לחם משנה/טוען ונטען/ד

לחם משנה ‏ טוען ונטען ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

בית מלא תבואה מסרתי לך וכו'. בפרק שבועת הדיינין תנן בית מלא מסרתי לך וכיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור ואמרינן בגמרא אמר אביי לא שנו אלא דאמר בית סתם אבל בית זה מלא ידיעא טענתיה ופריך ליה רבא ואסיק דאפי' אמר בית זה מלא אינו חייב עד שיטענו דבר שבמדה וכו' ויודה בדבר שבמדה וכו' וקשה על רבינו ז"ל למה לא כתב הדין בבית זה מלא אלא בבית מלא ולא עוד אלא ששינה מהדין האמור בגמ' שבגמרא אמרו ששאלו בית זה מלא והשיב לו איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל ורבינו ז"ל כתב ששאלו בית מלא והשיב לו מדה או ששאלו מדה דהיינו כורין והשיב לו בלא מדה אלא מה שהנחת אתה נוטל ואין זה דין האמור בגמרא ולמה שינה. וי"ל דהתוס' ז"ל הקשו שם דאמאי לא חשיב בית זה מלא דבר שבמדה דכיון דא"ל בית זה מלא וזה מחזיר לו חסר נראה חסרונו והרי הוא כזה אומר עד הגג וזה אומר עד הזיז ותירצו שני תירוצים האחד דכשאין חסר אלא מעט מקרי מלא דאין ידוע מה ביניהם השני שיזכיר מדה בהודאתו ונראה הפירוש דיש חילוק בין תירוץ ראשון לשני דלראשון אפי' שיזכיר מדה בהודאתו כגון שאמר עשרה כורין נתת לי דכיון דזה אמר בית זה אין ידוע מה שביניהם ופטור ולתירוץ בתרא כיון שהזכיר מדה בהודאתו סגי וכי הוי איפכא דהזכיר מדה בתביעתו כגון עשרה כורין מסרתי לך והוא לא השיב מדה אלא מה שהנחת אתה נוטל הוי איפכא דלתירוץ קמא חייב שהרי ידוע מה יש ביניהם ולתירוץ בתרא פטור שלא הזכיר מדה בהודאתו ורבינו ז"ל נראה שסובר כפי' בתרא של תוס' ז"ל ולפי אותו התירוץ באו דבריו על נכון דראשונה הזכיר בית מלא והוא השיב מדה עשרה כורין הא אם אמר בית זה מלא והוא השיב עשרה כורין חייב דהוא טען מדה בית זה מלא והוא השיב מדה עשרה כורין ודלא כתירוץ קמא דקאמר דאין ידוע מה שביניהם וכשתבע עשרה כורין שהוא אינו מזכיר מדה בהודאתו אלא אמר מה שהנחת אתה נוטל פטור וכתב רבינו ז"ל עשרה כורין במקום מ"ש בגמרא בית זה להודיענו דלא כתירוץ קמא דתוס' ז"ל אלא דבית זה הוי כאילו הזכיר מדה בתביעתו וטעם הפטור הוא שלא הזכיר מדה בהודאתו:

ג

בית זה מלא עד הזיז וכו'. הקשו בתוס' ז"ל למ"ד הילך פטור הא הוי הילך ותירצו כגון שהרקיבו ונראה דכה"ג יתרצו גם רישא דבית מלא והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור דשם היא הקושיא בעצמה למ"ד הילך פטור ל"ל משום טעמא דבדבר שבמדה לימא משום דהוי הילך דהא אומר לו מה שהנחת אתה נוטל אלא י"ל דהרקיבו הפירות והכי קאמר ליה מה שהנחת אתה נוטל ואם נרקבו מדוד אותם ואתן לך כל כך טובים כיוצא בהם אבל ההיא דכיס של דינרים דאומר לו מה שהנחת אתה נוטל קשה דליכא למימר התם הרקיבו וא"כ הוי הילך ובלאו טעמא דמדה ומשקל פטור ולפי דעת רבינו ז"ל שאפי' בפקדון צריך שיאמר הילך אתי שפיר דאע"ג דאמר לו מה שהנחת אתה נוטל מ"מ כיון שלא מסרו בידו לא הוי הילך אבל לשאר המפרשים ז"ל דבפקדון אמרינן כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה קשה דהא הכא משמע מלשון רבינו שהוא פקדון דקאמר אלא צרור של דינרים וכו' ואולי הם יפרשו מתניתין דהוי מלוה והוא אומר כיס מלא דינרין הלויתי לך כדי שתחזיר לי אותו הכיס מלא כמות שהוא וזה אומר לו עדיין לא הוצאתים והרי הם כאשר נתת אותם לי ומה שהנחת אתה נוטל ואין כאן הילך במלוה כיון שלא מסרו בידו. ומ"מ צריך לתת טעם לרבינו ז"ל למה לא הזכיר בהך דעד הזיז דאיירי דהרקיבו הפירות כמ"ש הפוסקים ז"ל ונראה דאזיל לטעמיה דהוא סובר דאפילו בפקדון לא הוי הילך אא"כ מסרו בידו וא"כ אפי' לא הרקיבו כיון שאין מוסרו בידו לא הוי הילך:

בית זה מלא וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל מדברי רבינו ז"ל נראה דדוקא כשטוען בבית ידוע וכו'. נראה דיש הכרח לזה ממה שכתבו התוס' ז"ל בשבועות (דף מ"ג.) כדפריך בגמ' לפלוג וליתני בדידה וי"ל דבלאו הכי מיירי סיפא בבית זה דבבית סתם אפי' עד הזיז עד החלון אין זה דבר שבמדה ע"כ. ולפי היש חולקים שכתב הרב המגיד ז"ל קשה דמאי פריך כולה בדידה בבית סתם דסיפא דעד הזיז בבית סתם איירי אלא דלדעתם מאי דפריך בגמרא דלפלוג וליתני בדידה ואע"ג דאית לך למימר כולה בדידה מ"מ הא הוי רבותא טפי ולרבינו ולתוס' ז"ל אתי שפיר טפי כדכתיבנא:

ד

שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין בו וכו'. נראה מדברי הרב המגיד ז"ל שרבינו ז"ל סובר דלא הוי טעמא משום שעבוד קרקעות אלא משום דאי אפשר לכפור וה"ה בכתב ידו שיש בו נאמנות וכי איתמר בגמרא טעמא דכפירת שעבוד קרקעות לא איתמר אלא למ"ד הילך חייב וקשה למה הזכיר רבינו ז"ל והרי כל נכסיו משועבדין ואולי י"ל בדוחק דבא לתת טעם למה לא תועיל הכפירה בשטר משום דיש בו אחריות נכסים דכתב ידו היינו טעמא דמצי לומר פרעתי משום דאין שם אחריות נכסים אבל בשטר דאיכא אחריות נכסים לא מצי לומר פרעתי:

שהשטר לא תועיל בו כפירתו וכו'. נראה לי דכוונת רבינו ז"ל דסובר דכדי שיהיה השטר הילך צריך שני טעמים, הא' שלא יוכל לכפור, הב' שכיון שנכסיו משועבדין הוי כאילו גבה אותם וכאילו הם בידו ולכך הוי הילך וזה היה סבור המקשה בפ"ק דמציעא (דף ד') כשהקשה ש"מ הילך פטור משום דסבור דהשטר הילך מחמת השני טעמים ותירץ לו המתרץ דאין הטעם כן אלא משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. ורבינו ז"ל כיון דקי"ל דהילך פטור כתב כדברי המקשה דהשטר הוי הילך מחמת הב' טעמים שאינו יכול לכפור ונכסיו משועבדין ולא כדברי המתרץ אבל על הרי"ף ז"ל קשה לי שכתב טעם התרצן בפ"ק דמציעא דטעמא משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דלא נאמר זה אלא למ"ד הילך חייב אבל לדידן דקי"ל פטור אין לנו טעם זה והרב הנמוקי ז"ל כתב שם דהרי"ף ורבינו ז"ל סבורים דלפי המסקנא אפילו למ"ד פטור צריכינן להך טעמא ול"נ דרבינו ז"ל אין סבור כן שלא כתב אלא כדברי התרצן כדכתיבנא אבל הרי"ף ז"ל נראה שדעתו כן נמצא לפי דברי רבינו ז"ל דאפילו כתב ידו בנאמנות לא מהני כדברי הרמב"ן ז"ל ומ"ש ה"ה והרמב"ן ז"ל הוסיף לומר כוונתו דרבינו ז"ל סובר כן אלא שהוא הוסיף ופירש אבל הנמוקי ז"ל הבין בדברי רבינו ז"ל דכתב ידו בנאמנות מהני והבכ"מ כתב על דברי ה"ה ז"ל שפתים ישק:

ה

שטר שכתוב בו סלעים וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ואע"פ שרבינו ז"ל דימה דין זה למשיב אבדה וכו'. אע"פ שרבינו ז"ל כתב לשון הברייתא דהרי זה כמשיב אבידה מ"מ דקדק הרב המגיד ז"ל מדבריו שהאריך וכתב ותקנת חכמים היא שכל שישיב אבידה לא ישבע כמו שביארנו במקומו ושם ביאר דאפילו מהיסת פטור ולכך כתב ה"ה דרבינו ז"ל דימה דין זה למשיב אבדה ואין לדחות דנקט לשון הברייתא דיותר נראה כדכתיבנא. ועוד דהברייתא קאמרה כן מפני שעדיין לא נתקנה שבועת היסת אבל רבינו ז"ל שהוא כותב אחר שנתקנה שבועת היסת לא היה לו לדמותו למשיב אבידה דשם פטור אפי' היסת וכאן חייב בהיסת:

וכן האומר וכו'. א"א אני אומר שזה מחלוקת וכו'. כבר ביארתי השגה זו בפ' ראשון:

ו

מנה לי בידך על משכון וכו'. כתב הר"א ז"ל ואם שוה החמשים או פחות מה ישבע הילך הוא ע"כ. וקשה דהני דבשוה חמשים הוי הילך אבל כששוה פחות והוא הודה לו חמשים נהי דהוי הילך למאי דשוה למאי דלא שוה לא הוי הילך והוי מודה במקצת לכך נראה דהך או פחות ט"ס הוא:

ח

מנה לי בידך והרי עד אחד. כתב ה"ה ז"ל שהדין של וכן כפרן שבא עליו עד אחד דהכרח הוא כמו שהעמידו הר"א ז"ל שנראה בדרך הראשון. קשה קצת דהיה לו להעמידו כדרך האחר שהזכיר שהוא תוך זמנו שאינו יכול לטעון פרעתי. וי"ל דהלשון וכן כפרן משמע הפירוש שביאר אבל קשה לשונו שכתב בהכרח כמו שהעמידו הר"א ז"ל דאין זו הכרח דהרי יש מקום להמלט כדכתיבנא:

וטען שפרעו. הרב מהרי"ק ז"ל כתב בח"מ סימן ע"ה בשם ה"ה ז"ל דהיינו דוקא כשהעד מעיד שעדיין מנה זה אצלו וכו' ולא ידעתי איך כתב כן שהרי בהפך כתב ה"ה ז"ל דא"א לומר כן בדין זה דא"כ נשבע להכחיש את העד כיון דאין כאן אלא עד אחד א"ו שהוא בדרך שכתב הר"א ז"ל בהשגות שטען תחלה להד"ם והוציא עליו שטר שמכחישו ואח"כ אמר לויתי ופרעתי:

י

פסקו כל הגאונים הלכה וכו'. קשה קצת דתלה זה בפסק הגאונים כאילו אי הדבר מוכרח והרי כיון דקי"ל דטענו חטים והודה לו בשעורים פטור ע"כ ליתא לדאבוה דר' אפטוריקי דהוא סבור חייב כדאמרינן בפ"ק דמציעא (דף ה':) וא"א להעמיד סברתו אם לו שיסבור כדאמרו שם וכיון דקי"ל דהודה לו בשעורים פטור ע"כ הלכה כר' חייא ולמה תלה כאן הפסק בגאונים כאילו אין הדבר מוכרח אלא מפני שהם פסקו כן:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף