לבושי שרד/אורח חיים/שח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבושי שרד ‏ אורח חיים שח

ש"ע ס"א נטלים בשבת. דע דמכאן עד ססי' שי"ב נתבארו ד' חלקים של מוקצה. חלק א' מוקצה מחמת ח"כ דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגום ולא יתקלקל. חלק ב' דבר שאינו לא כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים יקורות ועפר וחול ומת ובע"ח וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתיבשים וכל כיוצא בהן דלא חזי מקרי מוקצה מחמת גופו. חלק ג' כלי שמלאכתו לאיסור בסעיף ג'. חלק ד' כלי שמלאכתו להיתר ומונח עליו דבר מוקצה ואפילו הוסרו בשבת כיון שהיה עליו ביה"ש מגו דאיתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולא יומא (ויש עוד ב' חלקים מוקצה א' דבר שהיה ביה"ש מחובר או מחוס' צידה וזה יתבאר בהלכות יו"ט שנית מוקצה מחמת מצוה כגון עצי סוכה ונויה וזה יתבאר בהל' סוכה) וביאר דינים אלו מכאן עד ססי' שי"ב כ"כ הב"י לכן המעיין בסימנים אלו יבין כל דין ואיזה חלק מוקצה הוא ויש בכל אחד מחלק המוקצה אלו צדדי ההיתר כגון חלק ג' יש לו היתר לצורך גופו או מקומו וכן שאר חלקים יש בהם כמה צדדי היתר לטלטלם משא"כ מוקצה מחמת חסרון כיס. וזהו דכתב המחבר כל הכלים ניטלים ר"ל אפילו כלים שמלאכתן לאיסור ניטל עכ"פ לצורך גופו ומקומו חוץ ממוקצה מחמת ח"כ והטעם דכיון דמקפיד עליהם קובע להם מקום שלא יזיזם ממקומם לשום צורך:

מג"א סק"ב כמ"ש ס"ג. ר"ל דהכל תלי בדעת האדם וכמו קורנס זהבים בסעיף ג' דמסתמא אין מקפיד לא מיקרי מוקצה מחמת ח"כ ה"נ בקורנס בשמים ודומיהם אם אינו מקפיד שרי:

סק"ז ברגליו דרך הילוכו. דין זה הבי' המג"א בסי' של"ג סק"ג דמי שיש לו תבואה המוקצה מותר לו לעשות שביל ברגליו דרך הילוכו משום דהוי טלטול מן הצד כלאחר יד לצורך דבר המותר דהיינו לצורך אכילתו וכמבואר ססי' שי"א דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר שרי. לא אסור אלא א"כ לצורך המקצה עצמו:

שם סי' ש"ה סי"א. ר"ל דשם במ"א סק"ט הביא דין טלטול ע"י גופו שלא בידיו דלהר"ן דינו כשאר טלטול מן הצד אבל לשאר פוסקים ס"ל דעדיף משאר טלטול מן הצד ע"ש ולדידהו שרי לעשות שביל אפילו לצורך המוקצה:

מ"א ס"ק י"א כמ"ש התוספות ספ"ק דיו"ט. שכתבו דמשום הכי התיר רב ששת לשלוח תפילין בי"ט (כמבואר לקמן סי' תקט"ז) משום דאפילו להניח אין איסור אבל בשבת דף ס' משמע בתוספות דרב ששת מודה דאסור להניח תפילין אלא דס"ל לרב ששת דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לשלוח בי"ט:

שם מדקתני לא יצא בתפילין בשבת דס"א מוקי הא דתניא במתני' לא יצא בתפילין בין למ"ד שבת זמן תפילין בין למ"ד לאו זמן תפילין ומשמע דבבית שרי אפילו למ"ד לאו זמן תפילין וסותר זה למ"ש התוספות במנחות. ע"ז תירץ המג"א דכוונת התוס' דדוקא למ"ד זמן תפילין מותר בבית דל"ח שמא ישכח ויצא לרה"ר כיון דחייב למשמש מידכר דכיר משא"כ למ"ד לאו זמן תפילין לפ"ז כיון דקי"ל שבת לאו זמן תפילין אסור אף בבית משום גזירה (והמשנה שאמרה לא יצא עיק' איסורא קתני ובאמת בבית נמי אסור משום חשש הוצאה ועיין) ה"ל מלאכתו לאיסור כך נ"ל המשך דברי המג"א:

ס"ק י"ב ובגמרא שם דמוקי הא דתני חצוצרות אין מטלטלין כר"י והא דתני מטלטלין כר"ש. הרי לר"ש חצוצרות אינן כשופר ושרי והיינו לצורך גופו או מקומו כשיטת התוספות הם:

ש"ע ס"ה ע"י ככר. אע"ג דקי"ל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד בסי' שי"א לא אתי למעט אלא דברים הדומין למת והיינו מוקצה מחמת גופו אבל בכלים שמלאכתן לאיסור שרי ע"י ככר או תינוק:

ס"ו לטלטל שבריהם. שברי כלים הם מחלק ב' שבמוקצה משום דכשנשברו דמי לצרורות והוי מוקצה מחמת גופו אלא כיון שבאו מכלי לא בטל שם כלי מהם כל זמן שראוים לשום דבר כגון לכסות. משא"כ בצרורות דאעפ"י שראוים לכסות לאו מנא הם כמבואר בסעיף שאח"ז:

ט"ז רסק"ה אגב אביהן כלומר כשקידש היום היה קיים הכלי ולא היה מוקצה:

שם מסיקין בכלים ביו"ט שהרי ראוין לטלטל ויתנם לתוך האור אבל שברי כלים מוקצה הם ואסור לטלטלם:

שם כי מוקי פלוגתייהו ס"ד דהט"ז דבהא פליגא דר"י סבר נולד אסור ות"ק הוא ר"ש דס"ל דנולד שרי ולכן הקשה קושייתו ומתרץ דת"ק לאו היינו ר"ש וס"ל ג"כ דנולד אסור אלא בהא פליגי דר"י סבר כל שאינו מעין מלאכה ראשונה ה"ל נולד ות"ק סבר כיון דראוי לשום מלאכה לא הוי נולד אבל אם אין ראוי לשום מלאכה אסור משום נולד מש"ה בשברי כלים להסקה דלכ"ע הוי נולד אסור לכ"ע:

שם בהגה שלא יזוקו. דבמקדם היזק דרבים לא גזרו שבות בסעיף ח':

מג"א סקט"ו למלאכתו ראשונה. ס"ל למג"א כס"ד דהט"ז שביארתי באות י"ג דת"ק הוא ר"ש אבל למ"ד נולד אסור בעינן שיהיה ראוי מעין מלאכתו הראשונה דאל"כ הוי נולד כיון דלא עמדה אתמול למלאכה זו הוי כאילו נעשה כלי בשבת:

ט"ז סק"ה לא תכנס לדיר עצים. דין זה מבואר בסי' תקס"ז סעיף ג':

שם דרבא כר"י ס"ל. כוונתו מנ"ל דס"ל כר"י הא גם לת"ק יכול להיות אמת דאין מסיקין בשברי כלים וכן הקשה אח"כ על דברי הטור סימן תק"א ובאמת היה יכול לתרץ כפשוטו דכוונת הש"ס והטור שאמרו כר"י היינו לאפוקי מר"ש דלית ליה נולד אלא ניחא ליה להט"ז לפרש כר"י דוקא ולא כת"ק דידיה וק"ל:

מג"א סקט"ו אסור לטלטלו. עיין דין זה במג"א סי' תק"א ס"ק י"ב:

סקטז של חרס אסור. דאין מצוי כ"כ היזק:

שם עיין סמ"ד. ר"ל דאין האיסור שם אלא לפי דמתקן אותו לכלי אבל אם שובר שלא לשם כלי מבוא' בסי' שי"ח במ"א:

שם ומיהו בסי' של"ז סס"ב כצ"ל:

ט"ז סק"ו בסמוך בקושי' נ"ל דהתוספות ס"ל כס"ד דהט"ז שביארתי אות י"ג:

שם דהתם בכלים שנשברו. והואיל והשברים ראוים למלאכה מטלטלים לאותה מלאכה שראוים להשתמש תחת שימושם הראשון ולא ה"ל נולד כיון שאין כאן רק שימוש א' כמו שהיה להם קודם שנשברו אבל הכא בכלי שנשבר ממנו חתיכה והכלי משמש עדיין תשמישה הראשון והחתיכה משמשת שימוש חדש חוץ משימושה הראשון ה"ל נולד לאותו שימוש:

שם הולך בשיטת התוספות כלל תירוצו דת"ק לא מתיר אלא בחצר דשכיחי כליה ומטלטל השבר לכסות הכלי מש"ה לא הוי נולד אבל כאן מיירי ברה"ר דלא שכיחי כלים והוא נוטל השבר לנקות מנעליו כמו שהעובדא דין זה בש"ם ואין מותר שם אלא משום דבחצר תורת מנא עליה לא פקע מיניה שם כלי גם ברה"ר והוי עכ"פ נולד ואסור. וקשה הא כ' הט"ז תחלה דהתוספות ס"ל דת"ק הוא ר"ש דמתיר נולד וכמו שכתבתי אות כ"א א"כ גם ברשות הרבי' לישתרי וצ"ל דעכשיו חזר בו מזה אלא דגם התוספות ס"ל טעמא דת"ק דלא הוי נולד אלא שאסרו התוספות ברה"ר דשם הוי נולד. ומ"ש הט"ז כאן דהטור הולך בשיטת התוספות רצונו לאפוקי הרא"ש שלא הביא דברי התוס' וק"ל:

שם להיתר כמ"ש בסמוך. ר"ל בס"ד בש"ע מיהו לסניף בעלמא אמר' הט"ז דהא גם לצורך הכלי וא"כ ליכ' ראיה גמורה וק"ל:

מ"א ס"ק י"ז אך מ"ש הב"ח כתב כדברי הט"ז סק"ו דהתוספות ברה"ר מיירי דהוה ליה נולד והמג"א לא רצה בזה דהא המג"א ס"ל דהת"ק הוא ר"ש דמתיר נולד כמ"ש באות ט"ז וא"כ כיון דפסקינן כר"ש מותר גם ברה"ר וא"כ אין מיושב דברי הטור בתירוץ זה ודברי התוס' נכונים כפשוטם דהם כתבו דבריהם לרבא דאיהו ס"ל דלא כת"ק אבל הטו' דפסק כת"ק קשה. אלא ע"כ דנקט בחול משום סיפא דזרקה לאשפה:

ט"ז סק"ה דהוי ליה נולד. משא"כ בנשבר בע"ש כבר הוכן למלאכ' אחרת מבעוד יום:

מ"א ס"ק י"ט אע"פ שהם כלים ר"ל שראוים לתשמיש אחר והוי כלים מ"מ כיון שלא הוכנו לכך אסור לטלטלם:

שם וצ"ע מאי אפי' ולא ניחא ליה ע"פ דברי התוספות שהביא הט"ז ס"ק ח' משום דהתוספות כתבו דבריהם בדלתות הכלי' שהם היו מוכנין אגב אביהן בטלטול משא"כ דלתות הבית לא היו מוכנין אגב אביהן בטלטול. לכן הוצרך המג"א לתרץ דהוי אמינא דבפתיחה והנעילה הוא ג"כ כמו טלטול וא"כ היה מוכנין אגב אביהן בטלטול. ובעל תו' שבת שגה וגם חמד משה שגה בזה:

שם דעכשיו אינו מוקצה. דגם הדלת עכשיו שנתפרק' מהבית הוא כלי אלא דכיון דקודם שנתפרקה היתה מוקצה לטלטול אסורה גם אחר שנתפרקה והטעם הדבר בסי' ש"י ס"ג דמיגו דאיתקצאי לביה"ש וכו'. ומ"ש המג"א עיין ס"א ר"ל יצוייר דבר זה במוקצה מחמת ח"כ בכשנשברה שוב אין מקפיד שלא לעשות בשם תשמיש אחר א"כ עכשיו אינה מוקצים:

מ"א ס"ק כ"א שמא יתקע. ר"ל שיתקע בחוזק דאז הוי בנין אף בכלי ולא כפירש"י שהובא בט"ז דהטעם משום מכה בפטיש וחולק רמב"ם על רש"י דלרש"י אף בחוזק לא הוי בנין: ט"ז סק"ט דלא פסיקא מילתא. דכיון שהם כלים אע"ג דמחוברין לקרקע הם לא פסיקא מילתא למימר דשייך בהו בנין וסתירה עכ"ל הב"י:

ש"ע ס"י כסוי בור. ר"ל שאינו מחובר כלל אלא מונח בלי חיבור כדי לכסות וכשנוטלו אין שייך בנין וסתירה. אפ"ה כיון דהם כסוי קרקעות מיחזי כבונה למראית עין משא"כ כשיש בית אחיזה מוכחא מלתא דלמשקל ואהדורי עביד ולא מיחזי כבונה. וכסוי כלים שהיו מתחלה כלים בפ"ע אעפ"י שחיברן אח"כ בטיט (דאלו מחובר מתחילתו אסור כמ"ש ט"ז סק"ט) לא מיחזי כבנין וסתירה:

שם או שנשתמש בהם. ר"ל שהכינם לכסות הכלי בעוד יום או שתקנם או שנשתמש בהם: שם חביות הקבורות. ר"ל החבית טמונה כולה בקרקע ואינה נראת כלל מש"ה הכיסוי המונח עלי' דינה ככיסוי קרקעו'

מ"א ס"ק כ"ג פי' אסור לטלטלן חידש לנו המג"א דלא תימא אסור ליטול מהבור או להחזירן משום בנין וסתיר' אבל בטלטול מותר היכא דעבר ונוטלו מהבור או שלא הניחו על הבור בשבת רק תקנו לכיסוי מבעוד יום או שנשתמש בו מבע"י דאינו מוקצ' קמ"ל מג"א דבטלטול נמי אסור והטעם הוא דלא מבעיא כשהיה מונח על הבור ועבר ונוטלו משום דהא איתקצא בה"ש משום סותר איתקצאי לכולא יומא ודומה לדין דלתות הבית שבמג"א ס"ק י"ט אלא אפי' לא הונח כלל בשבת על הבור אלא שתקנו או נשתמש מבע"י אסור ג"כ לטלטלו כיון דמצד עצמו הוא מוקצה ולא הותר אלא מפני שעשאו ותקנו לכיסוי לא עדיף מאם כיסה בו שהי' אסור בטלטול ומש"ה מש"כ המחבר אין נוטלין פירושו שגם בטלטול אסור וסיים אא"כ יש לו בית אחיזה. ר"ל שאו מות' גם בטלטול בין שכבר כיסה בשבת ובין שלא כיסה אלא שתקנו (במ"ש המחבר והוא שתקנום קאי גם אכיסוי בור ודות אם יש להם בית אחיזה דבעינן ג"כ שהכינם מבע"י לכיסוי) וה"ה נמי במ"ש המחבר והוא שתקנם ר"ל דאם לא תקנם אסור בטלטול משום מוקצה מש"ה גם איסורא דרישא בדליכא בית אחיזה יש לנו לפרש דגם בטלטול אסור משום מוקצה זהו כוונת המג"א ואח"כ הקשה אהני תרי איסורא דמשום מוקצה מאי שנא מחרס דאינו מוקצה מחמת שראוי לכסות כו כלי א"כ הני נמי כיון דראוין לכסות אינם מוקצין וא"כ דכיסוי בור ודות בדליכא בית אחיזה אין לאסור בטלטול אלא כשהיה הכיסוי של הבור בה"ש משום מגוי דאיתקצאי אבל כשלא היה בין השמשות על הבור שרי והטעם שכתבתי תחלה כיון דמצד עצמו הוא מוקצה ליתא דהא אינו מוקצה כלל וכדאמרן. וכן קשה באיסורא דלא תיקנן הרי מ"מ כיון דראוי לכיסוי אינו מוקצה ואהא תירץ דלא שרינן מטעמא דראוי לכסוי אלא כשבא מכלי וכמו שכתבתי באות ט' משא"כ זה שאינו בא מכלי ואהא סיים המג"א לכן בעינן שתקנם ר"ל ונתיישב קושיא ב' ואח"כ כתב ובמחובר כו' לכן בעינן בית אחיזה ר"ל ונתיישב קושיא א' דכשאין בית אחיזה אסור בטלטל משום מוקצה אע"פ שלא הונח בשבת על הבור. ונתבארו המשך דברי המג"א ונתיישב כל מה שנתקשו האחרונים בדבריו ודו"ק היטב:

ש"ע ס"יא מחט שלימה. מחט מיוחד לתפירה והוי כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלו לצורך גופו דהיינו ליטול הקוץ:

מ"א ס"ק כ"ד ומ"ש משברי כלים. ר"ל דבשברי כלים קי"ל דאם ראוים לשום מלאכה מותר לטלטל אע"ג דלענין טומאה לאו מנא הוא כשנשבר אלא ע"י יחוד וה"נ מחט שניטל חודה או חורה תנן בפ"ג דכלים דאם התקינה למיתוח (האורגי' לוקחים מחט שבורה ונותנים אותה בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיה). ותירצו דדוקא היכא דלענין טומאה מהני יחוד בלי תיקון מותר לטלטל בשבת אף בלי יחוד משא"כ במחט דבעי תיקון ולא מהני יחוד לבד לטומאה מותר לשבת בלא יחוד אבל בזבחים כתבו דעור לח אסור בשבת בלא יחוד אע"ג דמהני יחוד לטומאה וכתבו דה"ט דמחט א"כ משמע דבמחט נמי א"צ תיקון למיתוח אלא יחוד ואפ"ה אסור בשבת כיון דרגילין לזרקן:

ס"ק ס"ה דזימנין דמימלך. ר"ל אע"ג דלענין טומאה לאו מנא הוא דכיון דדעתו לנוקבה לא נגמרה מלאכתו מ"מ לענין שבת מיקרי מנא כיון דזימנין מימלך שלא לנקבה ושיהיה כלי בלי נקב לנטילת קוץ ומהני בי' יחוד זה לטומאה מש"ה הוי מנא לענין שבת בלי יחוד כיון דרגילות הוא כך לפעמים ליחדה לזה וק"ל:

ט"ז ס"ק י"ג לצורך מקומו. מקומו דהדפוס היינו המנעל:

שם רפוי דוקא. דס"ל דאם אינו רפוי הואיל שצריך טרחא להוציא המנעל לא הוי המנעל עצמו כלי כלל:

ש"ע סעיף ט"ו שלא יפול מרגלו. דבכרמלית לא מינטר התירו זאת שלא יאבד:

מ"א ס"ק כ"ח ועמ"ש סי"א כוונתו לתרץ כמ"ש המג"א ס"ק כ"ד בשם תוספות דדוקא בשברי כלים דרגילין וכו'. אבל מנעל כזה דרך לזורקו:

ש"ע סט"ז יכול לשמטו אע"ג דבע"כ מטלטל גם הקנה ה"ל טלטול מן הצד דשרי לצורך דבר המותר בסי' שי"א ס"ח כ"כ בעל תוספות שבת וקש' הא בסעיף י"ד הוי אסור אי לאו דדפוס כלי הוא א"כ צ"ל דטלטול מעליא מיקרי ולכן צ"ל כמ"ש הא"ר דהכא מיירי שיכול לשמוט בלי טלטול הקנה עמו:

שם שאינו כדי. והוי מוקצה מחמת גופו דאסור אף לצורך מקומו:

שם מלאכתו לאיסור דכל שמלאכתו לאיסור שרי לצורך מקומו וכמו במנעל בסעיף י"ד:

מ"א ס"ק ל"ח ועיין ס"ב. ר"ל דמשו' כבודו לא נתבטל מתורת כלי אלא ע"כ משום דדמי לדלתות כיון דמיוחד לצורך העליה לילך בה להגג:

ס"ק ל"ט אפי' למטה מג' ר"ל דמבואר בסי' של"ו דמותר להשתמש במחובר שהו' פחות מג' היינו כגון לישב עליה. אבל להשתמש ממנה אסור משום מוקצה אא"כ קשורה בדלי:

סק"מ ולפיכך צריך מעשה להוכיח כצ"ל. וא"כ בעצים שלנו. ר"ל שאינו עומד בשום פעם לישיבה:

סס"ק מ"א דמנענע הקש בגופו מותרים דטלטול ע"י גופו לא חשוב טלטול וא"כ אפי' באבנים קטנים שרי. לכך תי' דצריך לסדרם כדי שלא יצטרך ליגע בהם דהיינו לטלטלם בידיו לצורך הישיבה:

ש"ע סכ"ב דלא שנא. ר"ל דבשניהם בעינן יחוד לעולם והי"א מוסיפין באבן דכיסוי דבעינן מעשה:

שם דביחוד סגי. דמבואר שם סעיף א' דבמוכין סגי ביחוד לעול':

מ"א ס"ק מ"ד דהא הרשב"א מייתי. הוא היש מי שאומר שבש"ע דס"ל דאבן דפציעה לאו בר מיעבד מעשה ואפ"ה ס"ל דבעינן יחוד לעולם. כדיעה ראשונה דפליג היינו משום דס"ל דאבן דפציעה אורחא הוא. ויש חילוק בין אורחא ללאו אורחא וא"כ במידי דלאו אורחיה כ"ע בעי יחוד לעולם אפי' במידי דלאו בר מעשה ובאורחי' פליגי:

שם ומשמע במרדכי. הוא דיעה ג' שבש"ע דס"ל דהוי מידי דבעי מעשה:

שם ובהא כ"ע מודו. זה ענין בפ"ע ולא קאי אמרדכי אלא קאי על ב' דיעות הראשונים דאע"ג דס"ל דא"צ מעשה מ"מ יחוד לעולם בעינן משום דהני לאו אורחייהו. וכ' זאת לביאור על דברי הש"ע במאי פליגי:

ט"ז סקי"ז דממ"נ אסור קשה למה הוצרך לממ"נ הוי ליה למימר כיון דבעי יחוד מבע"י כמ"ש המחבר וי"ל דדברי המחבר בענף מיירי וא"כ מכבדות הוא כלי כשתולשין ענף מן המכבדות ה"ל שברי כלי וקמ"ל בסעיף זיין דבכה"ג (אף שהכלי נשאר שלם ודלא כמג"א כמ"ש שם סק"ו) אם השבר ראוי לשום מלאכה מותר וכאן ג"כ ענף שבא מהמכבדות שראוי להפחיד התינוק שרי לכאורה לטלטלו אף שלא יחדו מע"ש. איברא שברי כלי לא שרי אלא א"כ רגילות הוא להשתמש בהן אותו התשמיש כמובא במג"א ס"ק כ"ה וענף מהמכבדות לא נתבאר לנו בפוסקים אם אורחיה או לא לכן אסרו הט"ז בממ"נ אם אינו כלי ר"ל דלאו אורחיה דענף ליחדו להפתיד התינוק א"כ אסור לטלטלו ואם תחשבנו לכלי מצד מכבדות הוא א"כ נעשה זה השבר מנא חדשה עכשיו בשבת דהא מעיקרא לא היה עומד לזה אותו המכבדות מש"ה לא שרי אלא שמיחד הענף בע"ש והיינו יחוד לעול' ע"ד שכתבתי בסעיף הקודם וק"ל וזה קרוב לדברי הפמ"ג:

ש"ע סכ"ד או שצבען. פי' שטבלן בשמן תרגום וטבל וצבע:

מ"א ס"ק מ"ה דכיון דיחדן לכך. ר"ל לאו דוקא אי חתכו לצורך אלא אפי' חתכו לשרפה והוי מוקצה ואח"כ יחדו לכך אם אורחיה הוא מהני יחוד לשבת זו ואם לאו אורחיה בעי יחוד לעולם וכמו שנתבאר בסעיף כ"ב:

ש"ע סכ"ה עורות יבשים. בין של גסה בין של דקה אבל לחים דלא חזי לישיבה אסור בשניהם אא"כ חישב ודיעה ב' י"ל דאין חילוק דבין ביבשים ובין בלחים שריבגסה אבל בדקה בעינן חשב בין לחים בין יבשים:

סכ"ו ושל אומן אסור דאומן יקפיד עלייהו שלא יתקלקל:

סכ"ז מנער את הטבלא. כיון דאינו נוטל את המוקצה עצמו אלא ע"י הטבלא הוי טלטול מן הצד דקי"ל דשרי לצורך דבר המותר וה"נ הוי טלטול מן הצד ושרי לצורך דבר דהיינו הטבלא:

מג"א סק"נ בסיס לדבר איסור. וא"כ גם הטבלא אסור לטלטל:

שם דאם נטלו המוקצה משם מותר לטלטל. דאם מוקצה לחצי שבת משא"כ כשהיה בה"ש אמרי' מגו דאתקצאי:

שם בש"ע למקום השלחן. כמו שנתבאר ססי' ש"ט:

מג"א סקנ"א ולא הוי עליה תורת כלי. הוא דעת הרא"ש ודעימיה דמתיר כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק מובא בש"ע ס"ה:

שם דמותר להניח אצלו ר"ל אפי' אם הם מונחים לבד על השולחן מ"מ מותר להניח אצלם פת ובטלו לגבי פת דהא יהיב הרא"ש טעמא כיון דבטלי לגביה מותר בזה כמו במת ובמת ברסי' שי"א מבואר שמביאין אצלו פת אבל הרא"ש לא התיר אא"כ זורקין בפיו למקום שכבר יש לחם ע"ש דף כ"א אהא דאמר הש"ס דמטלטלין סופלי אגב ריפת' (הובא לקמן סי' תקנ"ב בט"ז סק"ח) הקשה הרא"ש הא לא התיר ככר או תינוק אלא למת ותירץ דדוקא זורקין בפיו לסל מלא לחם והרמב"ן ור"ן ס"ל דאם המוקצה מונח עם ההיתר שרי לטלטלו ולא אמרינן כלל שההיתר נעשה בסיס לאיסור ומה שאמרו בריש סעיף כ"ו והוא מהש"ס מנער את הטבלא אין הכוונה כדרך שפירשתי באות ס"ג אלא ר"ל שלוקח את הטבל' ומוליכה למקום שירצה ושם ינער אותה כך ראיתי שפי' בעל תוספת שבת ואח"כ כ' שהו' תמיה דא"כ בטל לדבריהם דין בסיס לדבר איסור שהו' בש"ס ומובא בש"ע סעיף ג' וסעיף ד' ובעו"ה אין ספרי' בידי וצ"ע:

שם ליהוי הריפתא. לשון זה אין לו מובן דהרמב"ן והר"ן לא ס"ל בסיס כלל אפילו בלא ריפתא וכמ"ש תחלה. וכמדומה שלשון זה הוא שלא במקומו ומקומו אחר דברי הרא"ש בפיסק' וק"ל ותיבת עכ"ל הוא שייך על דברי הרמב"ן ור"ן והסיום שסיים ודברי הרב"י צ"ע כ' בעל תוספת שבת שנראה שכך צריך להיות ודבריהם צ"ע (וקאי אדברי רמב"ן ור"ן) דבריהם צ"ע דא"כ בטל דין בסיס:

סקנ"ד דכשנתפרקו מע"ש: דס"ל דבעינן שיהיה לו מאותו המין ולכן לא מהני אא"כ נתפרקו בשבת דהוי חזי בין השמשות אגב אביהן ועכשיו עדיין ראוי לכן כ' כאן ולהמחבר דסגי במצוי שרי אף נתפרקו מע"ש. ולכן הוסיף המג"א מדעתו דפשוט דאם אין כלבים מצויין כלל וגם אין לו אסור. אפי' נתפרקו בשבת דכיון דאינו מצוי כלל הוי כאלו אין ראוי כלל למאכל בהמה והוי מוקצה כמבואר בסוף למ"ד גרעינין במקום שאין מאכילין לבהמה הוי מוקצה וסתמא מיירי אפי' אכל התמרים בשבת וכן בסעיף כ"ז שאוכל בשבת ונשארו העצמות שאסור לטלטלם אם אין ראוי למאכל כלבים ובהמה ואם כן ה"ה בראוים לכלבים אלא שאינם מצוים:

מ"א ס"ק נ"ו דרכיך וחזי לכוס. חולק אהט"ז וסבירא ליה דאפי' לר' שמעון אסור דבר הראוי לכלבים אם אינו מחזיקו לכך והוי מוקצה מחמת גופו כמו אבן ודומיהן והכא מיירי בבר אווזא וכדומה:

ט"ז סק"ב דטעם זה. ר"ל הטעם שכ' הטור שראוי לכלבים:

שם ובתוספות כתבו הטעם הביא זאת לראיה לדבריו דאף דבר שראוי לכך אם אינו מתזיקו לכך הוי מוקצה דהא מש"ה הוצרכו התוספות' לומר שהוא מאכיל לתי' לפי שכל ישראל מחזיקים אותו לחיה:

שם דלענין היתר מוקצה. ר"ל דהאי כללא שהוא ראוי ואינו מחזיק כמו שכתבתי תחלה לא נאמר אלא לר"י דאית ליה מוקצה אבל לר"ש די כשהו' ראוי אע"פ שאינו מחזיקו ולכן מותר בשר תפל מטעם אומצא אף שאינו מחזיקו לאומצא:

ט"ז שם ואחר זה נמשך ב"י וש"ע. כוונת הט"ז בזה משום דקשה א"כ למה הוצרך הב"י לפרש בדברי הטור דראוי לכלבים קאי אתפוח. אבל בתפל הטעם משום אומצא הא גם בתפל שרי דראוי לכלבים אף שאינו מחזיקו לכלבים לכן כ' דב"י וש"ע נמשך אחר דברי הרמב"ם שכ' מפני שראוי לאדם והרמב"ם חדא מתרתי נקט וה"ה מטע' דחזי לכלבים שרי וק"ל:

שם אמרינן בגמרא וסתמא כר"ש הוקשה על דעת רש"י דהא לר' שמעון אפי' לאו דעתי' למישדי' לכלבים שרי:

ש"ע סעיף ל"ב מפני שאינו ראוי. להט"ז בסעיף הקודם ר"ל דאינו ראוי אפי' לכלבים ולהמג"א אפילו ראוי לכלבים אסור משום שאינו מחזיק לכלבים:

ש"ע סל"ד מותר לכפות. קמשמע לן דלא חיישינן שמא יבוא להוציאם ובשבת דף מ"ג ובתוספות שם משמע בענין אחר עיין שם:

מ"א ס"ק נ"ט נראה לי דאם הוא מלא בגרף מיירי וההית' משום כבוד הבריות:

ש"ע סל"ה להוציא גרף. כלי זה אף על פי שהוא כלי מכל מקום הוא בכלל מוקצה מחמת גופו משום דמאיס כ"כ ולא חזי לכלום וחמיר מכלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך גופו ומקומו משא"כ גרף הוא כאבן ודומיהן ולהוציאן התירו משום כבוד אבל להחזירן צריך מים דאז מטלטל הגרף על ידי המים:

מג"א סקס"א דכלי שרי. סבירא להמג"א דאע"ג שהוא מוקצה מחמת גופו וגרע מכלי שמלאכתו לאיסור מכל מקום הואיל וכלי הוא מותר להרא"ש ע"י ככר או תינוק כמו במלאכתו לאיסור בסעיף ה' אבל הט"ז בסי' ' הט"ז על סמך שלבסוף יוציאנו מ"מ קשיא לי דאפי' אינו סומך ע"ז אלא חושב שלא ימאס בעיניו ולא יצטרך להוציאו אפ"ה אסור דחיישינן שמא ימאס ויצטרך להוציאו:

סס"ק ס"ה עמ"ש לעיל. כוונתו למ"ש בס"ק מ"ד דאפילו מידי דלאו בר מעשה מ"מ בעינן יחוד לעולם אי לאו אורחיה ובאורחיה פליגי ע"ש וא"כ משמע דלהרשב"א שהביא שם בעינן הכא יחוד לעולם. מיהו יש לו' דהכא לא שייך יחוד לעולם. דהא כל פורתא עפר שמכסה בו רוק שוב לא חזי למידי וא"כ כל פורתא שבו אינו חזי אלא לשבת א' וכי תימא דבעינן דוקא שיהיה מיוחד כל הקופה ולכן בעי' יחוד לעולם עד שתכלה ז"א דהא בדרבנן יש ברירה וא"כ כל דשקל בשבת ההוא שיחדה לאותו שבת הוברר הדבר דהאי פורתא הוא שייחד ולמה לו להנשאר ודו"ק וכ"כ בעל תו"ש:

סקס"ו ואם היה עליו בה"ש אסור אף על פי שירדו כצ"ל. דמגו דאתקצאי לבה"ש וכו':

סקס"ח כמ"ש סי' שי"א סעיף ז' (ר"ן) עסי' ש"ה סי"ח כצ"צ:

מג"א סק"ע דחי נושא את עצמו. ולית ביה אלא איסור דרבנן והוי גזירה לגזירה:

ט"ז סקכ"ד כמ"ש בסעיף מ' לא היה כתוב ברמ"א שלפני הט"ז תיבות ס"ג:

ס"ק ע"א תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב. דהוי כאלו עצמו נושאו אבל גדול מלובש פטור שהבגדים טפלים לו ועליו אינו חיוב דחי נושא את עצמו ומ"מ אסור מדרבנן:

ש"ע סמ"ד לא יטלו ממנו חרס. דמתקן אותו לכלי והוי מכה בפטיש. ולשון לא יטלו שכת' בש"ע אינו מדוקדק דלשון הרמב"ם הובא בב"י לא יחתוך ממנו והיינו דבמעשה החתיכה הוי מכה בפטיש וה"ה אם כבר נפל החרס אלא שהוא מתקנו להתיר בליטותיו ועוקצין שבו הוי ג"כ מכה בפטיש כמ"ש רש"י אבל ליקח החרס שנשבר מהכלי ולכסות בו מנא בלי שום תיקון ודאי שרי כמבואר לעיל סעיף וא"ו ז'.

שם סמ"ה בכדור. הכדור אין שם כלי עליו והוי כאבן שהוא מוקצה. מחמת גופו ואינו כלי מתמת שראוי לשחוק בו ועל זה כת' המג"א דאפילו לטלטלו לצורך איזה תשמיש אסור דמחשבתו לא משוי ליה כלי:

מג"א סקע"ד לצורך גופו או מקומו. דהוי כלי שמלאכתו לאיסור:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.