כפות תמרים/סוכה/לז/א

כפות תמרים סוכה לז א

דף ל"ז ע"א

א"ל כל דין שאתה דן תחלתו כו' והתורה אמרה כו'. איכא למידק מאי והתורה אמרה ובת"כ גרסי' והכתוב אומר ישבו בסוכות ופי' בס' קרבן אהרן דף רנ"ט ע"ד דהיא טענה אחרת דדריש ישבו בסוכות דסיפי' דקרא דהוא יתר וה"ק ועוד אף שיהיה זה ק"ו הכתוב ממעט אותו באו' ישבו בסוכות יתירה לומר בסוכות של כל דבר ודבר קשה היכי אמרי רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין ויש להם כלל זה בכמה דוכתי בפרק כל שעה גבי נותר כמ"ש התוס' גם בת"כ ר"פ תזריע גבי וילדה זכר מה ת"ל כו' יע"ש ורבינו שמשון בריש ס' הכריתו' גבי כללי הק"ו הביא בריית' זו וכתב עלה כלו' אם תתן לולד המת דין לידה לטמא את אמו כך תתן לו לידה לטהרה ויש פרכא ביה שהרי אינו מטמא באהל את אמו ואת הבא עם אמו עכ"ל וק"ל על דבריו אמאי אצטריך לבטל הק"ו מכח פירכא ת"ל דאינו ק"ו כיון שסופו להקל ובריש דבריו כתב דק"ו זה אין בו פרכא ובסוף דבריו דיש בו פרכא ולשונו מגומגם בעיני ופשט הברייתא יר' דבטלו הק"ו משום דסופו להקל וכן ראיתי בס' קרבן אהרן יע"ש ואיך שיהיה הנה למדנו דרבנן דר' יהודה אית להו בכמה דוכתי דכל ק"ו שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין וק' מנ"ל הך כללא אדרבה מדאצט' קרא יתירה לדידהו דישבו בסוכות להכשיר סוכה של כל דבר לאפוקי ק"ו דר"י אלמא משמע דהוא ק"ו יפה וניתן להדרש וי"ל דחכמים ס"ל דכאן השמיענו הכתוב קרא יתירא דישבו בסוכות שלא נעשה הק"ו דר"י משום דסופו להקל ומהכא שמיע להו לרבנן בכל דוכתא דכל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין ודוק ובספר יבין שמועה דף ל"ו ע"א הביא דברי הכריתות דמייתי הך כללא מת"כ דפ' תזריע וכתב עלה דהכריתות לא הביא כלל זה מהך דסוכה ומההיא דפ' כל שעה דנותר משו' דאיכא למי' דבהנהו סתרינן לק"ו מכח קראי אבל התם סתרי' ליה מכח הק"ו עצמו עכ"ל ויש לגמגם על דבריו מתוך מה שכתבתי וק"ל:

וכן בעזרא הוא אומר כו'. ק' אמאי קאמר וכן בעזרא אטו לא ידענא דפסוק זה הוא בספר עזרא ואפשר משום דבסנהדרין דף כ"א אמרינן תניא רי"א ראוי היה עזרא שתנתן תורה ע"י לישראל אלמלא לא קדמו משה כו' ובהך ברייתא איכא למידק אמאי אצטריך ללמד דבר זה בשני מקראות ויראה דאי מקרא קמא הו"א דלא שקל הכתוב עזרא כמשה אלא לענין התורה אבל לא לענין פלפול דמשה מפלפל גדול היה כדאיתא בנדרים פ"ד דנתן הקב"ה הפלפול מתנה למשה אלא שמשה נהג בו טובת עין ונתנו לישר' יע"ש ולכך אצטריך קרא תניינא כי עזרא הכין לבבו לדרוש כו' לומר שהיה גדול בדורו לענין פלפול כמשה בדורו והיינו דקא' הכא וכן בעזרא שהיה שקול כמשה בענין התורה והפלפול לדרוש בק"ו ואפ"ה אמר לישר' צאו ההר כו' לעשות סוכות ככתוב אלמא דאין לדרוש הק"ו וזש"א לעשות סוכות ככתוב כלו' כפשט הכתוב במקרא דסוכות הוי מכל דבר למעוטי הק"ו שדרשת שאינו כשר אלא מד' מינים דהא אינן סוכות ככתוב אלא סוכות כפלפול תורה שבע"פ אמנם ק"ל לדעת רבנן כיון דעזרא לא בא אלא ללמד דין הסוכה דכשרה בכל דבר למעוטי ס' ר"י אמאי הזכיר בכלל דבריו שיביאו עלי עץ עבות דהוי א' מד' מינים דבשלמא מעלי הדס ל"ק דהיינו הדס שוטה דפסול ללולב כדאיתא לעיל בפרקין גם בפ"ק דמכילתין דף י"ב ומעלי תמרים ל"ק לי דעלי תמרים פסולים ללולב דהיינו חריות של דקל וכן מוכח בהדייא מתשו' מהריק"ו שורש מ"א דפי' דכוונת הכתוב הוא דעלי הדס שוטה דומה לעלי תמרים שפסול ללולב אלא עץ עבות דכשר ללולב אמאי הזכירן הכתוב בענין סכך הסוכה ובפ"ק דמכילתין דף י"ב פריך היינו הדס היינו עץ עבות ומשני הדס שוטה לסוכ' ועלי עץ עבות ללול' וק' דאם עזרא בא לזרז אות' גם על ענין מצות לול' אמאי לא צוה להם על כל ד' מינין ומאי שנא עבו' דצוה עליהם טפי מאינך ותו דהכתוב מסיים לעשות סוכות ככתוב אלמא בדין סוכה לחודה משתעי דאם היתה כונתו להזהיר גם על מצות לולב היל"ל לעשות סוכות ומצות לולב ככתוב ואפשר דכונ' עזרא במ"ש שיביאו עלי עץ עבות הוא משום דהיה עולה על הדעת דמדרבנן אין ראוי לסכך בעלי עץ עבות דכשר ללולב שלא יראו התלמידים ויסברו דהלכה כר"י דאין לסכך אלא מד' מינין לכן בא עזרא והשמיענו דאין ראוי לגזור מדרבנן שלא יסכך אלא בא' מד' מינין אלא יהיו מסככים בכל דבר בין בשאר מינין שאינם כשרים ללולב כגון עלי זית וכו' בין בעלי עץ עבות דכשר ללולב והיינו דקא' לעשות סוכות ככתוב למעוטי שלא נגזור גזרה הנז' ונקט עלי עץ עבות טפי מערבי נחל לאשמועינן אגב אורחיה הדס שוטה לסוכה ועלי עץ עבות ללולב ודוק:

ור"י סבר הני לדפנות וכו'. לכאורה קשה איך מכשיר ר"י עלי הדס ללולב והלא הדס הוא הדס שוטה דאינו כשר ללולב כדאיתא לעיל פ"ק דף י"ב וי"ל דהדס שוטה וענף עץ עבות הכל מן א' כמ"ש הרא"ש בשם ר' נטרונאי גאון והביאו מרן הב"י ס"ס תרנ"א דהכל גדל בערוגה א' ואין בו משום ב"ת מידי דהוי אסיב ועיקרא דדקלא דחשיבי מינא דלולבא יעו"ש א"כ ה"נ הדס שוטה כשר לסכך לר"י דמינא דעבות הוא מידי דהוי אסיב ועיקרא דדקלא דמסככין בו לר"י משום דהוי מינא דלולבא אע"ג דסיב עצמו אינו כשר ללולב אמנם קשה מנ"ל לר"י דפי' דקרא הוי הכי דלמא פי' דקרא הוי כמ"ש רבא דמקרא בא ללמד דכל המינין כשירין לסכך וי"ל דר"י דייק דאם איכא כפי' רבנן אמאי הזכיר עזרא כמה מינים וכי כי רוכלא הוא דחשיב ואזיל עלי זית ועלי שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לימא מין א' או ב' לבד ללמד דמסככין בשאר מינין ותו דייק רבי יהודה דבכולהו לא כתיב תיבת עץ אלא גבי עץ שמן ועלי עץ עבות ומאי עץ עץ דנקט להנך תרוויהו טפי מאינך אלא דתיבת עץ בא להפסיק הענין כמו על שאול ועל יהונתן דאמרי' בעלמ' על על הפסיק הענין ה"נ תיבת עץ הפסיק הענין וה"ק הביאו עלי זית ועלי עץ שמן והנך לדפנות וכאן הפסיק הענין ונקט תרי מיני בדפנות לרמוז דשתי דפנות כהלכתן בעי' וג' אפילו טפח דיש אם למסורת וסכת כתיב חסר כדלעיל פ"ק דף ו' ואמר להם ג"כ שיביאו לסכך עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות ונקט הנך ג' מינין ללמד דעלי הדס דהוא הדס שוטה אף על גב דפסול ללולב כשר לסוכה דמינא דעבות הוא ונקט עלי תמרים לאשמועינן דעלי תמרים דהיינו לולב שנפרדו עליו כשר לסוכה ופסול ללולב כדתנן ברי"פ משמיה דר"י למעוטי סברת רבנן דמכשרי נפרדו עליו ונקט עלי עץ עבות ללמד דאף על גב דדרשינן מק"ו דאין להכשיר הסוכה אלא בד' מינין שבלולב לאו דוקא מינין שכשרים ללולב אלא שיהיו מד' מינין שבלולב אפילו שיהיה הדס שוטה וחריות של דקל דפסולין ללולב וה"ק ועלי הדס שוטה ועלי תמרים דפסולין ללולב הרי הן כעץ עבות דכשרים ללולב דלענין סוכה לא קפדינן אלא שיהיה מדבר הגדל בד' מינין והרי הוא כא' מן הד' מינין כגון עלי עץ עבות דכשר ללולב ומה שסיים הכתוב לעשות סוכות ככתוב הוא חוזר לראש המקרא שאמר שיביאו עלי זית ועלי עץ שמן לדפנות דנקט תרי מיני לרמוז דשתי דפנות כהלכתן בעי' דיש אם למסורת והיינו לעשות סוכות ככתוב כלומר בשתי דפנות כהלכתן דיש אם למסורת כדכתיב סכת חסר וי"ו למעוטי סברת ר"ש דאמר דג' דפנות כהלכתן דיש אם למקרא דקרינן סוכות מלא וי"ו:

והתוס' כתבו והביאו עלי זית ר"י הוה מוקי לה לדפנות ע"כ. וקשה טובא מה באו ללמדנו והלא כך פי' הגמרא בהדיא ור"י סבר הני לדפנות וכו' ולכאורה היה נראה לומר דהתוס' לא הוו גורסי' בגמרות שלהם ור"י סבר הני לדפנות וכו' ולכך באו לחדש מדעת' תרוץ זה לר"י אך ק"ל לשבש הספרים ולומר דלא הוי גרסי לה ותו דאם איתא דהתוס' באו לתרץ לר"י היל"ל ר"י מוקי לה לדפנו' ותיבת הוה היא כבידה ושפת יתר ולכן יראה דודאי התוס' גרסי כגי' דידן ולא באו התוס' לתרץ המקרא לר"י אלא התוס' הם עומדים על דברי חכמים שאמרו וכן בעזרא הוא אומר הביאו עלי זית וקשה ליה לתוספות אמאי הוצרכו רבנן להביא ראיה מעזרא הרי הביאו ראיה מכתוב שבתורה מדכתיב ישבו בסכות יתירא לרמוז סוכות של כל דבר וא"כ ראיה זו דעזרא לא איצטריכא דהוי כיהודה ועוד לקרא זו הרגישו התוס' ולכך פירשו דמ"ש חכמים וכן בעזרא וכו' אינו ראיה לדבריהם אלא לפי דשמעו חכמים דהך קרא דעזרא דהביאו עלי זית וכו' ר"י הוה מוקי ליה לדפנות באו חכמים ואמרו בסיום דבריהם וכן בעזרא אומר וכו' כלומר כיון דהעלינו מפרוש דישבו בסוכות הכתוב בתורה דלרבות סוכות דכל דבר בא כמו כן יש לפרש הפסוק דעזרא דהוא לסכך ולא כר"י דהוה מוקי ליה לדפנות באופן דמ"ש התוס' הוא לומר דמ"ש חכמים וכן בעזרא וכו' אינם מביאים ראיה לדבריהם דלראיה לא אצטריך אלא באו לפרש דכוליה קרא מיירי בסכך למעוטי פי' של ר"י ששמעו שהיה מוקי ליה לדפנות ודוק. ובס' זהב שבה דף קע"ד כתב על דיבור זה דהוקשה לתוס' כיון דר"י אית ליה ק"ו דאין סוכה כשירה אלא מד' מינין אמאי אצטריך קרא דעזרא לומר שיביאו עלי הדס ועלי תמרים לסכך הסוכה ותרצו דאצטריך קרא דאי לאו קרא הוה מוקי הק"ו לדפנות שיהיה מד' מינין להכי אצטריך קרא דעזרא ללמד דהק"ו לא נעשה אותו אלא לענין סכך ולא לדפנות שהדפנות יכולים לעשותם מעצי זית וז"ש ר"י הוה מוקי לה פי' הוה מוקי הק"ו דידיה אפי' לדפנות והוה מוקי דכתבו קאי אק"ו דהוה מפרש ליה בכולל וחריף וישר עכ"ל ולעד"נ דיש לגמגם דחסר בתוס' תיבת אפי' דהיל"ל ר"י הוה מוקי לה אפי' לדפנות ותו דלשון מוקי אינו מיושב שפיר לגבי הק"ו והל"ל ר"י הוה עביד ליה כלומר הק"ו אפי' לדפנות ולשון מוקי דהוא לשון אוקמתא אינו מיושב אלא על פסוק דמוקי הפסוק בדפנות ודוק:

תוס' ד"ה דסיב ועיקרא דדיקלא מכאן קשה וכו'. ולי נראה להליץ בעד רש"י דרש"י לא פי' שם סיב הדקל כמו שהעתיקו התוס' אלא ז"ל רש"י שם אצוותא דדיקלא סיב הגדל ונכרך סביב לדקל וא"כ י"ל דהוא מין זרעים הרגילים ליגדל סביב הדקל ולאו היינו סיב דשמעתין דסיב דשמעתין הוא מהדקל עצמו שגדל סביב הדקל ותרי מיני סיב דקל הוי ועיין מ"ש התוס' בסוף פרק עושין פסין יעו"ש ועיין בערוך ערך אצווא יעו"ש ודוק:

תוס' ד"ה ר"י אומר אין סוכה נוהגת וכו' ולית ליה הך דדרשי' וכו'. קשה מנ"ל דלית ליה ההיא דרשא דגורן ויקב דלמא דלעולם אית ליה ואצטריך דרשא דגורן ויקב ללמד דאין מסככין בדבר המקבל טומאה דומיא דגורן ויקב ולעולם לא יסכך אלא בד' מינין מכח ק"ו והתו' עצמם אמרו כעין זה לקמן דמודה ר"י דאין מסככין בדבר המקבל טומאה משום דיליף מדאתקש סוכה לחגיגה ולא שייך לאקשויי אי מה חגיגה ב"ח מאחר דלא מכשירין אלא מד' מינין. ואפשר לומר דבשלמא לענין היקש דמקיש סוכה לחגיגה מכח הק"ו אמרי' דלא אתקש אלא לענין שלא יהיה מקבל טומאה אבל לענין דרשא דגורן ויקב משמעות הדרשא הוא דמסכך בפסולת גורן ויקב עצמו ואין הק"ו מספיק לאוקומי דרשא דפסולת גורן ויקב דאתא ללמד לענין שלא יקבל טומאה לחוד ודוק:

כתבו עוד ומ"מ מוד' וכו'. מדנקטי התוס' דבפירות של דקל מודה ר"י דאין מסככין משמע לכאורה דבאתרוג מסככין דהא הוא א' מד' מינין שבלולב וקשה דכיון דאתרוג מסככין בו א"כ יסככו נמי בפירות דקל ומ"ש הני מהני וע"כ נר' דמ"ש התוס' מודה ר"י דאין מסככין בפירות דקל ה"ה דאין מסככין באתרוג כיון דכל הפירות מקבלין טומאה אך קשה א"כ ה"ק ר"י דאין מסככין אלא בד' מינים שבלולב הלא אינו יכול לסכך באתרוג וא"כ אינו יכול לסכך אלא בג' מינין שבלולב ואיך אומר דסוכה אינה נוהגת אלא בד' מינין ואפשר לומר דמודה ר"י דמסכך בענף עץ של אתרוג דמינא דאתרוג הוא דהא בעינן שיהיה בו עוקץ ואף על גב דבאתרוג עצמו אינו מסכך משום דמקבל טומאה בענף שלו מסכך וסוכה אינה נוהגת אלא בד' מינין ובמקום האתרוג ישים ענף של עץ אתרוג דאינו מקבל טומאה ודוק:

כתבו עוד והא דאפליגי ר"מ ור"י כו'. יש להתבונן מה קשר לקושיא זו עם מ"ש מקמי הכי דלכאורה יראה דהך קו' היא עומדת בסוגיא דידן דאר"י אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים וטבע הלשון שכתבו התוס' והא דאפליגו כו' משמע דהוא קשור עם הקודם וכן דרך המעיינים לתת קשר בקו' שכותבים התוס' באמצע דבריהם בלשון וא"ת או בלשון והא דלכולם יש קשר איברא שהקשרים שאומרים לפעמים בוא"ת או בוהא הם קשרים כמ"ש הרלב"ח בפסק הסמיכה דף ש"ך מ"מ במקום הזה יראה דהקשר הוא אמת והוא באופן זה דהתוס' בתחלת דבריהם כתבו דלית ליה לרש"י הא דדרשינן באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר וכונתם לאפוקי שלא נאמר דלעולם אית ליה ההיא דרשא לענין שיהיה הסכך מד' מינין מדבר שאינו מקבל טומאה מעין גורן ויקב שאינו מקבל טומאה ואם היינו אומרים דרך זה לא הוה קשה ממ"ש ומודה ר"מ לר"י שמניח פסל ביניהם דאע"ג דהסכך הוא מד' מינין כיון דאינו מקבל טומאה דומיא דפסולת גורן ויקב קרי ליה פסל כיון דמשם נלמד דין זה שהסכך אינו מדבר המקבל טומאה אמנם אחר שהציעו התוס' דר' יוחנן לית ליה דרשא דפסולת גורן ויקב ודין שאינו מקבל טומאה נפקא ליה מקרא אחרינא השתא נולדה הקושיא דאמרינן בפ"ק ומודה ר' מאיר לר' יוחנן דמניח פסל א' ביניהם דמשמע דר"י אית ליה דרשא דפסל ותירצו דלעולם לית ליה דרשא דפסל אי נמי מה שגורע ופוסל מן האילן קרי ליה פסל ודוק:

תוס' ד"ה כל דין כו' כה"ג פליגי כו'. קשה דמנ"ל דהלכה כר"י משום דסתם לן כותיה פרק בתרא דתמורה והלא בתרי מסכתי אין סדר למשנה כדאי' ב' קמא דף כ"ב ע"א ופ"ק דע"ז דף ו' ע"א יש לומר דסבירי ליה לתוס' דהא דאמרי' התם אין סדר למשנה בתרי מסכת היינו בתרי מסכת שהן בסדר א' דבהכי מיירי התם אבל בשני סדרין יש סדר למשנה ולפיכך כיון דמחלוקת הוי בפסחים בסדר מועד ואח"כ סתם בתמורה בסדר קדשים הלכה כסתם כדאיתא בפרק החולץ דף מ"ב מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם:

ומכאן ראיה למ"ש מרן הכ"מ רפ"ט מהלכות רוצח גבי חלל שנמצא באדמה דתנן פ"ט דסוטה דת"ק ס"ל דיוצאים ג' מב"ד הגדול למדידות אל הערים אשר סביבות החלל ור"י סבר דה' זקנים יוצאין ופ' הרמב"ם כר"י ותמה עליו מרן איך פסק דלא כסתם משנה ותירץ דכיון דבריש פ"ק דסנהדרין שנויה במחלוקת הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דבתרי סדרי יש סדר למשנה כו' יע"ש ומיהו לעיקר קו' הכ"מ נראה להשיב דאעיקרא דדינא לא קשיא איך פסק כר"י דלא כסתם משנה דפ' עגלה ערופה דהוא סתם לאו סתם גמור הוא דהרי מחלוקת בצדו דר"י אומר ה' ובכה"ג חשיב כסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם כדאיתא בהחולץ דף מ"ב ובכה"ג לפעמים אנו פוסקים כס' היחיד היכא דמסתבר טעמיה דלא כת"ק דהוא סתם משנה משום דאינו סתם גמור כיון דמחלוקתו בצדו והכא מסתבר טעמיה דר"י דיליף לה מקרא זקניך שנים ושופטיך ב' ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד א' וכן מוכח מדברי הרמב"ם פי"ג מנזקי ממון בההיא פלוגתא דתנן בפרק המניח את הכד גבי נשתברה כדו בר"ה פסק כר"י דלאו פושע הוא הכך ת"ק דהוא סתם משנה ורשב"א בתשו' סימן קי"ד האריך בכמה ראיות להוכיח כל מה שכתבנו דהיכא דאשכחן סתם מתני' והיחיד חולק בצדו על הרוב הלכתא כת"ק דהוא סתם משנה והיכא דמסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כותיה דלא כת"ק דהוא סתם משנה משום דאינו סתם גמור יע"ש ובהא דכתבינן לעיל דתוס' דידן ס"ל דבשני סדרים יש סדר למשנה כן מוכח נמי מתוספת דפרק כל שעה דף כ"ז אך מצאתי דהתוספת מחלפי שיטתייהו דאמרינן בשבת דף פ"א ע"ב אר"י אסור לקנח בחרס בשבת וא"ר דטעמא משום השרת נימין אלמא דבר שאינו מתכוין אסור ופרכינן והאר"י הלכה כסתם משנה כו' וכתבו שם התוס' וא"ת והא בתרי מסכתות אין סדר למשנה כו' יע"ש וכ"כ התוס' בפרק החולץ דף מ"ב אלמא משמע מדברי התוס' הללו דאית להו דבתרי סדר' נמי אין סדר למשנה. גם ראיתי בהרא"ש פרק כל שעה בהך פסקא אי פסקינן כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה כתב דיש פוסקים כר"י משום דסתם לן תנא כותיה בסוף תמורה והגאונים פסקו כחכמים כו' יע"ש אלמא דהך מלתא אם בשני סדרים יש סדר למשנה הויא פלוגתא דרבוותא ובהא דכתיבנא דכתב מרן פ"ט מהלכות רוצח דהרמב"ם ס"ל דבתרי סדרי יש סדר למשנה בתי"ט פ"ט דסוטה גמגם על מרן דמנ"ל הא דתוס' דפרק המוציא יין ודפרק החולץ ס"ל דאין סדר יע"ש ואשתמיט לתי"ט דתוס' דידן ודפרק כל שעה ס"ל דבתרי סדרי יש סדר גם אשתמיט ליה דברי הרא"ש דפרק כל שעה דהביא מחלוקת זה אמנם מאי דק"ל על מרן הכ"מ הוא דאיך אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דבתרי סדרי יש סדר דאם איתא דהכי ס"ל איך פ' פ"ג מחמץ גבי ביעור חמץ דהשבתתו בכל דבר כחכמים דלא כר"י דפרק כל שעה והלא בסוף תמורה סתם לן תנא כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ובתרי סדרי יש סדר והוי ליה למפסק כר"י אלא ודאי מדפסק דלא כר"י משמע דס"ל דגם בשני סדרים אין סדר וצ"ע ואפשר היה לומר דטעמו של הרמב"ם דפסק דלא כר"י גבי ביעור חמץ משום דר"י יליף לה מנותר ואיכא למיפרך מה לנותר שכן קדש ולכך טעון שריפה כמ"ש הרא"ש בפרק כל שעה אמנם ראיתי להרא"ם בחדושי סמ"ג הלכות חמץ דכתב וליכא למיפרך מה לנותר כו' דמדקא מותבי ליה לר' יהודה מדברי עצמו ולא מנותר שכן קדש שהוא אליבא דכ"ע ש"מ דס"ל דלאו פירכא היא כו' יע"ש ותמיהא לי על הרא"ם איך החליט לומר דליכא למיפרך מה לנותר הפך דברי הרא"ש שכתב דחשיבא פירכא יפה ויש ליישב דכוונת הרא"ם לתת טעם לפוס' כר"י דאינהו ס"ל דלא חשיב פירכא אבל הפוס' דלא חשיב להו פירכא מה לנותר כו' ומה שלא הקשו חכמים קו' זו לר"י מה לנותר שכן קדש היינו משום דפחדו שמא יאמר ר"י דלא חשיב פירכא ולכך הקשו לר"י מדברי עצמו ואה"נ דלסברת חכמים יש פירכא מה לנותר שכן קדש ודוק:

תוס' ד"ה מאי ארז הדס כו' תימה לר"י כו'. פ"ב דר"ה דף כ"ג שם תירצו התוס' לקו' זו וז"ל ושמא הכא לענין מקח וממכר פליגי אבל כולהו מודו די' מיני ארזים הם עכ"ל וק"ל על תירץ זה אם איתא דכולהו מודו די' מיני ארזים הם כלשון הכתוב מנ"ל לתלמוד לומר דאר"י א"ר דאמר ד' ארזים הן פליג עם רבה ב"ר הונא אמרי בי רב י' ארזים הם כו' והלא אמרי בי רב לא איירי במקח וממכר אלא כפי' דקרא דבלשון הכתוב הם י' ארזים ולעולם מודה הוא דבלשון בני אדם במקח וממכר לא קרו ארזים אלא לד' מינין כמ"ש אר"י אמר רב וצ"ע:

גמרא תניא אר"מ מעשה ביקירי ירושל' כו'. א"ל מה חידש התלמוד שהביא ברייתא זו והלא כך היא שנויה במשנתינו י"ל דבמתני' קתני מעשה באנשי ירושלים וי"ל שכל העם היו עושין כן וברייתא קתני מעשה ביקירי ירושלים ופירש"י מנכבדי ירושלים העשירים דאשמועינן הברייתא דרך ארץ של אנשי ירושלים דלא היו כל העם מבזבזין לעשות גימוניות של זהב אלא העשירים בלבד היו עושין כן א"נ י"ל דאשמועינן ברייתא דאפילו דלא היה מנהג פשוט שכל העם היו עושין כן אלא העשירים בלבד ודלמא ח"ו היו עושין שלא כדין קמ"ל דגם מהעשירים יש ראיה ואין לתלות שעשו שלא כדין או שלא ידעו חכמים כדי למחות בידם. אי נמי יש לומר דבמתני' קתני אמרו לו במינו היו אוגדין אותו מלמטה ויש לומר דהיא דחיה מכח השכל ולא שידעו שכן היו עושין אלא דוחה לומר דלמא במינו היו אוגדין אותו מלמטה אבל תנא דברייתא דקתני אמר ליה משם ראיה במינו היו אוגדין אותו מלמטה כלומר דהם מעידין דכך היו עושים ומשם ראיה ממה שראינו שהיו אוגדין אותו מלמטה אלמא אין אוגדין אלא במינו ודוק:

תוס' ד"ה כי היכי דלא ליהוי חציצה וכו' והא דאמרינן פ"ק דבכורות כו'. כוונת קשר הקו' מההיא דפ"ק דבכורות הוא לפום פי' ר"ת בההיא דבהמה המקשה דגריס כרכתו אחותו דהיינו נקבה שנולדה עמו אבל לפירש"י דגריס כרכתו ואחותו דהיינו האשה המילדת ל"ק מההיא דפ"ק דבכורות דההיא דפ' בהמה המקשה הוי מין באינו מינו וההיא דבכורות הוי מין במינו ולכך אינו חוצץ ואע"ג דהכא אשכחן לרבה דס"ל דמין במינו חוצץ לקמן גבי לא לדוץ כו' ולא ליגוז כו' ל"ק מההיא דפ"ק דבכורות שאני לידה של תאומים דאורחיה בהכי ולכך מין במינו אינו חוצץ אמנם לגירסת ר"ת דגריס כרכתו אחותו דהיינו נקבה שנולדה עמו דהוי מין במינו ומספקא ליה אם חוצץ השתא ק' ליה מההיא דבכורות דא"ר אשי דטעמא דמתני' משום דמין במינו אינו חוצץ ואיכא למימר מאי פרכי התוס' לרב אשי והלא פלוגתא דאמוראי הוא הכא רבה ס"ל דמין במינו חוצץ ורבא ס"ל דאינו חוצץ ורב אשי התם ס"ל כרבא דהכא דאינו חוצץ י"ל דכוונת קושית התוס' היא לרבה היכי ס"ל דמין במינו חוצץ והלא מתני' דהתם פ"ק דבכורות לית ליה פרכי אלא כשנאמר מין במינו אינו חוצץ והשתא פרכי התוס' ממתני' דהתם למ"ש רבה הכא ומיהו אכתי איכא למימר דהתם בפ"ק דבכורות הכי אתמר לימא קא סברי רבנן מקצת רחם מקדש דאי כולי רחם מקדש חציצה איכא א"ר אשי מין במינו אינו חוצץ. והנה הדבר ברור דאי הוה מקצת רחם מקדש לא היינו צריכין לומר מין במינו אינו חוצץ וא"כ לא קשיא לרבה דלעולם אימא לך מין במינו חוצץ ולכך מספק ליה בכרכתו אחותו והיינו משום דכרכתו לגמרי דליכא מקצת רחם ומתני' דבכורות דילדה ב' זכרים דנותן א' לכהן היינו משום דאיכא מקצת רחם דמקדש ולכאורה יאמר האומר דהיינו מה שמתרצים התוס' דידן וז"ל התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת רחם בלא חציצה עכ"ל אמנם המדקדק ביושר לשון התוס' משמע דהם אומרים דרבה לא פליג אאוקמתא דרב אשי דמין במינו אינו חוצץ אלא נותנים טעם לדבר דהטעם דהתם פשיטא לן דמין במינו אינו חוצץ משום דאיכא מקצת רחם בלא חציצה משא"כ בההיא דבהמה המקשה דליכא מקצת רחם דאינו חוצץ ומיהו תירץ זה של התוס' אינו נוח לי דפשט דברי רב אשי הוא דבא להעמיד דמקצת רחם אינו מקדש דכולי רחם בעי' וטעמא דמתני' הוי משום דמין במינו אינו חוצץ ואיך אומר התוס' דטעמא דאמרינן התם מין במינו אינו חוצץ משום דאיכא מקצת רחם בלא חציצה ולכן יותר נראה מ"ש לעיל דרבה סבר כסברת הלימא דמקצת רחם מקדש ולעולם מין במינו חוצץ ופליג ארב אשי דאמר מין במינו אינו חוצץ ומקצת רחם אינו מקדש כנ"ל. והתוס' בפ"ק דבכורות דף ט' עמדו בקושיא זו ותירצו בתירץ הא' כמ"ש בשמעתין ועוד תירצו ב' תירוצים אחרים ונפל ט"ס שם בדבריהם והנני מעתיק דברי התוס' ע"פ מה שהגיה בחדושי הלכות דבכורות וז"ל התוס' א"ר אשי מין במינו אינו חוצץ תימה בפ' בהמה המקשה בעי כרכתו אחותו והוציאו מהו י"ל הכא מקצת פנוי איכא למימר טפי במינו אינו חוצץ א"נ אחותו הוי אינו מינו טפי מאחיו עוד י"ל דוקא משום דהוציאתו אחותו שסייעתה בהוצאתו הוא דמספקא לן דדלמא לא הויא חציצה אבל אם לא סייעה להוציאו פשיטא דלא הויא חציצה עכ"ל והנה מכל פלפול זה משמע בהדיא דמין שאינו מינו חוצץ אליבא דכ"ע וק"ל א"כ מאי בעי רבה בפ' בהמה המקשה כרכו בסיב מהו בטליתו מהו וסלקא בתיקו ופסק הרמב"ם בפ"ד דבכורות דהוי ס' בכור וכ"פ הטור י"ד סי' שט"ו ואמאי הא קי"ל דמין בשאינו מינו חוצץ כמ"ש הרמב"ם פ"ז דלולב וטור א"ח סימן תרנ"א ואפשר דגבי בכור מספקא לן מעיקרא אי בעי שיגע הבכור ביציאתו בכותלי בית הרחם דאפשר דלא בעי' שיגע ממש בכותלי בית הרחם דאוירו נמי מקדש הבכור ולפי' אפי' בשאינו מינו מיבעיא לן אי הוי חציצה דאי בעי' שיגע בכותלי בית הרחם הויא חציצה ואי לא בעי' שיגע לא הויא חציצה ואם זו היא כוונת הבעיא על רבה ק"ל מאי בעי בתר הכי בעי רב אחא נפתחו כותלי בית הרחם מהו אויר רחם מקדש והא איכא או דלמא נגיעות רחם מקדש והא ליכא והלא זו היא בעיית רבה גבי כרכו בסיב לפום מאי דפרישית ואפילו דנפתחו כותלי בית הרחם פשיטא ליה לרבה דקדוש כיון דליכא דבר דמפסיק בין עובר לרחם ולא קא מיבעית ליה אלא בכרכתו בסיב דמפסיק בין עובר לרחם מי אמרינן בכה"ג הוי חציצה או לא ומאי דפשיטא לרב' מיבעיא ליה לרב אחא א"נ רבה נמי מספקא ליה בעית רב אחא ונקט רבה בעיא דידיה בכרכתו בסיב לאשמועינן דאפילו כרכו בסיב הוא ספק אם חוצץ אפילו שהוא אינו מינו דדלמא אויר רחם מקדש אף על גב דיש הפסק דסיב ודוק:

כתבו עוד התוס' ואע"ג דה"נ הוי חוצץ לאגד כו'. כתב מרן הב"י סי' תרנ"א מ"כ בשם ס' אגודה בפרק מקום שנהגו כו' אבל נ"ל כו' יע"ש ודבריהם הללו הם מועתקים מס"ס תשו' מוהר"י וייל ז"ל דמייתי שם חדושי ס' אגודה ודברי ס' אגודה נראין לי דצריך להסיר הציציות והטבעות משום חציצה כדמוכח מדברי התו' דשמעתין דהוכיחו דלרבה הוי חציצה אגדו של לולב אע"ג דאינו חוצץ כל היד ואע"ג דאין הלכתא כרבה אלא כרבא דאין האגד חוצץ היינו משום דס"ל דכל לנאותו אינו חוצץ ולא פליג עליה מטעמ' דאינו חוצץ כל היד אלמא דכולהו מודו דחציצה במקצת היד הוי חציצה וכ"כ מרן בש"ע א"ה בס' הגט סעיף פ"א יצוה לאשה שתסיר הטבעות שבידיה יע"ש גם מור"ם בעל המפה א"ה סי' קל"ט סי"ד כתב גם לא יהא שום דבר כגון טבעת בידה וכיוצא בזה בשעת קבלתו עכ"ל ובכן יש לתמוה על מור"ם שכתב בא"ח סי' תרנ"א ונהגו להחמיר להסיר התפילין והטבעות מידן אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן עכ"ל דאיך החליט הדבר לו' דמדינ' אין לחוש ומסוגיא דידן משמע דיש לחוש בחציצה דמקצת היד כדפרישית ומה גם דאיהו גופיה כתב בא"ה דלא יהא שם דבר כגון טבעת כו' משמע דמדינא קאמר לה ועוד יש לתמוה ממ"ש בפ"ב דזבחים דף י"ט בעי ר' זירא תפילין מהו שיחוצו מצוה דגופיה חייץ או לא חייץ א"ר אמי לימוד ערוך הוא בידינו תפילין חוצצות והיינו בתפילין דיד וכ"פ הרמב"ם פ"י מהל' כלי מקדש. גם תנן בפ' בתר' דעירובין דף ק"ג כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש ואמרי' עלה אר"י ל"ש אלא גמי אבל צלצול קטן הוי יתור בגדים כו' ופרכינן ות"ל משום חציצה בשמאל א"נ בימין כו' יע"ש באורך וכתב הרמב"ם פר' הנז' כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים כגון על אצבעו כו' עוד כתב כהן שלקה כו' יע"ש וכתב הראב"ד ז"ל א"א דבריו סותרים זה הלא אמר שלא במקום בגדים פחות מג' אינו חוצץ בין היד לכלי וכן הוא בעירובין ובזבחים עכ"ל וזה ימים שעמדתי בפלוג' זו דהרמב"ם והראב"ד ומה שחדשתי בימים ההם הוא זה דפשט דברי רבא שאמר משמיה דרב חסדא פחות מג' על ג' אינו חוצץ משמעות הדברים הוא לענין חציצה בין היד לכלי וזהו דעתו של הראב"ד בהשגו'. אמנם רש"י והרמב"ם מפרשי' דלשון אינו חוצץ לא לענין חציצה אתמר אלא לענין יתור בגדים ומרן בכ"מ כתב דהריטב"א הכריע כפרש"י דאי חציצה כפשוטה למה חלקו בין מקום בגדים לשאינו מקום בגדים והא כולה עבודה בגופו של כהן בעי' וראוי שיחוץ אפילו נימא א' בכל מקום והמעיין יראה דאין זה הכרע מספיק להוציא דברי רבא מפשוטן די"ל דבמקום בגדיו אדם מקפיד עליו ובמיעוט המקפיד חוצץ אבל שלא במקום בגדים אין אדם מקפיד אלא בג' על ג' אבל בפחות מג' על ג' אין אדם מקפיד לפיכך לא הוי חציצה עוד כתב ועוד דאם איתא דלהדיא כו' יע"ש וגם הכרע זה אינו הכרע לע"ד דמאי דפריך בגמ' ות"ל סבור הראב"ד דלא פריך לענין גמי אלא פריך לר"י במ"ש דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים אפי' יהיה ג' על ג' ואהא פריך דכיון דהוי ג' על ג' לכ"ע הוי חציצה ות"ל משום חציצה ורבא ורב חסדא לא אמרו דלא הוי חציצה אלא בפחות מג' על ג' באופן דפשט הסוגיא מוכח' כדברי הראב"ד הגם דיש לפרש כפרש"י והרמב"ם דלישנא דחציצה דאמר רבא לאו דוקא ולענין יתור בגדים אתמר מ"מ כל כי האי יש לו לפוסק לפר' ולפי' תמה הראב"ד על הרמב"ם דדבריו סותרים זה את זה דלעיל אמר דפחות מג' על ג' אינו חוצץ ופשט דבריו משמע דלענין חציצה דבין יד לכלי איירי ובסוף כתב והוא שלא יחוץ הגמי כו' וכל כי האי הו"ל לפרושי דמ"ש לעיל לענין יתור בגדים אתמר מיהו נפש היפה ידחוק לפרש דברי הרמב"ם כדפרש"י דברי התלמוד זהו הכתוב אצלי זה ימים ראשונים ועתה אני רואה כי מסוגיא דשמעתין מוכח בהדיא כפי' רש"י והרמב"ם דהרי רבה סבר דהאגד הוי חציצה ואף לרבא שחלק עליו ואמר דאינו חוצץ היינו משום דהאגד הוא לנאותו הא לאו הכי אפי' שהוא דבר מועט חוצץ בין היד ללולב וה"ק גמי או בגד שאין בו ג' על ג' דחוצץ לענין עבודה בין היד לכלי ומ"מ הנה נתבאר דדבר מועט חוצץ בין היד ללולב וכן לענין עבודה בין היד לכלי וא"כ יש לתמוה על מור"ם ז"ל דכתב דמדינא אין לחו' להסי' התפילין והטבעות מהיד כיון דאין כל היד מכוסה בהן ואפשר דכונתו היא לו' דיכול ליטול הלולב במקצת היד שאין בה רצועת תפילין וטבעות והוי כההיא דכהן שלקה באצבעו דכורך עליו גמי והוא שיהיה שלא במקום עבודה דיאחוז הכלי במקצ' היד דאין בה גמי ה"נ יטול הלולב במקצ' בראשי אצבעותיו שאין בהם טבע' ובכן נתייש' מנהג העולם שאנו רואים כמה אנשים גדולים יש להם טבעות בידם ואין חוששין להסיר אותם בשעת נטילת הלולב והיינו מטעמא דאמרן דנוטלין הלולב בראשי האצבעות דאין להם טבעת ודוק:

כתבו עוד התוס' והא דאשכחן בס"פ שתי מדות כו'. דע דע"פ חילוק זה שכתבו התוס' דאפי' דאם יניחו כל החברים זה תחת זה מן הדין לא הוי חציצה דמין במינו הוא דכולם ידי אדם הן ואינו חוצץ ואפ"ה לא ילפינן דיעשו תנופה יחד כל החברים משום דס"ס לא דמי לסמיכה דסומך כל חבר אחד לבדו בלי חציצת ידי חברו וחשיבא פירכא כי היכי דלא ניליף תנופה לכל החברי' מק"ו דסמיכה בזה אני מתרץ מה שהקשו התוס' פרק כל המנחות דף ס"א וקדושין פ"ק דף ל"ו ולקמן דף מ"ד דאמרי' התם כהן מניח ידו תחת הבעלים ומקשו עלה התוס' דאיך כהן מניח ידו תחת הבעלים והא הויא חציצה כמ"ש בסוף שתי מדות דאם יניפו כל החברים יחד הויא חציצה ולפי החילוק שכתבו התוס' כאן ל"ק מידי דלפום קושטא דמלתא מדינא לא הויא חציצה מה שכהן מניח ידו תחת הבעלים דמין במינו הוא ואפילו דלא הויא חציצה חשיבא פרכא כי היכי דלא נילף תנופה מסמיכה דסמיכה עושה אותה כל אחד לבדו ותנופה כל אחד לבדו לא אפשר דתנופה א' אמר רחמנא ואם יניפו כלם בבת א' ידיו של זה תחת ידי חברו הויא חציצה ולא דמי לסמיכה וחשיבא פירכא והתוס' במקומות הנז' נתחבטו בקושיא זו ועיקר דבריהם בקדושין דף ל"ו ע"ב ותירוצים מתחלפים תירצו בזה ויש לדקדק ולהקשות בדבריהם טובא ושוב ראיתי רוב מה שפלפלתי בדבריהם בדברי הרא"ם פ' צו פ' ידיו תביאנה גם בס' עצמות יוס' פ"ק דקדושין דף ס"ו ע"ב משכתי ידי מלכתוב בזה יע"ש ודוק:

כתבו עוד ועוד מדי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן פ"ב דזבחים ע"ג רגל חברו פסל. אמת הוא זה דע"ג רגל חברו פסל מה"ט שכתבו התו' אמנם ללמוד דבר זה לתנופת חברים המניח ידו תחת יד חברו זה לא יתכן דהרי כהן מניח ידו תחת יד בעלים ודין זה דע"ג רגלי חברו פסל עיין בהרמב"ם פ"ה מהלכות ביאת מקדש דין י"ז ודין הניח מזרק בתוך מזרק עיין בהרמב"ם פ"א מה' פסולי המוקדשין דין כ"א יע"ש:

תוס' ד"ה דבעי' לקיחה תמה כו'. עיין בחדושי הלכות כתבו עוד א"נ דלטעמא דחציצה נענש משום בזיון קדשים כצ"ל כתבו עוד ומיהו לא יתכן פיר' זה מדמייתי דעלה דההיא דאזוב שפסקו בחוט כלו' דהתם גבי אזוב הכריכה בחוט היא בכוש ובאזוב ולא הוי כריכה בידו ואתי עלה מטעם לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ולקיחה ע"י ד"א לא שייכא אלא כשהכריכה בידו לכן פי' אלא י"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינין שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב וק"ל איך ס"ד דתוס' לו' חילוק זה דדבר הצריך שייך חציצה והלא גבי אזוב קצר הוא צריך להאריכו ואתי עלה מטעם לקיחה והו"ל למיתי עלה מטעם חציצה י"ל דס"ל לתוס' דגבי אזוב קצר לא חשיב צורך מה שצריך להאריכו דהרי יכול לעשות ענין אחר לחתוך פי השופ' אשר בהן מי חטאת כדי שיהיה קצר ויגיע לטבול בו האזוב ודמי לסודרא דלא בעי לולב דאתינן עלה מטעם לקיחה ע"י ד"א כתבו עוד ומיהו גם לא יתקן דכ"ש דהול"ל דחוצץ כדמוכח בעיא דרמי בר חמא דפרק הוציאו לו יין בהניח מזרק בתוך מזרק דבעי למפשטה מההיא דע"ג רגל חברו פסל ודחי שאני רגל דלא מבטל לה ק"ק מה הוכחה יש משם לסתור הפי' שאמרו דבדבר הצריך שייך חציצה ובדבר שא"צ לא שייך חציצה אלא מטעם לקיחה ורוצים להוכיח משם דהדבר הוא בהפך והלא בעיא דהניח מזרק בתוך מזרק ודאי דהו' דבר שאינו צריך גם הניח רגלו ע"ג רגל חברו הוא דבר שאין לו צורך למקבל הד' להניח רגלו ע"ג רגל חברו ותרוייהו שוי' הם וא"כ מה הוכח' יש משם דדבר שאין בו צורך שייך טפי ביה חציצה מדבר שיש בו צורך והלא הנך מציאיות דהתם תרוייהו אין בהו צורך ומיבעיא ליה בהניח מזרק בתוך מזרק אי הוי חציצה כיון דאין בו צורך בעי למפשטה מההיא דעל גבי רגל חברו פסל ודחי שאני רגל דלא מבטל לו חברו את רגלו עד שיגמור עבודתו ולכך הוי חציצה אבל גבי הניח מזרק תוך מזרק דמבטל ליה דלמא לא הוי חציצה כיון דאין לו צורך במזרק החיצון ואפשר דכונת התוס' הוא להוכיח באופן זה דע"כ לא מבעיא לן התם בהניח מזרק תוך מזרק אלא מפני שהוא מין במינו אבל הניח מזרק בתוך כלי אחר שאינו מינו פשיטא ליה דחוצץ אע"ג שהוא דבר שאינו צריך לו ולפ"ז ראית התוס' אינו אלא להוכיח דבדבר שאין בו צורך שייך ביה חציצה ולא אתו לאוכוחי דבדבר דאין בו צורך שייך טפי חציצה מדבר שיש בו צורך דזה או' אותו מסברא דנפשייהו דכיון דמצאו בפ' הוציאו לו דבדבר שאין בו צורך שייך חציצה למפרע הם או' דשייך טפי חציצה בדבר שאין בו צורך ומ"מ הדבר צריך תלמוד למאי הביאו התוס' דהיו רוצים לפשוט הבעיא מההיא דע"ג רגל חברו פסל ודחי תלמודא שאני רגל דלא מבטל ליה דדברים הללו לא מצאתי להם שייכות שיש סיוע למה שרוצים להוכיח דבדבר שאינו צריך כ"ש דחוצץ וצ"ע:

כתבו עוד וי"ל דמיירי שעשה מן הסודר וכו'. כונת דבריהם דלא מיירי שאוחזו בדפני הכלי דנמצא דהלולב הוא תוך ידו דא"כ הו"ל למיתי עלה מטעם חציצה אלא מיירי דמני' ידו תחת שוליו או שאוחזו בבית יד של לקיחה כלו' דבהני גווני לא שייך חצי' אלא טעמא דלקיחה ע"י ד"א דדרך כבוד שמה לקיחה ודרך בזיון לא שמה לקיחה ואיכא למי' מההיא דפ' הוציאו לו דהניח מזרק בתוך מזרק דמשמע דפשיטא ליה אם היה שאינו מינו דחוצץ וכב' ראיתי בתו' דפ' הוציאו לו שעמדו בזה ותירצו וז"ל דלא מיירי שאוחז מזרק החצון בשפתותיו דאז ודאי לא חייץ דהו"ל כמו בית יד אלא שאוחז למטה בשוליו עכ"ל וק"ל עלה היכי מתרצי דההיא דמזרק תוך מזרק שמיירי שאוחזו למטה בשוליו והלא בכה"ג כתבו התוס' בשמעתין דזה הוי לקיחה ע"י ד"א ולא שייך ביה טעמא דחציצה במה שמניח ידו תחת שוליו וי"ל דיש הפרש בין זה לזה דמניח ידו תחת שוליו אין הלולב תוך ידו ולא שייך חציצה וה"ה גבי מזרק אם מניח ידו תחת שוליו של מזרק החיצון ומ"ש התם דאוחזו למטה בשוליו היינו דאוחז המזרק החצון בשוליו תחת ידו ונמצא דמזרק הפנימי נמי הוא תוך ידו אלא דחוצץ המזרק החצון בין מזרק הפנימי לידו וע"ש בפ' הוציאו לו דהכריחו התוס' חילוק זה דבית יד דאם לא כן תקשי דרבא אדרבא דאמר לקמן גבי לא לידוץ לולבא בהושענא מין במינו אינו חוצץ הא בשאינו מינו חוצץ וגבי סודר קא' לקיחה ע"י ד"א שמה לקי' ואפי' שאינו מינו יע"ש. והרמב"ם פ"ז דלולב דין י"א כתב עשה לאגודה זו גימון של זהב כו' וכתב ה"ה ז"ל וסובר רבינו שדברי רבא כו' יע"ש וק' דאם איתא דמ"ש בגמ' אמר רבא לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעי' לקיחה תמה ורבא אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה טעמא דרבא דשרי דהוי משום נוי הול"ל כל לנאותו אינו חוצץ כדאמר לעיל ותו דרבא אייתי ראיה לדבריו מההיא דאזוב קצר וכו' ובתר מייתי מההיא דשפופרת וכו' והלא בההיא דאזוב ושפופרת לא שייך טעמא דנוי וכבר ראיתי להרב בעל"מ דעמד בזה יע"ש מה שתירץ ע"פ מ"ש הר"ן ולעד"נ דיש הפרש בין הר"ן להרמב"ם דהר"ן מפרש לא לינקוט איניש סודרא בהושענא דכורך הסודר על ידו והרמב"ם מפרש דכורך הסודר על הלולב:

ומה שיר' לע"ד הוא דהרמב"ם ס"ל דיש ב' דרכי' יש דרך הדו' שהוא לנאותו ויש דרך כבוד שהוא עושה לקדושת המצוה שלא ליגע אותה בידיו או לשום צורך של המצוה שצריכה לאיתו תוס' והנה בעושה לאגוד' גימון של זהב לא עשה אותו גימון לקדוש המצוה שלא ליגע האגודה בידו אלא עשה אותו לפאר האגודה שתהיה נאה ובזה פסל רבה משום חציצה אע"ג דהוי לנאותו ורבא הכשירו משום דכל דהוי לנאותו אינו חוצץ וכשכרך על האגודה סדין ונטלה לא עשה זה לנאות הלולב דמה נוי יש בסדין אלא עושה אותו משום כבוד וקדושת המצוה שלא ליגע האגודה בידיו כמו שנהגו לאחוז יריעת הס"ת ע"י מפה משום קדושת הס"ת ובכה"ג דנקיט הושענא בסודרא עושה אותו דרך כבוד פסלו רבה משום דלקיחה ע"י ד"א לא שמה לקיחה ורבא ס"ל דשמה לקיחה משום דמאי דנקיט הושענא בסודרא עשה אותו דרך כבוד ולא דרך בזיון כדי שלא יתלכלכו ידיו מן האגודה כמו נתן את האגודה בעציץ או בקדרה ונטלה לא יצא דההיא לקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה משום דהא דרך בזיון והשתא מייתי ראיה לדבריו דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה מההיא דאזוב דאפי' דשם לא מיירי דעושה כן משום דרך כבוד דמה שמספק האזוב בכוש הוא בשביל דהאזוב הוא קצר שמה לקיחה כ"ש כשכרך על האגודה סדין משום כבוד דשמה לקיחה וכד מייתי בתר הכי מההיא דשפופרת הא הפילו הוא כשר התם הוי דרך כבוד דלא רצה ליקח האפר בידיו משום מעלת האפר והפיל האפר ע"י שפופרת והוי לקיחה א"כ ה"ה כשכרך סדין על האגודה ונטלה יצא כיון דהכריכה היתה דרך כבוד ולא דרך בזיון כההיא דנתן את הלולב בכלי ונטלו בכלי לא יצא משום דעשה זה דרך בזיון שלא יתלכלכו ידיו מהלולב השרוי במים זה נ"ל בדעת הרמב"ם דיש ב' דברים דרך נוי ודרך כבוד כלומר שאינו בזיון מותר וכן נראה שרמז המגיד במ"ש שכל מה שהוא נוי לו והידו' כלו' יש דרך נוי כגון גימין של כסף ויש דרך הידור כלומר שאינו נוי אלא שהוא דרך הידור וכבוד כגון כרך עליה סדין למעוטי דרך בזיון כגון נתן את המינין בעציץ דבההיא דוקא מודה רבה דלא שמה לקיחה ודוק:

גמ' א"ר מנא אמינא לה דתנן אזוב קצר וכו'. פרש"י אלא ש"מ שמה לקיחה ומיהו כשהוא מזה וכו'. וקשה דהתם בפי"ב דפרה הכי תנן האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה ר"י ור"ש אומר כשם שהזייה באזוב כך טבילה באזוב. ואם איתא דטעמא דת"ק דמה שצריך לאחוז באזוב להזות ולא בסיפוק הוא כדי שלא יתנענע לכאן ולכאן א"כ מאי קאמרי ליה ר"י ור"ש כשם שהזייה באזוב וכו' הלא טעמא דהזייה דהוא משום נענוע לא שייך בטבילת אזוב וראיתי בפירש ר"ש ז"ל שכתב ואוחז באזוב ומזה הזאה בעי' באזוב עכ"ל משמע דמן התורה הוא דבעי' הזאה באזוב ולא ע"י ד"א וראיתי בספר עץ החיים להרב מו"ח ז"ל דתפס על רש"י בזה יעו"ש ויראה דרש"י ס"ל דאי טעמא דת"ק דצריך לאחוז באזוב להזות הוא מן התורה ור"י ור"ש אומר כשם שהזייה באזוב מן התורה כך טבילה באזוב מן התורה נמצא דת"ק ור"י ור"ש פליגי בענין לקיחה ע"י ד"א דת"ק סבר שמה לקיחה ור"י ור"ש ס"ל דלא שמה לקיחה ודינו של רבא הוא פלוגתא דתנאי וזה דוחק דליפלגו אמוראי בפלוגתא דתנאי לכן ראה רש"י לומר דטעמה דת"ק דצריך לאחוז באזוב היינו משום חששא דנענוע אבל בטבלת האזוב ס"ל לת"ק דל"ש נענוע אבל ר"י ורש"א כשם דהזייה באזוב משו' נענוע כך טבילה באזוב דשמא יתנענע האזוב מהכוש בשעת טביל' ויפול מהמי' שבכוש ע"ג האזוב ונמצ' דהזאת האזוב הוא מהמים שקלט האזוב מהכוש או שמא דהם גוזרים שלא יטבול האזוב ע"י כוש גזרה שלא יזה ע"י הכוש ויתנענע ולא יכוין להזות על הכלי ואע"ג דהוי גזירה לגזרה אשכחן פעמים דגזרי' גזרה לגזרה כשיש טעם לדבר כנ"ל ודוק:

תוס' ד"ה נפל משפופרת פי' בקו' וכו' וא"א לומר כך וכו'. ויראה לי להליץ בעד רש"י דהרי כתב רש"י דכל מעשה פרה בכלי אבנים אם אפשר ואפי' תימא דהתוס' לא הוו גרסי בדברי רש"י הנך תיבות דאם אפשר. י"ל דמעשה פרה לא קרי רש"י אלא מעשה הקידוש עצמו וכיוצא אבל שמירת האפר בשפופרת או שמירת מי חטאת בשפופרת זה לא נקרא מעשה פרה אלא כשעושה הקידוש לערב האפר עם המים זה קורא מעשה פרה גם מ"ש התוס' עוד משמע דעדיפי שאר כלים לקדש כו' יש להליץ בעד רש"י דאה"נ דלגבי דין תורה עדיפי שאר כלים לקדש דחשיבי כלים יותר מכלי גללים אבל כיון שהחמירו חכמים לעשות כמה מעלו' וחומרות גבי מעשה פרה עדיפי כלי גללים דאינם מקבלים טומאה משאר כלים החשובים משום דהם מקבלים טומאה ועשו כן משום מעלה ועיין תוס' ריש מסכת יומא ופ"ב דחגיגה דף כ"ג ופ"ו דנדה דף מ"ט והרמב"ם פ"ב דפרה ופ"ו דין ג' ס"ל כדעת התוס' ודוק:

גמ' נפל משפופרת כו' הא הפילו הוא כשר אמאי ולקחו ונתן כו'. זו היא גי' רש"י וק"ק כיון דמתיבת ולקחו מדקדק דהפיל האפר ע"י השפופרת כשר דלקיחה ע"י ד"א שמיה לקיחה אמאי הזכיר תיבת ונתן דקאמר אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנ' ואם בא לדקדק מתיבת ונתן דכתב ונתן עליו מים אל כלי זה לא אפשר דונתן קאי אמים כמ"ש התו' ויראה דכונת התלמוד היא לרמוז דהכתוב הוא מקרא קצר דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי ולא פי' הכתוב דלקיחה זו היא לתת האפר ע"ג המים חיים שבכלי ומדכתיב בסיפיה דקרא ונתן עליו מים חיים אל כלי שמעי' דלוק' מים בכלי תחלה ואח"כ לוקח העפר ונותנו על המים ואח"כ מערב האפר עם המים והיינו דכתי' ונתן עליו מים חיים אל כלי כלו' דיערב על האפר המים החיים שהיו נתוני' תחלה בכלי . א"כ כשהזכיר הכתוב תחלה ולקחו לטמא מעפר שריפ' החטאת הכתוב קיצר כאלו אמר ולקחו לטמא מעפר שריפ' החטאת נתן העפר על מים חיים ונתן עליו מים חיים כלו' דיערב באפ' המים חיים א"כ כשאמר התלמוד אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא האי ונתן דקאמר תלמוד' אינו על ונתן עליו הכתוב במקרא דההוא אמים קאי אלא אונתן דחסר במקרא רמוז כאלו א' אמאי ולקחו מעפר כתיב שיקח האפר לתתו ע"ג המים והיאך קתני דהפילו ע"י שפופר' כשר אלא ש"מ דלקיח' האפר ע"י השפופרת לתתו ע"ג מים שמה לקיחה וש"מ דלקיחה ע"י ד"א שמיה לקיחה כנ"ל פי' הסוגיא לדעת רש"י והרמב"ם פ"ט מה' פרה דין ב' כתב וז"ל המקדש צריך שיכוין ויתן האפ' כו' וק"ל אמאי לא ביאר הרמב"ם דין זה דאם הפיל האפר ע"י שפופרת כשר ואפשר לו' דלא אצטריך לפרש דבדיוק דבריו משמע דקאמר נפל האפר מן הכלי לתוך המים פסל הא הפילו הוא כשר אמנם יש לגמגם דאין זה מספיק משום דבתחלת דבריו כתב המקדש צריך שיתן האפר בידו על המים משמע דבידו צריך שיתן ולא ע"י שפופר' ואפשר דהרמב"ם ס"ל לכתחלה צריך שיתן האפר בידו ממש ולא ע"י שפופר' אמנם בדיעבד אם נתנו ע"י שפופר' כשר ולא מפסיל אלא כשנפל האפר מן השפופרת לתוך המים ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף