לחם משנה/שגגות/ב

לחם משנה ‏ שגגות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות וכו'. קשה דלישמעינן רבותא אפי' זורק נמי דבשבת פרק הזורק משמע דיש חילוק בין זורק למעביר דדוקא מעביר שהיה בידו לעמוד במקום שנזכר פטור אבל זורק לא מיפטר בזכירה ובמסקנא אסיקו שם דאפי' זורק וא"כ איך לא כתב רבינו ז"ל אלא מעביר דהיינו הוציא מרשות לרשות:

ב

עבר עבירה ויודע שהיא בל"ת וכו'. בפ' כלל גדול פלוגתא דר' יוחנן ור"ל ר"י אמר כיון דשגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו ור"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת אמר רבא מ"ט דר"ל א"ק אשר לא תעשינה בשגגה ואשם עד שישגוג בלאו וכרת שבה ור"י האי קרא דרשב"ל מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא מעם הארץ פרט למומר רשב"א אומר משום ר"ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ע"כ. ובפ"ג דהוריות (דף י"א) איתא להך פלוגתא דר"ש ורבנן ואתיא בבא במסקנא הכא באוכל נבלה לתיאבון ונחלף לו בשומן קא מיפלגי מ"ס כיון דלתיאבון קא אכל במזיד מומר הוא ומ"ס כיון דאילו משכח היתרא לא אכיל דאיסורא לאו מזיד הוא ע"כ. נמצא דלר"ש אליבא דרבא מומר אוכל נבלה לתיאבון ואכל בשוגג חייב קרבן ולרבנן פטור. ורבינו בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות נראה דפסק כרבנן אליבא דהך אוקימתא דרבא שכתב שם כיצד כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו לאותה עבירה ע"כ. והשתא תימה כיון דר"י אמרינן בפ' כלל גדול דסבר כר"ש והוא פסק כאן כר"י איך פסק כרבנן בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות וכמ"ש שם הרב כ"מ ז"ל. ונראה לומר בדוחק דהוא ספק כאוקימתא דרב המנונא דאמרו שם דלר"ש מומר על החלב אינו מומר על הדם ומפני כן כתב שם אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ולרב המנונא אין חלוק בין להכעיס בין לתאבון אליבא דר"ש ולכך פסק דבין להכעיס בין לתאבון מביא קרבן אע"ג דרבא אמר שם בהפך לר"ש הוא פסק כרב המנונא דלר"ש אין חלוק בכך וטעמו דפסק כרב המנונא דבחולין (דף ה') הביא מחלוקת דר"ש ורבנן והביאו מימרא דרב המנונא ולא הזכירו מלתיה דרבא כלל משמע דהלכתא כרב המנונא. זה נ"ל בטעמו של רבינו ז"ל:

ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת. כתב כן לאפוקי שבועת בטוי לשעבר שהיא בלאו ושגגת קרבן שם הוי שגגה כדכתב רבינו בהלכות שבועות ודלא כאביי דאמר דאפילו בשבועות לא הוי שגגה כדמוכח שם שגג בשם אחד והם שני גופים וכו' ובכריתות פ"ד אמרו ר"ש ור"ש שזורי אמרו לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב על מה נחלקו על דבר שהוא משום שני שמות וכו'. ואע"ג דבגמ' פירשו שם הך מלתא דר"ש שזורי בגוונא אחרינא בנתכוון ללקט תאנים וענבים וכו' מ"מ הדין דין אמת שכבר כתבו התוס' שם דלא מצינן למימר לר"ש שזורי על מה נחלקו על דבר שהוא משום שני שמות כגון שלקט תאנים וענבים ואינו יודע מאי לקט דמאי קמ"ל דפשט המשנה מוכחת כן אלא משום שאין כאן שום חדוש הוצרכו להעמיד כן ובהל' שבת פ"א נתבאר דין ליקוט ענבים ותאנים יעויין שם:

ו

כל המחוייב חטאת וכו'. בר"פ כלל גדול פלוגתא דרב ושמואל עם ר"י וריש לקיש ואע"ג דבעלמא הלכתא כר"י לגבי רב ושמואל שאני הכא דרב ושמואל אתו כרבנן ור"י ור"ל כמונבז וראוי לפסוק כרבנן. והרב בעל כ"מ ז"ל אמר דרבינו ז"ל לא פסק כר"י וריש לקיש משום דאינהו לפי האמת סברי כרבנן:

ח

כל העושה מצוה מן המצות וכו'. בפרק אלו דברים (דף ע"ב:) מימרא דר"י שמחלק בין אשתו ליבמתו כדברי רבינו בפרק ר"א דמילה בפלוגתא דר"א ור' יהושע גבי תינוקות פליגי ר"מ ור"ש בן אלעזר ור"ש סובר דהיכא דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה כולי עלמא מודו דחייב כי פליגי היכא דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה ומשום הכי קאמר דלא נחלקו היכא שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת ושכח ומל שלאחר השבת ואז לא עבד מצוה ואע"ג דחשב לעשות מצוה חייב כי פליגי על שני תינוקות אחד למול ע"ש ואחד בשבת ושכח ומל של ע"ש בשבת דאז מצוה עבד שכבר הגיע זמנו לימול וטעה בדבר מצוה וכיון דאיכא מחשבה לעשות מצוה וגם עשה פוטר ר' יהושע ור"מ סבר דהיכא דסבר לעשות מצוה ועשה והיינו חלוקה בתרא דאמרינן כולי עלמא מודו דפטור וכי פליג ר"א ומחייב לא הוי אלא כשחשב לעשות מצוה ולא עשה דהיינו חלוקה קמא דאמרינן מש"ה מחייב ר' יהושע ותו אמרינן התם תנא ר' חייא אומר היה ר"מ לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בע"ש ואחד למול בשבת ושכח ומל של ע"ש בשבת שהוא חייב על מה נחלקו על מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את שלאחר השבת ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר והקשו בגמרא השתא ר' יהושע סיפא דלא עביד מצוה פוטר רישא דקעביד מצוה מחייב ותירצו כגון שקדם ומל של ערב שבת בשבת ולא נתנה שבת לידחות סיפא ניתנה שבת לידחות ע"כ. ומשמע דהך ברייתא דר"מ לא פליגא אברייתא דר"מ קמא ור"מ תרתי קאמר דהיכא דעבד מצוה כ"ע מודו דפטור והיינו דאמר בברייתא קמא והיכא דמל של שבת בע"ש לא נתנה שבת לדחות ואפילו דמל של ע"ש בשבת דעביד מצוה כולי עלמא מודו דחייב כיון שלא נתנה שבת לדחות והיינו דקאמר בברייתא בתרייתא כי פליגי היכא דחשב לעשות מצוה ולא עשה ויש ולד של שבת למול וניתנה שבת לדחות ומשום הכי נקט ר"מ בברייתא דפליגי במי שהיו לו שני תינוקות למול אחד לאחר שבת ואחד בשבת ולא נקט כגוונא דרישא היכא דלא מל של שבת בע"ש דבההיא כ"ע מודו דפטור כדאמר בברייתא קמייתא כיון דעבד מצוה ולכך אצטריך למנקט בגוונא אחרינא היכא דלא עבד מצוה כי היכי דליהוי פלוגתא וע"כ הוקשה בעיני בדברי התוס' ז"ל פרק אלו דברים שהקשו דאמאי לא נקיט בהך ברייתא בסיפא כגוונא דרישא היכא שלא קדם ומל של שבת בע"ש ולפלוג וליתני בדידה ואיך אפשר למנקט בסיפא גוונא דרישא הא בהאי גוונא לא פליגי כדכתיבנא ובשלמא מ"ש דברישא נקט של ע"ש בשבת דרבותא אשמעינן שאע"פ שעשה מצוה חייב ניחא אבל מ"ש דבסיפא נקט לאחר השבת לרבותא דאע"ג דלא עבד מצוה פטור קשה דאיך אפשר למנקט בסיפא בגוונא אחרינא הא לא משכחת פלוגתא אלא בהאי גוונא כדפרישית. זה הוא כלל הסוגיא אשר בפרק ר"א דמילה. ובפרק אלו דברים הקשו על ר"י מ"ש יבמתו דעביד מצוה אשתו נמי קא עביד מצוה וכו' יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז מינה עוד אמרו שם ר"י כמאן אילימא כר' יוסי וכו' ואלא כר' יהושע דתרומה דתנן היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר"א מחייב ר' יוסי פוטר דלמא כדרב ביבי בר אביי דאמר רב ביבי בתרומה בערב פסח דזמנה בהול א"נ שאני תרומה דאיקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר וכו' עוד אמרו שם אמר רשב"ל נתחלף לו שפוד של נותר ושפוד של צלי ואכלו ר"י אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ודקדקו בגמרא אי פליג ר"י אר"ל או לא דבחד לישנא אמר דלא פליג וכ"ש בההיא דר"ל דלא עבד מצוה חייב ובלישנא בתרא אמרו דפליג והתם פטור בשפוד משום דלא ה"ל לשיולי ואחר זה הקשו ור"י מאי שנא יבמתו דקא עביד וכו' וכדכתיבנא לעיל: ואחר אשר הצעתי לפניך הסוגיות אני בא לדקדק הקושיות הנופלות בדברי רבינו. ואיכא לאתמוהי טובא חדא דבתחלת דבריו שאמר כל העושה מצוה מן המצות ובכלל עשייתן וכו' משמע דאית ליה דבעינן תרתי שטועה לעשות מצוה ויעשה מצוה והוא כלישנא דר"ש בן אלעזר דפרק ר"א שהבאתי לעיל דסבר דהיכא דלא עשה מצוה כ"ע מודו דחייב אפילו ר' יהושע דאע"ג דקי"ל כר' יהושע בהא פסק דחייב דבהא ליכא פלוגתא וכ"נ עוד בסוף הלשון שכתב ושבת דחויה היא אצלו ומצות עשה משמע דבעינן שיעשה מצוה וא"כ קשה דהיכא דמל של אחר השבת בשבת הא לא עשה מצוה כדאמרינן בגמרא וא"כ אמאי פסק בהא דפטור הא לר"ש בן אלעזר בהא כ"ע מודו דחייב ואיך רבינו ז"ל פטר בזה שכתב ואחד למול בע"ש או באחד בשבת וע"ק מה שנתן טעם לאשתו מפני שלא שאלה דא"צ טעם זה כלל וכיון דהוא פסק דכיון דלא עבד מצוה אע"ג דטריד בדבר מצוה חייב א"כ באשתו לא עבד מצוה דשמחת עונה ומצות פריה ורביה ליכא באשתו נדה ומה שהקשו בגמרא כן כתבו התוס' דהוא ללישנא דאמר דפליג ר"י אדר"ל בההיא דנותר דסבר דפטור ואע"ג דלא עשה מצוה כיון דטעה בדבר מצוה אבל רבינו דפסק דצריך לעשות מצוה וכן בההיא דנותר פסק לקמן בפרק זה דחייב כלישנא קמא דלא פליג ר"י אדר"ל דלא צריכנא לטעמא גבי אשה דלא שאלה. מיהו לזה י"ל דרבינו פליג על פירוש התוס' וסובר דכי היכי דביבמתו הוי מצוה ביאה ראשונה אע"ג שהיא נדה והוי מצוה הבאה בעבירה ה"נ קרינן באשתו שמחת עונה אע"ג שהיא נדה מצוה הבאה בעבירה ומש"ה פריך בגמ' אפילו ללישנא קמא דבאשתו נמי איכא מצוה ותו קשיא דטעמא דזמנו בהול משמע דר"י לא סבר ליה דביבמתו ליכא טעמא דזמנו בהול מדדחו בגמרא הראיות דמייתי ר"י שאני התם דזמנו בהול משמע דבמלתיה ליכא הך טעמא וא"כ כיון דרבינו פסק כר"י איך כתב למטה הואיל וזמנו בהול שאינו מדוקדק. ותו קשיא דבפ"י מהלכות תרומות כתב גבי כהן שיודע שהיה בן גרושה או בן חלוצה דאם היה תרומה בערב פסח דפטור מלשלם הקרן משום דזמנו בהול והרי טעם זה לא נאמר אלא לדחות דברי ר"י אבל לר"י דקי"ל כוותיה דלית ליה טעמא דזמנו בהול אין חלוק לתרומה בערב פסח לשאר ימות השנה דבכל גוונא פטור כיון שטרוד בדבר מצוה. מיהו לזה י"ל דכיון דבפ' ד' אחים אמר גבי מתני' דשנים שקדשו וכו' דמוקמינן לה כר"מ דר"מ סבר כר' יהושע וכי אמר ר' יהושע דפטור היכא דזמנו בהול משמע דהכי הלכתא וקושטא דמילתא דטעמא דזמנו בהול הוא לפי המסקנא ולר"י אע"ג דגבי יבמתו ליכא זמנו בהול מ"מ כיון דבזיז מינה ואינו יכול לשואלה הוי כטעמא דזמנו בהול התם ולכך אינו מדקדק ומאי דמקשה גמרא לר"י דילמא שאני התם דזמנו בהול כלומר דלא עדיף טעמא דיבמתו בזיז מינה כטעמא דזמנו בהול דהתם אבל לפי האמת טעמא דזמנו בהול טעם עיקר הוא. ותו קשיא דבפ' אלו דברים אמר ר' יהושע במשנה גבי פלוגתא דשחט ראויים לשם פסח דר"א מחייב ור' יהושע פוטר והשיב לו ר"א אימורי צבור יוכיחו שהם מותרים לשמן והשוחט לשמן חייב השיב ר' יהושע דשאני אימורי צבור שיש להם קצבה והקשו בגמרא דר' יהושע בדבר שיש לו קצבה מחייב והא תינוקות דבר שיש לו קצבה הוא דהוא יודע שאין לו למול בשבת אלא אחד ומ"מ פוטר ר' יהושע ותירצו דכי פוטר ר' יהושע גבי תינוקות היינו דשחט של ערב שבת ועדיין של שבת היה קיים אבל אם שחט כבר של שבת דאינו טרוד בשל שבת ודאי דחייב וכן גבי אימורים אי שחטינהו ברישא לאימורים חייב ואי לאו פטור. והשתא כיון דרבינו פסק דשחט ראויים לשם פסח פטור לקמן וכן פסק בפרק זה דאימורי ציבור דשחטן לשמן חייב כדכתב וכן אם שחט יתר על זבח היום חייב חטאת על התוספת א"כ צריך ע"כ כדי לחלק בין ההיא דתינוקות לשחט לשם אימורים להיכא דמל של ע"ש ברישא וכן להיכא דשחט אימורים ברישא דאי לאו קשיא אימורים אתינוקות דכולהו דבר שיש לו קצבה הם ור' יהושע במשנה לא חילק בין אימורים לזבחים ראויים ששחטן לשם פסח אלא בין דבר שיש לו קצבה לאין לו קצבה ועל זה קשה מתינוקות ואנו צריכין לחילוק הגמרא דאע"ג דק"ו דר"א לאו קושטא הוא לר' יהושע כדאמרו שם בגמרא דלדבריו של ר"א שני ר' יהושע והק"ו פריכא הוא דזה עוקר וזה טועה מ"מ הקשה עליו ר"א מאימורים היכא דשחט לשם אימורים דחייב והיכא דשחט זבחים הראויים לשם פסח פטור ואין דרך לתרץ זה אלא כשנחלק בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה ועל דא מקשו בגמ' מתינוקות דחילקו בכך וא"כ רבינו היה לחלק גבי תינוקות בין היכא שמל של שבת קודם וכן גבי אימורים בין היכא דשחטינהו קודם ומלשון רבינו אינו נראה כן אלא בכל גוונא פטור גבי תינוקות ומחייב בכל גוונא גבי אימורים. ותו קשיא למה הוצרך לומר ומל שניהם בשבת והרב בעל כ"מ הוקשה לו זה ותירץ דלחלוקה דאחד למול בשבת לא הוצרך רבינו לכך דהיה יכול לומר דנתחלף לו ומל של שבת לאחר השבת ושלאחר השבת בשבת וטעותו היה בזה ומ"מ הוא פטור דכששחט של אחר השבת בשבת עדיין היה שבת ראוי לדחות גבי אותו של שבת אבל בע"ש בשבת לא מצינו לומר דנתחלף לו דאם מל של שבת בע"ש כשבא שבת ושכח ושחט של ע"ש לא היה שבת ראוי לידחות ולכך הוצרך לומר דנתחלף לו דהיה סבור ששניהם בשבת ולכך מלן שניהם בשבת ואין סברא לומר דהיה סבור דשל שבת היה לאחר השבת ולא מל אותו עד לאחר השבת דזה דוחק. ולי נראה דדוחק לומר דחלוקה דמל שניהם בשבת לא נקטיה משום חלוקה דסליק מיניה דהיינו אחד באחד בשבת אלא משום חלוקה דפתח ביה דהיינו אחד למול בשבת ואחד בערב שבת ונ"ל לומר דרבינו פסק כרשב"א משום דסיפא דמתני' דפרק ר"א כוותיה דנקט חיובא אליבא דדברי הכל היכא דלא עבד מצוה ודוקא היכא דעבד מצוה פטר ר' יהושע ורבינו פסק כר' יהושע ומ"מ ר' יהושע לא פליג אר"מ דמאי דאמר ר"מ בברייתא בתרייתא דהיכא דמל של שבת קודם השבת דלא נתנה שבת לדחות דודאי חייב דאדרבא ר"ש מחמיר טפי מר"מ ובהא ודאי אית ליה דפטור דהך ברייתא בתרייתא דר"מ ככ"ע היא ולא פליג ר"ש אלא בברייתא קמייתא דאית ליה דהיכא דלא מל של שבת בע"ש אלא מל של ע"ש בשבת הוי פלוגתא אבל מל של אחר שבת בשבת כ"ע מודו דחייב משום דלא עבד מצוה דכיון דרבינו ז"ל פסק כר' יהושע הוצרך לומר משום חלוקה דאחד באחד בשבת דמל שניהם בשבת דאי לאו מאי מצוה עבד כשמל של אחר השבת בשבת אלא המצוה היא שמל שניהם בשבת והא דמל שניהם בשבת משום חלוקה דסליק מיניה נקטיה ולא משום חלוקה קמייתא הפך מדברי הרב בעל כ"מ דלחלוקה קמא שמל של ע"ש בשבת הא איכא מצוה בלאו הכי והשתא ניחא דרבינו פסק כר' יהושע כדמשמע מתחלת לשונו אבל מ"מ כל זה דוחק והקושיא שהקשיתי מתינוקות לאימורים עדיין במקומה וצ"ע. והרב בעל קרית ספר כתב דמאי דנקט רבינו ז"ל ומל שניהם בשבת לרבותא נקטיה דהוה אמינא דכיון דלא היה לו למול אלא אחד לבד ומל שניהם דליחייב קמ"ל ע"ש. עוד כתב הרב בעל כ"מ ששאלו לבנו של רבינו ז"ל דסוגיא דאלו דברים מוכחא דתינוקות והאי דזבחים ראויים שוים ורבינו מזכי שטרא לבי תרי ולא ידעתי היכן מוכחא כן דלא מוכחא אלא הא דאימורים ותינוקות כדכתיבנא:

י

ונודע לו אח"כ שמשכו הבעלים וכו'. בפסחים פ' אלו דברים משנה שחט ונמצא טריפה בסתר פטור שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם או שמתו או נטמאו פטור מפני ששחט ברשות ובגמרא הקשו ממשנה זו וברייתא דאיתמר עלה לרב דאמר אשם שניתק לרעיה לא בעי עקירה ותירצו הא מני ר"א והקשו אי ר"א הא חטאת נמי מחייב דהא לית ליה לר"א טועה בדבר מצוה פטור וכו'. וא"כ יש לתמוה על רבינו כיון דהוא פסק לקמן בסוף הפ' גבי מי שהיה לפניו צלי של פסח ונותר דנתכוין לעשות מצוה ולא עשה מצוה דחייב א"כ הא היכא שנודע שמשכו הבעלים הוי נתכוין לעשות מצוה ולא עשה מצוה כלל וא"כ ליחייב, דליכא למימר דטעמא דמתני' דפוטר היכא שנודע שמשכו הבעלים וכו' משום דהוי אנוס דא"כ מאי פריך לר"א דהטועה בדבר מצוה חייב הא שאני הכא דהוי אנוס וכן כתבו שם התוס' והכריחו הדבר מכח קושיא זאת כדכתיבנא גם כתבו דשחט ונמצא טריפה דפטר במתני' משום הך טעמא הוי דטעה בדבר מצוה, וזה ג"כ קשה לרבינו ז"ל דהא לא עשה מצוה כיון שנמצא טריפה ואמאי פטור והתוס' כתבו דכולה מתני' ר"מ דאית ליה טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור אבל לרבינו ז"ל דפסק דחייב כדכתיבנא קשיא. מיהו בההיא דנודע שמשכו הבעלים אפשר לתרץ דעשה מצוה הוא כיון דהקרבן כשר דמאי דאמרינן בברייתא דכי האי גוונא בחול ישרף אוקמוה בגמרא כמ"ד הנשחטים לשם פסח פסולים אבל רבינו אית ליה דכשרים וכדפסק בפט"ו מהל' מעשה הקרבנות וכיון דהקרבן כשר מצוה עבד וכדכתב רש"י ז"ל במתני' בפ' אלו דברים ומה שהקשו בגמרא לר"א הוא משום דאית ליה השוחט לשם פסח פסול והוי טועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אבל לרבינו ניחא אך גבי נמצא טריפה בסתר קשה דלא עבד מצוה כלל גם קשה שם במתני' בפרק אלו דברים על רש"י ז"ל שפירש גבי שמתו או שנטמאו דטעמא דפיטור דמתניתין הוי משום דאנוס הוא דלא משמע בגמרא כן דא"כ לא הוו מקשו כלל לר"א וכדהכריחו שם התוס' ז"ל וצ"ע:

אבל אם נמצא בעל מום וכו'. בגמ' אמרו לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור מה תיקן ותירצו תיקן בדוקין שבעין ואליבא דר"ע ורבינו אע"ג דבהל' שבת פסק דמקלקל בחבורה פטור דהיינו חובל אא"כ צריך לדמו מ"מ כתב כאן דכל בעל מום חייב משום דכשאמרו בגמ' במסקנא גבי הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז וכו' דתיקן להוציא מידי אבר מן החי ה"ה בבעל מום נמי דתיקן להכי ולא צריכינן לתירוצא דבדוקין שבעין ופשוט הוא:

טו

היו לפניו שתי בהמות של צבור אחת כחושה וכו'. במנחות בר"פ ר' ישמעאל איתמר שחט שתי חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת אמר רבה ואי תימא ר' אמי חייב על השניה ופטור על הראשונה ואפי' נתכפר לו בשניה ואפי' נמצאת ראשונה כחושה והקשו והא אמר רבה היו לפניו שתי חטאות אחת שמנה ואחת כחושה שחט שמינה ואח"כ שחט כחושה חייב כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד וכו' ותירצו סמי מקמייתא כחושה וכו' ופירש"י ז"ל ואפילו נתכפר בשניה כגון שנשפך דם הראשונה לאחר שחיטת שניה וכו'. ויש לתמוה על רבינו למה לא כתב דין דאפי' אם נתכפר בשניה דהוא חייב דזה נראה שהוא מוסכם שם דאע"ג דאסיקנא ללישנא בתרא גבי נמצאת כחושה בבני מעים דבתר מעשיו אזלינן לא בתר מחשבתו כבר הקשו התוס' ז"ל מההיא להך דנתכפר בשנים ותירצו דשאני התם דאם יבא אליהו ויאמר דהיא כחושה בבני מעים היה מביא שמנה כלומר ובשעה ששחטה לא היתה ראויה וכן כתבו דלא דמי לטועה בדבר מצוה ועשה מצוה כלומר דכאן לא מקרי טועה בדבר מצוה דכיון דשחט ראשונה תו לא חזי שניה לציבור וכ"ע ידעי הא אלא שהיה סבור שמותר לעשות כן. ואם נאמר דרבינו פליג עם התוס' וסובר דקי"ל לפי המסקנא דבתר מעשיו אזלינן לא קי"ל כי הא דאפילו דנתכפר בשניה דשניהם שוים ואין נראה לרבינו לחלק ביניהם מ"מ קשה לרבינו אי גרסינן כגירסא דידן רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו א"כ קשה דרבה אדרבה דהיכי קאמר לעיל דאפילו נתכפר בראשונה הא זיל בתר מעשיו ואי גרסינן רבא אמר פטור כדגריס הר"א ז"ל בהשגות פ"ב מהל' שבת ורבה אית ליה חייב ניחא דרבה דאמר לעיל דנתכפר בשניה חייב אית ליה הכא נמי דאזלינן בתר מחשבתו. ומיהו אפילו גרסינן רבה כגירסא דידן ניחא דאפשר דלאיכא דאמרי לא סבר אלא כי תירוצא בתרא דגמ' דההיא רבי אמי אמרה. ובכחושה בבני מעיים נראה דרבינו ז"ל מפרש דלא כפירוש רש"י ז"ל דרש"י ז"ל מפרש דאח"כ נמצאת כחושה ונמצאת שכששחט השניה יפה שחט ששחט שמינה. ורבינו ז"ל מפרש שהשמינה ששחט היתה טרפה ומה שאמר כחושה בבני מעים רוצה לומר טרפה בסתר אלא שאין הלשון נוח לפירוש רבינו ז"ל דהיה לו לומר נמצא טרפה בסתר וכדאמרו במשנה דפסחים פרק אלו דברים נמצא טרפה וכדכתב רבינו ז"ל לעיל בפ' זה. ומ"מ לכל הפירושים דינו של רבינו ז"ל אמת ללישנא בתרא אליבא דרבה. ומ"ש רבינו ז"ל והיתה חובת היום בין חטאת בין עולה אע"ג דבגמרא לא אמרו אלא שתי חטאות כבר כתבו התוס' דלאו דוקא ולא נקט חטאת אלא משום דברוב אינו צריך אלא אחת מה שאין כן בעולות דאיכא עולות טובא כמוספין:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף