לחם משנה/נזירות/י

לחם משנה ‏ נזירות י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה וכו'. הרב בעל כ"מ ז"ל תמה הרבה בהשגת הר"א ז"ל. ונ"ל דהר"א ז"ל נמוקו עמו ואני אפרש. דע כי כוונתו להשיג על רבינו ז"ל אמ"ש בתחלת הפרק או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה נטמא בספק ופירוש בסוף השנה אפשר לפרשו בשני פנים או הוא סוף השנה ממש או הוא בתחילת שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה. ואם נפרש דהוא בסוף השנה ממש הוקשה לו להר"א ז"ל דהטעם שנתן רבינו ז"ל דבעי ד' שנים אינו מספיק להיכא דנטמא בסוף השנה כלומר תוך שבעה ימים אחרונים של שנה ראשונה הוא משום דאם נטמא דרך משל בתחילת ששה ימים או חמשה ימים האחרונים של שנה ראשונה או ד' או ג' א"כ היה די ודאי בג' שנים ושבעה ימים והטעם משום דטבע החלוקה לא יחייב אלא אחת מארבע חלוקות או שזה אינו מצורע מוחלט ולא טמא או שזה מצורע מוחלט וטמא או שהוא מצורע ואינו טמא או שאינו מצורע והוא טמא ולכל החלוקות די לו בשלש שנים ושבעה ימים דאם אינו לא מצורע ולא טמא א"כ הרי השלים נזירות טהרה שלו ואין אנו צריכים עוד והרי יצא מידי נזירותו ואם הוא מצורע ולא טמא א"כ התגלחת שזה מגלח בסוף שנה ראשונה של מצורע ויגלח אחר שבעה תגלחת שניה ואח"כ בתגלחת שלישית נשלם נזירות טהרה וא"צ יותר ואם הוא טמא ולא מצורע כיון שזה נטמא ה' או ו' ימים קודם תגלחת ראשונה וסתר כל ימים הראשונים עדיין לא חל עליו הנזירות טהרה עד שיגלח ויביא חטאתו ואח"כ חל עליו נזירות טהרה וא"כ ימנה שבעה ימים אחר תגלחת ראשונה דילמא נטמא ביום אחרון של שנה ראשונה ואחר כך יגלח ויביא קרבן דאינו מגלח אחר שחל נזירות טהרה דכיון דעדיין לא הביא חטאתו עדיין לא חל כמו שנתבאר לעיל בפ"ו ואפי' נטמא ו' ימים קודם להשלמת שנה ראשונה דהיה ראוי לגלח להביא קרבן טומאה יום אחד אחר שנה ראשונה וזה מעכב עצמו ומביא אותו עד שבעה ימים של שנה שניה אין חשש בזה דכל זמן שלא הביא חטאתו לא חל עליו נזירות טהרה ויכול לגלח ואם הוא טמא ומצורע הרי בתגלחת של שנה הראשונה הוא תגלחת ראשונה של מצורע וימתין ז' ימים של שנה שניה ויגלח דאין לזה קפידא דעדיין לא חל עליו נזירות טהרה כדכתיבנא. אבל אם נפרש דמה שאמר רבינו ז"ל לעיל בסוף השנה הוא שבעה ימים קודם ודאי דצריך ארבע שנים דאם גלח שבעה ימים אחר שנה ראשונה דילמא הוי טמא ולא מצורע וכיון דהוי טמא תגלחת שגילח בסוף שנה ראשונה הוי תגלחת טומאה וחל עליו נזירות טהרה וא"כ איך יוכל לגלח ז' ימים של שנה שניה א"כ לפי זה מוכרח לומר שמ"ש רבינו ז"ל לעיל ובסוף השנה נטמא היינו ז' ימים קודם וזו היא כוונת הר"א ז"ל לומר דדברי רבינו ז"ל ע"כ בהא איירי וזהו שאמר ודבריו אינם אלא בשנטמא וכו'. כל זה היא כוונת הר"א ז"ל והתחיל בדבריו ואמר כל זה אינו מספיק שאילו כן לסוף שבעה לאחר שהזה ושנה היה מגלח ממה נפשך כלומר כיון שזה לא נטמא שבעה ימים קודם תשלום השנה אלא ו' או פחות א"כ ממה נפשך וכו' מגלח דאם הוא מצורע ולא טמא מת יפה מגלח ואם הוא טמא מת עדיין לא חל הנזירות דעדיין לא שלמו ז' לימי הטומאה ויפה היה מגלח ביום אחרון דאם היה נטמא ביום אחרון של תשלום השנה הראשונה היינו דקאמר הר"א ז"ל שלא נטמא בסוף שבעה כלומר סוף שבעה ימים האחרונים דהיינו היום האחרון וקאמר בתחילה סוף שבעה משום דבעי למימר בתר הכי תחלת שבעה ולהכי קאמר דכיון שאם היה נטמא ביום אחרון היה מגלח כדין לסוף שבעה לענין הטומאה אע"פ שאינו מצורע השתא נמי אפי' שנאמר שנטמא שלשה או ארבעה ימים קודם וכשבא לגלח בסוף ז' של תשלום השנה הראשונה עבר זמן הז' לטומאתו לא איכפת לן כלל כיון דעדיין לא חל נזירות טהרה כל זמן שלא הביא חטאת אחר ז' לטומאתו וכשהיתה זו התגלחת של שנה ראשונה לא נאמר דילמא טמא היה ולא מצורע וזו התגלחת של שנה ראשונה היא תגלחת הטומאה דזה אי אפשר כיון דלא שלמו הז' לטומאה שזה לא נטמא אלא חמשה או ששה ימים קודם א"כ עדיין לא חל נזירות טהרה וכשיגלח בסוף ז' אחר שנה ראשונה לא איכפת לן כלל אע"פ שעבר זמן הז' וא"כ היה מספיק בתגלחת זו לטומאה ואח"כ תגלחת אחרת לשנה שניה ואח"כ תגלחת אחרת לשלישית והיה די בז' שנים וז' ימים. זו היא כוונת הר"א ז"ל וכד מעיינת ביה דבריו נכוחים למבין ונסתלקו התמיהות שתמה עליו הרב בעל כ"מ ז"ל ומ"ש דלא ידע מאי קאמר בעיני שפיר קאמר כדכתיבנא:

ז

(ו-ז)

שלש עולות בהמה וכו' ואומר ומתנה אם טמא הייתי וכו'. דברי רבינו ז"ל מתמיהין דבפ' שני נזירים (נזיר דף ס') אמרינן אמרת תגלחת ראשון מביא וכו' ממה נפשך שפיר קא מייתי דאי ודאי מצורע הוי ולא טמא הוא ציפורין חובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הויא נדבה ע"כ. וכן אמרו שם ואם טמא ומוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה. ורבינו ז"ל כתב בשניהם בהפך שכתב גבי טהור מטומאת מת ומצורע שעולה הראשונה חובת מצורע וכן כתב גבי טמא ומצורע ובגמרא נראה דהוי נדבה כדכתיבנא. גם קשה דאין למצורע עולה בתגלחת הראשונה וכמו שהשיג עליו הר"א ז"ל. מיהו לזה תירץ הרב בעל כ"מ ז"ל דלא אמר אין מצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת אלא דוקא בחטאת העוף ולא בעולה. גם קשה דנראה דכפל שני דברים בתחילה אמר ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וכו' והיינו ודאי שהוא טמא שאם הוא טהור היינו חלוקה דלקמיה ואח"כ כתב ואם טמא הייתי ומצורע עולה ראשונה חובת צרעת וכו' והיא היא. מיהו לזה היה נראה לומר דמאי דקאמר בתחילה ואם מוחלט היינו מוחלט וספק טמא ולבסוף אמר ודאי טמא ודאי מצורע דבין בזה ובין בזה ראשונה חובת מצורע ושניה ושלישית נדבה. אבל מ"מ קשה דאין לו להתנות אלא בודאי טמא ובודאי מצורע וכן בטהור ומצורע וכן בטמא ואינו מצורע ואינו טמא ואינו מצורע ובזה הוא מתנה בכל החלוקות אשר תחת האפשר ולמה ליה לאתנויי בודאי מוחלט וספק טמא. גם מ"ש אם טמא הייתי עולה ראשונה נדבה וזו חובה תמה על זה הרב כ"מ ז"ל דתגלחת שניה היא תגלחתו וכבר הביא החובה ולזה תירץ יפה דקאמר כאן אם טמא הייתי ר"ל טמא וספק מצורע וכיון דהוי ספק מצורע איכא למיחש דילמא תגלחת שניה מצורע ואינו יוצא בה ידי חובת קרבן טהרה, מ"מ קשה מה שהקשיתי למה לי לאתנויי בספיקו לא היה לו להתנות בודאי ולומר אם טמא ולא מצורע ויהיה התנאי בד' חלוקות כדכתיבנא. ומ"ש רבינו ז"ל וכן השניה אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות כו' קשה דכיון דאם הוא מצורע התגלחת הראשונה היא תגלחת של ימי חלוטו והתגלחת הב' היא תגלחת של ימי ספירתו א"כ איך יעלה אותו הקרבן לחובת נזירות טהרה ויותר היה ראוי לומר שהתגלחת השלישית שהיא תגלחת טהרה כיון שהוא לא היה טמא שיעלה העולה לשם חובה והשני' והרביעי' לנדבה. ונראה לומר דרבינו ז"ל כתב בפ' י"ח מהל' מעשה הקרבנות וז"ל וכן מצורע ששחט חטאתו ואשמו בחוץ בתוך ימי הספירה פטור שעדיין לא נראו בעלי הקרבנות האלו לכפרה אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין שהעולה דורון היא והחטאת והאשם היא עיקר הכפרה וכן נזיר ששחט חטאתו בתוך ימי הנזירות פטור הקריב עולתו או שלמיו בחוץ חייב שהחטאת היא המעכבתו והיא עיקר הנזירות ע"כ. וכיון דעולה דמצורע בתוך ימי הספירה הוי זמנו וכן עולה דנזיר בתוך ימי נזירותו מפני כן כתב רבינו ז"ל דעולה ראשונה דמצורע עולה לעולה דסוף ימי הספירה דהוי כהקריב בתוך ימי הספירה דבדיעבד הוי קרבן וכן בנזיר בתוך ימי הנזירות דהיינו אחר ספירת מצורע העולה היא עולה לעולת נזיר דאע"פ שהקריבה קודם זמנו אין בכך כלום, ואע"ג דהיה יכול לומר מדה שלישית היא חובת נזירות שהוא תגלחת נזירות טהרה כדכתיבנא והשניה הוי חובה למצורע דהוי תשלום ימי ספירה והראשונה נדבה וכן היכא דהוא מצורע וטמא היה יכול לומר דהראשונה נדבה והשניה היא חובה למצורע דהוי תשלום ימי הספירה והכי הוה עדיף טפי מ"מ כל כמה דמצי בתחילה לעשות חובה עושה דאינו עושה נדבה אלא אחר שכבר השלים חובתו וכיון דיכול לעשותו חובה עושה בתחלה אע"פ שהוא קודם זמנו אע"פ שזה דוחק קצת. וא"ת א"כ כשהוא מצורע וטמא למה לא נאמר תגלחת שלישית דהוי של טומאה ליהוי עולה שלו חובה לנזירות טהרה ואע"פ שהקריבה קודם זמנה אין בכך כלום כדכתיבנא דכיון דנשלמו ימי הטומאה והביא חטאתו כבר חל נזירות טהרה כדכתב רבינו ז"ל בפ' ששי ואין התגלחת מעכב וא"כ כיון דכבר חל עליו נזירות טהרה ליהוי העולה לחובת נזירות טהרה והרביעית נדבה והוי כהקריב עולה בתוך ימי הנזירות. וי"ל דמ"מ הטומאה סותר הכל וכשבא נזירות טהרה פנים חדשות באו לכאן וצריך שעל כל פנים יגלח והוא אינו מגלח אלא אחר העולה שצריך לגלח על אחד מן הדמים וא"כ כיון שלא גילח אין ראוי שיקריב עולה חובה לנזירות טהרה משא"כ בצרעת דאפי' שהוא מצורע ולא גילח עצמו בנזירותו הוא עומד כדכתב רבינו ז"ל בפ"ז נטמא במת בתוך ימי צרעתו סותר את כל הקודמין שהרי בנזירותו הוא עומד ע"כ. משמע דנזיר הוא וכיון שכן ראוי שיקריב עולה נזירות טהרה אע"פ שלא גלח אבל בטומאה אינו כן אע"פ שבטומאה ג"כ אין התגלחת מעכב מ"מ יש חילוק ביניהן כדכתיבנא. זה נראה לתת טעם לרבינו ז"ל. ומ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל דמאי דקאמר אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות דלאו דוקא אלא ראשונה לחובת נזירות אינו נראה לי דאינו ראוי להביא ההיא דחובת נזירות אלא אחר שנטהר מהצרעת וכן מה שכתב שלדברי רבינו ז"ל היכא דהוא מוחלט וטמא התגלחת השנית הוא לטומאה אינו כן דודאי תגלחת השנית לצרעתו והשלישית לטומאתו הוא אף על גב דהיה ראוי לומר דבתגלחת השלישית תהיה העולה לחובת נזירות מ"מ כבר נתתי טעם בדבר למה לא אמר רבינו ז"ל כן ונסתלקו התמיהות אשר תמה על רבינו ז"ל. ודברי הראב"ד ז"ל בהשגות נתקשו בעיני הרבה במה שכתב אם מוחלט הייתי עולה הראשונה נדבה ושניה ושלישית אחת לספק ספירה ואחת לספק טומאתו דאמאי קאמר לספק ספירתו לודאי ספירתו היא כיון דהוא מתנה אם הוא טמא בודאי והיה לו לומר אחת לספירתו ואחת לספק טומאתו. ועוד קשה עליו ג"כ מה שהקשיתי בדברי רבינו ז"ל דמשמע דהוא מתנה אם הוא מוחלט וספק טמא ליהוי אחת לספק ספירתו ואחד לספק טומאתו למה ליה לאתנויי בספיקות הוה ליה להתנות בד' חלוקות הראויות כדכתיבנא. גם מ"ש ואם טהור מטומאת מת הייתי ודאי מצורע עולה ראשונה נדבה ושניה ושלישית חובה לספירת מצורע ורביעית לטהרתי דהיכי קאמר שלישית לספירת מצורע שאינו אלא השניה והשלישית לטהרה דכיון דהוא טהור ומצורע התגלחת השניה היא תגלחת שניה של מצורע והיא של ימי ספירה ואותה העולה היא חובה לימי ספירות והשלישית הוי תגלחת טהרה והוי חובה לטהרתו איך הוא כתב ג' לספירתו וד' לטהרתו. גם מ"ש אם טמא הייתי ומצורע עולה הראשונה נדבה ושניה וג' אחת לספירתו ואחת לטומאתו דעולת בהמה לטומאתו מאן דכר שמיה ולמה לי עולת בהמה לתגלחת טומאה ואיך במקום עולת העוף יביא הוא עולת בהמה במקום העוף מה שלא אמר הכתוב. סוף דבר שדברי השגה זו נעלמו ממני. כל כך קשה אצלי על פירוש דברי רבינו ז"ל והראב"ד ז"ל אבל המובן מפשטא דשמעתתא וכפי דברי רש"י ז"ל נראה דהתנאים צריכים להיות בכי האי גוונא אם אינו טמא ואינו מוחלט הראשונה חובה וכולן נדבה דהראשונה תגלחת טהרה ואם טמא ומוחלט ג' ראשונות נדבה והרביעית חובה דהשתי תגלחות הראשונות הם תגלחות מצורע והג' תגלחת טומאה ואין בהם עולת בהמה ואע"פ שבתגלחת שניה של מצורע איכא עולת בהמה כיון דאנו מביאין חטאת העוף על הספק ולא חטאת בהמה משמע דאין מביאים עולת בהמה חובה. כן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב שם ואי אמרת דטמא ומוחלט וכו' הילכך בתגלחת שניה מיבעי ליה לאתנויי חטאת העוף כו' ואידך חטאת העוף דקא מייתי בתגלחת שלישית וכו' ועולת בהמה ושבזו ושבזו תהוי נדבה משמע דאית ליה דאם טמא ומוחלט שניה ושלישית נדבה הראשונה ג"כ אמר בגמ' בהדיא דהוי נדבה נמצא דשלשתן נדבה והרביעית חובה ואם טמא ולא מוחלט השניה חובה שהיא תגלחת טהרה והראשונה והשלישית והרביעית נדבה ואי מוחלט שלא טמא השתים הראשונות והרביעית נדבה ושלישית חובה שהיא תגלחת טהרה. או נאמר בדרך אחרת אם לא טמא ולא מוחלט הראשונה חובה וכולן נדבה ואי מוחלט ולא טמא השניה חובת מצורע לספירתו והרביעית תגלחת טהרה וראשונה ושלישית נדבה ואי טמא ולא מוחלט השניה שהיא תגלחת טהרה חובה וראשונה ושלישית ורביעית נדבה ואי טמא ומוחלט הראשונה נדבה והשניה חובה לספירת מצורע והשלישית נדבה שהיא תגלחת טומאה והרביעית חובה שהיא לתגלחת טהרה ודרך זה יבא על נכון בפשטא דשמעתא אע"פ שמדברי רש"י ז"ל אינו נראה כן אלא שאין בתנאי זה חובה בתשלום ספירת מצורע כלל כדכתיבנא ומ"מ דרכו של רבינו ז"ל הוא דחוק מאד כדכתיבנא ויותר מהמה דברי הר"א ז"ל כמו שכתבתי ועדיין צ"ע:

ח

אבל האשם והעולה וכו'. הר"א ז"ל נראה שמשיג על רבינו ז"ל על אשם שהוא מעכב בתגלחת הצרעת אבל בנזיר טמא ודאי דאית ליה להר"א דאינו מעכב וכדכתב רבינו ז"ל בפ' ו' דקי"ל כרבנן דחטאת מעכב ולא אשם וכדאמרינן בפ' ג' דנזיר ולא השיגו שם הר"א ז"ל אבל הא דאשם אינו מעכב בתגלחת הצרעת קשיא ליה להר"א ז"ל דהוא מפרש הגמרא דמקשה (שם) הא בעי אשם דמעכב ותירצו עביד לה כר"ש אבל לרבנן אין תקנה כלל ואם כן לרבנן דאשם מעכב ולא מצי לאתנויי באשם אין לזה שאירע לו אלו הספיקות תקנה כלל אבל רבינו ז"ל דעת אחרת עמו והוא דעת התוס' בפ"ח דנזיר דהקשו בגמרא הכי דהא בעי אשם דמעכב ע"כ צריך לאתויי ולהתנות ואמאי לא מני לה הברייתא ותירצו הכי אי מצית למימר דאשם מעכב היינו לר"ש משום דלדידיה אית ליה תקנה דיכול להתנות אבל לרבנן דאינו יכול להתנות דאין מביאים קדשים לבית הפסול ודאי אשם מעכב דאם כן נמצא דאין לזה תקנה כלל ובודאי דלדידיה אין מעכב ואע"ג דאמרינן בפ' האומר משקלי עלי כשם שחטאתו ואשמו מעכבין וכו' היינו ר' ישמעאל דאמר הכי אבל רבנן פליגי עליה. כן נראה לפרש דברי רבינו ז"ל וכן נראה דעת התוס' ז"ל בפ' כהן גדול ונזיר שכתבו דלרבנן לא מעכב אשם ואע"ג דרבינו ז"ל כתב בפי"ח מהלכות מעשה הקרבנות שהחטאת והאשם הם עיקר הכפרה גבי מצורע כמו שכתבתי למעלה היינו לומר דאינו מתכפר לו אבל מ"מ אינו מעכבו מלאכול בקדשים והא דכתב בפי"ד אבל חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם וכו' חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינו מעכבו מלשתות ביין ולא כתב חוץ מאשם מצורע שאינו מעכב וכן אשם נזיר טמא כמו שכתב כאן ודאי דהדין כן אלא שרבינו ז"ל נמשך שם אחר לשון הגמרא ושם בפ' האומר משקלי עלי לא הזכירו אלא חטאת נזיר ולא חשו להזכירה בגמ' אשם נזיר טמא ואשם מצורע משום דלא נחת רב פפא התם לומר אלא דכללא דכייל מתני' לאו כלל גמור הוא וכיון דהביא חד דלא אתקיים ביה כללא לא חש להביא אינך. ועל פי מה שכתבתי אתי שפיר מ"ש רבינו ז"ל בריש הלכות מחוסרי כפרה גבי מצורע דאין האשם והעולה מעכבין דהוא מסכים למ"ש כאן והרב בעל כ"מ ז"ל כתב שהוא ט"ס ולא זכר ממ"ש כאן. גם מה שפירש הרב בעל כ"מ ז"ל כאן דרבינו ז"ל מפרש דכי מקשה בגמרא והא בעי אשם הוא דאע"ג דאינו מעכב היה לו לאתויי ולהתנות אינו נראה לי כן דא"כ אמאי לא קשה ליה מאיל השלמים דנזיר דאמאי לא מייתי ליה בתגלחות הראשונות וכן עולת העוף דנזיר טמא אלא ודאי דעיקר הדבר כמו שכתבו התוס' ז"ל דאין לחוש באלו כיון דלא מעכבי לא הצריכו להביא ולהתנות ולפ"ז א"ש ג"כ מה שתמה דעולת העוף דנזיר ומצורע למה לא יביא ויתנה עליה דלא הצריכו להביא ולהתנות בודאי שאינו מעכב ותמיהתו שתמה הרב הנזכר ז"ל אינו אלא על פי מה שהוא סובר בדעת רבינו ז"ל דקושיית הגמרא הוי דאע"ג דאינו מעכב היה לו להביא ולהתנות אבל לפי מה שפירשתי בדעת רבינו ז"ל שהוא מפרש קושיית הגמרא והוא מסכים לדעת התוס' ז"ל אתי שפיר הכל:

עולת בהמה שעמה מקרבן תגלחת טהרה וכו'. כלומר דילמא אינו מצורע והוי תגלחת טהרה וצריך לגלח על קרבן:

ט

שאין ד' תגלחות אלו לעכב אלא למצוה וכו'. בר"פ שני נזירים (נזיר דף נ"ז:) אמרו מר זוטרא מתני להא שמעתא דשמואל אסיפא שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל וכו' והא קא עביד השחתה וכו' (כך היא גירסת רש"י והתוס' ז"ל) ותירצו אמר שמואל באשה וקטן ומדהקשו והא קא עביד השחתה משמע דבתגלחת מצורע פריך וכדפירש"י ז"ל דבתגלחת של מצורע דמגלח זקנו שייך השחתה אבל לא אתגלחת טומאה דאינו מגלח אלא ראשו וכיון דהקשו בתגלחת של מצורע דאמאי מגלח דהא קא עביד השחתה ותירצו באשה וקטן משמע דאם אין אשה וקטן אינו מגלח וסגי בלא גילוח כי היכי דאמרינן בלישנא קמא באשה וקטן והתם היכא דהוי גדול סגי בלא גילוח ואי גילוח מעכב גבי מצורע אמאי סגי בלא גילוח לכך כתב רבינו ז"ל דאין תגלחת מצורע מעכב ונתן טעם שמא הוא טהור ומקיף את ראשו כדי לתת טעם לתגלחת הטומאה דליכא בהו השחתה. אבל קשה בהל' טומאת צרעת פי"א שכתב שם רבינו ז"ל תגלחת המצורע וטבילתו אינן מעכבות השיגו שם הר"א ז"ל דודאי תגלחת מצורע מעכב וכן פירש שם הרב בעל כ"מ ז"ל דעת רבינו ז"ל מסכים לדעת הר"א ז"ל וכאן כתב רבינו ז"ל בהפך ולא השיגו כאן הר"א ואם נאמר דמאי דקאמר שד' תגלחות אלו אינם לעכב הוא מפני שהם תגלחות ספק אבל אם היו תגלחות ודאי הוו מעכבין. לא היא חדא דבטומאה ובנזירות אפי' ודאי לא מעכבי כדכתב רבינו לעיל בהלכות אלו ועוד דאי ודאי מעכבי גבי מצורע דספק למה מותר לאכול בקדשים אלא משמע דאפי' ודאי לא מעכבי. ולכך נראה לכאורה דדעת רבינו ז"ל דתגלחת מצורע לא מעכב ואולי טעמו מכח הסוגיא האמורה בפרק שני נזירים והר"א ז"ל אולי לא גריס הא קעביד השחתה אלא והא קעביד הקפה ולא פריך אלא אתגלחת טומאה אבל ודאי בתגלחת של מצורע לא פריך דכיון דמעכבי עבדינן ליה, אי נמי הר"א ז"ל פסק כלישנא קמא ועדיין צריך עיון בדעת רבינו ז"ל:

י

נזיר שנצטרע ודאי וכו'. בס"פ שני נזירים (נזיר דף ס') אמרינן טמא ספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים ופירש"י ז"ל דבשבעה ימים הראשונים יעשה ב' תגלחות של מצורע כיון דהוא מוחלט ודאי ויאכל בקדשים אבל מ"מ הוא נזיר טהור ולכך מונה שלשים יום ומגלח ועדיין שמא הוא נזיר טמא והוי תגלחת טומאה ולכך ימנה שלשים יום אחרים דהוי ששים ושבעה ימים. ורבינו ז"ל קיצר בלשונו הרבה וצריך לפרש דבריו שמ"ש לאחר שיטהר מצרעתו אין פירושו כמו לאחר שיטהר מצרעתו שכתב גבי מצורע ודאי וטמא ודאי דהתם פירושו לאחר שנרפא מן הצרעת והכא פירושו לאחר שעשה ב' תגלחות של מצורע והביא קרבן כפרתו דהיינו נטהר מצרעתו ר"ל שנטהר כדינו ואח"כ כתב ומזה שלישי ושביעי להטהר מטומאת מת. ומ"ש ומגלח תגלחת הטומאה אינו בסוף הז' אלא בסוף ימי הנזירות שנדר על עצמו דדילמא אינו טמא ונזיר טהור הוא ואינו יכול לגלח ואח"כ יגלח וימנה נזירות טהרה בראשון ואח"כ יגלח ויטהר. כן מוכרח לפרש דבריו אע"פ שרבינו ז"ל קיצר בלשונו הרבה:

יא

נטמא ודאי והיה מצורע בספק. שם שאמרו מוחלט ספק טמא ודאי אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים ופירש"י ז"ל דימתין ז' ימים ויגלח לטומאתו ואחר כך ימתין שלשים יום דילמא אינו מצורע והוי נזיר טהור ויגלח לסוף שלשים יום פעם אחרת ואז אמרינן דילמא הוי מוחלט והוו ב' תגלחות של מצורע ויביא קרבנו ויאכל בקדשים אח"כ ימנה שבעה ימים אחרים לטומאתו ויגלח דאם היה מצורע וב' תגלחיות הוו של מצורע שפיר עבדי דצריך תגלחת אחרת לטומאה ואם אינו מצורע ותגלחת ראשונה שעשה הוי תגלחת טומאה הרי כבר יצא מידי נזירות טהרה בתגלחת שניה ואח"כ ימתין שלשים יום אחרים ויגלח ויביא קרבנו ויטהר. זהו הנכון הנראה מפשט השמועה אבל רבינו ז"ל לא כתב כן אלא שתגלחת הראשונה היא לסוף ז' ואח"כ מונה ז' ימים ויגלח ולפי זה קשה דכיון שהוא מצורע מספק דילמא לא היה מצורע אלא טמא ואיך יגלח בימי טומאתו כיון דלא הזו עליו בשלישי ובשביעי דאם גלח בימי טומאתו לוקה וכדכתב רבינו ז"ל בפ' ששי ואם הזו עליו שלישי ושביעי כמו שנראה ממה שאמרו מזה עליו בשלישי ובשביעי א"כ התגלחת הראשונה הוי תגלחת טומאה והרי נטהר מטומאתו ואיך יגלח אחרי כן אם אינו מצורע תגלחת שניה תוך שלשים כיון דכבר חל נזירות טהרה וצ"ע:

יב

ומזה בשלישי ובשביעי ומגלח ראשו וזקנו וכו' וסופר ז' ומגלח תגלחת טומאה וכו'. נראה דההזאה שהזה תוך ימי ספירו מועיל לטהרו מטומאת מת דכן כתב רבינו ז"ל בה' פרה אדומה פי"א כל המיטמאין מקבלין הזאה כיצד זבים וזבות ונדות ויולדות שנטמאו במת מזין עליהן בג' ובז' והרי הם טהורים מטומאת מת אע"פ שהם טמאים טומאה אחרת וכו', וא"כ כיון דהזה עליו בג' ובז' הרי נטהר מטומאת מת והא דצריך להמתין שבעה ימים כדי שיהא לו שער לגלח מפני דאין תגלחת אחת עולה לצרעתו ולטומאתו ובשבעה ימים קים להו לרבנן דאיכא שער לכוף ראשו לעיקרו כדאמרינן בפ' ג' מינים והשתא אתי שפיר שלא הצריך רבינו ז"ל הזאה אחרת בשבעה ימים של טומאת מת וכן בריש פרק זה כתב המזה שלישי ושביעי והיינו ליטהר מטומאת מת ואמאי טהור הא דילמא הוי מצורע ואחר כך הב' תגלחיות יצא מידי צרעתו ואחר כך ימנה לטומאתו ובאותן הימים היה ראוי להיות ההזאה אלא ודאי כדכתיבנא דאפי' שההזאה בימי צרעתו מועיל לו ליטהר מטומאת מת וצריך להמתין ז' ימים אחרים לתגלחת הטומאה דאין תגלחת אחת עולה לכאן ולכאן לצרעתו ולטומאתו. ואחר אשר נתבאר בפרק זה ענין קרבן בספק נתבאר מ"ש רבינו ז"ל למעלה בפ' שמיני ואם הביא זבחיו לא עלו לו דאחר כך יביא חטאת העוף בספק ודי לו דעולה ואשם אינם מעכבין וכיון שכבר הביאן בספק די לו וכמו שנראה מפרק זה ואם כן נסתלקה תמיהת הרב ב"י ז"ל שתמה שם שאיך יביא חולין בעזרה שיתנה ויאמר אם לא עלו הראשונים הרי חטאתי זה ואם לאו הוא חטאת העוף הבא על הספק: סליקו להו הלכות נזירות

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף