלל דבריו ז"ל כדרך כל מחבר:

יז

בן תשע שנים ויום אחד וכו' עד שנאמר בקורת תהיה והביא את אשמו. פרק ארבעה מחוסרי כפרה:
כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש שלא מצינו וכו' והכי איתא בכריתות עכ"ל: ואני אומר מעולם לא יצא מפיו לשון זה וכי פה קדוש יאמר דבר זה והלא משנה שלימה היא בכריתות פרק ארבעה מחוסרי כפרה מה בין שפחה חרופה לבין כל העריות שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן ע"כ. הא למדת שהעונש אינו קרבן וכל קבלת האמת בידינו כי העונשין הם המלקיות והכריתות ומיתות ב"ד כדקי"ל השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה והן האזהרות שיש בהן עונשין אבל הקרבן מצות עשה היא ולא הושוו בהן איש ואשה שהרי היא פטורה מכל מצות שהזמן גרמא, ועוד שנינו שם בפירוש הכלל הזה ופרטו כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן ובשפחה לא השוה את האיש לאשה במכות ולא האשה לאיש בקרבן אלמא עונש מכות הוא וזה פשוט וממילא איפשיטא לן שאינן שוין ויאמר בפיו הראב"ד ז"ל שהן שוין. ומ"ש הכותב ותמה על הקטן בתחילת דבריו ולבסוף הביא ראיה דהא מקשו להדדי ואינו מעמיק יפה בצורת ההלכה הזאת פרק ארבעה מחוסרי כפרה (דף י"א) ובהשואה היא דת"ר בזמן שהאשה לוקה האיש מביא קרבן אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן ובחילוק שהתחלנו שנינו סוף הפרק כל העריות אחד גדול ואחד הקטן פטור ומתמהינן עלה בגמרא והכא קטן חייב פי' וכי קטן חייב בשפחה והא איתקשו להדדי כדאמרינן לעיל אין האשה לוקה אין האיש מביא אשם ומהדרינן אר"י הכי קתני כל העריות אחד גדול ואחד קטן קטן פטור וגדול חייב והכא גדול נמי פטור כלומר אם היא קטנה דפטורה ושיילינן מאי טעמא דהא מקשו להדדי ופירושו כמו שכתבתי שאם אין האשה לוקה אין האיש מביא אשם וכן פירש"י ז"ל אבל לעולם קרבן הוא מחוייב ודין הוא שהרי אף היא היתה מחוייבת קרבן נמי מקטנותה אי לאו דילפינן מבקורת תהיה שהיא במלקות ולא האיש ואין מלקות לא בקטן ולא בקטנה אלא על כרחין היא מיירי בגדולה ושיילינן עלה ואימא הוא דמיעטיה קרא [ממלקות] אבל היא תילקי ותיתי קרבן ומהדרינן והביא את אשמו כתיב כלומר ולא פרט והביא האיש דנימא דוקא עד שיהיה איש ולאפוקי קטן ולא אמר ג"כ האשם דמשמע בין האיש בין האשה אלא אשמו כתיב הוא לשון זכר דמשמע דוקא האיש מביא ולא האשה ודינא כדקאי קאי כשהיא גדולה והוא קטן היא חייבת בקרבן אלא מה שראוי לדקדק דבקרבנות כתיב רצון וכתיב לרצונכם תזבחוהו והיאך יביא הקטן קרבן ואכתי לאו בר רצון הוא. והנני משיב כי ע"כ דקדק ר"מ ז"ל וכתבו פ"ד דהלכות שגגות וז"ל בן תשע שנים כו' עד ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל והוא בן דעת עכ"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.