כף החיים/אורח חיים/תנד

כף החיים ‏ אורח חיים תנד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] אין יוצאין לא בפת סובין וכו'. שנאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם ואלו אינם נקראים לחם לפי שאינו נקרא לחם אלא דבר הראוי למאכל אדם דכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ועוד גבי חלה כתיב באכלכם מלחם הארץ משמע שאין נקרא לחם אלא מה שהם עצמם אוכלים ומטעם זה ג"כ אין אדם יוצא י"ח מצה אלא בדבר שחייב בחלה. לבוש.

ב

ב) שם. לא בפת סובין ולא בפת מורסן. וסובין קליפת חטין הנושרת מחמת כתישה ומורסן הנשאר בנפה. רש"י שבת ע"ו ע"ב. והביאו מ"א סק"א וכ"כ הרע"מ פ"ז דשבת אלא שכתב דהרמב"ם פי' אפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין וכ"כ בפ"ב דחלה כפי' הרמב"ם דסובין הוא הדק ומורסן הוא הגם וכ"כ בפ' י"א דתרומות יעו"ש. והב"ד ח"י אי' א'.

ג

ג) וכתב שם המ"א וראיתי מורין שקליפה שקורין שפרייר"ר אינו מחמיץ ומיהו זהו קליפה מקש אבל קליפת חטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות חטים עכ"ל והביאו חק יוסף או' א' מיהו ח"י או' א' תמה על דברי המ"א הנז' דמאי מספקא ליה הא משנה שלימה שנינו אין שורין מורסן לתרנגולין ואין האשה שפה מורסן והוא מחמיץ בודאי כמבואר לקמן סי' תס"ה יעו"ש אמנם הא"ר או' א' כתב לתרץ דהמ"א לא מסתפק כלל במורסן רק בקליפת חטין שהוא סובין וכמ"ש בריש דבריו פירש"י סובין קליפת חטין הנושרת בשעת כתישה וכו' יעו"ש. וכ"כ י"א בהגה"ט דהמ"א קאי אסובין דוקא אבל למורסן אין שום ספק דודאי מחמיץ יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל קכ"ב או' ב'. ויתבאר עוד מזה לקמן רסי' תס"ה יעו"ש.

ד

ד) ואם נמצא שבולת מקש תוך מאכל הנימוח ואין בשבולת שום תבואה אחזוקי איסורא לא מחזיקן ובאיסור משהו מדרבנן ואמרינן דכולהו נפלו בשעת דישה. ח"י או' א' א"ר או' א' חמ"מ סי' תס"ה או' א' ר"ז שם או' ו' ח"א כלל קכ"ב או' ב'.

ה

ה) וכן אם נמצא בתבשיל קליפה של שבולת שועל ואין ידוע אם היא הקליפה העליונה שנושרת בשעת דישה או הקליפה העבה הנושרת בשעת כתישה יש להתיר. תשו' בית אפרים סי' ל"א, שע"ת או' א'.

ו

ו) שם. אבל לש הוא וכו'. ואם נטל מורסא מתוכה וחזר לתוכה ולש עמה כתב מ"א סק"ב יש להסתפק אם מצטרף לכזית אבל הח"י או' ב' כתב דאין כאן ספק כלל דכיון דלענין חלה אינו מצטרף (כמ"ש ביו"ד סי' שכ"ד סעי' ג'). ה"ה לענין מצה יעו"ש. והביאו א"ר או' ב' ח"א כלל קכ"ח או' א' וכ"כ י"א בהגה"ט בשם הר' מנוח. מיהו הברכ"י או' ב' כתב בשם ס' בית מועד הואיל ויש בו קמח יוצא בו י"ח אמנם הפר"ח כתב על דברי בית מועד הנז' דאין כן דעת הפו' וכ"כ הר"ז או' ב' דאינו יוצא בה י"ח מצה אלא א"כ אכל כזית לבד מן הסובין או מן המורסן יעו"ש. ועיין לעיל סי' תנ"ג או' מ"ג.

ז

ז) שם. אבל לש הוא וכו'. וכתב הר"ן דה"ה דיוצאין בחטים שאכלו מהם תולעים. ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף או' ג' ועיין לעיל סי' תנ"ג או' ג"ן ומשם ואילך עד או' ח"ן יעו"ש.

ח

ח) שם. ויוצא במצה מסלת נקיה וכו'. דמצות מצות ריבה ואפי' כמצות של שלמה ומה ת"ל לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה. ואשישה היא גלוסקא גדולה אחד מששה באיפה. פסחים ל"ו ע"ב. ושיעור עיסה החייבת בחלה היא עשירית האיפה כדאיתא בעירובין פ"ג ע"ב יעו"ש והיא תק"ך דראהם מצריים בקירוב כמ"ש לקמן רסי' תנ"ו וביו"ד רסי' שכ"ד יעו"ש וא"כ שיעור האשישה היא שמונה מאות ששים ושבעה דראהם מצריים פחות מעט. ועיין לקמן או' יו"ד.

ט

ט) שם. ויוצא במצה מסולת נקיה וכו'. מדברי הטור משמע דאף לכתחלה יכול לעשות כן ומה שדקדק הפר"ח דאין ראוי לעשות כן לכתחלה כתב עליו הער"ה או' ב' דאינו דקדוק אלא דאף לכתחלה יכול לעשות כן יעו"ש ומיהו גם הפר"ח כתב דהכי נהוג כדברי הטור.

י

י) שם בהגה. דהוי כאשישה. כלומר ואמרינן בפ' כל שעה לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה ומפרש התם דאשישה הוי אחד מששה באיפה. פר"ח. ואם עשאה גלוסקא גדולה כמו ששית האיפה והיא נקראת אשישה והוא דרך חשיבות וגדולה הרי זו מצה עשירה ואינו יוצא בה. ר"ז או' ה'.

יא

יא) [סעיף ב'] עיסת הכלבים וכו'. או זולתם ממיני החיות. הרמב"ם בפי' המשנה פ"א דחלה משנה ח' והביאו ב"י. וכ"כ בטור יו"ד סי' ש"ל וב"י שם.

יב

יב) שם. בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו'. שחישב בשעת לישה בין על אכילת הכלבים ובין על אכילת בני אדם. הרמב"ם בפי' המשנה שם.

יג

יג) שם. יוצאים בה. אם שמרוה מחימוץ. לבוש. ר"ז או' ח'.

יד

יד) שם. שאין זו משומרת לשם מצה. כך הוא לשון הרמב"ם פ"ו דין ה' והגם דבפי' המשנה שם כתב הטעם לפי שאין אדם יוצא י"ח אלא בדבר שחייב בחלה י"ל דכתב כאן הטעם משום שאין זו משומרת לשם מצה לומר שאעפ"י שעשאה מסולת נקייה ואפוייה כראוי אפ"ה כיון שעשאה לכלבים ה"ז אינה משומרת לשם מצה ואינו יוצא בה י"ח. וכ"כ מ"א סק"ג על טעם זה של הרמב"ם דאפי' היא פת יפה כיון שלא חשב למאכל אדם אינו משומר לשם מצה. וכ"כ א"ר או' ג' א"א או' ג' ר"ז או' ח' ביאורי הגר"א. אבל אם חשב בשעת לישה שיאכל ממנה אדם יוצא בה לדיעה זו אפי' היא פת קיבר. מ"א שם. א"א שם. ר"ז שם. וה"ד בשלא הפריש מורסנן מתוכן אבל אם הפרישן והחזירן לתוכן או שעירב בה מורסן או' סובין מעלמא צריך שיאכל ממנה כזית לבד מן הסובין או מן המורסן כמ"ש לעיל או' ו' יעו"ש. ועוד עיין לקמן או' טו"ב ואו' ח"י.

טו

טו) ולעניין חיוב חלה אם עשאה רק לשם כלבים והיא יפה ואפוייה כראוי בצורת לחם שראויה למאכל אדם עיין בטור וש"ע יו"ד ססי' ש"ל שכתב דדוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשוייה כצורת לחם הא לא הכי חייבת יעו"ש אמנם בבד"ה שהביא שם בב"י כתב שמדברי הרמב"ם נראה שאפי' עשאה כמצתו של שלמה ולא עשה בה שום שינוי ולא שום גריעותא ולא שום היכר מאחר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה פטור עכ"ל וא"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל אפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל יש להפריש ממנה חלה בלא ברכה.

טז

טז) שם. שאין זו משומרת וכו'. הלש לשם מצה ונשמר מחימוץ ואח"כ חשב לעשותה לגוי אע"ג דאיכא למימר ע"ד ראשונה אזיל ואתי מ"מ כיון שהסיח דעתו ממנה יש להחמיר. הלק"ט ח"א סי' נ"א. י"א בהגה"ט.

יז

טוב) שם בהגה. אבל י"א הטעם משום שאינו קרוי לחם וכו'. פסק כהר"ש (בפי' המשנה פ"א דחלה) שס"ל דהטעם שאינו קרוי לחם אם עירב בה מורסן הרבה ואינה ראויה לרועים ואפי' חישב לאוכל בטלה דעתו. מ"א סק"ג. ח"י או' ג' ר"ז או' ח' ומשמע לדיעה זו הא אם ראויה למאכל אדם קרוי לחם ואעפ"י שעשאה לכלבים. וכתב הפר"ח וה"ד לענין חלה לפי דמחלף בלחם דעלמא אבל לענין מצה פשיטא דלכ"ע כל שעשאה לכלבים אינו יוצא בה י"ח מצה וזה ברור עכ"ל מיהו העו"ש או' ב' כתב דאם ראויה למאכל אדם אפי' אם עשאה לכלבים יוצא בה. וכ"כ הנה"ש או' ב' ופליג על הפר"ח יעו"ש. אמנם דעת החמ"מ או' ב' כדברי הפר"ח וכ"נ דעת הער"ה או' ג' ועיין בא"א או' ג' שכתב דבדיעבד יוצא בה אעפ"י שאינה משומרת למצה יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' תנ"ג או' ע"ה ודוק.

יח

חי) שם בהגה. משום שאינו קרוי לחם וכו'. ואין יוצאין בה אפי' אכל הרבה ממנה בענין שאכל כזית לבד מן המורסן שבה. ר"ז שם וכ"כ המחה"ש סק"ג. וכתב שם המחה"ש והיינו שעירב בה מורסן הרבה אחרים אבל אם לא היה בה רק מורסן של עצמה לחם גמור מיקרי יעו"ש ועיין לעיל או' ו'.

יט

יט) [סעיף ג'] ליכא בזה"ז דידע למיחלט, שהיו חולטין העיסה (או הקמח כמ"ש בטור סי' תס"א ובהרמב"ם) ברותחין ומתוך כך אינה מחמצת והאידנא אין אנו בקיאין בחליטה. מ"א סק"ד. והטעם כתב בהרמב"ם (פ"ה דין ג') גזרה שמא לא ירתיח המים יפה יפה. א"נ אין בקיאין בשיעור המים רותחין אם הרבה מים אם מעט מים וכמה שיעור זמן הרתיחה או יניחוהו ברותחין או ישפכו עליהן רותחין. ב"ח ביו"ד סי' ע"ג. ועיין לקמן או' כ"ד.

כ

ך) שם. ליכא בזה"ז וכו'. ואפי' אינו רוצה לצאת בו י"ח מצה אפ"ה אסור משום חשש חמוץ. עו"ש או' ג' ועיין לקמן סי' תס"ה סעי' א'.

כא

כא) ואם נפל חתיכת עיסה למים רותחין בשעת רתיחתן וסילקוהו מיד (והלב"ש כתב אפי' לא סלקוהו וכ"כ החמ"מ או' ג') מותר בדיעבד ומ"מ אין להקל. מ"א סק"ד יעו"ש. אמנם הח"י או' ד' כתב שמו"ח הגאון ז"ל הכריע להקל בתערובת משהו להתירו בהנאה או לקיימו עד אחר הפסח יעו"ש והביאו א"ר או' ה' חק יוסף או' ד' י"א בהגה"ט. א"א או' ד' חמ"מ או' ג' מיהו הער"ה או' ה' כתב דבתערובת חמץ כל שהוא סמכינן על הרדב"ז סי' רמ"ב להתיר בדיעבד אף באכילה וכ"ש בהנאה ודלא כהח"י יעו"ש אכן מדברי הפו' הנז' שהביאו דברי הח"י משמע דסברי כוותיה. וכ"כ הר"ז או' ז' דאם נפלה חתיכת עיסה של מצה לתוך הרותחין שבקדרה אעפ"י שהוציאוה מיד הרי כל מה שבקדרה אסור באכילה אבל מותר בהנאה או להשהות עד לאחר הפסח אם יש שם ס' כנגד העיסה יעו"ש.

כב

כב) וחטה שלימה שנפלה לרותחין עיין סי' תס"ז סעי' ט' וב"ח שם בלא נתבקעו דמשמע דעת המחבר עיקר ומנהגא להחמיר וא"כ לרותחין י"ל דשרי באכילה ומ"מ חמץ החמירו ביה. א"א או' ד' ועיין לקמן סי' תס"ז או' ק"ח.

כג

כג) שם. ליכא בזה"ז וכו'. אכן לחולה שהוקשה חוליו ע"פ הרופאים או לחיה שרי מי שעורים בחליטה. טור סי' תס"א. א"ר או' ד' ועיין עוד מזה לקמן סי' תס"ג או' ט"ו וסי' תס"ה על סעי' א' יעו"ש.

כד

כד) שם הלכך כל מין חליטה אסור. ר"ל בין קמח בין עיסה. בין חטים ושעורין ובין ליתן הקמח לתוך הרותחין או הרותחין לתוך הקמח. ועיין טור וב"י סי' תס"א.

כה

כה) ועיין בתשו' בנין עולם סי' יו"ד באחד שהחליט שבולת שועל במים רותחין לעשות מהם גריסין ועבר עליו הפסח שאין להתיר דמ"ש בש"ס בחליטה אין בו משום חימוץ היינו אם נתבשל לגמרי עד שהוא ראוי לאכילה כך דגם אחר הבישול אין בו חשש חימוץ משא"כ בחליטה שלא נתבשל לגמרי א"כ אחר שינוחו המים מרתיחתן הוא מתחמץ ועוד הא מבואר בגמ' (פסחים מ' ע"א) דלא ליחלוט איניש תרי חיטי בהדי הדדי יעו"ש. פ"ת. פת"ע או' ו'

כו

כו) [סעיף ד'] אין יוצא י"ח במצה גזולה. כשאופין הרבה בתנור אחד טוב ללמד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה כדאמרינן פ' לולב וערבה (סוכה מ"ב ע"ב) מלמדין אותם לומר כל מי שיגיע לולבי בידו וכו' הגמ"י פ"ו בשם הרוקח. ב"י. עו"ש או' ד' פר"ח. וה"ה כשטוחנין ביחד יאמר כל אחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא לו במתנה גמורה. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ה. ח"י או ה' חק יוסף או' ה' חמ"מ או' ד' ר"ז או' י"ג. ח"א כלל קכ"ח או' ל"ה. ועיין בתשו' שאגת אריה סי' צ"ב וסי' צ"ג מה שהאריך בזה ומסיים שאמירה זו לכ"ע מהני אפי' למאן דלית ליה ברירה כיון דאינו מתנה על למפרע אלא במכאן ולהבא שיחול המתנה יעו"ש והביאו שע"ת או' ד'.

כז

כז) ואף אם לא אמר בשעת טחינה יכול לומר קודם אפייה כל מי שהגיע קמחי לידו הרי הוא לו במתנה. מק"ח או' ב'.

כח

כח) שם. אין יוצא י"ח במצה גזולה. אפי' בדיעבד. ב"ח חמ"מ או' ד' ואפי' בליל שני אינו יוצא י"ח במצה גזולה. שאגת אריה סי' צ"ה. מחב"ר או' ד' ער"ה סוף או' ח' שע"ת שם. וכ"כ המק"ח בביאורים או' א'.

כט

כט) יש שנסתפק אם יוצאין במרור גזול דאיתקש למצה ומהרי"ו בסי' קצ"ג כתב דיוצאין במרור גזול. כנה"ג בהגה"ט וכ"כ שאגת אריה סי' צ"ד דיוצאין במרור גזול בזה"ז שאינו אלא מדרבנן יעו"ש. והביאו שע"ת שם וכ"כ המק"ח או' א' אמנם בד"מ או' א' כתב בשם מהרי"ו דאין יוצאין. וכ"כ בב"ה ותמה על דברי כנה"ג הנז' יעו"ש. וכ"כ הפר"ח בסי' תע"ה סוף סעי' א' דאעפ"י דמרור דרבנן אינו יוצא בגזול דכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון יעו"ש. וכ"כ הער"ה בסי' זה או' ח' ר"ז או' ט"ו ומיהו כתב שם הער"ה דבליל שני דהוי תרתי דרבנן יש להקל כיון דאיכא מאן דשרי אף בליל א' ולענין ברכה עיין לקמן או' ל"ח.

ל

ל) שם. במצה גזולה. וכן אם אכל מצת חבירו שלא מדעתו לא יצא. ר"ז או' ט'.

לא

לא) שם. במצה גזולה. אבל יוצא במצה שאולה. ט"ז סק"ד. ח"י או' ה' א"ר או' ו' חק יוסף או' ז' חמ"מ או' ד' ר"ז או' י"ד. ח"א כלל קכ"ח או' א' וכתב שם החמ"מ דיוצאין בה אפי' לכתחלה וכ"כ הר"ז שם.

לב

לב) שם. במצה גזולה. ואם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו ודוקא לאחר יאוש (ואם צריך היאוש קודם שינוי רשות או אפי' אח"כ עיין בח"מ סי' שנ"ג סעי' ג' דאיכא פלוגתא בזה ולדעת הש"ע אפי' אח"כ מהני ולדעת מור"ם ז"ל דוקא קודם השינוי רשות יעו"ש) ואם האחר נתנם לגזלן גם הגזלן יוצא בו. מהרי"ל. מ"א סק"ה. א"ר או' ו' חק יוסף או' ה' ר"ז או' י"א וכתב שם הר"ז דמותר לברך עליה ג"כ יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ח.

לג

לג) שם. במצה גזולה. ואם גזל מעכו"ם עיין במ"א סי' תרל"ז סק"ג שכתב בשם ס' יראים דאפי' למ"ד גזל העכו"ם שרי מ"מ לא מקרי לכם יעו"ש ועוד עיין בתשו' הרשב"א סי' תתנ"ב שכתב דק"ל בפ' הגוזל (בבא קמא דף קי"ג) דגזל הגוי אסור כר"ע יעו"ש. וכ"פ הטור והש"ע בח"מ רסי' שנ"ט יעו"ש.

לד

לד) ואפי' גזל קמח או חטים מעכו"ם ועשה אותו מצה כיון דע"י עבירה באה לידו מצוה זו לא יברך שאין זה מברך אלא מנאץ. ר"ז או' יו"ד. ור"ל אבל י"ח יוצא בה בדיעבד כיון שקנאה בשינוי כמבואר בר"ז שם. בד"א בגזלן עצמו אבל אם נתן מצה זו לאחרים מותרים לברך עליה שהרי לא ע"י עבירה באה מצה זו לידם שכיון שכבר קנאה הגזלן בשינוי (ר"ל שעשאה לחם) קודם שנתנה להם. ר"ז שם.

לה

לה) יש מי שפסק שאם הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובה בפסח כי לא ימצא חילוק בין זו למצה גזולה. כ"כ הפר"ח שמצא כתוב בשם ס' בית מועד אלא שהפר"ח השיג ע"ז וכתב שזה פשוט דיוצא בה וכתב שכן מבואר בלבוש יו"ד סי' ש"מ סעי' כ"ח ובירושלמי פ' האורג יעו"ש. וכ"כ בב"י ביו"ד שם. ח"י בסי' זה או' ה' א"ר או' ו' חק יוסף או' ו' כס"א או' א' ער"ה או' ט' ועיין בח"י שם שכתב ומ"מ מי שהוציא אותם אם אסור לד לאכול כדין המבשל בשבת עיין לעיל רס"י שי"ח ובסי' ש"ז סעי' י"ט (נראה דצ"ל סעי' ך') עכ"ל וכ"ה דעת הער"ה בסי' שי"ט או' ג' יעו"ש. אמנם מדברי ב"י ולבוש והפר"ח הנז' משמע דמותר לצאת בה לכתחלה אפי' מי שהוציא אותה לפי שהיא עצמה אינה עבירה אלא שנעשה בה מעשה עבירה יעו"ש. וכ"כ הכס"א שם דמתוך דברי הירוש' הנז' יראה דאין לחלק בין שוגג למזיד יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ב מי שהוציא מצה מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י בליל ט"ו שחל להיות בשבת מותר לו לצאת בה י"ח ולברך עליה ואין זו מצוה הבאה בעבירה יעו"ש וכ"פ החמ"מ או' ד' וז"ל ומצה שהוציאוה מרה"י לרה"ר בשבת יוצאין בה לכתחלה וכן כל כה"ג שאין עיקר המצוה בא ע"י עבירה עצמה עכ"ל ועוד עיין מזה לעיל בסי' ת"ה סעי' ט' ודוק. ולענין אם יש לנו רה"ר בזה"ז עיין לעיל סי' שמ"ה סעי' ז' ובדברינו לשם או' ל"ח.

לו

לו) וכתב שם הער"ה דאפי' עבר ואפה אותה בשבת יוצא בה י"ח ולא הוי מצוה הבאה בעבירה אלא דאסורה באכילה כדין המבשל בשבת יעו"ש. ועיין לעיל רסי' שי"ח ובדברינו לשם בס"ד.

לז

לז) שם. אבל אם גזל חטים וכו'. יוצא בה. והיינו בדיעבד אבל לכתחלה אסור ב"ח. פר"ח. חמ"מ או' ד' ר"ז או' יו"ד.

לח

לח) שם הגה. ולענין ברכה עיין לקמן רסי' תרמ"ט. כוונתו על מה שפסק שם דאע"ג דקנאו ביאוש ושינוי אפ"ה לא יברך עליה מכום ובוצע בירך נאץ השם. ח"י או' ו' וכ"כ הר"ז או' יו"ד. ומשמע בב"י סי' קצ"ו דאינו מברך עליה לא בתחלה ולא בסוף יעו"ש. אבל הב"ח שם כתב דאפי' את"ל דבאוכל דבר איסור בעצמו כגון טבל ונבלה וטרפה ואפי' איסור דרבנן דאין מברכין עליו כלל מ"מ בגוזל או גונב חטה וטחנה ואפאה ועשה לחם פשיטא היא דלבסוף חייב לברך לד"ה ואינו אפי' מנאץ דדמים הוא חייב לו ובברכה ראשונה נמי נראה כמ"ד דחייב לברך אלא דהו"ל מנאץ אבל בגוזל לחם או מצה אפוייה אסור לו לברך בתחלה כיון דלא קנה ליה בשינוי אבל לבסוף יכול לברך יעו"ש. והביאו שכנה"ג שם בהגב"י או' ד' א"ר או' א, וכ"כ המ"א שם בריש הסי' דבגזל חטים וטחנן ואפאן דמברכין עליהן בהמ"ז וכתב וכן יש להורות דהא ברהמ"ז דאורייתא היא ולחומרא אזלינן ואפשר דאפי' גזל לחם מברך בהמ"ז דכשאכלה קנאה בשינוי יעו"ש. וכ"פ הר"ז שם או' ב' דאפי' בגזל לחם מברך אחריו ברהמ"ז אבל בענין ברכה ראשונה פסק שם באו ג' דאפי' בגזל חטים ועשאן פת לא יברך משום סב"ל וכן ברכת המצוה לא יברך עליהם יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לשם או' ב' ודוק.

לט

טל) ועיין בזוה"ק פ' תרומה (קכ"ח ע"א) שכתב דאסור לקחת דבר מצוה בחנם בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקדשא אלא באגר שלים. ובספרא דחרשי (ספר של כשופין) דאוליף אשמדאי לשלמה מלכא כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה ריח מסאבא וכו' בעי למקני ליה באגר שלים בכל מה דיבעון מניה בין זעיר בין רכ בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא ואזדבן בלא אגרא ואניס לבני נשא למשרי עלייהו ומפתי לון לדיירא עמהון בכמה פיתויין יעו"ש.

מ

מ) וכתב בשה"מ פ' עקב על האר"י ז"ל כשהיה קונה איזה מצוה כגון תפילין או אתרוג לא היה מקפיד לדעת כמה יתן במצוה ההיא אלא היה פורע כל מה שהיו שואלין אותו בפעם ראשונה והיה אומר למוכר הרי המעות לפניך קח כל מה שתרצה וכמ"ש בזוה"ק פ' תרומה עכ"ל.

מא

מא) וכשקונה מצה ישתדל לפרוע קו"פ כדי לצאת י"ח אליבא דכ"ע שיקנה בקנין דאורייתא וכמ"ש החיד"א בס' מו"ב בקו' כף אחת או' ג' בענין קניית ד' מינין יעו"ש. ור"ל דמדאורייתא מעות קונות וחז"ל תקנו במשיכה כמ"ש בח"מ רסי' קצ"ח יעו"ש וא"כ כשנותן כסף ומושך קנה בין מדאו' בין מדרבנן והוי מצוה מן המובחר.

מב

מב) בצק של עכו"ם שלשו העכו"ם בפני הישראל אעפ"י שראה הישראל מתחלה ועד סוף שלשו העכו"ם ושלא נתחמץ ושלשו העכו"ם במים שלנו אין יוצאין בו י"ח מצה שהרי לא עשה בו העכו"ם שימור לשם מצה ואפי' אמר העכו"ם בפי' שלשה לשם מצה אינו שימור דכתיב ושמרתם את המצות אתם ולא עכו"ם משמע אבל מותר לאכלו בתוך הסעודה וממלא כריסו ממנו אפי' בלילה א' ובלבד שיאכל כזית ממצה שמורה לשם מצה באחרונה אבל אם לא הישראל הלישה מתחלה ועד סוף אסור לאכלה שמא נתחמץ ביד עכו"ם. לבוש. וזהו כדברי מרן ז"ל בב"י שכתב שכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם יעו"ש. מיהו הא"ר או' ח' כתב על דברי הלבוש וב"י הנז' דאינו מוכרח והביא כמה פו' דפסקו כרש"י דאף שלא ראה הישראל הלישה מותר אם אין בבצק שיאור וסידוק וע"כ כתב דיש לסמוך ע"ז בשעת הדחק ביותר יעו"ש. אמנם הפר"ח הסכים כדברי ב"י. וכ"כ החמ"מ או' ה' וכן הרב מ"ב בב"ה סי' ת"ס הביא כמה פו' ראשונים דפסקו דלא כרש"י וע"כ כתב דאין להקל כלל יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' תפ"ב.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---